אירלנד. התיישבות הקבע הראשונה על האי הזה הייתה בסביבות 8,000 לפנה"ס, אך הידע שלנו מתחיל בעיקר מרגע הגעתם של הקלטים בסביבות 6,000 לפנה"ס. ששת האומות הקלטיות - ברטני, ויילס, סקוטלנד, אירלנד, קורנוול ומאן - היו אז בשיא התפתחותן, והשרידים התרבותיים והארכיאולוגיים של תקופה זו ניכרים.
אחרי הגיעה הנצרות, בתחילת ימי הביניים, ובאירלנד התפתחה תרבות נזירות יוצאת דופן וייחודית. אחרי הנצרות הגיעו הוויקינגים, ולבסוף, האנגלו-נורמנים, במאה ה-12.
מרגע זה היו האנגלים, בין אם באופן חלקי או מלא, בעלי הבית באירלנד למשך כמעט 1,000 השנים הקרובות, והחל מ-1541 - השליטים הבלעדיים; במאות ה-16 וה-17 יישבו האנגלים באירלנד פרוטסטנטים רבים, מה שערער את היציבות הדתית ודחק לשוליים את התרבות והשפה האירית. בראשית המאה ה-19, פתחה האימפריה הבריטית בתהליך אינטגרציה מלא בין אנגליה, סקוטלנד וויילס ובין אירלנד, והמדינה קיבלה את השם "הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד".
מגיפת מחלת הכמשון בתפוחי האדמה פרצה באמצע המאה ה-19, ופגעה קשות במזון הבסיסי ביותר של האירים. הדבר הוביל לרעב נוראי; יותר ממיליון מתו, ויותר מ-4 מיליון היגרו - חלקם לבריטניה, וחלקם לעולם החדש, בעיקר לארה"ב ולקנדה. ההגירה האירית הפכה במשך שנים למרכיב קריטי בחברה האמריקאית.
הלאומנות האירית הלכה וצברה תאוצה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה, מלחמה עם הבריטים, ומלחמת אזרחים עקובה מדם, קמה המדינה החופשית האירית, שהפכה בהמשך לרפובליקה של אירלנד. את ששת המחוזות הצפוניים של האי, שם מרוכזת רוב האוכלוסייה הפרוטסנטית. שמרה בריטניה לעצמה, תחת השם צפון אירלנד.
השליטה המתמשכת של בריטניה בצפון אירלנד הובילה להתפרצות גל טרור קשה שגבה קורבנות רבים בכל הצדדים. רק בשנות ה-90, אחרי חתימת הסכם יום השישי הטוב, ועל רקע הצטרפותה לאיחוד האירופי, יצאה אירלנד ממעגל העוני והדם, והפכה למדינה מתקדמת, מערבית ומשגשגת.
כיום, על אף שהמתח עדיין קיים מתחת לפני השטח, אירלנד ידועה בעיקר בזכות התרבות העתיקה והייחודית שלה, שמחת החיים של תושביה, והנוף המרהיב שמשתקף בה מכל פינה. הגבול בין צפון אירלנד לרפובליקה הוא וירטואלי בלבד, והדבר המרכזי שחשוב לשים לב אליו הוא ההבדלים במטבע (פאונד בצפון אירלנד, יורו באירלנד עצמה).
אותו אי אפשר לפספס
אז בשעת לילה מאוחרת, והודות לחסדיהם של בנימין נתניהו ופנחס עידן שהשאירו לנו לפחות את שדה התעופה פתוח (בינתיים), עשינו את דרכנו לשדה התעופה בן-גוריון, בדרכנו ליעד חדש - אירלנד.
ללא אפשרויות טובות מדי לטיסה ישירה (אם נשים בצדק את אל-על מחוץ לקטגורית "חברות תעופה סבירות"), ואחרי יום עצירה נהדר בשוויץ וליכטנשטיין (שאותו נשמור לפוסט אחר), הגענו לשדה התעופה של דבלין מעט אחרי 22:00 (שעתיים אחרי ישראל, בדומה לבריטניה). טרוטי עיניים ולאחר מסע באוטובוס (אין "שרוולים" בנמצא למרות הגשם השוטף), יצאנו לדרך.
היום הראשון: בלפסט ולארן
ארוחת ערב: Archana Restaurant, Belfast
לינה: Seaview House Bed & Breakfast, Larne
בשעת צהריים אספנו את האוטו השכור מ-Sixt (ספוילר: לא מומלץ..), והתחלנו לנסוע צפונה לכיוון בלפסט. על אף שהנהיגה בשמאל בהחלט מבלבלת, ניתן להתרגל אליה אחרי זמן קצר - הדרך משדה התעופה של דבלין לבלפסט היא בכבישים מהירים, רחבים ונוחים (לא כך הדבר ברובה של אירלנד).
זהו גם כביש האגרה הראשון שנתקלנו בו - רוב הכבישים המהירים באירלנד הם כבישי אגרה; כמעט תמיד ניתן לשלם גם באשראי ולא רק במטבעות - אבל רק בנתיבים המיועדים לכך.
נסיעה של שעה וחצי לערך הביאה אותנו אל העיר השנייה בגודלה באי, שממוקמת למעשה מעבר לגבול של הרפובליקה האירית ובריטניה. בלפסט, בירת צפון אירלנד, עברה בשנים האחרונות תנופה של התחדשות ותיירות; בדומה לליברפול, שנמצאת בצידו השני של הים האירי, גם היא עיר נמל בעלת היסטוריה עשירה וקשר לטיטאניק, שיש בה הרבה יותר מסתם אפרוריות.
בשיאו של הקרב על בריטניה, היוותה בלפסט מרכז צבאי חשוב עבור צבאו של הוד מלכותו ג'ורג' השישי; אוניות מלחמה ומטוסים יוצרו בעיר התעשייתית הגדולה שעל גדות הים האירי, וזו כנראה הייתה הסיבה שבגינה הפגיזו הגרמנים את העיר לאורך חודש אפריל 1941. 1,000 איש נהרגו, 1,500 נפצעו, והנזק הרב שנגרם כמובן לא הבחין בין הפרוטסנטים לקתולים. העיר הייתה הצפופה ביותר בבריטניה באותה עת, ועם המספר הנמוך ביותר של מקלטים. הבריטים הניחו שהגרמנים לא יפגיזו את העיר המרוחקת, ושילמו על כך מחיר כבד.
דגש מיוחד בנושא זה מציג מוזיאון המלחמה של צפון אירלנד (Northern Ireland War Memorial Museum). הכניסה למוזיאון, שפתוח בימים שני-שבת, היא חינם.
מכאן המשכנו ברובע הקתדרלה העתיק של העיר; האזור גדוש בבתי קפה, פאבים, מועדונים ומסעדות שפועלים במשך כל היום, ומסתיים בבית העירייה המרשים (Belfast City Hall) שנבנה ב-1906; אפשר לבקר בחינם בגנים שלו, באנדרטת הטיטאניק, או בבית הקפה.
רחבת בניין העירייה של בלפאסט
את ארוחת הערב אכלנו במסעדה המומלצת והמעולה, מסעדה הודית שהוקמה ב-1985 בשם Archana. המסעדה ידועה גם בזכות המגוון הצמחוני שמוגש בה - אנחנו נהננו גם מהתפריט הצמחוני (סמוסה במילוי צמחוני למנה ראשונה) וגם ממנת צ'יקן טיקה מעולה לעיקרית.
את הטיול שלנו בבלפסט סיימנו בחומת השלום (Peace Wall). למרות שהמתח הדתי-פוליטי היה קיים עוד קודם לכן, המהומות של 1969 הובילו לבנייה המונית של חומות שהפרידו בין השכונות הקתוליות לפרוטסטנטיות כדי למנוע חיכוכים (מוכר מאיפשהו?); הסכם יום שישי הטוב מ-1998 לא צמצם את בניית החומות, ומ-18 בראשית שנות ה-90, מספרן עלה ל-59 ב-2017. עם החומות הגיעו ציורי הקיר (גם זה מוכר?), והן הפכו לאטרקציה תיירותית. זו רק תחנה ראשונה וחשובה בהבנה של הסכסוך המדמם והעצוב הזה, שגם כיום, עדיין קיים מתחת ומעל לפני השטח.
חומת השלום של בלפאסט
סנדס, יליד 1954, גדל בסביבה הקשוחה של שנות ה-60 בצפון אירלנד, וסבל מאלימות חוזרת ונשנית שהופנתה מצד פרוטסטנטים לויאליסטים כנגד המיעוט הקתולי באזור, לרבות מכות ואיומים ברצח.
בתחילת שנות ה-70, החל סנדס לדגול בפעילות אלימה משל עצמו, והצטרף לצבא האירי הרפובליקני הזמני (Provisional IRA). בשנים אלו ישב בכלא הבריטי, נעשה סוציאליסט מובהק, התחתן והביא ילד לעולם, וגם התקדם בשורות הארגון. במרץ 1977 הואשם באחזקת כלי נשק שלא כדין, ונידון ל-14 שנות מאסר. בכלא היה ממובילי שביתות הרעב של אסירי ה-IRA, במטרה לזכות במעמד של שבויי מלחמה. ב-1981 נבחר לפרלמנט הבריטי בבחירות מיוחדות שנערכו במחוז פרמנה ודרום טיירון; הדבר הוביל להעברת חוק שימנע מאסירים להתמודד בבחירות (שלא חל עליו באופן רטרואקטיבי).
ב-5 במאי 1981, נפטר בובי סנדס לאחר 66 ימי שביתת רעב רצופים; דמותו, שביתת הרעב שהוביל, היבחרו לפרלמנט הבריטי, ומותו, סייעו מאוד לחיזוקה של מפלגת השין פיין משני צידי הגבול ושל ההתנגדות המזוינת בצפון אירלנד. דמותו המיתית זכתה לחיזוק בשלל סרטי קולנוע הוליוודיים, לרבות Some Mother's Son (1996) ו-Hunger (2008).
פטרסון, לעומתו, יליד 1867, היה נוצרי ציוני ובריטי יליד אירלנד, בן לאמא פרוטסטנטית ולאב קתולי; הוא היה גנרל בצבא בריטניה, שלחם במלחמת הבורים השנייה, צייד וסופר נודע. במלחמת העולם הראשונה, היה ממקימי הגדוד העברי, שעל התשתית שלו קם צה"ל, ומפקדו הראשון. שיתוף הפעולה שלו עם טרומפלדור וז'בוטינסקי, ותמיכתו הנלהבת במטרה הציונית בהמשך חייו, הקנו לו את הכינוי "אבי צה"ל".
מבלפאסט המשכנו למקום בו בילינו את הלילה, לארן. העיירה נודעה בעיקר בשל המעבורות שיוצאות ממנה לסקוטלנד (מרחק של שעתיים, בחלק מחברות השכרת הרכב לא ניתן להעביר את הרכב).
את היום סיימנו בפאב המקומי המקסים שנמצא במרחק של 5 דקות מהמלון, Olderfleet Bar.
בירת לאגר אירית בבר המקומי של לארן
היום השני: רצועת החוף של אנטרים
ארוחת צהריים: The Promenade Cafe, Ballycastle
לינה: Groarty House & Manor, Derry
אנחנו יוצאים צפונה מלארן, ומולנו נגלית אירלנד במיטבה - כבישים צרים, מצד ימין של הכביש נגלה הים האירי, ומצידו השמאלי מאות עדרי כבשים; זהו רק הסיפתח לעשרות כבישים שכאלה ברחבי האי. כמו שהאירים נוהגים לומר, בנסיעה אחת די קצרה מתגלות לפנינו 4 עונות השנה - גשם, ברד, ערפל, שמש, שוב גשם וחוזר חלילה.
כביש A2, שמשתרע על כל רצועת החוף של צפון אירלנד, הופך ב-Larne לדרך התיירותית הידועה בשם "כביש רצועת החוף של אנטרים".
כביש רצועת החוף של אנטרים
התחנה הראשונה שלנו על כביש זה היא טירת גלנארם (Glenarm Castle), אחת מהטירות העתיקות באזור; כבר במאה ה-13 שכנה טירה במקום זה, מקום מושבו של הרוזן מאנטרים; ב-1636 נבנתה הטירה שקיימת עד ליום הזה. לטירה עצמה לא ניתן להיכנס, אבל אפשר לבקר בגנים הנפלאים שלה - שלא נופלים ממקביליהם באנגליה; במחיר הכרטיס (10 פאונד) כלול גם מוזיאון על ההיסטוריה של משפחת מקדונל, משפחת האצולה שבניה היו הרוזנים מאנטרים, וגם שביל הליכה מהמם בתוך היער, עם נופים על הים האירי.
לאחר ביקור קצר בגנים ובמוזיאון, עצרנו לתה ועוגה - Victoria Sponge Cake & Rocky Road - בבית התה של הטירה.
הגנים של טירת גלנארם
הפסקת תה ועוגה
התחנה הבאה ברצועת החוף של אנטרים היא Cushendall הציורית; החוף שלה מספק נופים מרהיבים, ובסביבתה ניתן גם לעצור ולהתרשם מעדרי הכבשים הממלאים את האזור.
כבשים בקושנדאל
העיירה בליקאסל (Ballycastle) היא אולי המיוחדת ביותר שבה נתקלנו בשלב זה של הטיול. מיד לפני הכניסה לעיר, נמצא המנזר הפרנציסקאני Bonamargy; ניתן לעצור בצד הכביש לצידו ולהתרשם מהריסותיו של המנזר ומבית הקברות הצמוד לו, שהוקמו ב-1485 ופעלו עד למאה ה-18.
עם הכניסה לעיר ניתן לחנות על המרינה, שם נשקף נוף מרשים ושקט על הנמל הקטן של העיירה. מנמל זה יוצאות מעבורות לכיוון האי Rathlin, שבתחילת הקיץ גודשות אותו להקות של פאפינים. סיבוב קצר בעיירה מוביל אל Morton's, מוסד פיש אנד צ'יפס ידוע ומיוחד, שבו ניתן לאכול את הדגים שנאספו מהים באותו בוקר; וגם אל לשכת התיירות של העיירה, שם גם יש מוזיאון קטן.
ממול הנמל ניתן למצוא מסעדות ובתי קפה חביבים ביותר, ואנחנו אכלנו את ארוחת הצהריים שלנו ב-Promenade Cafe, שם תמורת 10 פאונד תזכו למנת פיש אנד צ'יפס מעולה ומשביעה.
המרינה של בליקאסל
אף ביקור בבריטניה לא שלם בלי מנת פיש אנד צ'יפס
אם תרצו להאריך עוד מעט את הטיול באזור, אפשר לנסוע מעט צפונה ל-Carrick-a-Rede, שם נמצא גשר תלוי שניתן לחצות אותו (לאמיצים בלבד).
העצירה הבאה היא מצוק הענקים (Giant's Causeway), אחד מאתרי הטבע הידועים באירלנד. מדובר באתר גאולוגי יוצא דופן, עם כ-40,000 עמודי בזלת משושים. האגדה מספרת שכאשר הענק הסקוטי בננדונר (Benandonner) הזמין את הענק האירי פין מק'קול (Fionn mac Cumhaill) לדו-קרב, בנה הענק האירי פין את עמודי הבזלת כדי שבננדונר יוכל לחצות את הים ולהגיע לאירלנד.
האתר אמנם תיירותי במיוחד (חנייה עולה 10 פאונד), אבל לא ניתן לפספס את הביקור בו. ניתן גם לרדת מנקודת התצפית אל המצוק עצמו ברגל (אנחנו לא היינו מסוגלים לכך) או באוטובוס שירות שיוצא מדי חצי שעה.
צוק הענקים
לקראת הערב הגענו לבית ההארחה שבו שהינו, Groarty House & Manor, בצמוד לעיר Derry (שעליה עוד ארחיב).
בית ההארחה גרוארטי
היום השלישי: מחוז דניגול
לינה: Groarty House & Manor, Derry
את היום השלישי אנחנו מקדישים לביקור במחוז דניגול (Donegal) בצפון מערב-אירלנד. אנחנו חוצים שוב את הגבול (המדומיין) בין בריטניה לרפובליקה האירית, כדי לבקר במחוז הצפוני והכפרי ביותר במדינה. הריחוק היחסי של האזור משאר המדינה יצר תרבות מעט שונה וייחודית, עם שיעור גבוה של דוברי אירית כשפת אם (הגיילטאכט השני בגודלו באירלנד - 16% מתושבי המחוז דוברים אירית כשפה עיקרית). תושבי המחוז גאים מאוד בתרבות הייחודית ובהיסטוריה שלהם, אם כי רק בשנים האחרונות הם מתחילים להתאושש מתקופה ארוכה של קשיים. הרעב הקשה של המאה ה-19 גרם למותם או להגירתם של יותר 90% מהתושבים עד לסוף המאה, ולאחר חלוקת האי ב-1920 ותקופת הצרות שבאה אחריהן, נותקו תושבי דניגול מהעיר המרכזית והגדולה באזור (דרי). רק לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב, החל המחוז להתאושש, וכיום הוא נחשב לפנינה תיירותית.
התחנה הראשונה במחוז דניגול, במרחק של כרבע שעה בלבד מבית ההארחה שבו התארחנו, היא מבצר האבן גריאנן אוף אייליך.
מבצר האבן הגדול והמרשים, שנמצא בקצה העליון של גבעה המשקיפה על הנופים המרהיבים של המחוז, נבנה ככל הנראה במאה השישית או השביעית לספירה, במה שהיה אז ממלכת איילך הגאלית. ספקולציות שונות עלו לגבי השימוש שעשו הגאלים במקום, ולא ברור אם היה מדובר באתר צבאי או במקדש פגאני.
הכניסה לאתר היא חינמית, וכדאי להגיע לכאן לא רק כדי לחזות במבצר עתיק זה, אלא גם כדי ליהנות מהנופים שנפרשים מולכם.
גריאנן אוף אייליך
אירלנד בשיא יופיה
נסיעה של כשעה בדרכים צרות ועקלקלות הביאה אותנו אל שמורת הטבע השנייה בגודלה באירלנד, גלינביי. כדאי להתחיל את הסיור במרכז המבקרים, שם יש מוזיאון קטן; ניתן גם לקנות במקום כרטיסים לאוטובוס השירות שמגיע אל הטירה והגנים של גלינביי (3 יורו לכרטיס הלוך ושוב). הטירה שוכנת על שפת אגם ביי (לוך ביי), והגנים שלה מרשימים במיוחד. לצד הטירה והגנים, ניתן לבקר גם במספר חנויות מקומיות ייחודיות, שבהן מציעים למכירה את כל מה שקשור בענף הייצור מס' 1 של המחוז - צמר (wool), כמובן.
את הסיור סיימנו בביקור קצר בבית התה והקפה של הטירה, שם אפשר להנות ממאפים טריים ומשתייה חמה שנדרשת בקור העז ששורר גם באפריל.
לוך ביי וקצת שמש שקרנית
היעד הבא שלנו הוא אזור ה-Rosses. אזור כפרי זה מאופיין בעיירות קטנות דוברות אירית השוכנות על שפת האוקיינוס האטלנטי, בחוף המערבי של האי האירי. אחרי עצירה קצרה ב-Annagry, שם כל השלטים הם באירית בלבד, הגענו ל-Dungloe. העיירה השוממת והשקטה היא המקום המושלם לחזות בנופי האוקיינוס.
אירית למיטיבי לכת
חוף האוקיינוס האטלנטי של דאנגלו
את היום סיימנו בעיירה הגדולה במחוז, לטרקני, שבה מתגוררים כ-19,000 תושבים. הליכה קצרה בין בתים צבעוניים במיוחד מובילה אל הקתדרלה המרשימה.
את מסורת ה-Afternoon Tea השלמנו כהלכה בבית הקפה Insomnia.
לטרקני הצבעונית
היום הרביעי: דרי ומעגלי הדם והאבן
לינה: The Stables B&B, Antrim
רגע לפני שאנחנו עוזבים את מחוז דרי ואת צפון אירלנד, הקדשנו יום לביקור בעיר השנייה בגודלה בצפון אירלנד והחמישית בגודלה באי; על משמעותה ההיסטורית והפוליטית של העיר אפשר ללמוד כבר מהוויכוח על שמה.
בעוד הבריטים נתנו לעיירה דרי, לאחר בניית החומות שלה, את השם לונדונדרי ב-1613, התחייה האירית הלאומית החזירה לתודעה את השם דרי. בשיאן של "הצרות" ניתן היה להבחין בין תומכי בריטניה (לונדונדרי) למתנגדיה (דרי) לפי הדרך שבה הם קראו לעיר. ב-1984 החליטה מועצת העיר לשנות את שמה הרשמי לדרי, אבל הוויכוח עוד רחוק מלהסתיים.
העיר למעשה מחולקת לחלק פרוטסנטי, פרו-בריטי, ולאזור קתולי, פרו-אירי.
אנחנו מתחילים את ביקורנו באזור הפרו-בריטי, שנמצא בתוך החומות, על ראש הגבעה.
התחנה הראשונה והחשובה ביותר עבור הפרוטסטנטים\אנגליקנים בעיר היא קתדרלת סיינט קולומב, הקרויה על שמו של קולומבה, הקדוש הנוצרי שהפיץ את הנצרות באירלנד ובסקוטלנד במאה השישית. הקתדרלה המרשימה הזו, שהוקמה ב-1633, היא הקתדרלה האנגליקנית הראשונה באיים הבריטיים, והקתדרלה הלא-קתולית\פרוטסטנטית הראשונה שהוקמה במערב אירופה, אחרי הרפורמציה של מרטין לותר.
בקתדרלה ניתן למצוא סממנים רבים של תמיכה בשלטון הבריטי, לרבות תמונות ויצירות המציגות את המלכה המנוחה אליזבת השנייה.
קתדרלת סנט קולומב
במרחק של כמה דקות משם, נמצאים ציורי הקיר של פאונטיין (Fountain Murals), שמטרתם להציג את הסבל שחוו תושבי העיר הלויאליסטים. החל משנות ה-60 וכתוצאה מהתנכלות קתולית, רוב התושבים הלויאליסטים\פרוטסטנטים נדחקו מהגדה המערבית של נהר הפויל, שם יש רוב קתולי, אל אזור זה. אל המוטו "אין כניעה" (No Surrender), שאימצו תושבי העיר הפרוטסטנטים במאה ה-17, נחזור מיד.
הלויאליסטים של דרי
נקודה חשובה נוספת בחלק הפרו-בריטי של העיר היא מוזיאון המצור (The Siege Museum). הכניסה למוזיאון, שפתוח בין 10:00 ל-16:00 בין שני לשבת, עולה 4 פאונד.
המוזיאון מספק זווית פרו-בריטית אל המצור על העיר דרי שהתרחש ב-1689. ג'יימס השני, המלך הקתולי האחרון של אנגליה, היה בנו של צ'רלס הראשון ואחיו של צ'רלס השני; לאחר שלטונו קצר הימים של קרומוול, וחזרת המלוכה, מעטים צפו שג'יימס יגיע לכס המלוכה. עם זאת, מכיוון שצ'רלס השני היה ערירי, עברה המלוכה על אנגליה, סקוטלנד ואירלנד לג'יימס השני ב-1685. ג'יימס היה בעל בריתם של האיטלקים והצרפתים, אויביה ההיסטוריים של אנגליה, ולאחר הכתרתו פצח במסע להנהגת שוויון זכויות לקתולים. העובדה שילדיו זכו לחינוך אנגליקני הקנתה לו שקט יחסי מצד האצולה האנגליקנית, שראתה במלכותו כעניין זמני; עם זאת, מדיניותו הרדיקלית והולדת בנו הקתולי ב-1688, הובילה למה שנקרא "המהפכה המהוללת".
ויליאם השלישי, נסיך אורנז' ההולנדי, אחיינו של ג'יימס השני וחתנו (בעלה של בתו מרי), ניצל את ההזדמנות, והפלישה שלו התקבלה באהדה גם על ידי רוב הצבא האנגלי. בפברואר עלו ויליאם השלישי ואשתו מרי לכס המלוכה האנגלי והסקוטי.
ג'יימס השני ניסה להשיב את כתרו, והטיל מצור על העיר דרי. הכוחות הנאמנים למלך הפרוטסנטי החדש החזיקו מעמד 105 ימים, אל מול מצור קשה, רעב ומחלות; האירוע הפך למונומנטלי בהיסטוריה של העיר, ובעקבותיו הוקמה הקבוצה "Apprentice Boys of Derry", שלזכרה הוקם מוזיאון זה.
האירוע שמציינים בכל שנה ב-12 באפריל בתהלוכה גדולה היה גם אחד מאלה שעוררו מחדש את המתח בעיר. על רקע מתיחות קשה בעיר, צעדו ב-12 באפריל 1969 הלויאליסטים תומכי בריטניה, כדי לציין את זכר המצור שהתרחש בעיר 280 שנה לפני כן. כשהצעדה עברה בשכונה הקתולית Bogside, שסבלה מהזנחה, עוני ואפליה, החל קרב של ממש בין הצדדים. המהומות הובילו ליותר מ-1,000 פצועים, אילצו את הצבא הבריטי להיכנס לעיר, והיו הזרז להתפרצות ה-"Troubles".
תכף נחזור לאותן צרות, אבל בינתיים, ביקור במוזיאון מספק זווית פרו-בריטית חדה, שלאנגלופילים מושבעים כמוני קשה שלא להזדהות איתה. כלי חרס וקרמיקה מרשימים מעטרים את המוזיאון, שנראה בחלקו כמו מקדש קיטשי למשפחת המלוכה.
מוזיאון המצור
No Surrender
המלכה אליזבת השנייה
אחרי מנת הקיטש הבריטית הנדרשת, יצאנו אל חומות העיר, שמשקיפות אל אותה שכונת Bogside הקתולית (מיד נחזור אליה), ומעוטרות בתותחי דמה.
החומות של דרי
מחוץ לחומות העיר ולאחר שחצינו את הגבעה הירוקה דרומה, נמצא האזור שזכה לשם "Free Derry". על רקע קרב הבוגסייד, זכה ה-IRA לעדנה מחודשת באזור העני, החל להתחזק מבחינה צבאית, והכריז על האזור כאזור קתולי אוטונומי עצמאי. הצבא הבריטי נמנע מלהיכנס לאזור, ופעילים קתוליים הקימו את Free Derry Corner. לצד מאבק אלים וטרוריסטי, שעליו אפשר להרחיב ולהתווכח רבות, היה באזור גם מאבק זכויות אדם לא-אלים, שהושפע רבות ממאבקים רבים אחרים בעולם (לרבות מאבק השחורים בארה"ב ובדרום אפריקה). לישראלים אין זה אזור נעים, בשל ההזדהות העמוקה של הפרו-אירים עם הפלסטינים; על ציורי הקיר הרבים באזור ניתן לראות סיסמאות כמו "Free Gaza", ציורים של גדר ההפרדה, דגלי פלסטין, דגלים באסקיים, ועוד.
אירוע קשה שהתרחש כאן היה טבח יום ראשון העקוב מדם (Bloody Sunday), שהתרחש ב-30 בינואר 1972. קבוצה של צעירים לא חמושים שהפגינו באופן שקט נורו על ידי הצבא הבריטי. 13 נהרגו במקום ו-16 נוספים נפצעו (מהם אחד נהרג כמה חודשים לאחר מכן). ניסיונות הטיוח של בריטניה, והאופי המצמרר של אותו טבח, הובילו למרטיריזציה של אותם הרוגים ולהתחזקות ה-IRA.
All rights reserved to U2
המוזיאון שנמצא בקצה אותו רחוב, Free Derry Museum, מספר את סיפורם של בני המקום שנרצחו על לא עוול בכפם, את סיפור המאבק של תושבי המקום ושל צפון אירלנד בכלל, וגם מדגיש באופן יפה ומרגש את המאבק של משפחות ההרוגים לזכות בהכרה מהממסד הבריטי. את הביקור במוזיאון, שעולה כ-10 פאונד, חותמים בסרטון שבו דייויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מכריז כי הוועדה הבלתי תלויה שהקימה הממשלה הבריטית קבעה באופן חד משמעי כי היה מדובר בטבח בלתי מוצדק, וכי הוא מתנצל בפני המשפחות בשם ממשלת בריטניה והצבא הבריטי.
המדריך במוזיאון הוא אחיו של אחד מההרוגים, ואנחנו מעדיפים לשמור על זהותנו הישראלית בשקט.
נהרות הדם שנגלים לפנינו כאן, האומללות של הקתולים העניים שנשלטו, הופלו וגם נרצחו בחלקם על ידי שלטון בריטי זר מחד, האומללות של הפרוטסנטים שגורשו מבתיהם מנגד, התפיסות השמאלניות, הציוניות וגם האנגלופיליות שלנו מתנגשות כולן כאן אל מול מעגל דם עצוב וקורע לב שאין לו פתרון קסם (שוב מזכיר לנו משהו..).
המוזיאון של דרי החופשית
הסכם יום שישי הטוב נחתם בדיוק לפני 25 שנה; הנשיא ביידן יגיע לכאן בעוד כמה ימים, ונראה ששנות השקט האלו הן רק פצצה מתקתקת. הברקזיט, הרדיקליות והשליטה המתמשכת של בריטניה בחבל הארץ הזה הם ברקע כל הזמן, בטלוויזיה מדווחים על ניסיונות פיגוע של ה-IRA, ולי רק נותר לחשוב ש-25 שנות השקט הללו הן גם "משהו", אם הם מנעו כמה קורבנות.
את הסיור אנו חותמים בביקור קצר בחנות ממורביליה של פעילי IRA לשעבר. באופן ביזארי למדי, אותם טרוריסטים לשעבר יושבים כעת במעין מועדון יום לקשיש וצופים בגרסה הבריטית של המרדף, בעוד אנו זוכים לראות את שחזור תא הכלא של בובי סנדס.
שוב בתוך החומות, אנחנו מבקרים בחנות הצלב האדום הבריטי, שבה אפשר למצוא בערך כל מה שתרצו במחירים זולים ביותר.
מרועננים בכוס קפה, אנחנו נוסעים מדרי אל מעגלי האבן המרשימים של ביגמור, ומשם ליעד האחרון שלנו בצפון אירלנד, אנטרים, שם אנחנו לנים ב-Stables B&B.
מעגלי האבן של ביגמור
Stables B&B
וביום כזה, בין הירוק המדהים הזה ומעגלי האבן האלו, אנחנו נזכרים שהיו כאן, ואולי עדיין יש כאן, גם מעגלי דם.
כמו ששר ג'ון לנון - You should have the luck of the Irish, and you'd wish you was English instead.
All rights reserved to John Lennon, Yoko Ono and Plastic Ono Band
היום החמישי: קפיצה לדבלין
לינה: Birchdale House B&B, Greenane
עדיין בהשפעת יום האתמול, אנחנו עוזבים את צפון אירלנד עם הרבה נקודות למחשבה.
רגע לפני שנחצה את הגבול, אנחנו עוצרים לתצפית על האגם המרשים לוך ניי.
לוך ניי
בדרך לדבלין, עצרנו לקפה וקניות באחד ממרכזי הקניות הגדולים של אירלנד - Drogheda Retail Park, כ-45 ק"מ מצפון לדבלין; המרכז פתוח מ-09:00 עד 18:00.
רגע לפני שניכנס למרכז העיר דבלין, עצרנו באחד מהפארקים העירוניים הגדולים באירופה - פארק פיניקס (Phoenix Park), שהוא פשוט תענוג ביום שמש - שקט, ירוק ומוקף באיילים. אפשר לבקש יותר?
את העצירה הקצרה שלנו בדבלין התחלנו בביקור ב-Guinness Storehouse. ארתור גינס, איש עסקים אירי, ניצל את המשבר הכלכלי של המאה ה-18, ופתח את המבשלה שלו במרכז דבלין ב-1759 תמורת תשלום דמי שכירות זעום של 45 פאונד בשנה. ייצור הבירה הכהה המזוהה עם גינס החל ב-1778, ועד לסוף המאה ה-18 הבירה הכהה של גינס צברה פופולריות רבה. כיום, גינס היא אחד ממותגי האלכוהול החזקים בעולם, ומהסמלים המובהקים ביותר של אירלנד; לכן, החלטנו להגיע בעקבות המותג אל מלכודת התיירים החביבה הזו, שמשכה אליה עד היום, מאז שנפתחה ב-2000, יותר מ-20 מיליון מבקרים (עד כמה המקום תיירותי? זה האתר היחיד באירלנד שבו ראינו ישראלים. לא אחד, 5).
ביקור חווייתי במרכז עולה 24 יורו, וכולל חניה בחינם, סיור מודרך קצר, ביקור במוזיאון מאוד מעניין - שמוקדש בעיקר להיסטוריה הפרסומית של גינס; ולסיום, בקומה השביעית, נוף מרהיב של העיר דבלין, וכוס חצי ליטר (Pint) בחינם של בירה גינס (רגילה או ללא אלכוהול). Cheers.
הליכה של כרבע שעה הובילה אותנו אל מוזיאון העיצוב וההיסטוריה הלאומי של אירלנד (National Museum of Ireland - Decorative Arts & History), מוזיאון חינמי שפתוח בכל ימות השבוע.
החלק ההיסטורי של המוזיאון עוסק בעיקרו בהיסטוריה צבאית של המדינה, ומציג תערוכה מקיפה על מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים שהתרחשו בשנים 1919-1923; החלק העיצובי דומה למוזיאון ויקטוריה ואלברט שבלונדון (מחמאה גדולה מאוד), וכולל מספר רב של מוצגי קרמיקה ואופנה קלאסיים.
המוזיאון ממוקם במבנה ההיסטורי של ביצורי קולינס (Collins Barracks), שהוקם ב-1702 על ידי הבריטים, הבנוי בסגנון הניאו-קלאסי.
את היום אנחנו סוגרים בנסיעה אל בית ההארחה שבו נבלה את שני הלילות הקרובים, Birchdale House B&B. חווית הטבע עוצרת הנשימה שמתגלה לפנינו, בתוך שמורת הטבע של הרי וויקלו, מתקלקלת מעט כאשר אנחנו מגלים שרשת הויי פיי לא מגיעה לבקתה שלנו, ושגם הקליטה הסלולרית, איך לומר, לא במיטבה.
כשהברכיים, הקרסול והאוטו עוד פעלו כשורה..
To make matters worse, הרכב שלנו נופל מהכביש הצר מאוד אל צידי הכביש (שוליים בטח שאין..), ואנחנו נזקקים לעזרה של שכנים מקסימים באזור כדי להחזיר את הרכב אל הכביש ולהשיב את הדופק שלנו לסדרו. כמו שלמדנו גם אמש, ישנן צרות גדולות יותר.
היום השישי: הארץ האפורה של דרום-מזרח אירלנד
לינה: Birchdale House B&B, Greenane
ארוחת ערב: Kyoto, Waterford
עם אוטו שפועל (לא עניין של מה בכך), אנחנו מתחילים את היום הקר הזה בארוחת בוקר מעולה - דניאל עם ארוחת הבוקר האירית המלאה, ואני עם הדייסה (Porridge) הקלאסי בקור העז.
ארוחת בוקר אירית - ביצת עין, עגבניה מבושלת, נקניק דם, פודינג אירי, פטריות ובייקון
התחנה הראשונה שלנו היום היא מפלי Coolalingo, מפל קטן ושקט שנמצא בתוך היער של הרי וויקלו. בכלל, באזור היפה הזה יכולנו לבלות יום שלם - יש כאן עמקים, הרים, מפלים וגם מסלולי הליכה ונסיעה מיוחדים (וצרים) שמותאמים לתיירים (עוד אפשר לקרוא כאן - Wicklow National Park).
בהרים של וויקלו
התדלוק כאן הוא מעט מוזר - ממלאים, ללא שום צורך באמצעי זיהוי כלשהו, ואז נכנסים פנימה לחנות כדי לשלם (לא היה עובד בישראל..). בינתיים, זו עוד הזדמנות ליהנות ממשקה חם.
נסיעה של 45 דקות דרומה מובילה אותנו לעיירה המקסימה אנישקורת'י (Enniscorthy); בטירה המקומית פרץ המרד האירי של 1798. על אף שהמרד היה קצר וכושל, יש לו מקום חשוב בהיסטוריה ובפולקלור האירי. העיר זכתה לפרסום נוסף כשאירחה את הקטע השני בטור דה פרנס של 1998 (אחד מתוך שלושה קטעים שנערכו באירלנד בשנה זו).
הקתדרלה של העיר, St. Aidan's Cathedral, שנבנתה ב-1809, היא מהיפות שבאירלנד, ושווה ביקור בפני עצמה.
קתדרלת סנט איידן
מזכרת קטנה מאירוע גדול
אחרי נסיעה קצרה נוספת, אנחנו מגיעים לפאתי העיר Wexford, שם נמצא פארק המורשת הלאומית של אירלנד. הפארק עצמו נמצא בשיפוצים, אבל עדיין שווה כרטיס כניסה של 12.5 יורו. הסיור, שמורכב מכ-20 תחנות, מתחיל בתקופה הפרה-היסטורית - התקופה הגאלית, של ראשית ההתיישבות באירלנד; ממשיך אל התקופה הנוצרית המוקדמת (המאות השישית-שמינית), ומסתיים בתקופת הפלישה הוויקינגית. זו הזדמנות ללמוד על ההיסטוריה של אירלנד תוך כדי הליכה בפארק יפה וגשום; הסיור מסתיים בשחזור של אוניה ויקינגית על שפת נהר Slaney, ומכאן ניתן להמשיך ברגל כרבע שעה לכיוון פארק קטן שבו מרכז בזאות (כלול במחיר).
פארק המורשת הלאומית האירית
התחנה הבאה, שמתגלה לפנינו מבעד לערפל כבד, היא העיירה Tramore, ששוכנת על שפת האוקיינוס האטלנטי. מה שנראה תחילה כעיירה שכוחת אל, מתגלה כפנינה של ממש, עם קתדרלה יפהפיה ורחובות צבעוניים ושיקיים עם בתי קפה ומאפיות בוטיק.
הערפל הכבד בטראמור
עם זאת, השיא של טראמור, וגם של היום הזה בכלל, הם הגנים היפניים של לפקאדיו הרן.
סיפורו המיוחד של הסופר מתחיל ב-1850 באי היווני לפקדה, אז תחת שלטון בריטי, שם נולד פטריק הרן לאם יווניה מקומית ולאב אנגלי-אירי, שהיה קצין בצבא הבריטי. כשהאב הועבר לקריביים ב-1852, הוא שלח את אשתו ובנו לקרובי משפחתו בדבלין, שם הם זכו לקבלת פנים צוננת. האב נעשה מרוחק ממשפחתו, והאם סבלה מקשיי קליטה ומיחס קשה מצד משפחת האב הפרוטסטנטית. ב-1856, אימצה דודתו של אביו של הרן, שרה ברנן, את פטריק, וגידלה אותו כבנה.
ילדותו של פטריק הרן עברה עליו בדבלין ובטראמור מיודעתנו, שם הוא למד לשחות במימי האוקיינוס. קשיים כלכליים אילצו אותו לעבור לאיסט אנד של לונדון, אז אזור מהגרים עני.
לאחר מעברו לארה"ב ב-1869, שהיה מלווה בקשיי הסתגלות ועוני, הפך הרן לסופר ועיתונאי נחשב עבור Harper's וה-Atlantic. ב-1890, הוא נשלח ליפן, אז מדינה מסקרנת שפתחה את שעריה לתיירים רק זמן קצר לפני כן, למשימה עיתונאית. שם, סוף סוף, מצא הרן בית; הוא התחתן והקים משפחה, לימד אנגלית בבתי ספר יפניים, והמשיך להיות מתרגם, עיתונאי וסופר בעל שם, שנחשב עד לעצם היום הזה לאחד מהראשונים שהכירו את יפן למערב.
שמו המלא - פטריק לפקדיו הרן - מייצג את הקשר שלו לאי היווני שבו נולד ולאימו שממנה נותק.
ובאופן סמלי למדי, במקום השקט והרגוע הזה, מעין גן עדן עלי אדמות, מצאנו במקרה את הקשר שלנו לנסיעה הבאה שלנו ליפן.
בגן המקסים הזה, שהכניסה אליו עולה 9 יורו, ההרגשה היא כמו ביקור ביפן, עם גינות זן, פריחת הדובדבן, גשם וערפל כבד, וכמובן, קנקן תה לסיום.
פריחת הדובדבן
עוד זווית על האוקיינוס
ווטרפורד היא העיר העתיקה באירלנד, וביקור שם הוא חובה אם הגעתם לחלק הזה של אירלנד. לצערנו, לא הספקנו לבקר במוזיאון ימי הביניים הנהדר בעיר, אבל הנמל שווה ביקור בפני עצמו, וכך גם כנסיית Christ Church. את ארוחת הערב אכלנו במסעדה מעולה בשם Kyoto, והשלמנו יום יפני למדי.
מגדל השעון של ווטרפורד
רגע לפני החזרה לבית ההארחה, עצרנו בעיירה New Ross, עיירת אבותיו של הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי. היחס אליו כאן הוא של הערצה, ופסלים או אזכורים שלו ניתן למצוא בקלות; עוד אטרקציה מעניינת כאן היא שחזור האונייה Dunbrody, אחת מהאוניות שהובילו מכאן מהגרים אל העולם החדש בשיאו של הרעב הגדול באמצע המאה ה-19. סבא-רבא של קנדי, פטריק קנדי, היגר באוניה שכזו אל בוסטון יחד עם רעייתו ב-1849.
אחוזת משפחת קנדי נמצאת 8 ק"מ דרומה מכאן, וכיום יש בה מוזיאון, שפתוח בכל יום עד השעה 17:00.
היום השביעי: מקילקני לקורק
לינה: Maranatha Country House, Blarney
ארוחת ערב: Blarney Castle Hotel/Lemon Tree, Blarney
אנחנו עוזבים את אזור וויקלו, ומתחילים בנסיעה דרומה לכיוון היעד הבא - קורק.
נקודת העצירה הראשונה שלנו היום היא העיר העתיקה קילקני, אחד מיעדי התיירות המובילים באירלנד, שידועה בעיקר בזכות הטירה המרשימה שלה. טירת קילקני הוקמה על ידי האנגלו-נורמנים ומנהיגם הכריזמטי Strongbow במאה ה-12, והפכה לסממן הבולט של העיר הזו החל מימי הביניים.
חנינו במרכז העיר (אחרי נפילה במדרגות שהיו לה השלכות ארוכות טווח..), ובדרך לטירה עברנו בשוק המקומי - יעד תיירותי למדי אמנם, אבל הזדמנות טובה ליהנות מתוצרת מקומית - בשרים, לחמים, גבינות ועוד.
הכניסה לטירה עצמה עולה 8 יורו (4 יורו לסטודנטים), והביקור בה אורך כשעה, וכולל, מלבד חדרים וחפצים ששומרו או שוחזרו, גם גלרית ציורים גדולה ומרשימה. את הסיור בטירה סיימנו בסיור קצר בגנים הנפלאים שלה, ובקפיטריה הנעימה בקומת הכניסה.
ממול הטירה, בחצר שנבנתה ב-1780, נמצא מרכז העיצוב של קילקני (Kilkenny Design Centre). קילקני ידועה כבירת העיצוב ועבודות היד (crafts) של אירלנד, וזו נקודה טובה - אך יקרה מאוד - להתחיל בה סיור של מתנות ומזכרות. בקומה השנייה של מרכז העיצוב יש מסעדה מצוינת.
משם, אפשר להמשיך ברגל אל רחובות צרים ומלאים בחנויות - חלקן מלכודות תיירים וחלקן פחות - שבהן תוכלו למצוא כמעט כל מזכרת ופריטי וינטג' שתוכלו לחשוב עליהן. בתחילתן של סמטאות אלו נמצא מוזיאון סיינט מארי להיסטורית ימי הביניים (St. Mary's Medieval Mile Museum), ובקצה שלהן נמצאות Rothe House - אחוזה מתקופת טיודור ומבשלת סמית'וויק.
באמצע הדרך הארוכה מקילקני לקורק, עצרנו בעיירה עתיקה נוספת, קאשל (Cashel), שידועה גם היא בזכות הטירה הנורמנית המרשימה שלה - Rock of Cashel, הבנויה על צלע ההר. מלבד זאת, זה מקום נחמד לעצור בו לקפה ומתנות - במחירים שפויים בהרבה מקילקני.
רגע לפני שנגיע ליעדנו הסופי, אנחנו עוצרים בעיר קורק, העיר השלישית בגודלה באי האירי (אחרי דבלין ובלפאסט). זו עיר גדולה ותעשייתית, על כל המשתמע מכך, אך היא ידועה גם בזכות הנמל שלה ונהר לי המרשים שחוצה אותה; יעד פופולרי מאוד כאן הוא השוק האנגלי (The English Market), שפועל בימים שני-שבת, ובו ניתן ליהנות מסוגים שונים של אוכל מתוצרת מקומית.
נהר לי
את שני הלילות הקרובים אנחנו מעבירים בבית ההארחה Maranatha Country House, בעיירה המלבבת והציורית בלארני, לבטח אחד מהמקומות הטובים ביותר שישנתי בהם בעולם; הכניסה לאחוזה הזו מהמאה ה-19, שלינה של לילה + ארוחת בוקר לזוג בה עולה כ-400 ש"ח בלבד, מעוטרת בציורים ובכלי כסף שגורמים למקום להיראות כמו מוזיאון עתיק. אחרי שהתקבלנו על ידי בעל המקום, קיבלנו את החדר שלנו - Lavender Room - שמעוצב בסגנון הויקטוריאני, וגורם לך לרצות להישאר בו עד לצ'ק-אאוט.
גן עדן עלי אדמות
400 ש"ח ללילה, כן?
למרות זאת, אנחנו מחליטים בערב זה לצאת שוב כדי ליהנות מאחת החוויות המרכזיות של אירלנד - פאב-מסעדה מקומי (Blarney Castle Hotel) עם מופעי מוזיקה מסורתיים, במרכז העיירה בלארני. מחלונות המסעדה נשקפת טירת בלארני, ובפנים, מלבד הופעה מעולה, אנחנו נהנים גם מ-Guinness Beef Stew.
אי אפשר לבקש יותר.
היום השמיני: על שפת האוקיינוס
לינה: Maranatha Country House, Blarney
את היום השמיני אנחנו מקדישים בעיקר לצוקי מוהר - אחד מאתרי הטבע הבולטים באירופה. הדרך לשם ארוכה במיוחד - שעתיים וחצי - אבל בדרך אנחנו עוצרים קודם בעיירה אדייר (Adare).
העיירה ידועה בעיקר בשל המנזרים העתיקים המרובים שלה, וביניהם המנזר האוגוסטיני (Augustinian Priory) והמנזר הפרנציסקני (Franciscan Abbey).
קצת צפונה משם, נמצאת אחת הערים הגדולות באירלנד, לימריק (Limerick). העיר, שבעבר נחשבה ענייה, מוזנחת ומרכז של פשע, עברה בשנים האחרונות תהליכים של חידוש וג'נטריפיקציה; אחד היעדים המרכזיים בעיר הוא Limerick Milk Market, שוק אוכל ויד שנייה חביב ביותר, שפתוח בימי שישי, שבת וראשון.
בדרך אל צוקי מוהר, אנחנו עוברים בשמורת הטבע המרשימה של הבארן (Burren National Park), שהירוק המרשים שלה שולט בנוף של מחוז קלייר (County Clare).
לאתר עצמו הכניסה היא בתשלום - 7 יורו בשעות הבוקר, 10 יורו בשעות השיא, ו-8 יורו בשעות אחר הצהריים; כדאי להזמין כרטיסים מראש, מכיוון שהמקום מאוד פופולרי, עמוס ותיירותי.
למרות האווירה המאוד תיירותית והעומס הרב, מדובר באחד מהנופים המדהימים שאפשר לצפות בהם בעולם, כשהצוקים המרשימים והעצומים מתנוססים מעל מימי האוקיינוס האטלנטי.
את היום אנחנו מסיימים במנוחה בבית ההארחה, לקראת יום עמוס מחר.
היום התשיעי: הפואמות של אירלנד העתיקה
לינה וארוחת ערב: Portmarnock Hotel & Golf Links, Portmarnock
בצער רב, אנחנו עוזבים את בית ההארחה המקסים בבלארני, אך נשארים עוד קצת בעיירה השקטה והיפה הזו.
טירת בלארני היא עוד אחת מהטירות הידועות והחשובות באירלנד. מדובר באתר תיירותי מאוד ודי יקר (16 יורו לכרטיס כניסה), במיוחד הודות לאבן בלארני (Blarney Stone).
אבן בלארני, שנבנתה כחלק מהטירה ב-1464, נחשבת על פי האגדה לאבן מזל המעניקה למי שמנשק אותה את מתנת המזל הטוב ויכולת הדיבור והלשון החדה (gift of eloquence). הדרך אל האבן מלאה אמנם בתיירים אמריקאיים (כמובן), אבל מלבד אותה אבן, הגנים יוצאי הדופן של הטירה בבלארני שווים ביקור בפני עצמם.
לפני שנעזוב את בלארני, עצרנו בטחנת הצמר של בלארני (Blarney Woolen Mills), שהוקמה ב-1823 ועבדה ברציפות עד 1973. ב-1975 נפתחה מחדש טחנת הצמר כחנות בגדים ומתנות עצומה, שבה יש גם מלון ומסעדה.
בדרך לדבלין, עצרנו בעיירה Kildare, שם נמצאת המרבעה הלאומית של אירלנד (Irish National Stud). בגן העצום הזה, שכניסה אליו ולכל האטרקציות שלו עולה כ-13 יורו, נמצאים סוסי המירוץ החשובים במדינה.
שתיים מהאטרקציות המעניינות ביותר כאן הן Irish Racehorse Experience, משחקיה מתוחכמת ומשוכללת שבה תוכלו לבחור את סוס המירוץ שלכם ולהוביל אותו עד לאליפות הלאומית; וגם גנים יפניים מרשימים במיוחד, שבמרכזם אגם יפהפה וגם מסעדה אסייתית.
אנחנו מגיעים לדבלין, לאזור ה-Temple Bar, אזור תרבות היסטורי שעבר תהפוכות לאורך השנים. אחרי דעיכה והזנחה, המקום עבר חידוש החל משנות ה-70 של המאה ה-20, והפך במהרה למרכז של תרבות ומוזיקה. לכן, זה גם המקום שבו מוקם מוזיאון הרוק אנד רול האירי (Irish Rock 'n' Roll Museum). אנחנו מצטרפים לסיור (כרטיס רגיל עולה 20 יורו, לסטודנטים - 18) שיוצא ב-17:00. הסיור, שמודרך על ידי מוזיקאי אירי צעיר בעצמו, עובר דרך אולפנים (שעדיין פועלים) שבהם ניגנו בעבר הטובים ביותר. את מרכז תשומת הלב תופסים האמנים הגדולים של אירלנד, שראויים לכבוד - ואן מוריסון, Thin Lizzy וכמובן U2, ששכרו חדר שבו התאמנו וניגנו ממש במקום הזה בשנות ה-70. מלבדם יש עוד רבים וטובים, ובהם ה-Cranberries, גילברט אוסליבן, בומטאון ראטס, אנדרטונס, הפוגס, גארי מור ועוד.
הסיור מסתיים בסרט של כ-10 שמסכם את ההיסטוריה של מוזיקת הרוק באירלנד, ולאחר מכן בחדר מיוחד שמוקדש ללהקה Thin Lizzy ולסולן המנוח שלהם פיל לינוט; בחנות יש Memorabilia ייחודית.
חובבי מוזיקת רוק ומוזיקת שנות ה-80 יהנו כאן מכל רגע.
All rights reserved to U2
All rights reserved to Thin Lizzy
עם רדת החשיכה אנחנו מגיעים אל המלון שלנו, Portmarnock Hotel & Golf Links, שנמצא על הים האירי בעיירה פורטמרנוק, שמרוחקת כחצי שעה מדבלין (וכ-20 דקות משדה התעופה). את ארוחת הערב אנחנו מעבירים במסעדה של בית המלון, עם נוף הצופה אל השקיעה והים.
היום העשירי: בין יהדות לנצרות בדבלין
לינה: Portmarnock Hotel & Golf Links, Portmarnock
ארוחת בוקר: Urbanity, Dublin
ארוחת ערב: Koba Thai, Portmarnock
את היום אנחנו פותחים ב-Smithfield Square, שם החנינו את האוטו, בארוחת בוקר בבית הקפה Urbanity. האווירה, הטעם והתחושה הם תל אביביים למדי (לטובה לחלוטין), אבל המחירים זולים יותר, וארוחת הבוקר מצוינת.
קפה של בוקר ב-Urbanity
זהו יום ראשון של הפסחא (Easter Sunday), ואנחנו חוצים את נהר הליפי כדי להביט בכנסיית כרייסט צ'רץ' המרשימה (Christ Church Cathedral). מעט קדימה, נמצאת הכנסייה הידועה ביותר באירלנד, St. Patrick's Cathedral. בקרוב תתחיל כאן המיסה הגדולה של הפסחא, ובינתיים, בפארק המקסים שמחוץ לכנסייה, נוהים המבקרים אל שוק יד שנייה ועתיקות.
שוק הפסחא של פארק סיינט פטריק
דרומה מכאן נמצאת שכונת פורטובלו, שבראשית המאה ה-20 הייתה ביתה של קהילה יהודית משגשגת. הקהילה הזו אף פעם לא הייתה גדולה למדי, אך היא חוותה תור זהב שהגיע לשיאו בשנות ה-40 של המאה ה-20, עת הקהילה מנתה כ-5,500 איש - יותר ממחציתם בדבלין, וחלק גדול מהם כאן.
הגירה והתבוללות צמצמו מאוד את הקהילה, וכיום מתגוררים באירלנד כ-2,500 יהודים, חלקם ישראלים במקור.
בקצה שכונת פורטובלו נמצא המוזיאון האירי היהודי (Irish Jewish Museum). כאן, ב-1904, הוקם בית כנסת שפעל ברציפות עד 1969. לאחר מכן, בשל ההגירה והעזיבה של הקהילה היהודית לאזור פרברי הבירה, בית הכנסת נסגר; ב-1985 נפתח כאן המוזיאון היהודי, ע"י חיים הרצוג - אז נשיא מדינת ישראל, יליד אירלנד, בנו של הרב הראשי לאירלנד וגם דובר אירית שוטפת.
המוזיאון הזה סמוי מעין - הוא פתוח רק בימי ראשון בין 10:30-14:30, כדי להיכנס אליו צריך לצלצל בפעמון, והמבקרים בו בודדים ביותר; אך לאחר שנכנסנו (כרטיס עולה 10 יורו), גילינו אוצר של ממש - שבו כל ההיסטוריה של הקהילה הקטנה הזו באה לידי ביטוי, בזכרונות, בציורים ובחפצים יקרי ערך; בקומה השנייה נמצא בית הכנסת שפעל כאן עד ל-1969, שאותו שימרו לחלוטין, כולל ארון הקודש.
מכאן, המשכנו אל הפארק היפה והשקט של סיינט סטפן גרין (St Stephen's Green). צמוד לפארק נמצאת הגלריה הלאומית של אירלנד (National Gallery of Ireland), מוזיאון אמנות רב-קומתי ומרשים שהכניסה אליו היא חינמית, שהוקם ב-1854.
המוזיאון ידוע בזכות היצירות הפלמיות, הספרדיות, והאיטלקיות המרשימות שמוצגות בו, ובהן של רמברנדט, קרבג'יו, טיטיאן, רובנס וולאסקז.
את הביקור במוזיאון אפשר לסיים עם כוס קפה בקפיטריה המצוינת, או עם ארוחת צהריים טובה וזולה במסעדת המוזיאון.
בצמוד למוזיאון נמצא ביתו של אוסקר ויילד, הסופר האירי הידוע, וממולו פסל ענק של האיש שלא זכה למספיק הערכה בחייו.
התחנה האחרונה שלנו ביום הזה, ובכלל בטיול, היא בית המרקחת של סווני (Sweny's Pharmacy). כאן מיקם ג'יימס ג'ויס את בלום, גיבורו (היהודי) של ספרו "יוליסס". כשהוא אוסף מרשם מבית המרקחת, קונה בלום גם בר של סבון שאותו הוא מתאר כ-"Sweet Lemony Wax". המקום הזה נותר עד היום על תילו, ומוכר את אותו בר של סבון, עם אותו ריח אופייני, במחיר של 5 יורו. כאן תוכלו גם ללמוד ולקנות עוד מיצירתו של ג'ויס, לרבות אוסף הסיפורים הקצרים The Dubliners המצוין. (עוד תוכלו לקרוא כאן Joyce in 100 Objects: Lemon Soap)
ובעודנו מסיימים את ביקורנו בדבלין ובאירלנד, אנחנו כבר מתגעגעים - לנוף, להיסטוריה ולאנשים של הארץ הזו. עוד נשוב.
All rights reserved to Thin Lizzy
