הבחירות בארה"ב 2016 - תמונת מצב

רגע האמת בבחירות בארה"ב הגיע. בעוד שבוע וחצי עונת הפריימריז תצא לדרך, ויחל באופן רשמי התהליך שיסתיים בהשבעתו של נשיא או נשיאה חדשה בוושינגטון הבירה בעוד כשנה. וזה בדיוק הזמן לבדוק את תמונת המצב בשתי המפלגות ולבחון את המגמות לקראת פתיחת ההצבעה, ב-1.2 באיווה.

הלו"ז וקצת הסברים
1.2 - הפריימריז באיווה
9.2 - פריימריז בניו המפשייר
20.2 - פריימריז בדרום קרוליינה ו-וושינגטון (רפובליקנים), נבאדה (דמוקרטים).
23.2 - פריימריז בנבאדה (רפובליקנים).
27.2 - פריימריז בדרום קרוליינה (דמוקרטים).
1.3 - הסופר טיוזדיי. פריימריז ב-13 (דמוקרטים) או 14 (רפובליקנים) מדינות.
5-8.3 - פריימריז במספר מדינות, החשובה בהן מישיגן.
15.3 - פריימריז במספר מדינות, בהן פלורידה ואוהיו.
19.3-14.6 - המשך הפריימריז, ב-19.4 בניו יורק.
18-21.7 - הועידה הרפובליקנית בקליבלנד, אוהיו. בועידה יוכרזו המועמדים הרפובליקנים, לנשיא וסגן הנשיא.
25-28.7 - הועידה הדמוקרטית בפילדלפיה, פנסילבניה. בועידה יוכרזו המועמדים הדמוקרטיים, לנשיא וסגן הנשיא.
26.9 - העימות הראשון בין המועמדים לנשיאות, בדייטון, אוהיו.
4.10 - העימות בין המועמדים לסגן הנשיא, בפארמוויל, וירג'יניה.
9.10 - העימות השני בין המועמדים לנשיאות, בסיינט לואיס, מיזורי.
19.10 - העימות השלישי והאחרון בין המועמדים לנשיאות, בלאס וגאס, נבאדה.
8.11 - יום הבחירות לנשיאות.
20.1 - ההשבעה של הנשיא וסגן הנשיא, בוושינגטון די.סי.

קצת על השיטה - בשתי המפלגות הגדולות עורכים פריימריז, כאשר המנצח בפריימריז הוא מי שזכה למספר הרב ביותר של נציגים (delegates). הנציגים הם למעשה מקבילים לאלקטורים בבחירות הכלליות, כאשר המשקל של כל מדינה (מספר הנציגים שלה) הוא לפי מספר האלקטורים שלה בבחירות הכלליות ולפי מספר המצביעים למפלגה במדינה. לרוב, נותר רק מועמד אחד כשמגיעים לועידה, כששאר המועמדים פורשים לפני ומודיעים על תמיכתם במועמד המוביל. בבחירות הכלליות - 50 מדינות, 538 אלקטורים המחולקים בין המדינות לפי גודלן באופן יחסי, כשמי שזוכה ב-270 אלקטורים (ולאו דווקא ברוב הקולות), נבחר לנשיאות ארה"ב לתקופה של ארבע שנים.
אז על מה הבחירות האלו בעצם? בישראל הבחירות הן בעיקר על ביטחון ועל מי רוצים או לא רוצים (בעיקר) שיהיה ראש הממשלה. בארה"ב אלו גם שיקולים, אבל הבחירות הכלליות נסובות על פערי עמדות אמיתיים, ועל הבדלים אמיתיים של אידיאולוגיה, בין ליברליזם כלכלי לגישה הנוטה לסוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה; בין אפס התערבות של המדינה לטובת צמצום פערים לבין התערבות; בין חופש מלא לשאת נשק לבין פיקוח ובקרה על נשק; בין אנשים המאמינים ששינוי אקלימי הוא דבר לא חשוב או לא קיים לבין אנשים המאמינים שזהו איום על העולם; בין בניית גדרות ענק (שמעשיותה לא ברורה) והקשחת חוקים כדי למנוע כניסת מהגרים לבין רפורמות שיאפשרו התאזרחות של אלפים ואולי ישנו את הדמוגרפיה של ארה"ב. אלו רק חלק מהסוגיות שעומדות על הפרק בבחירות 2016, אבל עוד נחזור אליהן בחודשים הקרובים. קודם כל יש פריימריז בשתי המפלגות הגדולות. על מה הפריימריז האלו? במפלגה הרפובליקנית זה קודם כל, קרב בין הממסד לבין תנועת מסיבת התה המייצגת את הציבור הרפובליקני שהולך ומקצין. עבור הרפובליקנים, בדמוגרפיה המשתנה של ארה"ב, בחירות 2016 הן אולי ההזדמנות האחרונה. אם ב-2016 הם לא ינצחו, אז מתי כן? ב-2020, אם נשיא דמוקרטי יהיה בבית הלבן, אז הוא כנראה ינצח, בגלל המסורת שלא מדיחים נשיא מכהן אחרי 4 שנים למעט מקרים יוצאי דופן (קרטר, בוש האב). וב-2024 הדמוגרפיה תהיה שונה לחלוטין, והרפובליקנים יהיו אחרי 16 שנים מחוץ לבית הלבן, אם וכאשר. אז 2016 זו ההזדמנות הגדולה של הרפובליקנים, והשאלה היא האם ינצלו אותה. במפלגה הדמוקרטית, זה קרב אידיאולוגי של ממש. הדור הצעיר, שהוא לא בהכרח לבן ברובו, ומורכב משחורים, היספנים ואסייתים, הוא הרבה יותר ליברלי, והרבה יותר נוטה לסוציאל-דמוקרטיה (אתייחס לזה בהמשך), הוא כעת קובע הטון במידה רבה, וכך ברני סנדרס, מועמד שמגדיר את עצמו כסוציאל-דמוקרט, מה שבחוגים רבים בארה"ב נחשב לקללה, הופך למועמד רציני במפלגה הדמוקרטית, ולפי הסקרים, מועמד רציני גם בבחירות הכלליות. אז נעבור בין שתי המפלגות ונראה מה תמונת המצב לקראת יריית הפתיחה.
המפלגה הרפובליקנית
8 שנות אופוזיציה בהחלט שינו את המפלגה הרפובליקנית. אם זה תלוי בממסד של המפלגה, ובתורם מספר אחת שלה, שלדון אדלסון, המועמד הרפובליקני יהיה מרקו רוביו או ג'ב בוש או אולי כריס כריסטי או ג'ון קאסיץ', מועמדים שמרנים מתונים, שמתאימים לפרופיל של רוב מועמדי המפלגה לנשיאות בעבר. אבל שתי המגמות הבולטות ביותר בבחירות האלו, עד כמה שאפשר לקבוע מגמות בבחירות שעוד לא החלו רשמית, הן המיאוס מהפוליטיקאים, ובמיוחד מהפוליטיקאים המוכרים והוותיקים (משפחות קלינטון ובוש), והתגברות התמיכה במועמדים אידיאולוגיים יותר וגם קיצוניים יותר. במפלגה הרפובליקנית זה בולט כמובן. את דונאלד טראמפ, איל ההון שמתנהג כמו ליצן מאז כניסתו למירוץ (ובכלל), והדוגמה הטובה ביותר לאאוטסיידר בפוליטיקה, הספידו הפרשנים אחרי שבוע ואחרי שבועיים ואחרי חודשיים ואחרי שלושה חודשים, אבל הוא ממשיך להוביל באופן עקבי בסקרים בהפרש עצום על שאר המועמדים. בן קרסון וקרלי פיורינה, למרות קריסתם בחודש האחרון, נשארו במירוץ והיו בו שחקנים חשובים עד למועד הבחירות. במקביל להם, טד קרוז, אחד מהדוברים הבולטים של תנועת מסיבת התה, שמייצגת בעיקר ליברטריאניזם קיצוני בנושאי כלכלה ונשק, ושמרנות קיצונית בכל שאר הנושאים, הפך להיות המועמד מס' 2 בסקרים, והמועמדים המתונים התרסקו או פרשו ונעלמו אל תהומות הנשייה עוד לפני הפריימריז הראשונים. נעבור בין המועמדים וננתח את מצבם.
דונאלד טראמפ - מה נאמר עוד על המיליארדר בעל הבלורית שעוד לא נאמר? האיש והאגדה (בציניות) ממשיך להוביל בסקרים ביתרון שנראה בלתי סגיר. טראמפ הוא האיש שמייצג את כל המגמות של הבחירות האלו - אאוטסיידר, פופוליסט, שמתבטא באופן שמתאים לימין קיצוני (למרות שאין לו עבר של ימין קיצוני, והוא אפילו היה דמוקרט במשך מספר שנים), ששובר את כל כללי הפוליטיקלי-קורקט ובכלל כל קוד אפשרי של התנהגות שקיים בארה"ב, וסוחף אחריו המונים. גל הפופוליזם שמביא איתו טראמפ גרר תחילה זלזול, במיוחד לאור התבטאויותיו המחליאות בנושא ההגירה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שזה פשוט תופס. בשבוע האחרון קיבל את תמיכתה של כוהנת הימין האוונגליסטי האמריקאי, המועמדת לסגנית הנשיא ב-2008, שרה פיילין. התמיכה של פיילין עשויה לעזור לו מול קרוז.

סקר אחרון ארצי: 45% - זוגבי, 36% - רויטרס (מקום 1).

סקר אחרון איווה: 33.1% - אמרסון קולג' (מקום 1).

סקר אחרון ניו המפשייר: 27% - ARG (מקום 1).

תמונת מצב - טראמפ לא יכל לבקש יותר מזה. כרגע מסתמן שהוא יהיה המועמד המוביל לפחות עד הסופר טיוזדיי.

טד קרוז - הסנטור הרפובליקני מטקסס והמועמד המוביל של תנועת מסיבת התה. החל את הקמפיין בדשדוש מתמשך, אבל בחודש האחרון, פרץ והפך למועמד שנמצא במקום השני בסקרים, כשהוא עוקף את רוביו וקרסון המתרסק. קרוז הוא שילוב של שמרנות בלתי מתפשרת עם אאוטסיידריות מתבקשת (באופן יחסי). קרוז הוא לא בדיוק הטיפוס של שמרן אמריקאי. הוא בן לאב קובני ואם אמריקאית שנולד בכלל בקנדה. העובדה שהוא נולד בשכנה מצפון שמה אותו במוקד הסערה בשבוע האחרון, כשטראמפ האשים את קרוז שהתמודדותו לנשיאות אינה חוקית. נזכיר - בארה"ב אסור לאדם שלא נולד במדינה לכהן כנשיא. אז איך קרוז יכול להתמודד? החוק מגדיר כאנשים שכשירים לכהונת נשיא אנשים שזכאים לאזרחות אמריקאית מלידה. קרוז זכאי לאזרחות אמריקאית מלידה בזכות אמו האמריקאית, וכך מתאפשרת הפרצה בחוק. מעבר לסיפור הזה, קרוז מייצג, כאמור, שמרנות בלתי-מתפשרת, ועמדותיו בנושא ההגירה (למרות שבאופן אירוני הוא בנו של מהגר), הנשק, ההפלות, רפורמת הבריאות של אובמה והכלכלה הן עמדות שמרניות מוצקות, ללא מתינות כלשהי. הסיכוי של קרוז לנצח את טראמפ תלוי בציבור האוונגליסטי, שמהווה חלק חשוב במפלגה. הודעתה של פיילין, אשת מסיבת התה בעצמה, על תמיכתה בטראמפ, עשויה להוציא את האוויר מהבלון של קרוז ולסלול לטראמפ את הדרך למועמדות.

סקר אחרון ארצי: 13% - זוגבי, 12% - רויטרס (מקום 2).

סקר אחרון איווה: 22.8% - אמרסון קולג' (מקום 2).
סקר אחרון ניו המפשייר: 9% - ARG (מקום 4).

תמונת מצב - קרוז היה מאוד חזק בתמונה בקרב על איווה, וקצת נחלש אחרי שאפילו הוביל על טראמפ שם במשך זמן קצר. ההצלחה של קרוז בשתי המדינות הראשונות תקבע את המשך הדרך שלו, ותראה האם הוא באמת יכול לאיים על טראמפ בדרך למועמדות.

מרקו רוביו - הסנטור מפלורידה הוא מצד אחד מתון באופן יחסי, אהוד על הממסד ועל אדלסון, וגם כן בן למהגרים מקובה ויכול אולי להביא קולות של היספנים, ומצד שני, במידה מסוימת שמרן ואאוטסיידר במידה שמתקרבת לקרוז. נדמה שהוא המועמד הרפובליקני שיש לו את היכולת הטובה ביותר לנצח את קלינטון, אבל למרות שמצבו בסקרים לא רע, הוא עדיין רחוק מטראמפ שנות אור. לגבי ההיספנים, רוביו נמצא באיזשהו מלכוד מסוים. מצד אחד, העובדה שהוא עצמו היספני עשויה לסייע לו בקרב קהל זה, ומנגד, עמדותיו הקשוחות בנושא הגירה, שאותן הוא יצטרך לחזור ולהציג אם הוא רוצה לזכות בפריימריז הרפובליקניים, ישחקו לרעתו בקרב קהל זה.

סקר אחרון ארצי: 8% - זוגבי, 8% - רויטרס (מקום 3 בזוגבי, מקום 5 ברויטרס).

סקר אחרון איווה: 14.2% - אמרסון קולג' (מקום 3).

סקר אחרון ניו המפשייר: 10% - ARG (מקום 3).

תמונת מצב - רוביו, שהיה המועמד המוביל לפני כניסתו של טראמפ, וקרס כמעט לחלוטין לאחר מכן, שיקם את עצמו והתייצב על בערך 10%, לעיתים יותר בסקרים, אבל לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו. כרגע הוא במצב לא רע באיווה ובניו המפשייר אבל לא נראה שהוא מאיים שם על טראמפ או על קרוז. רק תוצאה טובה ובלתי צפויה עבורו באחת או שתי המדינות הראשונות תחזיר אותו לתמונה בקרב על המועמדות.

בן קרסון - מנתח המוח האפרו-אמריקאי ממישיגן נודע עד לתחילת הקמפיין בעיקר בזכות העובדה שהוא הראשון שהצליח להפריד תאומים סיאמיים שהיו מחוברים זה לזה בראשם. הקמפיין שלו מיצב אותו כשמרן עמוק, עם התבטאויות לא פחות קיצוניות והזויות מאלו של טראמפ - כולל שפוליטיקלי קורקט זה דבר שהוא גרוע כמו דאע"ש, שרפורמת הבריאות של אובמה היא הדבר הגרוע ביותר שקרה לארה"ב מאז העבדות, שהיהודים היו שורדים את השואה אם היה להם נשק, שארה"ב היום היא כמו גרמניה הנאצית ושהומוסקסואליות היא בחירה, כי יש הרבה סטרייטים שנכנסים לכלא ויוצאים משם הומוסקסואלים. בקיצור, האיש לא חסך במשפטים מתונים וחכמים, אבל ההצלחה שלו היא בעיקר בגלל, שוב, האאוטסיידריות שלו (אולי המועמד הכי אאוטסיידר אצל הרפובליקנים). הנסיקה שלו הייתה מטאורית, והוא הגיע למצב של איום על טראמפ בסקרים, אבל מהר מאוד הגיעה גם הקריסה אחרי סדרה של עימותים שבהם הוא היה לא מרשים, וזה בעדינות.

סקר אחרון ארצי: 4% - זוגבי, 11% - רויטרס (מקום 5 בזוגבי, מקום 3 ברויטרס).

סקר אחרון איווה: 9.1% - אמרסון קולג' (מקום 4).

סקר אחרון ניו המפשייר: 2% - ARG (מקום 8).

תמונת מצב - נדמה שקרסון מיצה את עצמו, ויפרוש אחרי כמה מדינות. הוא לא במצב טוב במיוחד באיווה ובניו המפשייר הוא במצב איום. רק הצטרפות מקרים בלתי צפויה תחזיר את קרסון לאיום על המועמדות.

ג'ב בוש - בן של נשיא, אח של נשיא, מושל לשעבר של אחת המדינות הגדולות והחשובות בארה"ב (פלורידה), אהוב על הממסד, שמרן מתון ונשוי להיספנית, שמסומן כבר שנים כהבטחה הגדולה של המפלגה. מה יותר טוב מזה? הדרך של ג'ב בוש לנשיאות הייתה נראית סלולה. אלא שמשהו שם פשוט לא עבד ולא עובד. זה גם חוסר הכריזמה שלו, זו גם האיבה שהציבור רוחש לאחיו אחרי מלחמת עיראק הכושלת ואלו גם המגמות שכבר הזכרתי כאן מספר פעמים. כשהמירוץ נפתח, בוש ורוביו היו המועמדים המובילים. שניהם התרסקו, רוביו קצת התאושש, אבל בוש לא. נדמה שהמירוץ של הבוש השלישי לנשיאות יסתיים במפח נפש עבורו, עבור משפחתו ועבור המפלגה שכל כך רצתה אותו.

סקר אחרון ארצי: 6% - זוגבי, 10% - רויטרס (מקום 4).

סקר אחרון איווה: 5.1% - אמרסון קולג' (מקום 6).

סקר אחרון ניו המפשייר: 8% - ARG (מקום 6).

תמונת מצב - בשבועות האחרונים בוש קצת התחזק בניו המפשייר, שם הוא שם את כל יהבו. באיווה הוא נותר חלש ולא מאיים. אלא אם כן יש לבוש שפנים לשלוף מהכובע, או דרך להמציא את עצמו מחדש עד הסופר טיוזדיי, הסיפור שלו יסתיים בקרוב.

כריס כריסטי - מושל ניו ג'רזי הוא סיפור מעניין בפני עצמו, שיכול למלא פוסט שלם של בלוג, אבל בקצרה: מושל ניו ג'רזי מזה כ-6 שנים תמך ברפורמת האוכל הבריא של מישל אובמה בבתי הספר, אבל עכשיו הוא נגדה. הוא בעצמו עבר ניתוח לקיצור קיבה כדי להפחית את עודף המשקל שלו. ב-2012, רגע לפני הבחירות, הוא גיבה את אובמה על טיפולו בהוריקן סנדי, במה שנחשב כצעד שחיזק את אובמה. הוא תמך בעבר בזכות להפלות אבל שוב זגזג והיום טוען שהוא תמיד היה נגד. הוא נחשב לאחד הרפובליקנים המתונים ביותר אבל בקמפיין עקף את כולם מימין. שיעור האבטלה בניו ג'רזי הרקיע שחקים בתקופתו כמושל, והוא גם תחת מספר חקירות בחשד לשחיתות, כולל אחת בחשד שסגר נתיבים בעיר פורט לי וגרם לפקקי ענק כדי להעניש יריב פוליטי (ראש עיריית פורט לי הדמוקרט) שלא תמך בו בבחירות למושל. כריס כריסטי הוא הבטחה גדולה במגרש הרפובליקני, אבל התנהלותו הלא נעימה במיוחד כלפי עיתונאים ויריבים פוליטיים, הזגזוג והחשדות לשחיתות לא סייעו לו במיוחד. אחרי קמפיין שלם שבו הוא דשדש, הוא קצת התחזק בזמן האחרון, במיוחד בניו המפשייר. עדיין לא נראה שהוא יכול להיות מועמד רציני בבחירות האלו.

סקר אחרון ארצי: 2% - זוגבי, 4% - רויטרס (מקום 8 בזוגבי, מקום 6 ברויטרס).

סקר אחרון איווה: 5.4% - אמרסון קולג' (מקום 5).

סקר אחרון ניו המפשייר: 9% - ARG (מקום 5).

תמונת מצב - שוב, כריסטי קצת התחזק בזמן האחרון, אבל לא היה הכי מוצלח בעימות האחרון, ושוב הסתבך עם אמירות שסתרו את מה שעשה בעבר. הוא לא מסתמן כרגע כמועמד רציני.

ג'ון קאסיץ' - מושל אוהיו, שנחשב לאחד המועמדים המתונים ביותר בשדה הרפובליקני. מה זה מתון? הוא לא בדיוק בעד הפלות, נישואי להט"ב, רפורמת הבריאות של אובמה או צעדים מרחיקי לכת בנושא איכות הסביבה. אבל דעותיו בנושאים אלו, שבאופן יחסי מקבלות את המצב הקיים, ולא מציעות תיקונים חוקתיים שיעקפו את בית המשפט כדי לבטל את הפסיקות בנושא הפלות או נישואים חד-מיניים (כפי שמציעים חלק ניכר מהמועמדים הרפובליקנים, מזכיר לכם מפלגה כלשהי?). אבל, התייצבותו נגד טראמפ ואמירותיו, והממסדיות היחסית שלו, יחד עם מתינות שבולטת לאור הקיצוניות הפושה במפלגה, הופכות אותו למועמד מעניין, שהוא אולי אחת מהתקוות האחרונות של המתונים האחרונים במפלגה (אם עוד נשארו כאלו). ברמה הארצית הוא לא מתרומם, אבל בניו המפשייר הוא דווקא במצב מצוין.

סקר אחרון ארצי: 3% - זוגבי, 2% - רויטרס (מקום 6 בזוגבי, מקום 9 ברויטרס).

סקר אחרון איווה: 2.9% - אמרסון קולג' (מקום 7).

סקר אחרון ניו המפשייר: 20% - ARG (מקום 2).

תמונת מצב - קאסיץ' נמצא במצב מצוין בניו המפשייר. חוץ מזה? הוא לא מועמד רציני בשום מדינה. אבל אולי הצלחה שלו בניו המפשייר תהפוך אותו למועמד רציני.

קארלי פיורינה - מנכ"לית HP לשעבר, עוד אאוטסיידרית, שזינקה בבת אחת באופן מטאורי למרכז הבמה אחרי ההצלחה בעימות, גם כנראה כבר גמרה את הסוס, כמו קרסון. הקריירה של פיורינה בתור מנכ"לית ענקית המחשבים Hewlett Packard לא הייתה הצלחה גדולה. אחד ממגזיני העסקים הנחשבים, Portfolio, דירג אותה כאחת מ-20 המנכ"ליות הגרועות בהיסטוריה. תקופתה שם תיזכר בעיקר בגלל פיטורי 30,000 עובדים ומיקור חוץ המוני לסין. ב-2010 התמודדה על מקום בסנאט מטעם קליפורניה ונכשלה, ובקמפיין האחרון הצליחה, באמצעות הופעות מצוינות בעימותים, כולל ניצחון על טראמפ בעימות המרכזי, להגיע למרכז הבמה, ובמקביל גם טיפסה בסקרים. אבל הבלון התפוצץ די מהר. פיורינה, האישה היחידה שמועמדת במפלגה הרפובליקנית, כנראה כבר לא תזכה במועמדות/

סקר אחרון ארצי: 3% - זוגבי, 3% - רויטרס (מקום 7 בזוגבי, מקום 8 ברויטרס).

סקר אחרון איווה: 2.1% - אמרסון קולג' (מקום 9).

סקר אחרון ניו המפשייר: 2% - ARG (מקום 8).

תמונת מצב - עוד שתיים-שלוש מדינות ופיורינה תפרוש ותחזור לאלמוניותה. לפחות היא יכולה להתנחם בכך שניצחה בעימות את מי שאולי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב (חס ושלום, אבל יש לזה התכנות).

ראנד פול - הסנטור מקנטקי ועוד מועמד בולט מתנועת מסיבת התה. פול הוא ליברטריאן מושבע, לפחות כך הוא מציג את עצמו, אבל כמו שאר חבריו לתנועת מסיבת התה, הוא ליברטריאן בכל הקשור לכלכלה ונשק, ובנושאים אזרחיים כמו הפלות ונישואי להט"ב קצת (הרבה) פחות. תמיכתו בלגליזציה היא, עם זאת, דעה יוצאת דופן במפלגתו. במובנים רבים הוא ממשיכו של אביו רון פול, גם כן מראשי תנועת מסיבת התה וחבר בית הנבחרים במשך שנים (עד 2013). בניגוד לכל הרפובליקנים שחוזרים ומדגישים את תמיכתם הבלתי-מסויגת בישראל (ובכספו של התורם הנדיב מלאס וגאס, במקרה או שלא), פול הוא קצת חריג בנוף. הוא התנגד להסכם הגרעין עם איראן, אבל תומך בביטול סיוע החוץ האמריקאי לכל המדינות, כולל כמובן, ישראל. תחילה פול היה מועמד די רציני, אבל עם הזמן התמיכה בו נשחקה והוא, לפחות כרגע, לא מועמד משמעותי במאבק על המועמדות.

סקר אחרון ארצי: 2% - זוגבי, 4% - רויטרס (מקום 9 בזוגבי, מקום 7 ברויטרס).

סקר אחרון איווה: 2.7% - אמרסון קולג' (מקום 8).
סקר אחרון ניו המפשייר: 5% - ARG (מקום 7).

תמונת מצב - לא מועמד משמעותי, למרות ההייפ שיצר סביבו בהתחלה. סביר להניח שיציג את מועמדותו שוב בפריימריז הבאים (עוד 4 או 8 שנים, תלוי בתוצאות הבחירות הכלליות).

במועמדים נוכל למצוא גם את הסנטור מפנסילבניה לשעבר ריק סנטורום, מושל ארקנסו לשעבר מייק האקבי ומושל וירג'יניה לשעבר ג'ים גילמור (מי?). האקבי הפתיע בהצלחתו בפריימריז ב-2008, וסנטורום הפתיע בהצלחתו בפריימריז ב-2012. טוב, השנה היא לא 2008, וגם לא 2012, ושניהם לא בדיוק סוחפים המונים אחריהם (מגרדים את ה-0%, אבל זה כבר עדיף על גילמור שבחודש האחרון זכה לתמיכה מרשימה של 0% בכל הסקרים למעט אחד). הרשו לי לדלג על המועמדים המיותרים האלו, ולעבור למפלגה הדמוקרטית.

מימין לשמאל: בוש, קרסון, קרוז, טראמפ, רוביו, כריסטי, קאסיץ'.

מימין לשמאל: סנטורום, פיורינה, האקבי.

כל הזכויות על התמונות שמורות ל-USA Today, Rainier Ehrhardt, AP.

המפלגה הדמוקרטית
בניגוד לקרב מרובה המועמדים במפלגה הרפובליקנית, במפלגה הדמוקרטית הקרב המרכזי הוא בין שני מועמדים - קלינטון וסנדרס, כאשר ישנו מועמד נוסף, מרטין אומאלי, בעל סיכויים נמוכים.
כמו במפלגה הרפובליקנית, גם כאן יש לנו מועמדת ממסד, קלינטון, ומועמד שהוא גם יותר אאוטסיידר ויותר אידיאולוג, סנדרס. מצד אחד, לקלינטון עדיין יש את היתרון, התמיכה המשמעותית של הממסד, של הארגונים הגדולים ושל הציבורים המשמעותיים במפלגה (השחורים, ההיספנים), שצפויה לתת לה את מה שדרוש כדי לנצח, אבל גם אם קלינטון תנצח, ברני סנדרס ייזכר בזכות קמפיין יוצא דופן. הסנטור היהודי מוורמונט, שארחיב בעניינו תכף, הוא האדם האחרון שהיה יכול לאיים על קלינטון, או על מועמדות לנשיאות, אם הולכים לפי הכללים הלא-כתובים של הפוליטיקה האמריקאית. אבל בבחירות האלו כנראה שהכללים האלו לא תופסים, ולכן, סנדרס הוא מועמד משמעותי שגם אנשיה של קלינטון הודו שלא לקחו מספיק ברצינות. הקרב במפלגת השלטון, בניגוד לרפובליקנים, הוא קרב מאוד אידיאולוגי וגם מאוד ענייני, שעוסק ב-Issues, בנושאים שעל סדר היום של ארה"ב, ותוצאותיו של הקרב הזה יקבעו את עתידה האידיאולוגי של המפלגה הגדולה, שרואה עצמה כמפלגת שלטון לעוד הרבה שנים.
הילארי קלינטון - ללא ספק, המועמדת בעלת הרקורד המרשים ביותר בבחירות האלו, השאלה היא האם הרקורד יביא אותה לבית הלבן. מי שהייתה הגברת הראשונה, סנטורית ומזכירת המדינה, רוצה למחוק את ההשפלה של 2008, אז סומנה כמועמדת המובילה לנשיאות והפסידה לאובמה. מאז היא צברה ניסיון כמזכירת המדינה ואימצה עמדות שמאליות יותר, כמו רוב המפלגה הדמוקרטית. לזכותה של קלינטון עומדים הניסיון שלה, הפופולריות של בעלה הנשיא לשעבר ביל קלינטון, עמדותיה הברורות בנושא הפיקוח על הנשק, איכות הסביבה, הגירה וזכויות להט"ב ומיעוטים, הקרבה שלה לנשיא אובמה, גם הוא פופולרי מאוד בקרב הדמוקרטים, וכמובן, הכמות הבלתי-נגמרת של משאבים, מזומנים ומתנדבים, מהציבור ומבעלי הון, ובראשם מקורבה המיליארדר הישראלי-אמריקאי חיים סבן. כמו כן, היותה של קלינטון האישה הראשונה שהיא בעלת סיכוי אמיתי להיבחר לנשיאות (ב-2008 והיום) גם משחקת תפקיד עבורה בקרב הנשים המהוות את רוב ציבור המצביעים. לרעתה של קלינטון עומדים, קודם כל, מתקופתה כמזכירת המדינה, פרשת האימיילים השחוקה וגם התנהלותה בפרשת בנגזי (רצח שגריר ארה"ב בלוב ב-2012), אם כי העליהום שיצרו הרפובליקנים על קלינטון בנושאים אלו בשנה האחרונה חזר כבומרנג והוביל לאפקט הפוך; שנית, היא נתפסת כממסדית (מה שהוכח כבעייתי בבחירות האלו), מקורבת לבעלי ההון ואמינותה נפגעה בעקבות פרשת האימיילים. עדיין, היא המועמדת הדמוקרטית המובילה, והיא מועמדת משמעותית בבחירות הכלליות, אם וכאשר.
סקר אחרון ארצי: 54% - רויטרס, 50% - אקונומיסט (מקום 1).
סקר אחרון איווה: 52% - אמרסון קולג' (מקום 1).
סקר אחרון ניו המפשייר: 41% - אוניברסיטת סאפולק (מקום 2).
תמונת מצב - באופן כללי, לקלינטון יש את היתרון, והיא מובילה ברוב המוחלט של המדינות ביתרון די מבטיח. עדיין, בשתי המדינות הראשונות היא בבעיה מסוימת. ניצחון שלה באיווה ותוצאה טובה בניו המפשייר, אולי אפילו ניצחון מפתיע בניו המפשייר, ייצרו עבורה מומנטום שיהיה קשה לסנדרס לעצור בדרך למועמדות.
ברני סנדרס - סנטור יהודי, ממדינת ורמונט בצפון הרחוק, בן 74, מגדיר עצמו כסוציאל-דמוקרט ועד לשנה האחרונה גם עצמאי, ללא שיוך מפלגתי רשמי. מי האמין שהאיש הזה יהיה אחד מהמועמדים המשמעותיים ביותר בבחירות לנשיאות ארה"ב? הפרוגרסיביות הבלתי-מתפשרות שלו, יחד עם עמדותיו הכלכליות הסוציאל-דמוקרטיות, רקורד ההצבעות שלו בסנאט ובקונגרס, והעובדה שכל התרומות שלו מגיעות מהציבור, סחפו אחריו את ועדי העובדים הגדולים של ארה"ב ואת הצעירים שתומכים במפלגה הדמוקרטית, המהווים את רוב הצעירים בארה"ב. המפלגה הדמוקרטית והשמאל, או המרכז-שמאל, האמריקאי עוברים תהליך של תזוזה שמאלה, בין אם זה בנושאים אזרחיים, שם התזוזה ברורה וחדה, ובין אם זה בנושאים כלכליים, שם הצעירים האלו, שהשתתפו או הזדהו עם מחאת הענק שזכתה לשם Occupy Wall Street, המחאה החברתית האמריקאית שהייתה חלק מגל המחאות החברתיות העולמי של 2011, נעשים יותר ויותר עוינים לבעלי ההון ולשיטה הקפיטליסטית האמריקאית. אם לפני 60 ו-50 שנה, ואפילו במידה מסוימת לפני 30 ו-20 שנה, סוציאל-דמוקרטיה, שלא לדבר על סוציאליזם, היו מילים גסות בארה"ב, בעידן של היום זוהי אידיאולוגיה שרבים יכולים להזדהות איתה (כפי שהסברתי בדברי הפתיחה), וסנדרס פשוט רוכב גם על הגל הזה, וגם על הגל של הסלידה מהפוליטיקאים והממסד. עם זאת, העובדה שהרקורד שלו בנושא הפיקוח על הנשק נוטה לצד הרפובליקני, והאמונה שלו שפיקוח על נשק הוא "State Issue", עניין של המדינות ולא עניין פדרלי (משהו שחופף ברובו לעמדה הרפובליקנית בנושא), עשויה לשחק לרעתו, אל מול העמדה הברורה של קלינטון בעד פיקוח על נשק.
סקר אחרון ארצי: 35% - רויטרס, 41% - אקונומיסט (מקום 2).
סקר אחרון איווה: 43% - אמרסון קולג' (מקום 2).
סקר אחרון ניו המפשייר: 50% - אוניברסיטת סאפולק (מקום 1).
תמונת מצב - סנדרס יכול לגרור את קלינטון לפריימריז ארוכים, אבל היכולת שלו לזכות במועמדות תלויה בעיקר בתוצאות שלו בשתי המדינות הראשונות שבהן נערכים פריימריז, עד כמה התוצאות יהיו מרשימות ועד כמה הוא ינצל אותן ליצירת מומנטום. בניו המפשייר הוא כנראה ינצח, השאלה אם הוא יכול לנצח גם באיווה ולהכניס את קלינטון ללחץ.
מרטין אומאלי - המועמד השלישי במירוץ וכרגע, לא מועמד שמאיים על קלינטון וסנדרס. מושל מרילנד לשעבר נכנס למירוץ כמועמד הפרוגרסיבי, של הצד השמאלי של המפלגה, אך נעלם כשסנדרס הלך והתחזק. בצילם של קלינטון וסנדרס, אומאלי יוכל אולי דווקא למשוך מצביעים דמוקרטים שמרניים (עד כמה שעוד נותרו כאלו), בשל התנגדותו ללגליזציה של סמים קלים ותמיכתו בהגדלת הצבא ותקציבו.
סקר אחרון ארצי: 4% - רויטרס, 2% - אקונומיסט (מקום 3).
סקר אחרון איווה: 3% - אמרסון קולג' (מקום 3).
סקר אחרון ניו המפשייר: 2% - אוניברסיטת סאפולק (מקום 3).
תמונת מצב - אומאלי כנראה יסיים את הקמפיין אחרי שתי המדינות הראשונות או קצת מאוחר יותר, ויותיר את הבמה לקלינטון וסנדרס.

קלינטון וסנדרס בעימות הדמוקרטי של CNN. 
כל הזכויות על התמונה שמורות לוול סטריט ג'ורנל (www.wsj.com).


הערה - במקביל לכתיבה של הפוסט, צצו דיווחים על כך שמייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, שוקל לרוץ באופן עצמאי לנשיאות. כמובן שהדבר ישנה לחלוטין את התמונה, ועוד אעסוק בזה, אם זה יהיה רלוונטי, בחודשים הקרובים. ובינתיים - הנה הדיווח מעיתון הארץ, שמצטט את הניו יורק טיימס - http://www.haaretz.co.il/news/world/america/us-election-2016/1.2828335.

שבוע טוב, שקט וחמים לכולם.

סיכום יורובאסקט 2015

יותר מדי פעמים קברו את הכדורסל האירופאי. גם בישראל רווחת בקרב הרבה חובבי כדורסל התפיסה הזו - הכדורסל האירופאי הוא מיושן, משעמם וברמה נמוכה, ולא מושך קהל.
טורניר אליפות אירופה האחרון, שהסתיים אמש, הוכיח בדיוק את ההפך. עם כדורסל ברמה גבוהה, משחקים מותחים, סופרסטארים עם יכולות אישיות יוצאות דופן לצד קבוצתיות שלא ממש רואים ב-NBA, והרבה קהל, כולל ממדינות ללא תרבות כדורסל משמעותית, כמו פינלנד ואסטוניה, אפשר להכתיר את היורובאסקט כאחרון כאחד הטובים שנראו בעידן הפוסט-סובייטי. סיכום היורובאסקט שלי יכלול את חמישיית המצטיינים שלי בטורניר, את המשחק הגדול ביותר, את ההפתעה, האכזבה, וההבטחה לעתיד, וכמה מילים על ישראל והכדורסל הישראלי.

חמישיית הטורניר שלי -
רכז: תומאס סטוראנסקי, 2.00, 23, צ'כיה
נתונים: 14.1 נק', 5.2 ריב', 7.3 אס'
למה מגיע לו: אף אחד לא באמת נתן לצ'כיה סיכוי להגיע לרבע הגמר, ולהדיח את קרואטיה על שלל כוכביה במשחק נוק-אאוט. שלושה אנשים חתומים, בראש ובראשונה, על ההצלחה של צ'כיה - סטוראנסקי, וסלי והמאמן ננו גינצבורג. סטוראנסקי היה המנוע שמאחורי הנבחרת. אל הטורניר הוא הגיע כגארד גבוה, צעיר ומוכשר, שמבטיח הרבה אבל עדיין לא עשה את הפריצה הגדולה. ביורובאסקט הזה הגיעה הפריצה שלו. כשהוא נושא את הנבחרת הצ'כית על גבו אל רבע הגמר, רשם סטוראנסקי נתונים סטטיסטיים שקרובים לטריפל-דאבל, כשהוא פשוט נמצא בכל מקום. ניהול משחק יוצא דופן, הגנה נהדרת (עצר את הגארדים הלטבים כמעט לחלוטין), עזרה מדהימה בריבאונד ביחס לרכז ויכולת קליעה מצוינת. בניצחון הגדול על קרואטיה במשחק על המקום הראשון בשלב הראשון הוא היה קרוב-קרוב לטריפל-דאבל עם 11 נקודות, 15 אסיסטים ו-9 ריבאונדים; בשמינית הגמר הוא סיפק שורה סטטיסטית של 10 נקודות, 11 אסיסטים, 5 ריבאונדים ו-3 חטיפות; ובמשחק על המקום השביעי, משחק על הכרטיס האחרון לטורניר הקדם-אולימפי, הוא היה שם עם 16 נק'. בעוד מספר שנים, כשסטוראנסקי כבר יהיה שחקן NBA לגיטימי (מינימום), אז תוכלו להגיד שאתם ראיתם את טורניר הפריצה שלו, בו הוא הוביל את הנבחרת שלו להישג היסטורי.

שוטינג גארד: ננדו דה-קולו, 1.95, 28, צרפת
נתונים: 13.1 נק', 5.2 ריב', 3.7 אס'
למה מגיע לו: בטורניר די חלש של טוני פארקר, דיאו ובאטום, היה זה דה-קולו, יחד עם התמיכה של הקהל המקומי הצרפתי, שהוביל את צרפת למדליית הארד. דה-קולו, שבטורנירים קודמים שיחק תפקיד משני בהצלחה של הנבחרת, לקח הפעם יותר על עצמו, והעלה עוד יותר את רמת המשחק שלו בשלבים המכריעים. במשחק על מדליית הארד מול סרביה, דה קולו סיים עם 20 נקודות ב-23 דקות בלבד, וגם עשה עבודה הגנתית טובה על תיאודוסיץ' שהיה מחריד (בין השאר גם באשמתו שלו). אחרי זכייה ביורוקאפ עם ולנסיה, סיבוב של שנתיים ב-NBA וחזרה לאירופה, לעמדת הרכז המוביל של צסק"א מוסקבה, דה-קולו הוא שחקן מנוסה יותר, שלם יותר וטוב יותר, וזה בא לידי ביטוי בטורניר הזה, ולכן הוא ראוי מאוד להיות בחמישיית הטורניר.

סמול פורוורד: יונאס מאצ'יוליס, 1.98, 30, ליטא
נתונים: 13.8 נק', 6.3 ריב', 1.8 אס'
למה מגיע לו: יונאס מאצ'יוליס הוא שחקן חביב, שנמנה בהחלט עם השורה הראשונה של הסמול-פורוורדים ביורוליג, אבל עד היום, הוא היה די משני בנבחרת הליטאית מרובת ההצלחות והמדליות, קצת בדומה לדה-קולו בצרפת. בהיעדרם של האחים לברינוביץ', מוטייג'ונאס וקלייזה, מאצ'יוליס, דווקא אחרי עונה שבה לא ראה הרבה מגרש בריאל מדריד, לקח אחריות והוביל את ליטא, נבחרת בינונית מבחינת כישרון וגם די משעממת, שאף אחד לא ציפה ממנה לפני הטורניר להגיע לגמר, לגמר שני ברציפות ולעוד מדליה לאוסף של אימפריית הכדורסל מהמדינה הבלטית הקטנה. למאצ'יוליס מגיע גם ובעיקר בזכות ההצגה שלו בשמינית הגמר, מול גיאורגיה, במשחק צמוד שבקלות היה יכול להסתיים בהדחה ליטאית. מאצ'יוליס היה שם במשחק ענק, עם 34 נקודות, 6 ריבאונדים, 4 חטיפות ו-9/9 מהעונשין, וסידר עלייה לשלב הבא עם 85:81 ליטאי. ברבע הגמר, מול איטליה, הוא גם היה נהדר עם 19 נקודות ו-10 ריבאונדים, ובחצי הגמר מול סרביה הוא היה סולידי עם 9 נק' ו-6 ריב'. בגמר הוא כבר היה די חלש, כמו שאר הנבחרת הליטאית, אבל בלעדיו, הם לא היו מגיעים לשם בכלל.

פאוור פורוורד: נמניה בייליצה, 2.09, 27, סרביה
נתונים: 13.9 נק', 6.6 ריב', 2.7 אס'
למה מגיע לו: אז נכון שסרביה סיימה את הטורניר באכזבה גדולה ובשני משחקים רעים מאוד בקרבות על מדליות, אבל צריך לזכור שעד לחצי הגמר, סרביה הייתה הנבחרת הטובה ביותר באליפות. רגע לפני שהוא עובר ל-NBA, בייליצה הראה בטורניר הזה את ההתקדמות הנהדרת שהוא עבר בשנים האחרונות. מהבטחה שלא מומשה, בייליצה הפך לפוינט פורוורד ברמה גבוהה מאוד, עם יכולת קליעה מצוינת מכל הטווחים. בניגוד לתיאודוסיץ', שלא הבריק בטורניר ונחנק (שוב) ברגעי האמת, בייליצה שמר במשך כל הטורניר על יציבות, קלע בספרות כפולות ב-7 מתוך 9 משחקים (כולל כל משחקי הנוק-אאוט), הבריק מול ספרד במשחק הפתיחה ומול פינלנד הקשוחה בשמינית הגמר, והיה היחיד שעוד איכשהו תפקד בחצי הגמר ובמשחק על הארד. אין ספק שבייליצה הוא הנציג הראוי ביותר של הנבחרת הסרבית בחמישיית הטורניר.

סנטר ו-MVP: פאו גאסול, 2.15, 35, ספרד
נתונים: 25.6 נק', 8.8 ריב', 2.9 אס', 2.3 חס'
למה מגיע לו: מה יש לומר על גאסול שעוד לא נאמר? הסנטר הספרדי, זה שבאליפות אירופה לעתודה ב-2000 חטף על הראש, יחד עם פליפה רייס ונבארו, מיניב גרין ואיציק אוחנון (מי זוכר), והגיע ל-NBA כפאוור פורוורד רך, הפך עם השנים לאחד מהשחקנים האירופאיים הגדולים בהיסטוריה, ויש שיטענו, הגדול שבהם. בגיל 35, אחרי שכבר הספידו אותו, קבעו שאחיו הצעיר טוב ממנו ושספרד גרסת 2015 היא פשוט לא קבוצה מספיק טובה, האיש הגדול הוביל את ספרד, לפרקים במה שנראה היה כ-"One Man Show", לזהב עם דומיננטיות יוצאת דופן. 30 נקודות מול פולין בשמינית הגמר כולל 6 שלשות, 27 נקודות ו-9 ריבאונדים ברבע מול יוון, 40 נקודות בחצי מול צרפת, חצי מהנקודות של הנבחרת שלו, ו-25 נקודות ו-12 ריבאונדים בגמר מול ליטא. שוב ושוב, מול שמירה כפולה ושמירה משולשת, גאסול עשה מה שהוא רוצה, בצבע וגם מחוצה לו, עם אחוזים נהדרים מחוץ לקשת, דייק באחוזים גבוהים מקו העונשין ועצר את הגבוהים של היריבות, כשהוא מסיים גם כמלך החסימות של האליפות, בנוסף להיותו מלך הסלים. מי שעוד העז לזלזל בגאסול, כבר לא יעז לעשות זאת אחרי האליפות הזו. לנו רק נותר לשמוח שצפינו באגדה מהלכת.

ראויים לציון: סרחיו רודריגז (ספרד), אלסנדרו ג'נטילה (איטליה), דנילו גלינארי (איטליה), יאניס 
אנטטוקונמפו (יוון), יונאס ולאנצ'יונאס (ליטא)

המשחק של הטורניר - חצי הגמר בין ספרד לצרפת (75:80 לספרד): משחק חצי הגמר בין המארחת צרפת לאלופה שבדרך ספרד היה מעין גמר בפני עצמו. במשחק מצוין, מול קהל של 27,000 צופים, ראינו הכל. הארכה, מתח, יכולת נהדרת של דה-קולו ובאטום (באחד המשחקים הטובים שלו בטורניר) מצד אחד ומצד שני, סרחיו רודריגז בעוד משחק נהדר, ומעל כולם, כמובן, מי אם לא פאו גאסול עם 40 נקודות. המשחק בין ספרד לצרפת הוא תמצית של האיכות של הכדורסל האירופאי, אותו כדורסל "לא פופולרי". כמות עצומה (בטח יחסית לכדורסל באירופה וגם ביחס לארה"ב) של קהל, הרבה רצון וקבוצתיות, וגם הרבה כישרון ויכולת. שנזכה לראות עוד הרבה משחקים כאלה.

ההפתעה: ההצלחה של נבחרות צ'כיה ולטביה: אפשר להגדיר גם את ההגעה של ליטא לגמר או את הזהב של ספרד כהפתעה של הטורניר, אבל בעיניי, ההפתעה הגדולה של הטורניר היא הגעתן של נבחרות צ'כיה ולטביה לשלב רבע הגמר. שלב רבע הגמר של היורובאסקט הוא מועדון די סגור. ספרד וצרפת הגיעו לשלב הזה בכל טורניר מאז 1999, ליטא וסרביה פספסו אותו רק פעמיים מאז 1995, סלובניה הייתה בו ברציפות מאז 2005 ועד הטורניר הזה, רוסיה הייתה בו ברציפות מ-1993 ועד 2013, ואת שאר המקומות תפסו בדרך כלל קרואטיה ויוון, ולעיתים איטליה, טורקיה או גרמניה. כניסתה של נבחרת חדשה לרבע הגמר, במקום אחת ממועדון ה-11 הנ"ל, היא תמיד הפתעה גדולה. אוקראינה עשתה את זה ב-2013, מקדוניה ב-2011, ישראל ב-2003 ולטביה ב-2001. כלומר, מאז 1999, ועד 2013, תקופה בה נערכו 8 טורנירים, והגיעו בהן 64 עולות לרבע הגמר (8 טורנירים כפול 8 נבחרות ברבע הגמר), רק 4 מתוך העולות האלו לא היו ממועדון ה-11 הנ"ל. לכן, עלייתן של שתי נבחרות חדשות, אחת שלא עלתה לשלב הזה מעולם (צ'כיה) ואחת שעשתה זאת לאחרונה ב-2001 (לטביה) לשלב רבע הגמר ביורובאסקט 2015, על חשבון שתי נבחרות ממועדון ה-11, קרואטיה וסלובניה, היא הפתעה גדולה בכדורסל האירופאי, שאולי מצביעה על צמצום פערים בין הטופ של אירופה לבין נבחרות דרג הביניים.

האכזבה: נבחרת סרביה, שהייתה הנבחרת הטובה ביותר עד לשלב חצי הגמר, אבל פישלה פעמיים וסיימה בלי מדליה. הסיפור של נבחרת סרביה הוא גם הסיפור של מילוש תיאודוסיץ', שכמעט תמיד מפשל במשחקי מאני-טיים. הנבחרת הסרבית היא נבחרת עם שיטה טובה מאוד, הרבה כישרון וניסיון, אבל בסופו של דבר, זה כמעט אף פעם לא נגמר בהתאם ליכולת (כלומר, הסרבים הם Under-Achievers). עכשיו, כשהם צריכים להבטיח את המקום באולימפיאדה בשנה הבאה בטורניר הקדם-אולימפי, הסרבים יצטרכו לאסוף את השברים ולהילחם מול נבחרות טובות מאוד כדי להגיע לבמה המרכזית של הכדורסל העולמי ולהתמודד שוב על מדליה. למטה: תמונה אחת שמספרת את כל הסיפור.

ההבטחה לעתיד: דניס שרודר, רכז נבחרת גרמניה, חגג 22 רק לפני מספר ימים, ומאחוריו שתי עונות ב-NBA, באטלנטה הוקס, שם הפך בעונה האחרונה לשחקן השישי של הקבוצה שהגיעה לגמר המזרח. ביורובאסקט הראשון שלו, מול הקהל הביתי בברלין, שרודר היה פשוט נפלא, עם 21 נק', 4.6 ריב' ו-6 אס' בממוצע למשחק, ויכולת נהדרת מול הנבחרות הטובות באירופה ב"בית המוות". נוביצקי כנראה כבר לא יחזור לשחק כדורסל במדים הלאומיים, אבל עם שרודר כרכז מוביל, לנבחרת גרמניה צפוי עתיד מזהיר.

נבחרת ישראל אמנם הובסה מול איטליה בשמינית הגמר והודחה בצורה קשה מהאליפות, אבל עדיין ניתן לסכם את האליפות הזו כהצלחה. אחרי כמה טורנירים רצופים שבהם הייתה אי-הצלחה לעבור את השלב הראשון, הנבחרת חזרה למקום הראוי לה, מקומות 9-12 באירופה (בדירוג הסופי ישראל מוקמה עשירית). עכשיו, צריך להמשיך את תהליך ההצערה, להיפרד מגרין וגם מאפיק ניסים (שלא יצא לאליפות), לתת צ'אנס לשחקנים כמו דוסון ובלייזר, ולבחור מתאזרח שיהיה גארד, עדיף גארד קולע, כמו לנדסברג, ולהיפרד מדיאור פישר, שתרם לא מעט לנבחרת בשני הקמפיינים האחרונים, אך בסופו של דבר הוא כבר מבוגר מדי ולא פותר את הבעיה הגדולה של הנבחרת בקמפיין הזה - מחסור בקליעה משלוש ובקליעה בכלל. איגוד הכדורסל צפוי להגיש בקשות לאירוח הטורניר הקדם-אולימפי בקיץ הבא ולאירוח בית ביורובאסקט 2017. רגע לפני שינוי שיטת המשחקים של פיב"א, על הנבחרת להמשיך בקו של הקיץ האחרון, עם השינויים הנדרשים.

גמר חתימה טובה לכולם, ושתהיה לנו שנת כדורסל מצוינת.

כל הזכויות על התמונות שמורות ל-FIBA

השבוע הגדול של נבחרת ישראל

מה לא אמרו על הנבחרת לפני האליפות? שפישר לא בכושר, שהיכולת במשחקי ההכנה הייתה מזעזעת (והיא אכן הייתה כזו), שאין לנו קליעה מבחוץ, אין לנו קו קדמי ואין לנו שום יכולת לחפות על החיסרון בריבאונד.
גם אני צריך לאכול את הכובע, כי רק לפני שבוע הימרתי פה שישראל לא תעבור את השלב הראשון, ושהניצחון היחיד שלנו יגיע מול בוסניה (מולה הפסדנו). אז איך בבת אחת, מנבחרת שנראית רע במשחקי ההכנה, ומפסידה לנבחרות כמו מקדוניה ואוקראינה (שלא עלו שלב), הפכה נבחרת ישראל לנבחרת שרצה, קולעת מבחוץ באחוזים נהדרים ומחסלת שחקנים בהגנה? אנסה למנות כמה נקודות.

1. שימוש בגבוהים כמובילי כדור וכמוסרים ומשחק "הפוך"
האליפות הנהדרת של ישראל לא סותרת את העובדה שהגבוהים של ישראל אינם הגבוהים הקלאסיים של משחק גב לסל, הם לא מפלצות בצבע כמו רודי גובר הצרפתי, ראדוליצה (סרביה) או גורטאט (פולין), ואין להם גם את האורך של טומיץ', או את הקליעה מבחוץ של ברניאני. אבל העובדה שהגבוהים של הנבחרת הם לא הגבוהים ביותר והפיזיים ביותר, לא אומרת שאין להם יתרונות שאין לגבוהים אחרים. כנ"ל לגבי הגארדים שלנו - הם לא הקלעים הכי טובים שיש. מי שמכיר את הדרך שבה שיחקה גליל עליון בעונת האליפות של 1992/93, בהדרכת פיני גרשון, כבר מבין לאן אני חותר. כמו ששיחקה הגליל אז, משחקת נבחרת ישראל היום, אולי בתוספת קצת אתלטיות שאז לא הייתה כ"כ נפוצה. היתרון של מקל על גארדים אחרים הוא הפיזיות שלו, והיתרון של אליהו, כספי וכדיר על שחקנים אחרים בגובה שלהם הוא היכולת שלהם להוביל כדור, להוציא למתפרצת ולמסור (במיוחד אליהו). גם פישר, שהוא אמנם לא שחקן שיכול להוביל כדור, הוא בעל יכולת מסירה לא רעה ומשתתף בתרגילים של משחק בין גבוהים. כפי שנראה בסרטון הבא, של תקציר המשחק של ישראל נגד פולין. הריצו ל-0:13, ותראו את מקל מריץ את ההתקפה במהירות, מוצא את פישר בטופ אוף דה קי, וזה מתקדם מספר צעדים ומוסר לאליהו, שחותך מצד שמאל ומסיים בדאנק מהדהד.

ובסרטון הבא, של ישראל נגד פינלנד, הריצו ל-0:12, ותראו את "המשחק ההפוך" במיטבו - מקל עושה פוסט אפ על הגארד הפיני ששומר עליו (סאסו סאלין), ומוסר לאליהו שגם כאן, חותך פנימה, הפעם מצד ימין, ומסיים בדאנק כשאין מפריע בצבע.

2. יציאה למתפרצות, ובמיוחד מתפרצות של גבוהים:
כאמור, זה די המשך של הסעיף הקודם, אבל בכל זאת זה שווה סעיף משלו. חזרו שוב לסרטון של ישראל נגד פינלנד, והריצו ל-0:30. אליהו קורא מצוין את המסירה של קופונן, חוטף את הכדור ויוצא למתפרצת. יחד איתו יוצאים למתפרצת כספי וכדיר. אליהו מוסר לכדיר בערך על קו השלוש, וכדיר מכדרר לתוך הצבע ומוסר לאליהו שמסיים נהדר, כשכספי נמצא מתחת לסל במקרה של צורך לתקן אם הכדור לא ייכנס. אצל הפינים רק שני גארדים מגיעים, וגם זה לקראת הסוף של המתפרצת, והגבוהים? הם הרחק מאחור. העובדה שנבחרת ישראל יוצאת למתפרצת עם שחקנים בעמדות 3,4,5, כשכולם מעל 2.00 מ', ושניים מהם בגובה 2.06, היא שובר שיוויון מול נבחרות אחרות, במיוחד נבחרות כבדות, כמו פינלנד. גם הגארדים של נבחרות אירופאיות כבדות בסגנון כזה מתקשים לצאת למתפרצות כאלו, שלא לדבר על גבוהים. חזרו לסרטון של ישראל נגד פולין, והריצו ל-0:31, ותוכלו לראות את אוחיון מוציא מתפרצת מאוד מהירה ומוצא את כספי קרוב מאוד לסל. כספי נחסם על ידי קרנובסקי הפולני, אבל כדיר נמצא שם כדי לתקן.

3. הגנה, הגנה והגנה:
נשיא המדינה, רובי ריבלין, נוהג לומר שיש 3 דברים חשובים עבור מדינת ישראל - היחסים עם ארה"ב, היחסים עם ארה"ב והיחסים עם ארה"ב. אז אמנם אדלשטיין לא אומר ש-3 הדברים החשובים במשחק הם הגנה, הגנה והגנה, אבל הגישה שלו היא בהחלט כזו, ואת טביעת האצבע שלו בנבחרת נוכל לראות כשכל שחקן קופץ על כדור לרצפה, נותן 200% בהגנה, מקריב עבירות ובעיקר רוצה. ומההגנה הזו יוצאים רק דברים טובים, ובעיקר נקודות. ב-0:47 מול פינלנד, עבודת הגנה מצוינת של פישר ולימונד מסתיימת במתפרצת קלילה של אליהו. וב-1:07 מול פינלנד - פישר, שרק הרגע תיקן את כספי מתחת לישראל ועשה 71:63, חוסם נהדר את קופונן, ומקל תופס את הכדור ומסיים בסל ועבירה שסוגר את הסיפור. יש גם דברים שלא רואים בתקצירים ולא בסטטיסטיקה, אבל רואים בהחלט במשחק שלם. לי דווקא נראה שהדבר הטוב ביותר שקרה לנבחרת ישראל הוא הפציעה של הלפרין. אני לא מזלזל ביכולותיו בכלל, אבל זה נתן אפשרות לאדלשטיין לשים את לימונד כשחקן חמישייה. וכשלימונד בחמישייה, רק דברים טובים קורים באליפות הזו, וזה בא ממישהו שלא ממש אוהב את סגנון המשחק שלו. בהפועל ת"א לימונד הוא בעיקר הגו-טו-גאי, המוציא לפועל, זה שהכדור נמצא אצלו. זה הולך יפה בליגה הישראלית, וכשהוא עשה את זה במשחקי ההכנה, זה היה נראה לא משהו. באליפות, לימונד מפנים את תפקידו כשחקן משני, ודווקא מתוך התפקיד הזה, הוא משחק הרבה יותר טוב. את פטרי קופונן, הרכז הפיני הנהדר מחימקי מוסקבה, זה שקלע 15 נק' מול צרפת, וקלע בספרות כפולות בכל יתר המשחקים, קלע מול ישראל 3 נק' בלבד, עם 1/10 מזוויע מהשדה. את זה דווקא כן רואים בסטטיסטיקה.

4. תרגילי בק-דור:
אז אתמול אמנם, בהרכב מאוד חסר, חטפנו על הראש 25 הפרש מצרפת, אבל דווקא במשחק הזה ראינו תרגילים נהדרים של דלת אחורית, בק-דור, משחקנים שהוכיחו לאדלשטיין שהם שווים כמה דקות ואפילו יותר מול האיטלקים בשמינית הגמר. בין שלל הדאנקים והשעשועים של נבחרת צרפת, תוכלו לראות בתקציר הבא של המשחק מול צרפת, ב-0:37 את בר טימור עובר מצוין את פורנייה ומוצא בתרגיל דלת אחורית מצוין את כדיר שמסיים מתחת לסל. וב-0:52 - כדיר מוסר לרות'בארט על קו השלוש, וזה מוצא את דוסון שחותך נהדר פנימה ומסיים בדאנק כשבאטום ודיאו ההמומים לא מבינים מאיפה זה בא להם.

5. יכולות אישיות:
חזרו רגע לסרטון של ישראל מול פולין, הסרטון הראשון. ב-0:45, גל מקל עם קרוסאובר מהפנט מול גורטאט שמסתיים בשתיים קלות. וב-1:00, כספי הולך פנימה בכוח ומסיים עם הנקודות. ב-1:12, בשילוב של מתפרצת נהדרת, מסירה מצוינת של מקל ויכולת אישית מצוינת של כספי ישראל לוקחת בחזרה את היתרון ולא שומטת אותו שוב. מקל וכספי, וגם אליהו אותו ראיתם בהפניות הקודמות לסרטונים, הם שחקנים נהדרים עם יכולות אישיות שאין הרבה בארץ. אבל אם זה היה רק הם, זה לא היה מספיק. אני רוצה להתמקד רגע על שחקן שלרוב נוטים לזלזל בו, והוא נחשב בעיקר לשחקן עם אנרגיות וניהול משחק, ותו לא, ובטח לא קלעי. לשחקן הזה קוראים יוגב אוחיון. הוא הרכז הראשון של מכבי ת"א כבר 4 עונות, ובנבחרת, המחליף של מקל. אבל זה לא גורם לו לרצות פחות, אלא לרצות יותר ולתת יותר. מול פולין, ב-1:18, פישר מוצא את אוחיון לשלשה במצב של 65:66 לישראל, והוא קולע אותה כמו גדול. ובסרטון הבא, של התקציר של ישראל מול בוסניה (משחק אותו הפסדנו), נוכל לראות שוב את יוגב כמו גדול, ב-1:07, במצב של 65:65, מקבל מסירה מאליהו וקולע שלשה ענקית. באליפות הזו, ב-5 משחקים, יש לאוחיון 5/11 מחוץ לקשת; וב-14 משחקים בטופ 16, בעונה שעברה עם מכבי ת"א, הוא קלע 9/28 משלוש. כלומר, באליפות הזו גם שחקנים שבד"כ לא קולעים מבחוץ, בטח לא באחוזים גבוהים (אוחיון וגם לימונד), או שהם לא השומרים הכי גדולים (יבזורי, אליהו) או לא המוסרים הכי גדולים (פישר) מראים פתאום שיש להם גם את זה. אז היכולות האישיות האלו, כנראה, הן גם עניין של כוח רצון ושל מחויבות מאוד גדולה לנבחרת.

אז ראינו את כל המהלכים הנהדרים האלו, והבנו איך הנבחרת שלנו הפכה מנבחרת שקיבלה על הראש בהכנה לנבחרת שעולה בגדול לשמינית הגמר, לראשונה מזה 8 שנים. אבל עם האוכל, בא התיאבון. הנבחרת שלנו, אם (ורק אם) כספי, אליהו ומקל בריאים, יכולה ללכת עוד קדימה. בשלב הבא ממתינה לנו איטליה, נבחרת מאוד מוכשרת, במיוחד מבחינה התקפית, שגם זכורה לנו מהפעמיים שניצחנו אותה לפני מספר שנים - 71:79 בחוץ ב-2010, עם בלינלי וברניאני אבל בלי גלינארי, ובאליפות אירופה שנה לאחר מכן, 95:96 בהארכה, עם גלינארי. 
אז בואו נערוך השוואה קצרה, בהתבסס על הנתונים:
ישראל קולעת 75 נק' למשחק, בעוד האיטלקים קולעים הרבה יותר - 86.8 (שניים באליפות). האיטלקים לוקחים גם יותר ריבאונדים מישראל - 34.2 (25.2 הגנה, 9 התקפה) לאיטלקים, 31.8 לישראל (25.2 הגנה, 6.6 התקפה). האחוזים ל-2 של איטליה קצת יותר טובים משל ישראל, 52.1% לעומת 50.2%. האחוזים מהעונשין הרבה יותר טובים אצל האזורי, 84.1% לעומת 64.9% בלבד של הנבחרת שלנו, והאיטלקים גם הולכים יותר לקו. ישראל זורקת פחות לשלוש מאיטליה, וקולעת יותר טוב - 44% לעומת 37.2% בלבד לאיטלקים. אנחנו גם מוסרים יותר אסיסטים מהאיטלקים (21, 18.6), מאבדים יותר (13.6, 9.8) אבל גם חוטפים יותר (6, 3) וגם חוסמים יותר (3.6, 2.4). האיטלקים אמנם עושים יותר עבירות, אבל גם מאפשרים הרבה יותר נקודות ליריבות - 86.8 נקודות, בדיוק כמו שהם קולעים, הרבה יותר מאשר ישראל, שמאפשרת ליריבותיה 76.8 וגם זה אחרי המשחק מול צרפת אתמול שהוא לא דוגמה לכלום. המשחק יהיה מאוד קשה, מול קבוצה מאוד קשה ומאוד מוכשרת, עם כוכב גדול שהפך ברבות השנים לאחד מהשחקנים הגדולים של הכדורסל האירופאי, בטח היום ואולי בעתיד בכל הזמנים. הדרך היחידה של ישראל לנצח היא להמשיך עם מה שעבד בסיבוב הראשון, לקבל תרומה של לפחות 50 נק' מהשלישייה כספי-אליהו-מקל, ולנצל את החולשה ההגנתית של האיטלקים. אחרי המשחק הטוב של טימור, דוסון ורות'בארט אתמול, כדאי גם קצת להשתמש בהם, לפחות למספר דקות, במשחק מול איטליה בראשון.
תחזית לא אתן כי כבר פספסתי די בגדול בסיבוב הראשון. עוד בשמינית הגמר - 
לטביה-סלובניה, יוון-בלגיה, ספרד-פולין, צרפת-טורקיה, קרואטיה-צ'כיה, סרביה-פינלנד, ישראל-איטליה, ליטא-גיאורגיה. 
מה שבטוח, יהיה מעניין.
חג שמח, שנה טובה ואל אל ישראל!!!

הזכויות על כל הסרטונים שמורות ל-FIBA

* מי שקצת נאבד עם זמני הסרטונים ואיפה להסתכל -
נגד פולין - 0:13 (משחק הפוך), 0:31 (מתפרצות), 0:45, 1:00, 1:12, 1:18 (יכולות אישיות)
נגד פינלנד - 0:12 (משחק הפוך), 0:30 (מתפרצות), 0:47, 1:07 (הגנה)
נגד בוסניה - 1:07 (יכולות אישיות)
נגד צרפת - 0:37, 0:52 (בק-דור)

יורובאסקט 2015 - סקירה

אליפות אירופה בכדורסל ה-39 במספר תצא מחר לדרך, 80 שנים לאחר האליפות הראשונה שנערכה ב-1935 בשוויץ. לראשונה בהיסטוריה של התחרות, האליפות תיערך במספר מדינות במקביל. את השלב הראשון יארחו הערים ברלין (גרמניה), זאגרב (קרואטיה), ריגה (לטביה) ומונפלייה (צרפת). את שלבי ההכרעה תיארח העיר ליל שבצרפת. יום לפני הפתיחה הרשמית של האליפות, אתן סקירה על הנבחרות המשתתפות, שחקני המפתח, ועל מה שצפוי לנו בשלב הראשון של האליפות. הסקירה תהיה מעמיקה בעיקר על הבית הישראלי מפאת קוצר הזמן, בהמשך האליפות ארחיב עוד וכמובן אסכם לאחר הגמר.

כל הזכויות על התמונה שמורות ל-FIBA Europe
בית א' (מונפלייה)
צרפת
מאמן: וינסנט קולה
שחקן המפתח: טוני פארקר - בגיל 33, כשמאחוריו 4 אליפויות NBA, תואר MVP של גמר ה-NBA ושל היורובאסקט ב-2013, ושלוש מדליות עם הנבחרת הצרפתית באליפויות אירופה כשהאחרונה מהן מוזהבת, הראשונה בהיסטוריה של צרפת, האיש והאגדה רוצה לרשום עוד הישג גדול ולהביא מדליית זהב שנייה ברציפות למדינתו מול הקהל הביתי בליל. האם הוא יכול לספק עוד הופעה לפנתיאון? 
מעניין לדעת: הסגל הצרפתי נסגר רק בשעות האחרונות. בסאגה די הזויה, הרכז תומאס הרטל שרק לפני כשבועיים נופה מהסגל והביע את מרמורו מכך בתקשורת, הוחזר לנבחרת לאחר שאנטואן דיו נפצע, אך אנאדולו אפס סירבה לשחררו, ובמקומם הוזמן הרכז הצעיר ליאו ווסטרמן מלימוז' להופעת בכורה בנבחרת הבוגרת.
שימו לב ל: אוון פורנייה - הגארד הגבוה (2.01) בן ה-22, קלעי מחונן, עשה בשנה האחרונה קפיצת מדרגה משמעותית ב-NBA, כשעבר מדנבר לאורלנדו והפך משחקן משלים לשחקן חמישייה לגיטימי עם 12 נק' למשחק, 2.6 ריב' ו-2.1 אס'. ביורובאסקט הקרוב תהיה לו הזדמנות להפוך לאחד מהשחקנים המובילים של הנבחרת ולהמשיך בהתקדמות המטאורית שלו.
בולטים בהיעדרם: ג'ואקים נואה, אלכסיס אג'ינקה, תומאס הרטל, פביין קוזייר
יתרונות: יתרון ביתיות, ניסיון, סוללת קלעים, 5 שחקני NBA לגיטימיים ונבחרת שרצה כבר מספר שנים בהצלחה בהרכב פחות או יותר זהה.
חסרונות: קו קדמי קצר מדי ולא מספיק עמוק - רודי גובר הנהדר נמצא, אבל מאחוריו יש רק את מוחמדו ג'ייטה חסר הניסיון ואת לוברנייה שהוא יותר פורוורד מאשר סנטר.
בכמה מילים: צרפת היא נבחרת מצוינת, ארוכה, מנוסה ומוכשרת, שעולה בכמה רמות על רוב הנבחרות באליפות. הקו הקדמי הקצר עשוי להיות המכשול היחיד שימנע שיוט קליל אל הגמר.
תחזית: מקום 1 בבית, עלייה לשמינית הגמר
רוסיה
מאמן: יבגני פשוטין
שחקן המפתח: ויטלי פרידזון - הקלעי של צסק"א הוא שחקן נהדר, אבל גם שחקן משלים, בסופו של דבר. היעדרותם של הכוכבים הגדולים של הכדורסל הרוסי מחייבת את פרידזון לעשות קפיצת מדרגה ולהפוך מרול-פלייר שמחכה לקבל כדור למנהיג, שדורש את הכדור בידיים שלו. היכולת נמצאת, השאלה האם בטורניר כזה ובלו"ז כ"כ צפוף פרידזון באמת יכול לסחוב את הנבחרת על הגב.
מעניין לדעת: רוסיה היא הנבחרת היחידה שבה אין שחקן שמשחק מחוץ למדינה.
שימו לב ל: סמן אנטונוב - סמול פורוורד בן 26, שעד עכשיו היה בעיקר שחקן חביב בקבוצות דרג שני ברוסיה ושחקן משני בנבחרת, הציג בהכנה ניצוצות ואפילו סיים עם 27 נקודות מול יוון. כמו במקרה של פרידזון, חסרונם של השחקנים הבולטים מטיל על אנטונוב את נטל ההוכחה, אבל גם נותן לו הזדמנות לפרוץ.
בולטים בהיעדרם: אלכסיי שבד, טימופיי מוזגוב, ויקטור חריאפה, סשה קאון
יתרונות: עומק, ניסיון, קבוצתיות, שיטה
חסרונות: היעדרות של שחקנים מובילים, כאוס בהתאחדות הכדורסל הרוסית ובתוך הנבחרת (במהלך ההכנה התרחש מרד של שחקני הנבחרת נגד פשוטין), תוצאות בינוניות מינוס בהכנה
בכמה מילים: רוסיה היא עדיין קבוצה טובה ועמוקה, אבל החיסרון של השחקנים הגדולים לא יאפשר לה להיות מועמדת למדליה.
תחזית: מקום 3 בבית, עלייה לשמינית הגמר
פינלנד
מאמן: הנריק דטמן
שחקן המפתח: פטרי קופונן, הרכז הפיני הנהדר שהוביל בעונה האחרונה, יחד עם מיודענו טייריס רייס, את חימקי מוסקבה לזכייה ביורוקאפ. אין ספק בכלל שקופונן הוא השחקן הטוב ביותר בסגל הפיני, ויש ביכולתו להוביל את פינלנד להישג משמעותי באליפות הקרובה.
מעניין לדעת: לנבחרת פינלנד מתלווה כמעט תמיד קהל נאמן של 5,000 עד 8,000 איש, שהגיעו איתה לאליפות אירופה לפני שנתיים בסלובניה ולאליפות העולם במדריד לפני שנה. הקהל הפיני מעניק תחושה של משחק ביתי, ומאוד מסייע לנבחרת שלו.
שימו לב ל: אריק מרפי, פאוור פורוורד אמריקאי, שאמו הפינית הייתה שחקנית נבחרת הנשים של המדינה בתחילת שנות ה-90. מרפי לא מצא את מקומו ב-NBA וחתם הקיץ בבשיקטאש הטורקית. האליפות תהיה הזדמנות לחובבי הכדורסל האירופאיים להכיר אותו ועבור מרפי תהיה זו הזדמנות לשדרג את מעמדו ביבשת.
בולטים בהיעדרם: האנו מוטולה
יתרונות: מחויבות, קבוצתיות, קהל
חסרונות: רוטציה לא עמוקה, שחקני ספסל בינוניים
בכמה מילים: הסוס השחור של הבית ושל האליפות. הפינים כבר הדהימו את אירופה לפני שנתיים כשהגיעו למקום התשיעי, וגם באליפות העולם הם הציגו יכולת לא רעה בכלל. הצמיחה של הכדורסל הפיני, במקביל לצמיחה של הנבחרת, מרשימה וראויה למעקב.
תחזית: מקום 2, עלייה לשמינית הגמר
ישראל
מאמן: ארז אדלשטיין
שחקן המפתח: עומרי כספי - כמו שחקנים רבים באליפות, כספי הוא שחקן משלים ב-NBA שבאליפות נדרש ממנו להפוך לשחקן מוביל. באליפות ב-2009 כספי לא הגיע, ב-2011 ישראל הוגרלה לבית מאוד קשה ומראש נחרץ גורלה, וב-2013 הנבחרת נכשלה כשכספי ואליהו מפגינים יכולת חלשה. הפעם על כספי להתעלות, וביחד עם אליהו ומקל, לתרום התקפית בצורה משמעותית, אם באמת הנבחרת רוצה להעפיל לשלב הבא.
מעניין לדעת: יניב גרין יעקוף את דורון ג'מצ'י ויהפוך לשחקן עם מספר ההופעות הגבוה ביותר בכל הזמנים בנבחרת אם ישותף בכל 5 המשחקים בשלב הראשון.
שימו לב ל: שון דוסון, פרוספקט NBA ושחקן שכמותו לא נראה בישראל הרבה שנים. האליפות הזו מאפשרת לדאוסן לעשות קפיצת מדרגה אמיתית, ולמצב את עצמו כשחקן משמעותי גם ברמה הרבה יותר גבוהה מהליגה הישראלית.
בולטים בהיעדרם: יותם הלפרין, גיא פניני
יתרונות: הגנה טובה, אתלטיות, משחק מעבר טוב
חסרונות: משחק עומד חלש, קליעה מבחוץ, קו קדמי, הכנה גרועה מאוד
בכמה מילים: הנבחרת שלנו מגיעה לאליפות הזו, שוב, עם הזדמנות טובה מאוד לעלות שלב, אבל זה לא נראה זה. פישר נראה לא בכושר, הקליעה מבחוץ חלשה מאוד ואדלשטיין כבר מכין תירוצים.
תחזית: מקום 5, הדחה בשלב הראשון
פולין
מאמן: מייק טיילור
שחקן המפתח: איי.ג'יי. סלוטר, רכז אמריקאי שעשה עונה לא רעה בפנאתינייקוס בעונה שעברה. סלוטר הוא לא פו ג'טר, ולא מסוגל להוביל את פולין לרבע גמר היורובאסקט כמו שג'טר עשה עם אוקראינה לפני שנתיים, אבל הוא סקורר טוב ומוסר טוב, ובהחלט יכול להוביל את הנבחרת הפולנית לשלב הבא, בזכות יתרון הזריזות שלו על פני הגארדים האירופאיים הכבדים.
מעניין לדעת: מייק טיילור הוא המאמן החמישי של הנבחרת הפולנית ב-7 השנים האחרונות.
שימו לב ל: ארון סל, פאוור פורוורד צרפתי-פולני, בעל ורסטיליות ותכונות של פוינט פורוורד, שמצטרף לנבחרת הפולנית ועשוי להיות שובר שיוויון.
בולטים בהיעדרם: מאצ'יי לאמפה
יתרונות: מתאזרח ברמה גבוהה, מאמן זר
חסרונות: ריבוי שחקנים משניים, תוצאות בינוניות בהכנה
בכמה מילים: קבוצה בינונית, אבל עם מחויבות ועם מתאזרח מצוין. החולשה של ישראל, לצערנו, כנראה תספיק כדי לסדר לפולנים מקום בשלב הבא.
תחזית: מקום 4, עלייה לשמינית הגמר
בוסניה-הרצוגובינה
מאמן: דושקו איבנוביץ'
שחקן המפתח: נמניה גורדיץ', רכז מוכשר שגם הוזכר בעבר כפרוספקט NBA. עם השנים הלך ונחלש אבל בשנה שעברה היה טוב כששימש כרכז הפותח של צ'דביטה זאגרב. בהיעדרם של טלטוביץ' ודדוביץ' יהיה על גורדיץ' לקחת אחריות ולהוביל את הבוסנים.
מעניין לדעת: בוסניה היא הנבחרת השנייה שמאמן דושקו איבנוביץ'. בין 1997 ל-2000 אימן איבנוביץ' את נבחרת הכדורסל של שוויץ.
שימו לב ל: נדים בוזה, סמול פורוורד בן 20, שעורך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת הבוגרת. בוזה, שהיה ה-MVP של אליפות אירופה לעתודה דרג ב' לפני שנה, זומן וגם הרשים בטורנירים העולמים של נייק, והוא בהחלט צפוי להיות שם גדול בכדורסל האירופאי בשנים הקרובות. שווה לעקוב.
בולטים בהיעדרם: מירזה טלטוביץ', ניהאד דדוביץ'
יתרונות: מאמן, מתאזרח מצוין (אלכס רנפרו מאלבה ברלין), חוסר לחץ
חסרונות: סגל בינוני מאוד, היעדרות של הכוכבים הגדולים
בכמה מילים: בוסניה היא לא יריבה שצריך לזלזל בה, במיוחד עם מאמן כמו איבנוביץ'. למרות הכל, אין לה יותר מדי מה למכור באליפות. זה ייגמר בשלב הראשון.
תחזית: מקום 6, הדחה בשלב הראשון

בית ב' (ברלין)
בית המוות של האליפות, עם 5 נבחרות שביום נתון כל אחת מהן מועמדת לתואר (ספרד, סרביה, גרמניה, איטליה וטורקיה) ושטיח אחד (איסלנד). ספרד, שחוותה בשנים האחרונות אכזבות אחרי שאיבדה את הכתר האירופאי לצרפת ב-2013 וזכתה רק בארד, ושהודחה בבושת פנים ברבע הגמר באליפות העולם הביתית בשנה שעברה למרות סגל הכוכבים, מגיעה הפעם בלי רוביו, קלדרון ומארק גאסול, אבל עם פאו גאסול, אולי בהופעה אחרונה ביורובאסקט, עם מירוטיץ' שמחליף את איבקה בעמדת המתאזרח אחרי עונת רוקי נהדרת ב-NBA (לצידו של גאסול בבולס), עם הרבה שמות חדשים ורעבים ועם סקאריולו שחוזר לעמוד על הקווים. סרביה, שגם היא חוותה מספר אכזבות בשנים האחרונות, חזרה בגדול בקיץ שעבר עם מדליית כסף באליפות העולם כשהיא נעצרת רק בגמר ע"י הדרים-טים האמריקאית. הקיץ זכינו לראות אותה כאן ביד אליהו מעבירה שיעור בכדורסל לנבחרת ישראל. גרמניה, שתארח את בית ב' באולם ה-O2 בברלין (שיארח השנה גם את פיינל פור היורוליג), מגיעה עם דירק נוביצקי האגדי שחוזר לנבחרת לראשונה מאז 2011, כנראה בהופעה אחרונה במדים הלאומיים ובבמה המרכזית של הכדורסל האירופאי. לצד נוביצקי, כדאי לשים לב גם לדניס שרדר, הרכז המצוין שפרץ בעונה האחרונה במדי אטלנטה הוקס ורשם 10 נק', 4.1 אס' ו-2.1 ריב' למשחק בקבוצה שהגיעה עד גמר המזרח. איטליה מגיעה הפעם עם ציפיות בשמיים, כששלושת הכוכבים הגדולים, בלינלי, גלינארי וברניאני נמצאים בסגל של סימונה פיאנג'יאני. לצד דאטומה שחוזר לאירופה אחרי 3 עונות לא רעות ב-NBA, ג'נטילה הנהדר ממילאנו והאיש והרסטות, דניאל האקט שעבר הקיץ לאולימפיאקוס, איטליה רוצה להגיע לפחות לרבע גמר, כשפחות מזה יהווה כישלון חרוץ. טורקיה מגיעה לבית הזה על תקן האנדרדוג. הנבחרת הטורקית עברה מהפכה של ממש, כשחצי מהשחקנים שלה הם בני פחות מ-25. צ'די אוסמאן, הסמול פורוורד הצעיר והמוכשר מאנדולו אפס, יוביל את הנבחרת יחד עם איליאסובה והמתאזרח בובי דיקסון, שזכה בדרכונו הטורקי לשם ה"מקורי" מוחמד עלי. הנבחרת החביבה מאיסלנד תערוך את הופעת הבכורה שלה באליפות אירופה דווקא בבית שבו אין לה סיכוי אפילו לדגדג שום יריבה, ותגיע בעיקר בשביל החוויה וללא לחץ.
תחזית: 1. ספרד, 2. סרביה, 3. גרמניה, 4. איטליה, 5. טורקיה, 6. איסלנד

בית ג' (זאגרב)
הבית הבלקני, עם 4 נציגות מהאיזור, ועם 2 קונטנדריות למדליה (יוון וקרואטיה). קרואטיה, המארחת של הבית, מגיעה אחרי שבאליפות אירופה לפני שנתיים הפתיעה והגיעה עד לחצי הגמר אבל הפסידה פעמיים ונותרה ללא המדליה. הפעם, עם טומיץ', הסנטר הטוב ביורוליג, בויאן בוגדנוביץ', שהוא היום אחד מהשחקנים השישיים (Sixth Man) הטובים ב-NBA, מריו הזונייה הצעיר שעובר מברצלונה ל-NBA והבריק בהכנה, וכמובן דאריו סאריץ', הפאוור פורוורד שמסומן כיורשו של טוני קוקוץ' הגדול ואמור לעבור ל-NBA בשנה-שנתיים הקרובות, קרואטיה אמורה ללכת רחוק מאוד, ועל הבית הזה, במיוחד כשהוא נערך בארנה זאגרב שבבירה הקרואטית, היא צריכה לדלג. עוד קבוצה טובה מאוד שתשחק בבית ג' היא יוון. ספאנוליס חוזר לנבחרת אחרי שנתיים, ויחד עם יאניס אנטטוקומפו, הלא הוא ה"גריק פריק" המצוין, שהוא כיום אחד הכשרונות העולים ב-NBA, וקוסטאס פפאניקולאו שגם הוא משחק ב-NBA, וכמובן החבורה של השחקנים המשלימים היווניים הנהדרים שכולנו מכירים מהיורוליג, גם יוון רוצה ללכת רחוק. סלובניה היא נבחרת שבאופן כמעט קבוע מגיעה ל-8 האחרונות של אירופה, אבל הפעם, ההכנה לא נראית משהו ויש קצת ספק האם גם הפעם הסלובנים יגיעו לרבע הגמר. האחים לורבק לא מופיעים הפעם, וגם גוראן דראגיץ' הנהדר לא פה. זוראן דראגיץ' יצטרך להוביל לבדו את הסלובנים לשלב הבא. מעבר לזה הם כנראה כבר לא יגיעו. גיאורגיה צריכה לנצל הפעם את ההזדמנות ולעלות שלב. עם פאצ'וליה, סניקידזה, שנגליה, שרמדיני, מרקושווילי ואקס ירושלים ג'ייקוב פולן על תקן המתאזרח, פחות משמינית גמר לא בא בחשבון. מקדוניה, שרק לפני 4 שנים הדהימה את אירופה והגיעה עד לחצי גמר האליפות, כבר לא מאיימת על אף אחד. בו מקאלב, שמזמן כבר הפך לצל של עצמו, לא משחק עבור הנבחרת המקדונית, וגם לא פרו אנטיץ' שהעביר שנתיים לא רעות בכלל ב-NBA. אילייבסקי בן ה-35 והנדריקס על תקן המתאזרח לא צפויים להוביל את הנבחרת המקדונית לשלב הבא. הנבחרת האחרונה בבית הזה היא הולנד, לכאורה קבוצה ללא שום סיכוי, אבל האורנג', שחוזרים לאליפות אירופה אחרי היעדרות של 26 שנים, הראו במשחקי ההכנה שהם נבחרת קשוחה שיכולה לעשות בעיות לכל קבוצה.
תחזית: 1. קרואטיה, 2. יוון, 3. סלובניה, 4. גיאורגיה, 5. הולנד, 6. מקדוניה

בית ד' (ריגה)
על הנייר, הבית החלש באליפות. ליטא הבלתי-נגמרת אמורה להיות הדומיננטית בבית הזה, אבל היא חסרה את קלייזה, מוטייג'ונאס ולראשונה מזה שנים גם את שני האחים (האנסים) לבית לברינוביץ'. מאסיוליס, ינקונאס, סייבוטיס, קלנייטיס וכמובן יונאס ולנצ'יונאס, הסנטר של טורונטו ראפטורס, יובילו את הנבחרת שמאומנת ע"י יונאס קזלאוסקאס הותיק. בנו של ארווידאס סאבוניס, דומנטאס סאבוניס, יערוך הופעת בכורה בנבחרת. לטביה, המאומנת ע"י איינרס בגצאקיס, המארחת של הבית, תבנה על דייריס ברטאנס, ברזינס, שטרלניקס, פריימאניס ויאניס בלומס הותיק. דייויס ברטנס, הקלעי ריהרדס קוקסיקס וגם את אנדריס ביידרינש, שכבר לא מהווה חלק מהנבחרת בשנים האחרונות. אוקראינה הייתה על הגל, עם הופעה מדהימה באליפות אירופה ב-2013 (מקום שישי), עם מתאזרח ברמת NBA (פו ג'טר), עם מאמן NBA לשעבר (מייק פראטלו) ועם הבטחה לאירוח אליפות אירופה ב-2015. אבל אז החלה המלחמה הארורה באוקראינה, אירוח היורובאסקט הנוכחי נלקח מהאוקראינים והועבר ל-4 המדינות הנ"ל, וג'טר ופראטלו כבר אינם נמצאים בנבחרת. הגארד ג'רום רנדל, שקפץ לשבועיים בברק נתניה לפני 3 שנים, יהיה המתאזרח של הנבחרת, ויחד עם קירילו פסנקו, הסנטר שמשחק ב-NBA, יוביל את הנבחרת. בלגיה עם מאט לוג'סקי מאולימפיאקוס, צ'כיה עם וסלי, סטוראנסקי, המתאזרח בלייק שילב, הווטרנים בארטון וג'ירי וולש והמאמן הישראלי ננו גינצבורג, ואסטוניה החלשה אותה ניצחה ישראל לפני כשבועיים, משלימות את הבית.
תחזית: 1. לטביה, 2. ליטא, 3. בלגיה, 4. אוקראינה, 5. צ'כיה, 6. אסטוניה

שתהיה אליפות מעניינת ומהנה, ולמרות הסקפטיות, בהצלחה לנבחרת ישראל במשימה לעלות שלב. בהמשך הטורניר - עוד פרשנות, סקירה ומעקב.

דמוגרפיה, סטטיסטיקה ופוליטיקה בארה"ב

המערכת הפוליטית האמריקאית מעלה הילוך לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר 2016. זה הזמן לבחון קצת את הדמוגרפיה של ארה"ב, שהולכת ומשתנה בעשורים האחרונים ובשנים האחרונות ביתר שאת, את ההשפעה שלה על הפוליטיקה ולאבחן את הלך הרוח לקראת הבחירות הקרבות.
נתחיל קצת מסטטיסטיקה של ההצבעות בערים הגדולות. בישראל תל אביב היא עיר שזוכה לשמות וכינויים (בין השאר "בועה") בשל היותה עיר שהמצביעים בה הרבה יותר שמאלנים מכלל האוכלוסיה. מעניין מאוד לראות את אחת מהערים הגדולות בעולם, ניו יורק, ואת דפוסי ההצבעה בעיר הזו. מאז 1924, לא ניצח בעיר מועמד רפובליקני בבחירות לנשיאות, ועדיין, תוצאות ההצבעה בעיר בבחירות לנשיאות ב-2012 היו יוצאות דופן. ברק אובמה והמפלגה הדמוקרטית זכו בתפוח הגדול לתמיכה של 81.19% מהמצביעים, מספר בלתי נתפס לעיר של 2.5 מיליון מצביעים (בניו יורק כ-8 מיליון תושבים אך אחוז ההצבעה בארה"ב הינו נמוך יחסית) בעוד רומני הרפובליקני זכה לתמיכה כמעט מגוחכת למועמד לנשיאות בעיר כזו גדולה, פחות מ-18% מהקולות. גם בלוס אנג'לס ובשיקגו זכה אובמה לרוב מוחץ אך קטן יותר, של 70%. אחזור לפילוח ההצבעה בערים הגדולות בארה"ב לאחר מכן.
כשניגשים לפילוח הראשוני של ההצבעה בבחירות לנשיאות ארה"ב לאורך השנים, צריכים לחלק את המצביעים לפי שלוש אידיאולוגיות - ליברלים, מתונים/מרכז (Moderates) וקונסרבטיבים.
להלן טבלה המראה את הפילוח של אזרחי ארה"ב לפי אידיאולוגיה במשך השנים. המספרים מייצגים אחוזים.

כפי שנוכל לראות בטבלה, הקבוצה של האנשים המגדירים עצמם כליברלים הולכת וגדלה. אם בבחירות לנשיאות של 1976 (פורד נגד קרטר), רק 14% מהמצביעים הגדירו עצמם כליברלים, 50% מרכז ו-35% קונסרבטיבים, בבחירות לנשיאות האחרונות, של 2012 (אובמה-רומני), 25% מהמצביעים, 1 מכל 4, הגדירו עצמם כליברלים, המצביעים המגדירים עצמם מרכז - עדיין הקבוצה הגדולה ביותר אך רק 40%, והקבוצה השמרנית, של האנשים המגדירים את עצמם כקונסרבטיבים, נותרה בערך באותו סדר גודל (36% ב-1976, 35% ב-2012). הליברלים מצביעים כמעט באופן מוחלט למפלגה הדמוקרטית (86% ב-2012), בעוד מצביעי המרכז נוטים לדמוקרטים בכ-10%-15% (41%-56% לדמוקרטים ב-2012). ככל שהקבוצה הליברלית הולכת וגדלה על חשבון המרכז, כך גדלה התמיכה במפלגה הדמוקרטית, כי בעוד בקבוצת המרכז הרפובליקנים זוכים לכ-40% תמיכה לפחות בכל מערכת בחירות, בקרב הליברלים הרפובליקנים מגרדים כ-10% תמיכה. כלומר, הליברליזציה של חלק נכבד מהאמריקאים (שנובעת ככל הנראה מן המודרניזציה ומן הפתיחות שהולכת וגדלה כלפי להט"ב, זרים ועוד), מחזקת באופן חד-משמעי את המפלגה הדמוקרטית.
עוד דבר שמאוד משפיע על הפוליטיקה האמריקאית הוא השינוי הדמוגרפי-אתני. להלן טבלה המציגה את הפילוח של אזרחי ארה"ב לפי גזעים (Races) במשך השנים. 

כפי שנוכל לראות, חלקם של הלבנים באוכלוסיה הולך וקטן בצורה משמעותית עם השנים. ב-1976 89% מהאמריקאים היו לבנים, כיום רק 72%, ירידה של 17% ב-36 שנים. השחורים, שהיו 9% מכוח ההצבעה ב-1976, היוו 13% ב-2012, וההיספנים, שהיו רק 2% מהמצביעים ב-1976, גדלו ל-10% ב-2012. כמו כן, הקבוצה של אמריקאים אסייתים, שהייתה קבוצה זניחה שאפילו לא נספרה ב-76', הפכה לקבוצה של כ-3% מהאוכלוסיה ב-2012. ההיספנים, השחורים והאסייתים מצביעים באחוזים מאוד גבוהים למפלגה הדמוקרטית, וכך, שוב גדל כוחם של הדמוקרטים עם השנים, בשל השינויים הדמוגרפיים. ההגירה הגדולה במיוחד של היספנים לארה"ב בעשרות השנים האחרונות הביאה לארה"ב לא רק שינוי דמוגרפי, אלא גם שינוי תרבותי של ממש. ב-1980 רק 11 מיליון אמריקנים, 5% מהאוכלוסיה, דיברו ספרדית. היום יש כ-38.5 מיליון דוברי ספרדית, כ-13% מהאוכלוסיה, וב-2020 מספר דוברי הספרדית בארה"ב יגיע, ככל הנראה, ל-40 מיליון, 14% מהאוכלוסיה. בקליפורניה, אריזונה, ובמיוחד בטקסס ובניו מקסיקו, יש אזורים שבהם אחוז דוברי הספרדית הוא כ-80%-90%, ובמוסדות הציבוריים במדינות אלו ניתן למצוא לעיתים קרובות מאוד שילוט והסברים בספרדית. כמו כן, ספרדית היא, ברוב המכריע של המקרים, השפה השנייה הנלמדת בארה"ב אחרי אנגלית. גם המטבח הלטיני, בעיקר המקסיקני, הולך ומתרחב בארה"ב. כלומר, ביחד עם ההגירה ההולכת ונמשכת וחוקי ההגירה של אובמה שהקלו על ההגירה לארה"ב, הקבוצה ההיספנית רק תלך ותגדל. לכן, גם במפלגה הרפובליקנית מסתמן שינוי משמעותי בבחירות המקדימות לבחירת המועמד לנשיאות ב-2016. במועמדים הרפובליקנים נוכל למצוא 2 סנטורים היספנים (טד קרוז ומרקו רוביו), מועמד שחור (בן קרסון), ומועמד מוביל שנשוי להיספנית (ג'ב בוש). נחזור לכך בהמשך. עוד משהו שמעניין להסתכל עליו הוא הקבוצה של האמריקנים האסייתים. להלן טבלה המציגה את ההצבעה של האמריקאים האסייתים מ-1992 ועד היום.

כפי שניתן לראות בטבלה, ב-1992 הרפובליקנים זכו ברוב מכריע של המצביעים האסייתים, ואילו 20 שנים לאחר מכן, ב-2012, הדמוקרטים זכו ברוב מוחץ של אותה קבוצת בוחרים. את השוני ואת התנודה הגדולה לכיוון הדמוקרטים ניתן להסביר בכך שהמהגרים שהגיעו מאסיה לארה"ב בעידן המלחמה הקרה (שנות ה-40 עד ה-90) היו מאוד אנטי-קומוניסטים ומאוד קונסרבטיבים. מהגרים אלו הגיעו בעיקר מוייטנאם, צפון קוריאה וסין, מדינות הגוש המזרחי, ומן הפיליפינים, שהיו בשליטת ארה"ב בתחילת המאה ה-20. הגעתם של מהגרים צעירים וליברלים, בעיקר לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי (אם כי סין וצפון קוריאה עדיין נחשבות, באופן רשמי, מדינות קומוניסטיות), מסין, הודו וחצי האי קוריאה, שינתה לחלוטין את ההצבעה האסייתית, ומקבוצה שהיה נהוג לקרוא לה Republican Jews (כי היהודים נוטים באופן מובהק לדמוקרטים, כאמור), הפכו האמריקאים האסייתים ל"בונקר" דמוקרטי, עם 73% תמיכה באובמה ב-2012. בבחירות אמצע הכהונה זכו הרפובליקנים לרוב קטן בקרב הקבוצה (49-50), ויהיה מעניין לראות האם מדובר בשינוי נוסף שיבוא לידי ביטוי בבחירות של 2016. 
להלן שתי טבלאות, הראשונה מציגה את השיוך הדתי של אזרחי ארה"ב, ב-1976, 1996 וב-2012, והשנייה מציגה את המצב המשפחתי של האזרחים (נשוי\לא נשוי) ב-1992 וב-2012.

בטבלאות הנ"ל נוכל לזהות עוד שני דברים שמשפיעים על ההצבעה ומצביעים על הליברליזציה של החברה האמריקאית - גידול משמעותי של קבוצת חסרי הדת\האתאיסטים, שכמובן נוטים לשמאל ולמפלגה הדמוקרטית - מ-2% ב-1976 ל-12% ב-2012, ושינוי במצב המשפחתי של חלק מאזרחי ארה"ב - אם ב-1992 הנשואים (גברים ונשים) היוו 66% מהמצביעים, ב-2012 כוחם ירד לכ-60% בעוד שנרשם גידול באחוז הגברים הלא-נשואים והנשים הלא-נשואות. ללא-נשואים יש, גם כן, נטייה ברורה לדמוקרטים, וזו עוד סיבה להתחזקות מפלגה זו.

להלן עוד שתי טבלאות, הראשונה מציגה את ההכנסה הממוצעת למשפחה, והשנייה רמת השכלה, לאורך השנים.

דווקא כאן השינויים משחקים לרעתה של המפלגה הדמוקרטית. כפי שנוכל לראות, ב-1976 67%, כשני שליש מהאמריקאים, היו בעלי הכנסה משפחתית ממוצעת של פחות מ-30,000, ואלו שהרוויחו מעל 50,000 דולרים לשנה היו המעמד הגבוה. כיום, רק 20% מהמשפחות בארה"ב מכניסות פחות מ-30,000 דולרים בשנה, ו-59% מהאמריקנים מכניסים יותר מ-50,000 דולרים בשנה. בסיס הכוח של המפלגה הדמוקרטית הוא בעיקר המעמדות הנמוכים והמעמד הבינוני-נמוך, ולכן, העלייה בהכנסה של המשפחות בארצות הברית משחקת לרעתם של הדמוקרטים, כמו גם הירידה הדרסטית באחוז האזרחים שלא סיימו תיכון, מ-12% ב-1976 ל-3% בלבד ב-2012. אבל, צריך לציין מנגד את התמיכה המובהקת של בעלי ההשכלה האקדמאית (בעלי תארים, מעבר לבוגרי קולג') בדמוקרטים (42-55 ב-2012), וקבוצת בעלי ההשכלה האקדמאית גדלה מ-5% ב-1976 ל-18% ב-2012. מי אמר שרק בישראל האליטות האקדמאיות תומכות בשמאל.

איך אפשר בלי? להלן טבלה המציגה את הצבעת היהודים האמריקאים לאורך השנים.


כפי שניתן לראות בטבלה, וכפי שידוע לכל, היהודים תומכים במפלגה הדמוקרטית כבר כמעט כ-100 שנים, באופן קבוע וברור. המדיניות של קרטר, שהייתה די אנטי-ישראלית (פחות אנטי-ישראלי מכפי שקרטר כיום), הובילה בבחירות של 1980 (קרטר-רייגן) למעבר של מצביעים לרפובליקנים ולמועמד העצמאי ג'ון אנדרסון, וב-1992, המדיניות האנטי-ישראלית של ג'ורג' בוש האב הובילה למעבר של מצביעים למפלגה הדמוקרטית, שאז זכתה ברוב מוחץ ויוצא דופן בקרב היהודים של 80% לעומת 11% בלבד לרפובליקנים. היחסים המתוחים עד מאוד בין נתניהו לאובמה ותחושתם של רבים שאובמה עוין את ישראל, גרמה גם כן לירידה בתמיכה בדמוקרטים ב-2012 ל-69% (מ-78% ב-2008). ייתכן מאוד שקלינטון תזכה ליותר תמיכה בקרב היהודים, בגלל אהדתה לישראל ובגלל קרבתה למיליארדר היהודי חיים סבן, התורם הראשי שלה בקמפיין הבחירות.

והטבלה האחרונה להלן, פילוח ההצבעה בבחירות לנשיאות ב-2012 לפי סוגי יישובים.


את הטור פתחתי עם אזכור של התמיכה הברורה והמובהקת במפלגה הדמוקרטית בשלוש הערים הגדולות של ארה"ב, לוס אנג'לס, ניו יורק ושיקגו. פילוח ההצבעה של בחירות 2012 מראה שגם, בדומה לישראל, בסיס הכוח של השמאל, המפלגה הדמוקרטית, הוא בערים הגדולות, המטרופולינים, ובערים הבינוניות. בפרברים יש איזון בין שתי המפלגות, ואילו בעיירות ובאזורים הכפריים, הרפובליקנים מובילים ברוב ברור.

אסיים במבט לעבר הבחירות של 2016. במפלגה הדמוקרטית, קלינטון אמורה לזכות בפריימריז בקלות, אולם יש לה בעיה. המחנה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, הפרוגרסיבי עד לכדי כמעט סוציאל-דמוקרטי (סוציאליזם היא מילת גנאי בארה"ב, לפחות הייתה כך), הולך וגדל. תנועת המחאה של 2011, Occupy Wall Street, באה לידי ביטוי בפוליטיקה. ברני סנדרס, סנטור עצמאי המזוהה עם הדמוקרטים ממדינת ורמונט, הוא המתחרה העיקרי של קלינטון בפריימריז. הוא לא צפוי לאיים על ניצחונה, אבל הצלחה שלו - אם יגרוף ניצחונות בכמה מדינות וישיג מעל 20% בתוצאות הסופיות - תצביע על כך שהכיוון של המפלגה הדמוקרטית הוא שמאלה. האגף השמאלי-פרוגרסיבי, בהובלתם של ברני סנדרס, הסנטורית הפופולרית אליזבת וורן (שדחתה הצעה לרוץ בפריימריז), מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בקונגרס ולשעבר יו"ר הקונגרס ננסי פלוסי ומושל מרילנד לשעבר, מרטין אומאלי, שגם הוא מתמודד בפריימריז הדמוקרטיים - הולך וגדל בתוך המפלגה ולא ניתן יהיה להתעלם מכוחו. סביר להניח שקלינטון, המזוהה, יחד עם משפחתה, באגף הקונסרבטיבי של המפלגה הדמוקרטית, תיאלץ לבחור מועמד לסגן נשיא מן האגף הפרוגרסיבי. במפלגה הרפובליקנית יש מירוץ מרובה מועמדים, שיהיה, כנראה, ארוך ומייגע. המועמדים המובילים הם ג'ב בוש ומרקו רוביו, אבל תתכן הפתעה. בינתיים, כבר די ברור איך יתנהלו הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב - במפלגה הדמוקרטית, תהיה זו ככל הנראה קלינטון המועמדת, שתנסה להביא לידי ביטוי את היתרון הדמוגרפי ולהגדיל את התמיכה ואחוזי ההצבעה בקרב המיעוטים מחד, ולמנוע פזילה יותר מדי חדה שמאלה שתרחיק מצביעי מרכז פוטנציאליים; במפלגה הרפובליקנית, יהיה המועמד אשר יהיה, ינסו להתקרב יותר למרכז ולהשיג תמיכה בקרב המיעוטים, תוך כדי הליכה על חבל דק ושמירה על התמיכה של תנועת מסיבת התה הימנית, שהולכת וצוברת כוח בתוך המפלגה. אמשיך לעקוב.