פרויקט הבחירות בארה"ב - טור דעה: הכרעה גורלית

על כך שבחירות 2016 בארה"ב הן לא בחירות רגילות יסכימו כולם, מהשמאל ומהימין. אי אפשר להתכחש לכך שהילארי קלינטון אינה מועמדת טובה במיוחד. היא יותר מדי מקורבת לבעלי ההון, היא מגיעה מתוך הממסד, פרשת המיילים, למרות שלדעתי נופחה מעבר לכל פרופורציה, היא בכל זאת בעייתית, ולא בטוח שהיא תממש במלואו את המצע הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. 
אבל, מול קלינטון לא עומד ג'ון מקיין, לא ג'ורג' בוש וגם לא מיט רומני. אני מודה כי איני מסכים עם פוליטיקאים רפובליקנים אלו כמעט באף נושא, וכי קיוויתי שיפסידו למועמדים הדמוקרטים שעמדו מולם במערכות הבחירות לנשיאות בהן התמודדו. עם זאת, ניצחון שלהם לא היה מוביל לשום שינוי דרמטי בארצות הברית, ולא היה מעמיד אותה בפתחה של תקופה של חוסר ודאות ומתיחות עם עשרות מדינות. 

דונלד טראמפ איננו מועמד רגיל, הוא מועמד מסוכן, מועמד שמסכן את הדמוקרטיה העולמית, את ארצות הברית ואת שלום העולם. הוא איננו אידיאולוג גדול - הוא לא נוצרי אדוק שמתנגד להפלות ולנישואים חד-מיניים, הוא לא קפיטליסט רדיקלי שמאמין בראנדיזם ובחופש כלכלי מוחלט והוא לא נץ בענייני חוץ שמאמין שעל ארה"ב להתערב בסכסוכים עולמיים בשם ערכי החוקה שלה. טראמפ הוא גדול הפופוליסטים, אדם שמשתמש ברטוריקה שמזכירה מנהיגים אפלים, משטרים אפלים ושנים אפלות; הוא אדם שמשקר שוב ושוב, ומציג "עובדות" שגויות בכל נאום ובכל ראיון; הוא אדם שלועג לכל מי שעומד בדרכו, בין אם זה עיתונאי נכה, עיתונאית שעושה את עבודתה ושואלת אותו שאלות קשות, או קבוצות שלמות שפשוט לא מוצאות חן בעיניו - היספנים, אינדיאנים, שחורים, אנשי צבא בכירים שלא תומכים בו, פוליטיקאים שהעזו לבקר אותו; ובעיקר, הוא אדם שלא בוחל בשום אמצעי כדי לקדם את עצמו. וכמובן, אי אפשר שלא לשכוח את ההתבטאויות שלו באותה קלטת מפורסמת. אף אדם לא צריך להתבטא ככה, בוודאי שלא בציבור ובוודאי שלא איש ציבור, אבל גם לא אדם פשוט ולא בשיחה פרטית. זו לא שיחת חדר הלבשה, כפי שתיאר זאת טראמפ, וזה לא "דיבורים של גברים", כמו שרבים מתומכיו תיארו זאת. אני לא מדבר ככה, ואני לא מכיר אף גבר שמדבר ככה. רוב הגברים לא מדברים ככה, ולומר שזו שיחת חדר הלבשה של גברים זה עלבון לגברים הטובים באשר הם, שלא מתייחסים לנשים כחפץ חד-פעמי כמו שטראמפ מתייחס אליהן.

טראמפ איננו אדם שדואג לעובדים האמריקנים, והוא לא זה שיציל את המצב במדינות חגורת החלודה. הוא לא נציג הציבור האמריקני, והוא לא מישהו שבא מהעם. טראמפ הוא אדם עשיר, שנולד עשיר ושקיבל מאביו ירושה שמנה של מיליוני דולרים, הוא אדם שלא בחל בשום אמצעי ודרס כל מי שזז בדרכו לעוד פרסום ועוד כסף, והוא אדם צבוע שבעצמו ייצא אלפי מקומות עבודה לחו"ל כדי לחסוך עוד כסף. הוא גם לא איש עסקים מוצלח במיוחד. פשיטות הרגל החוזרות והנשנות שלו, והעובדה שהצליח להפסיד מיליוני דולרים בשנה אחת בזמן שהיה בעליו של קזינו, עסק שבו בעל הבית תמיד מרוויח, לא מצביעות על כך שהוא גאון עסקי.

אי אפשר להסיר מהמפלגה הרפובליקנית כל אחריות להצלחתו של טראמפ. המפלגה הזו הסיתה את הבוחרים שלה ב-8 השנים האחרונות בצורה שלא תיאמן. כדי לפגוע באובמה ובדמוקרטים, היא הסיתה אותם נגד אובמה, הציגה אותו כמוסלמי מסוכן, כמי שבכלל לא נולד בארה"ב, כמי שרוצה לחסל את הדמוקרטיה ואת החלום האמריקני, כשליח השטן ועוד ועוד שנאה ותיאוריות קונספירציה. האנשים שיוצאים מחוריהם עכשיו, חבורות של ניאו-נאצים, אנטישמים, גזענים ועוד שאר ירקות שקלינטון כינתה בצדק "Basket of Deplorables", יצאו החוצה רק בזכות אותה קרקע שהניחה המפלגה הרפובליקנית. רק בגלל שהממסד הרפובליקני מכר למצביעים שלו את הסיפורים ההזויים הללו, רק בגלל שהממסד הזה אפשר לתנועות רדיקליות כמו מסיבת התה (בהובלתם של פוליטיקאים כמו שרה פיילין וכמו רון פול "הליברטריאן" שמתנגד להפלות, להגירה ולזכויות אדם בכלל) לפרוח ורק בגלל שהוא סירב לשתף פעולה עם אובמה אפילו בנושאים שבהם רוב הרפובליקנים מצדדים בשיתוף פעולה, טראמפ הצליח להגיע למקום שהגיע אליו. וכעת, המלפפון כבר קם ומכה את הגנן. פול ריאן עשוי לשלם בכיסאו כיו"ר בית הנבחרים לאחר הבחירות, בין אם טראמפ ינצח או יפסיד.

מאות אנשי חוץ, מומחי ביטחון ויועצים כלכליים רפובליקניים, ששירתו בממשלים רפובליקניים, הודיעו שהם מתנגדים לטראמפ ותומכים בקלינטון. קלינטון איננה המועמדת המושלמת, ממש לא. אבל מולה עומד אדם שיוצא משיווי משקל בגלל ציוץ בטוויטר. האיש הזה עשוי להיות בעוד חודשיים האיש הכי חזק בעולם, האיש שיהיה אחראי על כלכלת העולם ומי שבלחיצת כפתור יוכל להתחיל מלחמה גרעינית. ניצחון שלו ייתן פוש לעוד פוליטיקאים מטורללים ברחבי העולם, ולמפלגות פאשיסטיות ובולשביקיות שרוצות להחזיר את העולם לשנות ה-30. בממסד הדמוקרטי המערבי אכן התגלו סימני ריקבון. הפתרון להם, עם זאת, לא יכול לעבור דרך מפלגות פופוליסטיות מסוכנות שמקדמות שנאה והרס של הדמוקרטיה המערבית תחת מסווה של "אנטי-ממסדיות". קודם כל, צריך למנוע מהממסד ליפול ולהיות מוחלף על ידי אותם פופוליסטים מסוכנים. אחרי שיובטח שהפופוליסטים המסוכנים הללו לא יתקרבו לשלטון בשום מדינה מערבית, ובמיוחד בארה"ב, ורק אז, יהיה אפשר להתחיל לטפל בבעיות של הממסד.

פרויקט הבחירות בארה"ב - הפסקול של הבחירות

במשך השנים, מאות סרטים, ספרים ושירים נכתבו על הפוליטיקה האמריקאית וסביב נושאים פוליטיים בארה"ב. רגע לפני הבחירות, זה הזמן לבחור פסקול מתאים.
1. סיימון וגרפונקל - America: שיריהם של סיימון וגרפונקל עסקו פעמים רבות בנושאים פוליטיים וחברתיים בחברה האמריקנית. השיר America, שנכלל באלבום Bookends מ-1968, אינו שיר שעוסק ישירות בפוליטיקה, אך יחד עם זאת, הוא שיר שעוסק בחלום ושברו. השיר מתאר מסע של אדם יחד עם חברתו (מבוסס על מסעו של פול סיימון יחד עם חברתו קטי צ'ילטי בשנת 1964) ברחבי ארה"ב, בחיפוש אחר החלום האמריקאי. השיר למעשה מתאר את השינוי הפוליטי, החברתי והתרבותי שעבר על אמריקה בשנות ה-60, ממדינה עם חלום שאפתני (החלום האמריקאי והאפשרויות הבלתי מוגבלות) ואידיאלים שמרניים למדינה שבה החלום האמריקאי הלך והתמסמס, הליברליזם הלך והתחזק על חשבון השמרנות (אם כי זו עדיין חיה וקיימת) והמדינה כולה נכנסה למעין משבר זהות (במקביל למשבר כלכלי גדול) בעשור שלאחר מכן. למרות השינוי הזה, השיר מתאר במקביל את החיפוש אחר החלום האמריקאי, שלא תם - במסע שמתחיל באופטימיות ("Let us be lovers, We'll marry our fortunes together"), נמשך בחוסר ודאות ואכזבה ("I'm empty and aching and I don't know why") ומסתיים במקום שאליו מתנקזים עוד רבים שעשו מסע שכזה ("Counting the cars on the New Jersey Turnpike", והשורה החוזרת שסוגרת את השיר, "All come to look for America"). העובדה שהשיר מצליח לתפוס בכמה שורות תהליכים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים מורכבים, הופכת אותו לכל כך עוצמתי. אז למה החלטתי לפתוח איתו את הפסקול של בחירות 2016? כי הבחירות הללו מצביעות על כך ששוב (או, אולי, החיפוש לעולם לא נפסק) רבים מחפשים את אמריקה, וכמהים לאמריקה ישנה שאיננה עוד (כמו מצביעי טראמפ) או לאמריקה עם אידיאלים חדשים (כמו מצביעי סנדרס). הנה השיר (מילים ולחן: פול סיימון):

והנה הסרטון הנהדר והעוצמתי של ברני סנדרס, שהשתמש בשיר בקמפיין הבחירות שלו (באישור של סיימון וגרפונקל. גרפונקל גם תמך בו פומבית בפריימריז):

וגם קטע משעשע (מינואר 2016) שקשור לנושא מהתוכנית של סטפן קולבר:

2. סטיבי וונדר - He's Misstra Know-It-All: סגנון המוזיקה של סטיבי וונדר, שהוא שילוב בין ג'אז לרית'ם אנד בלוז לרוב, שונה לחלוטין מהפולק רוק השקט המאפיין את סיימון וגרפונקל. למרות השוני בסגנון המוזיקה, גם סטיבי וונדר הוא אמן שרבים משיריו נושאים מסרים חברתיים ופוליטיים חדים. בשיר He's Misstra Know-It-All, מהאלבום Innervisions מ-1973, וונדר מתייחס ככל הנראה לנשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון. השיר עוסק באדם שחושב שהוא יודע הכל, שיש לו תוכנית לכל דבר ("He's a man with a plan"), תשובה לכל דבר ושיש לו "Counterfeit dollar in his hand" (שטר מזויף\חיקוי - Counterfeit dollar). וונדר לא חיבב במיוחד את ניקסון, וזה בלשון המעטה (בהמשך תראו עוד דוגמה). הנה השיר (שנכתב ע"י וונדר):

3. סיימון וגרפונקל - He Was My Brother: זהו שיר שהוקדש ע"י סיימון וגרפונקל לחברם, בן כיתתו של סיימון, אנדרו גודמן. גודמן היהודי נרצח ב-1964 יחד עם ג'יימס צ'ייני ומייקל שוורנר במחוז נשובה שבמיסיסיפי. השלושה השתתפו בקמפיין "Freedom Summer", שבמסגרתו פעילי זכויות אזרח הגיעו בקיץ 1964 למיסיסיפי כדי לרשום כמה שיותר אפרו-אמריקנים להצבעה. המטרה הייתה להגדיל את הכוח הפוליטי של השחורים במדינה זו, כדי להפסיק את האפליה כנגדם. בליל ה-22 ביוני 1964, השלושה נעצרו ע"י המשטרה לזמן קצר בעקבות נסיעה במהירות מופרזת, ולאחר מכן שוחררו. עם זאת, המשטרה המקומית, יחד עם פעילי קו-קלוקס-קלאן, עקבה אחריהם, ולאחר מכן חטפה אותם, רצחה אותם ביריות מטווח קצר והסיעה את הגופות למקום אחר, שם הם נקברו. האירוע המחריד הזה, שבו המשטרה המקומית, משרד השריף המחוזי ופעילי ה-KKK שיתפו פעולה ורצחו 3 פעילי זכויות אזרח תמימים על לא עוול בכפם, זעזע את אמריקה, והיה בין הגורמים לחקיקת חוק זכויות ההצבעה ב-1965. השיר He Was My Brother נכתב ע"י פול סיימון והוקלט ע"י סיימון וגרפונקל מספר חודשים לפני האירוע, ולכן הוא לא נכתב על גודמן. עם זאת, הדמיון המצמרר בין השיר לבין המציאות, וההקדשה של השיר לגודמן לאחר מותו, הפכה את השיר למזוהה עם האירוע. הנה השיר, שכאמור נכתב ע"י פול סיימון:

4. ג'ון לנון - Give Peace a Chance: החל מסוף שנות ה-60 ועד למותו ב-1980, לנון היה אחד מהקולות הפוליטיים הבולטים ביותר במוזיקה. ההצהרה הפוליטית המשמעותית הראשונה של לנון הייתה "Give Peace a Chance" ב-1969. השיר הזה כוון נגד מלחמת וייטנאם, והפך להמנון של מתנגדי המלחמה. לכן, היצירה של לנון הבריטי נכנסת בכל זאת לפסקול הבחירות האמריקאי. הנה השיר, שנכתב כמובן ע"י לנון עצמו:

5. ברוס ספרינגסטין - Born in the USA: ברוס ספרינגסטין ידוע לא רק בגלל המוזיקה שלו, אלא גם בגלל עמדותיו הפוליטיות הברורות. ספרינגסטין תמך בהתלהבות באובמה ב-2008 וב-2012, והופיע בעצרות ובאירועי בחירות. לאחרונה, הוא אף ביטל הופעות מתוכננות בצפון קרוליינה בשל "חוק השירותים" הידוע לשמצה (שבמסגרתו מחויב אדם להיכנס לשירותים לפי המין שכתוב בתעודת הלידה שלו). אחד משיריו המוצלחים ביותר, "Born in the USA", עוסק בהשלכותיה השליליות של מלחמת וייטנאם וביחס הרע שזכו לו הלוחמים לאחר שובם. עם זאת, השיר, שיצא באוגוסט 1984, 3 חודשים לפני הבחירות לנשיאות, אומץ במהרה דווקא ע"י רפובליקנים, וע"י הקמפיין של הנשיא דאז רייגן. ב-19 לספטמבר 1984, כשרייגן ביקר במהלך הקמפיין בניו ג'רזי (המדינה שבה נולד וגדל ספרינגסטין), הוא אמר את הדברים הבאים: "America's future rests in a thousand dreams inside your heart; it rests in the message of hope in songs that so many young Americans admire: New Jersey's own Bruce Springsteen. And helping you make those dreams come true is what this job of mine is all about". לא ברור האם רייגן והרפובליקנים ידעו מהי משמעותו האמיתית של השיר (תקווה היא לא ממש אחת מהמסרים של השיר) או לא, אבל השימוש בשיר במהלך הקמפיין בוודאי לא פגע בהם. הבחירות של 1984 הסתיימו בניצחון מוחץ של רייגן על הדמוקרט סגן הנשיא לשעבר וולטר מונדייל. ספרינגסטין עצמו אמנם תמך לאורך כל הדרך במטרות ליברליות (זכויות להט"ב, התנגדות לנשק גרעיני), אך רק 20 שנים לאחר "Born in the USA", ב-2004, הוא תמך לראשונה בפומבי במועמד לנשיאות (ג'ון קרי).

6. סיימון וגרפונקל - The Sound of Silence
עוד שיר של סיימון וגרפונקל, והפעם הלהיט הגדול הראשון שלהם, The Sound of Silence. השיר הנ"ל לא נכתב על רצח קנדי, בניגוד לאמונה הרווחת, אך עם השנים הוא בהחלט הפך להיות מזוהה עם האירוע. רצח הנשיא קנדי בדאלאס ב-22 לנובמבר 1963 היה אחד מהאירועים המשמעותיים והמשפיעים על החברה האמריקנית במאה ה-20. כמו בשירים אחרים שלהם, גם אם לא התכוונו לכך, צמד חלוצי הפולק רוק הצליחו לבטא תהליכים תרבותיים עמוקים בחברה האמריקנית, שרק מנקודת מבט עכשווית ניתן להבינם יותר לעומק. דרך אגב, כשהשיר יצא בסוף 1964 (תחת השם The Sounds of Silence), הוא נכשל יחד עם שאר האלבום (שנקרא באותו שם), והצמד התפרק. רמיקס שבוצע לשיר במהלך 1965 (ללא ידיעתם של סיימון וגרפונקל), והוספת נגינה אלקטרונית (בהשפעת השימוש של בוב דילן באותם אמצעים), הובילו את השיר להצלחה מסחררת בסוף 65 ותחילת 66, ולהגעה למספר 1 ב-Billboard Hot 100 ב-1 לינואר 1966. ההצלחה המפתיעה של השיר גרמה לסיימון ולגרפונקל להתאחד, והם הוציאו ב-4 השנים שלאחר מכן שלושה אלבומים מוצלחים מאוד.
הנה הגרסה המקורית מ-1964:

הנה הגרסה הפופולרית מ-1966:

והנה הגרסה הפרודית של הסימפסונים, The Sound of Grampa:

7. בוב דילן - Blowin' in the Wind
ועכשיו, לחתן פרס הנובל לספרות הטרי. בין אם הזכייה מוצדקת או לא, שיריו של דילן היו בעלי השפעה חברתית רבה בשנות ה-60. השיר "Blowin' in the Wind" הפך לאחד מההמנונים של דור המהפכה של שנות ה-60. זהו שיר שעוסק באופן פילוסופי במאבק לשלום, לחופש ולזכויות אזרח, ומעלה שאלה בנוגע לתשובה (סוג של אוקסימורון אבל בכל זאת) ש"מרחפת ברוח". זהו שיר מחאתי, שהפך להמנון המחאה לשיוויון זכויות, אך אין בו מימד אופטימי (ובתשובה לכך, נכתב שיר אחר שאליו אתייחס מיד).

8. סטיבי וונדר - You Haven't Done Nothin
בניגוד לשיר "He's Misstra Know-It-All", השיר הנ"ל הוא שיר שמכוון באופן ישיר (ולא רומז) אל ריצ'רד ניקסון. השיר שוחרר בשיאה של פרשת ווטרגייט. לניקסון יוחסו האשמות של קשירת קשר לפריצה למלון ווטרגייט (מקום מושבה של מטה המפלגה הדמוקרטית במהלך הבחירות לנשיאות ב-1972) ושל ניסיון לטשטוש ראיות. הפרשה פגעה קשות במעמדו של ניקסון כנשיא, התנהלותו במהלך הפרשה (ניסיון לבצע מהלכים פוליטיים רבים ושנויים במחלוקת כדי לשמור על כסאו) רק הרעה את מצבו, ובתחילת אוגוסט 1974 היה ברור לכל שניקסון עומד להיות מודח ע"י הסנאט והקונגרס בתהליך של Impeachment. ב-7 באוגוסט 1974 שוחרר השיר של וונדר, שתוקף באופן חריף את ניקסון, כשהוא מלווה בחמישיית הג'קסונים. יומיים לאחר יציאת השיר, הודיע ניקסון כי הוא מתפטר מתפקידו כנשיא.

9. סם קוק - A Change Is Gonna Come
סם קוק היה זמר אפרו-אמריקאי, מחלוצי מוזיקת הסול, ופעיל בתנועה לזכויות האזרח. אחד משיריו המוצלחים, שהפך גם הוא להמנון של התנועה לזכויות האזרח, היה "A Change Is Gonna Come". השיר התייחס גם לחייו הפרטיים של קוק (כולל לאירוע שבו הוא ופמלייתו לא הורשו ללון במוטל ללבנים בלבד בלואיזיאנה), והושפע, כפי שציינתי קודם, משירו של בוב דילן, "Blowin in the Wind". בניגוד לשירו של דילן, זהו שיר שיש בו מסר של תקווה עבור השחורים בארה"ב, שהשינוי שהם כל כך רוצים בו עוד יקרה. השינוי הזה אמנם קרה, לפחות חלקית, אבל קוק עצמו לא זכה לראות אותו. ב-11 בדצמבר 1964, קוק נורה למוות ע"י מנהלת מוטל בלוס אנג'לס, כאשר בית המשפט קבע שמעשה ההריגה היה הגנה עצמית מוצדקת. נסיבות מותו המשיכו להיות נושא לדיון גם שנים רבות לאחר מכן, ורבים העלו השערות ותיאוריות קונספירציה שונות בנוגע למותו. כך או כך, קוק ייזכר בעיקר בזכות היותו "ממציא הסול", ובזכות מאבקו למען זכויות האזרח.

10. הביטלס - Blackbird
שוב אמנים בריטיים, הפעם, הגדולים ביותר. בשירים רבים, הביטלס העבירו מסרים פוליטיים וחברתיים. השיר Blackbird, שהקרדיט עליו ניתן לביטלס והקרדיט לכתיבתו ניתן ללנון-מקרטני, נכתב ובוצע ככל הנראה בידי פול מקרטני לבדו. לשיר, שהופיע באלבום הלבן ב-1968, ניתנו פרשנויות רבות. עם זאת, הפרשנות הבולטת, שאושרה גם ע"י מקרטני עצמו, היא שהשיר נכתב על המאבק לזכויות האזרח בארה"ב, והוא מעביר מסר של תמיכה במאבק הזה. 
בסרטון הבא - פול מקרטני מסביר על השיר ומשמעותו:

והנה השיר בגרסת הביטלס (בגרסת החזרה, קשה למצוא שירים של הביטלס ביוטיוב):

11. פיט סיגר - Where Have All the Flowers Gone
אחד מהשירים הפוליטיים והמחאתיים הראשונים היה Where Have All the Flowers Gone, שנכתב ובוצע ע"י פיט סיגר בתחילת שנות ה-60. היצירה הקצרה, ולא מרובת המילים, הזו הפכה להמנון אנטי מלחמתי בולט. בשנות ה-60, המוזיקה הייתה הפסקול של המהפכות ושל המחאות. פיט סיגר, בכישרונו הרב, הצליח ליצור עוד המנון מחאה, שנותר כזה גם כיום.
הנה גרסתו של פיט סיגר בהופעה חיה:

וזוהי גרסת הקאבר הידועה של פיטר, פול ומארי:

12. מייקל ג'קסון - Black or White
אחת מהיצירות היותר פוליטיות של מייקל ג'קסון. "מלך הפופ", שעורר לא מעט סערות, ושבמרוצת חייו צבע עורו השתנה משחור ללבן (ככל הנראה בהשפעת מחלת הבהרת, ויטיליגו, וייתכן גם בהשפעת ניתוחים כאלו ואחרים), הוציא את השיר במסגרת האלבום Dangerous, ב-1991. השיר נושא מסר נגד גזענות. אמנם ג'קסון עצמו לא הצליח בחייו להפחית גזענות, ועורר סערה גדולה לאחר שצבע עורו השתנה ללבן, אבל בכל זאת, שירו Black or White נותר כשיר שהוא לא רק פופ קליט, אלא גם מסר אנטי גזעני מהדהד.

13. פול מקרטני וסטיבי וונדר - Ebony and Ivory
בהמשך לשירים קודמים של מקרטני ושל וונדר, גם ל-Ebony and Ivory יש משמעות פוליטית וחברתית. הלהיט המשותף של מקרטני וונדר מ-1982 לא עסק רק בקלידים הלבנים והשחורים שעל הפסנתר, אלא נשא מסר של הרמוניה ושיתוף פעולה. השיר שהה שבעה שבועות בראש המצעדים, והיה השיר הרביעי בפופולריות שלו בשנה זו. הנה השיר, מתוך הופעה משותפת של השניים בבית הלבן בערב המחווה לפול מקרטני שנערך שם ב-2010:

14. ג'ואן באאז - We Shall Overcome
We Shall Overcome, "אנחנו נתגבר", הוא עוד שיר שהפך להמנון של התנועה לזכויות האזרח. השיר מבוסס כנראה על שיר שנכתב ב-1901, "I'll Overcome Some Day", על ידי צ'רלס אלברט טינדלי, איש דת ומשורר אפרו-אמריקני. בשנות ה-40 החלו לבצע את השיר, בתחילת שנות ה-50 הוא הוקלט לראשונה, וב-1959 הוא הפך להמנון של התנועה לזכויות האזרח. גאי קרוואן, פעיל חברתי, מוזיקאי וחוקר מוזיקה, היה מי שהפך את השיר למה שהוא, כשלימד אותו במסגרת חינוך למאבק חברתי לא אלים למען זכויות אזרח. בשנות ה-60, זמרי פולק רבים, ובהם ג'ואן באאז, ביצעו את השיר, והוא נכנס להיסטוריה כהמנון של האפרו-אמריקנים. הנה הגרסה של ג'ואן באאז:

והנה שיר מאלבומו של ברני סנדרס (כן, אלבומו). ב-1987, הוציא סנדרס יחד עם 30 אמנים מורמונט, אלבום בשם We Shall Overcome. באותה עת, סנדרס כיהן כראש עיריית ברלינגטון, העיר הגדולה בורמונט. בסרטון הבא אפשר לשמוע את גרסתם (הקצרה) של סנדרס ואמני ורמונט להמנון זכויות האזרח:

15. בוב מארלי - Redemption Song
Redemption Song, אחד משיריו האחרונים של מארלי, ששוחרר בסוף 1980, אינו המשך ישיר של שיריו הקודמים, ואינו מאפיין את הקריירה שלו, כאמן רגאיי נודע בעיקר. מבחינה מוזיקלית, זוהי בלדה אקוסטית מבלי סימן כלשהו לרגאיי, ומבחינת מסר, השיר דומה לשיריו של בוב דילן. למרות השוני משיריו האחרים, נחשב Redemption Song לאחד משיריו הטובים ביותר של מארלי, גם בגלל המסר החברתי שהוא מכיל.

16. ג'ון לנון - Power to the People
עוד שיר פוליטי של לנון מתחילת שנות ה-70. במהלך שנות ה-70, לנון נעשה פחות רדיקלי (אם כי נותר מעורב פוליטית) מבחינה פוליטית, וזו גם הסיבה שהתפיסה שלו לגבי השיר השתנתה. בביוגרפיה "Skywriting by the Word of Mouth", שנכתבה בידי יוקו אונו ב-1986, מופיעים גם קטעים שכתב לנון. בין הקטעים שכתב לנון, הוא מכנה את השיר כמביך, ומקבל את טענתו של האנטר תומפסון, עיתונאי וסופר אמריקאי, שהשיר נכתב עשר שנים מאוחר מדי. נכון או לא נכון, Power to the People סייע ללנון לחזק את מעמדו ההיסטורי כאמן מחאה חשוב.

17. וודי גאת'רי - This Land is Your Land
אחד משירי המחאה הראשונים בעידן המודרני. בתשובה לשירו הפטריוטי של אירווינג ברלין "God Bless America", שנכתב על ידו ב-1918 ושאותו ביצע שוב ב-1938, כתב גאת'רי ב-1940 את השיר This Land is Your Land. השיר אמנם יכול להיתפס כשיר פטריוטי, אך הוא מכיל מסרים (שחלקם נחתכו מהגרסה המאוחרת יותר, שהיא זו שנודעה בציבור) של מחאה כנגד העוני וכנגד קיומו של רכוש פרטי. נדמה כי גאת'רי לא יכל להותיר מסרים אלו בגרסה שהוקלטה ב-1944 וששוחררה ב-1951, מכיוון שארה"ב נכנסה לעידן מקראתיסטי, שבו הבעת עמדות הקרובות לקומוניזם נחשבה לבגידה. הנה השיר בביצועו של גאת'רי:

והנה השיר בביצועם של פיט סיגר, ברוס ספרינגסטין ונכדו של פיט סיגר, טאו-רודריגז סיגר, בליווי מקהלה, באירוע ההשבעה של אובמה ב-18 לינואר 2009.

18. טרייסי צ'פמן - Talkin' 'bout a Revolution
זהו שירה של הזמרת טרייסי צ'פמן, מאלבום הבכורה שלה (שנשא את שמה), ב-1988. למרות שהשיר לא זכה להצלחה יוצאת דופן בארה"ב, הוא זכה להצלחה גדולה בעולם. ב-2011, הוא הושמע פעמים רבות ברדיו בטוניסיה, במהלך ההפיכה שהתרחשה במדינה. כמו כן, השיר שימש כשיר הקמפיין הלא רשמי של ברני סנדרס במהלך הפריימריז הדמוקרטיים.

19. הרולינג סטונז - Paint it Black
השיר Paint It Black, של הרולינג סטונז (עוד להקה בריטית), הוא בכלל שיר שנכתב על דיכאון. עם זאת, השיר, שיצא ב-1966 (בשיאה של המלחמה) הפך להיות מזוהה עם מלחמת וייטנאם. ככל הנראה, מה שהפך את השיר של הסטונז למזוהה עם המלחמה הוא השמעתו בסיום הסרט (ובמהלך הצגת הקרדיטים) Full Metal Jacket, סרטו של סטנלי קובריק מ-1987, העוסק במלחמת וייטנאם. לפחות הרווחנו הזדמנות לשמוע את שירם הנפלא של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. אז הנה השיר:

20. פליטווד מק - Don't Stop Thinking About Tomorrow
אסיים את הפסקול עם שירם של פליטווד מק, Don't Stop Thinking About Tommorow. השיר, שיצא ב-1977 באלבום המוצלח Rumours, לא כלל איזשהו מסר פוליטי או חברתי. ב-1992, ביל קלינטון השתמש בשיר במהלך הקמפיין שלו לנשיאות. השיר התאים מאוד למסר של קלינטון - מועמד צעיר, חדש וכריזמטי, שחושב על העתיד של ארה"ב ורוצה לשפר את הכלכלה שלה, כאשר ממולו עמד ג'ורג' בוש האב, המבוגר, הממסדי ומי שנחשב לאחראי (לאחר 4 שנות כהונה כנשיא ו-8 שנות כהונה כסגן נשיא) על המצב הקשה של הכלכלה. עם שני מסרים קליטים - "אל תפסיקו לחשוב על מחר" ו-"זו הכלכלה, טמבל", ניצח ביל קלינטון את הבחירות. בינואר 1993, באירוע ההשבעה שלו, התאחדה להקת פליטווד מק (לאחר לחץ מצד קלינטון) וביצעה את השיר, יחד עם מייקל ג'קסון. אז עם המסר החיובי הזה אסיים, אל תפסיקו לחשוב על המחר. הנה השיר בגרסה המקורית:

והנה הביצוע מאירוע ההשבעה של קלינטון:

פרויקט הבחירות בארה"ב - שיעור היסטוריה

הבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016 יהיו ה-58 במספר. לא כל ה-57 שקדמו לה נצרבו בתודעה ובהיסטוריה. במסגרת פרויקט הבחירות שלי בבלוג, אתמקד ב-10 מערכות בחירות, שבעיניי הן החשובות ביותר מבחינה היסטורית ופוליטית.
1860 - הבחירות ששינו את פניה של ארצות הברית
המועמד הדמוקרטי: הסנטור סטפן דאגלאס (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: המושל לשעבר הרשל ג'ונסון (ג'ורג'יה)
המועמד הרפובליקני: חבר הקונגרס לשעבר אברהם לינקולן (אילינוי)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: הסנטור האניבל המלין (מיין)
מועמדים בולטים נוספים: סגן הנשיא ג'ון ברקינרידג' (קנטאקי) כמועמד "הדמוקרטים הדרומיים" והסנטור לשעבר ג'ון בל (טנסי) מטעם מפלגת האיחוד החוקתי
סקירה: בחירות 1860 נערכו כאשר ארה"ב הייתה מפולגת על רקע שאלת העבדות. הדרום והצפון היו חלוקים בנושא העבדות עוד מתחילת המאה ה-19. ב-1820, היו באיחוד 22 מדינות, 11 שבהן התאפשרה עבדות ו-11 שבהן לא התאפשרה. כאשר מיזורי ביקשה באותה עת להצטרף לאיחוד, היה חשש מהפרת האיזון, ולכן צורפה לאיחוד גם מיין, שהייתה טריטוריה חופשייה מעבדות. פשרה זו נקראה פשרת מיזורי, והיא זו שמנעה את ההתנגשות בין הצפון לדרום. פסק הדין דרד סקוט נגד סנדפורד של בית המשפט העליון היה הזרז לניצחונו בבחירות של לינקולן ולמלחמת האזרחים. דרד סקוט היה עבד שנקנה במדינת אילינוי, הובל למינסוטה (מדינה חופשית מעבדות) ולאחר מכן למיזורי (שכאמור, הייתה מדינה שבה העבדות הייתה מותרת). לאחר שאדונו מת, פנה סקוט לבית המשפט במיזורי וביקש להפוך לאדם חופשי. בית המשפט המחוזי של מיזורי קיבל את טענותיו, אך בית המשפט העליון ביטל החלטה זו, והנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון של ארה"ב. בית המשפט קבע כי לסקוט אין זכות עמידה בפני בית המשפט, כי שחורים, בין אם חופשיים או עבדים, אין זכויות אדם כי הם "במדרג נמוך יותר מבני אדם". בנוסף, בית המשפט קבע כי עבד כפוף לחוקי מדינתו של אדונו ולא לחוקי המדינה שבה הוא שוהה, וכי פשרת מיזורי מבוטלת כי היא מפרה את התיקון החמישי לחוקה (שלפיו אין לגזול מאדם את רכושו). החלטה דרמטית זו של בית המשפט העליון הובילה לכך שלמעשה, העבדות הפכה לחוקית בכל רחבי ארה"ב. הזעם בצפון הלך וגדל, ועל בסיס זה, הפופולריות של הרפובליקנים, המפלגה שהתנגדה לעבדות, הלכה וגדלה. במקביל, הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן, שהיה גם כן צפוני אך אהד את הדרום, ניסה בכל כוחו שלא לבצע מהלכים רדיקליים, כדי לא לפגוע בשלמות האיחוד. חוסר יכולתו של ביוקנן למנוע את העמקת הקרע בין הצפון לדרום, ואי-התמודדותו לכהונה שנייה (כפי שהבטיח לאחר בחירתו), הובילה לפיצול במפלגה הדמוקרטית. הפלג הדרומי במפלגה פרש והתמודד באופן עצמאי בראשותו של סגן הנשיא דאז ברקינרידג'. הפיצול במפלגה הדמוקרטית, העמדה היחסית מתונה שהציגו הרפובליקנים בנוגע לעבדות (התנגדות לעבדות בטריטוריות, אי-התערבות בעבדות במדינות עצמן) והכעס בצפון בעקבות פסק הדין סקוט נגד סנדפורד הובילו את לינקולן לניצחון קל, כשהוא זוכה בכל מדינות הצפון וכלל לא מתמודד ברוב מדינות הדרום.
תוצאות: אברהם לינקולן 1,865,908 קולות, 39.8%, 180 אלקטורים; ג'ון ברקינרידג' 848,019, 18.1%, 72 אלקטורים; ג'ון בל 590,901 קולות, 12.6%, 39 אלקטורים; סטפן דאגלאס 1,380,202, 29.5%, 12 אלקטורים.

1912 - הגל הפרוגרסיבי
המועמד הדמוקרטי: המושל וודרו ווילסון (ניו ג'רזי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: המושל תומאס ר. מרשל (אינדיאנה)
המועמד הרפובליקני: הנשיא וויליאם הווארד טאפט (אוהיו)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: נשיא אוניברסיטת קולומביה ניקולאס מ. באטלר (ניו יורק)
מועמדים בולטים נוספים: הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט (ניו יורק) כמועמד המפלגה הפרוגרסיבית ומר יוג'ין ו. דבס (אינדיאנה) כמועמד המפלגה הסוציאליסטית
סקירה: המפלגה הרפובליקנית שלטה בפוליטיקה האמריקאית ללא עוררין מ-1860 ועד ל-1932. מתוך 72 שנים, שלטו הרפובליקנים ב-56 מהן. בחירות 1912 שמו קץ לשלטון רפובליקני רצוף של 16 שנים. הסיבה לניצחון הגדול והחד-צדדי של הדמוקרטים בבחירות הללו נעוצה בתהליכים שהתרחשו דווקא במפלגה היריבה. תיאודור רוזוולט נחשב לנשיא מאוד מוצלח. רווזולט היה אמנם רפובליקני, אך היום הוא נחשב, סביר להניח, לחבר באגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית. במהלך כהונתו קידם את זכויותיהם של עובדים להתאגד, הנהיג רגולציה ממשלתית, והקים רשת של פארקים לאומיים כדי להגן על הטבע. במקביל, הפגין רוזוולט מדיניות חוץ קשוחה אך מתונה (יש סתירה פנימית, ובכל זאת) - הוא חיזק את הצבא האמריקאי ורצה שזה יפגין את כוחו, אך במקביל, היה זה שהוביל לשלום בין יפן לרוסיה. על מעורבותו בהסכם שלום זה זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום ב-1906. רוזוולט יכל להתמודד לקדנציה שלישית (רק בסוף שנות ה-40 הועבר החוק שלפיו נשיא לא יכול לכהן יותר משתי כהונות), אך ויתר וקידם את שר ההגנה שלו, טאפט, כמועמד. כהונתו של טאפט אופיינה במדיניות שמרנית. רוזוולט, שהתאכזב מטאפט, החליט לאתגר אותו ולהתמודד על המועמדות הרפובליקנית ב-1912. לאחר שנכשל בכך, הקים רוזוולט מפלגה חדשה, המפלגה הפרוגרסיבית. במפלגה הדמוקרטית, נבחר כמועמד מושל ניו ג'רזי, וודרו ווילסון. ווילסון נחשב למועמד מתון, וכשממולו עמדו שתי מפלגות שלמעשה פיצלו את הקול הרפובליקני, ניצחו הדמוקרטים בקלות בבחירות. הבחירות ב-1912 היו הבחירות שהחלו את הגל הפרוגרסיבי. הצלחתה של המפלגה הפרוגרסיבית בראשות רוזוולט, ההצלחה היחסית של המפלגה הסוציאליסטית (כ-6%) וכהונתו הפרוגרסיבית של ווילסון כנשיא, שבה ניתנה לנשים זכות הבחירה ושבה ארה"ב החלה לקדם את הדמוקרטיה ברחבי העולם (התערבה במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן, פרסם ווילסון את 14 הנקודות), הפכו את הבחירות הללו לציון דרך משמעותי בקידום האג'נדה השמאלית והליברלית בארה"ב. ניתן להתייחס לבחירות אלו גם כנקודה שבה החלה התנועה של הדמוקרטים שמאלה ושל הרפובליקנים ימינה. עם זאת, רק ב-1968 הושלם תהליך זה, ונוצרו הקואליציות היותר מוכרות לנו.
תוצאות: וודרו ווילסון 6,296,684 קולות, 41.8%, 435 אלקטורים; תיאודור רוזוולט 4,122,721, 27.4%, 88 אלקטורים; טאפט 3,486,242, 23.2%, 8 אלקטורים; יוג'ין ו. דבס 901,551, 6% (ללא אלקטורים)

1932 - מהפכת הניו-דיל
המועמד הדמוקרטי: המושל פרנקלין דלאנו רוזוולט (ניו יורק)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: יו"ר בית הנבחרים ג'ון נאנס גארנר (טקסס)
המועמד הרפובליקני: הנשיא הרברט הובר (קליפורניה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: סגן הנשיא צ'רלס קרטיס (קנזס)
סקירה: כפי שציינתי קודם לכן, העידן שבין 1860 (שנה לפני תחילת מלחמת האזרחים) ל-1932 נשלט באופן מוחלט על ידי הרפובליקנים. התקופה שבין 1860 ל-1896 נקראת גם The Third-Party System, והתקופה שבין 1896 ל-1932 נקראת גם The Fourth-Party System. בשתי תקופות אלו, שלטו הדמוקרטים לרוב במדינות הדרום, אך החוזק של הרפובליקנים במדינות הצפון והמערב הגדולות, ובהן ניו יורק וקליפורניה, היה זה שהוביל אותם לניצחונות חוזרים ונשנים בבחירות לנשיאות. ב-1928, השלים הרברט הובר ניצחון Landslide רפובליקני שלישי ברציפות, כשהוא נוגס גם בדרום הדמוקרטי. שנה לאחר מכן, ב-1929, פרץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, שבעקבותיו, הובר הלך ואיבד תמיכה. מושל ניו יורק הפופולרי רוזוולט רץ על מצע כלכלי פרוגרסיבי. במסגרת מצע זה, הבטיח רוזוולט לנקוט במדיניות "הניו דיל", שבמסגרתה תתערב המדינה בכלכלה ותסייע לשקם עסקים ומפעלים. ניצחונם של הדמוקרטים בבחירות אלו, על בסיס הבטחותיו הכלכליות של רוזוולט, יצר את קואליציית הניו-דיל וסיים למעשה את המערכת המפלגתית הרביעית. מתוך 36 השנים הבאות, מ-1932 עד 1968, שלטו הדמוקרטים ב-28. קואליציית הניו-דיל כללה את הדרום העמוק (שהיה בשליטת הדמוקרטים לרוב עוד מ-1860, המיעוטים, האליטה האינטלקטואלית, אנשי הצווארון הכחול וחברי ארגוני העובדים. קואליצייה זו, שהורכבה בעקבות בחירות 1932, יצרה את המערכת המפלגתית החמישית. אם כן, בחירות 1932 סימנו על ראשיתו של עידן חדש, שיסתיים רק ב-1968.
תוצאות: פרנקלין דלאנו רוזוולט 22,821,277, 57.4%, 472 אלקטורים; הרברט הובר 15,761,254, 39.7%, 59 אלקטורים

1952 - המהפך הרפובליקני
המועמד הדמוקרטי: המושל אדלאיי סטיבנסון (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ון ספארקמן (אלבמה)
המועמד הרפובליקני: הגנרל דוייט ד. אייזנהאוואר (ניו יורק)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: הסנטור ריצ'רד ניקסון (קליפורניה)
סקירה: בחירות 1952 סיימו 20 שנים של שלטון דמוקרטי. מ-1885 עד 2017, במשך 132 שנים, רק פעם אחת שלטה מפלגה אחת למשך יותר מ-16 שנים רצופות - והפעם היחידה הייתה בין 1933 ל-1953. הניצחון של הרפובליקנים ב-1952 לא שבר את קואליציית הניו דיל, ולא סיים את המערכת המפלגתית החמישית. את 8 השנים הרצופות של אייזנהאוואר (ששקל תחילה להתמודד כמועמד הדמוקרטים, ולא היה רפובליקני מושבע) בבית הלבן ניתן לייחס בעיקר לפופולריות העצומה שלה זכה, בהיותו גיבור מלחמת העולם השנייה. בנוסף, הנשיא היוצא טרומן סבל מחוסר אהדה קיצוני, כאשר לקראת סוף כהונתו, 66% מהציבור האמריקני לא היה שבע רצון מתפקודו (רק ניקסון ובוש הבן "זכו" לאחוזי תמיכה נמוכים כל כך בסוף כהונתם). חוסר האהדה נבע בעיקר מהתמשכותה של מלחמת קוריאה המדממת, מהגל האנטי-קומוניסטי שפשט במדינה (בעקבות פעולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי) ומחשיפת פרשיות שחיתות פדרליות. המועמד הדמוקרטי ב-1952 (וב-1956) מול אייזנהאוואר היה מושל אילינוי אדלאיי סטיבנסון. סטיבנסון היה מושל מוערך, בן למשפחה עם עבר פוליטי מפואר (נכדו של סגן נשיא ארה"ב, אדלאיי סטיבנסון I), פופולרי בקרב אינטלקטואלים, וחביבו של הנשיא היוצא טרומן. יחד עם זאת, הוא התמהמה בהחלטה אם להיכנס למירוץ, ומבחינה ציבורית, לא היה ברור אם הוא בכלל רצה לרוץ לנשיאות או שהוא עשה זאת בשל לחץ שהפעיל עליו טרומן. השילוב של כל הגורמים הללו - הפופולריות של אייזנהאוואר, חוסר הפופולריות של טרומן, הגל האנטי-קומוניסטי ומועמדותו החלשה של סטיבנסון - הוא זה שאפשר לרפובליקנים לחזור לבית הלבן ל-8 שנים באמצע תקופת הניו-דיל. רק ב-1968 תישבר קואליציית הניו-דיל, והרפובליקנים יהפכו למפלגה המוכרת לנו כיום.
תוצאות: דווייט ד. אייזנהאוואר 34,075,529, 55.2%, 442 אלקטורים; אדלאיי סטיבנסון 27,375,090, 44.3%, 89 אלקטורים.

1964 - ניצחון הקונצנזוס
המועמד הדמוקרטי: הנשיא לינדון ב. ג'ונסון (טקסס)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור יוברט האמפרי (מינסוטה)
המועמד הרפובליקני: הסנטור בארי גולדווטר (אריזונה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: חבר הקונגרס וויליאם א. מילר (ניו יורק)
סקירה: מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1964 הייתה אחת ממערכות הבחירות החד-צדדיות שידעה ארה"ב במאה ה-20. ג'ונסון הגיע למערכת הבחירות ב-1964 לאחר שנה בתפקיד הנשיא. בנובמבר 1963 נרצח בדאלאס הנשיא הפופולרי ג'ון קנדי. הרצח זעזע את אמריקה, וגרם לדחייה בהתחלת הקמפיינים לבחירות 1964. ג'ונסון נישא על גלי הפופולריות של קנדי, והגיע לבחירות 1964 כמועמד שכמעט לא היה שנוי במחלוקת. אם זה לא מספיק, ממולו בחרו הרפובליקנים את בארי גולדווטר, מועמד שנחשב באותה עת לשמרן קיצוני. הניסיון והאהדה של ג'ונסון העניקו לו את היתרון כבר מראשית מערכת הבחירות. ג'ונסון הצליח לתאר את גולדווטר כאדם מסוכן, ובשיאה של המלחמה הקרה, כמי שמסוכן לשים בידיו את המפתחות לנשק גרעיני. גולדווטר לא זכה לתמיכה מהמתונים במפלגתו, מה שסייע עוד יותר למיצובו כמועמד קיצוני. בספטמבר ובאוקטובר הצביעו הסקרים על יתרון של כ-30% לג'ונסון. במצב הזה, חששו במחנה ג'ונסון מ-"Voter Complacency", כלומר, השלמה של הבוחרים עם ניצחונו של ג'ונסון, והישארותם בבית, מה שיביא לניצחון דחוק במקרה הטוב או להפסד במקרה הרע. תשדירי הבחירות של ג'ונסון בטלוויזיה היו אפקטיביים ביותר, ובמיוחד תשדיר החרצית (מוצגת ילדה קטנה סופרת עלי כותרת של חרצית, כשבאמצע הספירה מתחלפת לספירה לאחור לפצצה גרעינית - ראו בפוסט נפרד על תשדירי בחירות). ג'ונסון הצליח להביא ביום הבחירות 62% מהאמריקנים לקלפיות, וזה הספיק כדי לרשום את ההופעה הטובה ביותר עד לשנה זו של מועמד דמוקרטי בבחירות לנשיאות. עם זאת, מועמדותו של גולדווטר הייתה הטריגר להיווצרותו של הגוש הימני-שמרני האמריקני, והניחה את היסודות למהפכה השמרנית. לראשונה, הצליחו הרפובליקנים ליצור בקיעים של ממש ב-Solid South הדמוקרטי, וזאת בעקבות חקיקת חוק זכויות האזרח ע"י ג'ונסון. גולדווטר היה הרפובליקני הראשון שניצח אי פעם בג'ורג'יה. בנוסף, לראשונה מאז תקופת הבנייה מחדש (Reconstruction), התקופה שלאחר מלחמת האזרחים, ניצחו הרפובליקנים במיסיסיפי, אלבמה ודרום קרוליינה. בחירות 1964 הניחו את היסודות למפנה הגדול של 1968 ושל השנים שלאחר מכן - החלפת השליטה האבסולוטית הדמוקרטית בדרום לשליטה אבסולוטית רפובליקנית, תנועה מאסיבית של מיעוטים וליברלים למפלגה הדמוקרטית ושל שמרנים למפלגה הרפובליקנית, עלייתו של רייגן ויצירת קבוצת ה-"Reagan Democrats".
תוצאות: לינדון ב. ג'ונסון 43,127,041, 61.1%, 486 אלקטורים; בארי גולדווטר 27,175,754, 38.5%, 52 אלקטורים.

1968 - נקודת מפנה
המועמד הדמוקרטי: סגן הנשיא יוברט האמפרי (מינסוטה)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור אדמונד מאסקי (מיין)
המועמד הרפובליקני: סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון (ניו יורק)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: המושל ספירו אגניו (מרילנד)
מועמדים בולטים נוספים: המושל לשעבר ג'ורג' וואלאס (אלבמה) כמועמד מפלגת אמריקה העצמאית
סקירה: בחירות 1968 סיימו את המערכת המפלגתית החמישית, והחלו את ה-Sixth-Party System, המערכת המפלגתית השישית. רק 4 שנים לפני כן זכה ג'ונסון בניצחון מוחץ בבחירות, אך כפי שציינתי, בבחירות 1964 הרפובליקנים החלו לנגוס בדרום העמוק הדמוקרטי. 4 שנים מאוחר יותר, עמדה אמריקה בפני שנת בחירות קשה, אלימה ומרובת אירועים. תחילה, התכוון הנשיא ג'ונסון לרוץ לקדנציה נוספת. עם זאת, על רקע ההתנגדות הקשה למלחמת וייטנאם, במיוחד במפלגה הדמוקרטית, ג'ונסון ניצב בעמדה בעייתית. בפריימריז שנערכו בניו-המפשייר, הצליח הסנטור יוג'ין מקארתי לזכות ב-42% אל מול 49% של ג'ונסון, וב-20 מתוך 24 הצירים במדינה. התוצאה הגרועה שלה זכה ג'ונסון, וכניסתו של הסנטור הפופולרי רוברט קנדי (אחיו של ג'ון קנדי) למירוץ, גרמו לג'ונסון להודיע ב-31 למרץ כי הוא פורש מהמירוץ. לאחר פרישתו של ג'ונסון, סגן הנשיא יוברט האמפרי, שנתמך ע"י ארגוני העובדים ומנהיגי המפלגה בערים הגדולות, לא התמודד ישירות בפריימריז וזכה לתמיכה של נציגים רבים ממדינות שלא ערכו פריימריז (כיום, במפלגה הדמוקרטית, כל המדינות עורכות פריימריז). בפריימריז עצמו התמודדו קנדי, שזכה לתמיכה גדולה מהמיעוטים במפלגה - קתולים, אפרו-אמריקאים והיספנים - ולתמיכה מחלק ממתנגדי המלחמה, ומקארתי, שזכה לתמיכה של האגף האנטי-מלחמתי, ובהם צעירים, סטודנטים, משכילים ואנשי המעמד הבינוני-גבוה. האגף הדרומי של המפלגה, שהיה אחד מבסיסי הכוח שלה במסגרת קואליציית הניו-דיל, הלך והתרחק ממנה. ב-6 ביוני 1968, לאחר הצלחה משמעותית בפריימריז, נרצח קנדי ע"י המהגר הפלסטיני סירחאן סירחאן, על רקע תמיכתו של קנדי בישראל. סגן הנשיא האמפרי הפך, אם כן, למועמד המוביל, וזכה במועמדות בוועידה שנערכה בעיר שיקגו. עם זאת, מה שזכור מהועידה היו ההפגנות נגד המלחמה שנערכו מחוצה לה. הפגנות אלו גלשו למהומות ולאלימות הדדית בין המפגינים למשטרה. האירועים הללו פגעו קשות במועמדות של האמפרי. מנגד, הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמדה לנשיאות את ריצ'רד ניקסון, סגן הנשיא לשעבר ומועמד המפלגה בבחירות 1960 (בהן הפסיד לקנדי). מושל אלבמה לשעבר ג'ורג' וואלאס, איש המפלגה הדמוקרטית, החליט להתמודד באופן עצמאי, על מצע של תמיכה בהמשך ההפרדה הגזעית (הסגרגציה). בספטמבר נדמה היה שניקסון בדרכו לניצחון מוחץ, כשוואלאס זכה ליותר מ-20% הקולות בסקרים והאמפרי נשרך מאחוריו של ניקסון. הפסקת האש שעליה הכריז ג'ונסון בסוף השבוע שלפני הבחירות, יחד עם תמיכה מאוחרת בהאמפרי מצידו של הסנטור מקארתי וירידה משמעותית בכוחו של וואלאס (שאותו הצליחו הדמוקרטים לצייר כגזען), חיזקה את האמפרי, אך זה לא היה מספיק. ניקסון ניצח במניין הקולות ב-0.7%, ובזכות ניצחונותיו הדחוקים באוהיו, אילינוי וקליפורניה, זכה במספיק אלקטורים כדי לזכות בבחירות. הניצחון של הרפובליקנים בבחירות 1968 היה בעיקר הודות לשבירתה הסופית של קואליציית הניו-דיל. הדרום הלבן עזב את הדמוקרטים ועבר לוואלאס, כאשר במערכות הבחירות שלאחר מכן הוא ילך ויעשה יותר ויותר רפובליקני. במקביל, התמיכה בדמוקרטים בקרב קתולים ובקרב המעמדות הנמוכים ואנשי הצווארון הכחול הלכה וירדה. בחירות 1968 נערכו באמריקה מפולגת - על רקע רציחתם של האחים קנדי, מלחמת וייטנאם המדממת, נושא זכויות האזרח ורציחתו של מרטין לות'ר קינג. האירועים הללו הם אלו ששברו סופית את הקואליציה הדמוקרטית והפכו את הרפובליקנים למפלגת הרוב הטבעי ב-24 השנים הבאות.
תוצאות: ריצ'רד ניקסון 31,783,783, 43.4%, 301 אלקטורים; יוברט האמפרי 31,271,839, 42.7%, 191 אלקטורים; ג'ורג' וואלאס 9,901,118, 13.5%, 46 אלקטורים.

1980 - מהפכת רייגן
המועמד הדמוקרטי: הנשיא ג'ימי קרטר (ג'ורג'יה)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: סגן הנשיא וולטר מונדייל (מינסוטה)
המועמד הרפובליקני: המושל לשעבר רונלד רייגן (קליפורניה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: חבר הקונגרס ג'ורג' ה.ו. בוש (טקסס)
מועמדים בולטים נוספים: חבר הקונגרס ג'ון ב. אנדרסון (אילינוי)
סקירה: שנות ה-70 לא היו עשור מוצלח בארה"ב. פרשת ווטרגייט הובילה לחוסר אמון בפוליטיקאים ובממסד; האבטלה, שיעורי הריביות והאינפלציה הרקיעו שחקים; החוסר במקורות האנרגיה הוביל למשבר חמור ולתורי ענק בתחנות דלק; ולבסוף, מעמדה הבינלאומי נפגע. המהפכה באיראן ב-1979, שבמסגרתה הופל השאה, בעל בריתה של ארה"ב, והוחלף במשטר איסלאמי, הכניסה את האמריקאים לסחרור כלכלי ופוליטי. קרטר ניצח בבחירות ב-1976 בגלל כמה סיבות: העובדה שהוא הגיע מהדרום העמוק סייעה לו לרשום הישגים משמעותיים בדרום (כולל 54% בדרום ו-46% בדרום הלבן), והמיתון ופרשת ווטרגייט פגעו בפורד, ששימש כסגנו של ניקסון. עם זאת, במהרה הפך קרטר לנשיא לא פופולרי, כאשר המצב הכלכלי לא השתפר. ההפיכה באיראן, ספקית הנפט העיקרית של ארה"ב, הרעה את המצב. עליית המשטר האיסלמיסטי גרמה למחסור חמור באנרגיה בארה"ב, לתורי ענק בתחנות דלק, ולירידה נוספת בפופולריות של קרטר. הסנטור ממסצ'וסטס, אחיהם של ג'ון ורוברט קנדי, טד קנדי, החליט לאתגר את קרטר על המועמדות הדמוקרטית. משבר בני הערובה באיראן, שהחל בנובמבר 1979, העלה את הפופולריות של קרטר, וסייע לו לגבור על קנדי בקרב על המועמדות הדמוקרטית. עם זאת, המשכות המשבר, והניסיון הכושל לפתור אותו ולשחרר את בני הערובה מהשגרירות באפריל, פגעו בקרטר. מנגד, השחקן ההוליוודי ומושל קליפורניה לשעבר, רונלד רייגן, הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית בניסיונו השלישי (אחרי 1968 ו-1976). רייגן אמנם נחשב תחילה למועמד ימני מדי ושמרני מדי, אבל ההופעה המוצלחת שלו בעימותים והקמפיין החיובי שניהל, אל מול הקמפיין השלילי וחוסר האהדה הגוברת של קרטר, הובילו את רייגן לבסוף לניצחון מוחץ בבחירות. גורם נוסף שפגע בקרטר היה מועמדותו של ג'ון אנדרסון, חבר קונגרס רפובליקני, שבשל עמדותיו הליברליות לא פגע ברייגן, אלא בקרטר. לבחירות 1980 יש מספר משמעויות היסטוריות: ראשית, הניצחון של רייגן לווה בניצחון מוחץ של הרפובליקנים בבחירות לסנאט, שהחזיר אותם לעמדת מפלגת הרוב, לראשונה מאז 1954, ובהישגים משמעותיים בבחירות לקונגרס, שם הרפובליקנים הגדילו את כוחם ב-35 מושבים (למרות זאת, הדמוקרטים נותרו מפלגת הרוב בבית הנבחרים עד 1994). ההישגים המשמעותיים של הרפובליקנים ב-1980 חיזקו את מעמדם כמפלגת הרוב בארה"ב בתקופה זו, והקנו לבחירות של 1980 את הכינוי "Reagan Revolution"; שנית, קבוצה גדולה של דמוקרטים הצביעה לרייגן, וזכתה לכינוי "Reagan Democrats". אלו היו לבנים מהמעמד הבינוני-נמוך, רובם חסרי השכלת קולג', שהצביעו מסורתית לדמוקרטים, ובתקופה זו, ראו בדמוקרטים כמפלגה שדואגת לקבוצות אחרות: המעמד הנמוך, הפמיניסטיות, המובטלים, השחורים וההיספנים, וכבר לא דואגת להם. Reagan Democrats סייעו לרייגן לזכות בקלות בבחירות ב-1980 וב-1984, כאשר הוא סוחף את אזור ה-Midwestern של ארה"ב. הדמוקרטים תומכי רייגן הם, ככל הנראה, הבסיס הרפובליקני של ימינו אנו, ולכן, ניתן להתייחס לבחירות אלו גם כן כבחירות של Realignment מבחינה מפלגתית. המועמדות של רייגן קידמה את האג'נדה הימנית-שמרנית בארה"ב, כאשר אג'נדה זו תהפוך בתוך זמן לא רב לאג'נדה העיקרית של המפלגה הרפובליקנית. לכן, בחירות 1980 היוו נקודת מפנה נוספת, כאשר הרפובליקנים הליברלים עזבו את המפלגה הרפובליקנית (אם כי לא במספרים גדולים, וחלקם עברו למועמד השלישי אנדרסון - ולכן הרפובליקנים יכלו לזכות בניצחונות מוחצים בשנות ה-80), והדמוקרטים השמרנים עזבו את המפלגה הדמוקרטית. עד לשנות ה-60, בשתי המפלגות הייתה בערך כמות שווה של ליברלים ושמרנים, וזו גם הסיבה שמספר מועמדים לנשיאות (משתי המפלגות, ובהם רייגן) יכלו לזכות בניצחונות מוחצים בבחירות. 
תוצאות: רונלד רייגן 43,903,230, 50.7%, 489 אלקטורים; ג'ימי קרטר 35,480,115, 41%, 49 אלקטורים; ג'ון ב. אנדרסון 5,719,850, 6.6% (ללא אלקטורים).

1992 - הדמוקרטים החדשים
המועמד הדמוקרטי: המושל ביל קלינטון (ארקנסו)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור אל גור (טנסי)
המועמד הרפובליקני: הנשיא ג'ורג' ה.ו. בוש (טקסס)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: סגן הנשיא דן קווייל (אינדיאנה)
מועמדים בולטים נוספים: מר רוס פרו (טקסס)
סקירה: בחירות 1992 סיימו רצף של 12 שנות ממשל רפובליקני. כבר ב-1988 היה נדמה שהדמוקרטים עומדים לזכות בבחירות, אך קמפיין גרוע שניהל מושל מסצ'וסטס דוקאקיס, מועמד הדמוקרטים, לצד המצב הכלכלי הטוב והפופולריות של רייגן, העניקו לסגן הנשיא דאז, בוש, את הנשיאות בניצחון מוחץ. בוש זכה, כאמור, ב-Landslide בבחירות 1988, ולאחר מלחמת המפרץ, הפופולריות שלו הרקיעה שחקים. עם זאת, המצב הכלכלי בארה"ב הלך והורע והמדינה נכנסה למיתון. במהלך הקמפיין בבחירות 1988, הבטיח בוש "Read my lips... no new taxes" (קראו את שפתיי - לא יהיו עוד מיסים), הבטחה שרבים מעריכים שסייעה לו לנצח בבחירות. עם זאת, במהלך הכהונה שלו, בעקבות המצב הכלכלי ובעקבות לחץ מהקונגרס הדמוקרטי, העלה בוש את המיסים. הפרת ההבטחה פגעה בו, ובתחילת 1992 בוש נאלץ להתמודד עם אופוזיציה מתוך המפלגה, כאשר העיתונאי השמרן פט ביוקנן התמודד מולו וקרא עליו תיגר מימין, בעיקר בנושא המיסים. בוש אמנם ניצח בכל המדינות, אך הצלחתו היחסית של ביוקנן (כ-27%), בוודאי מול נשיא מכהן, הכריחה את בוש ואת המפלגה הרפובליקנית לזוז ימינה. נאומו של ביוקנן בועידה הצליח להבריח בוחרים מתונים רבים. מנגד, במועמדות הדמוקרטית זכה מושל ארקנסו, ביל קלינטון. קלינטון לא היה מוכר במיוחד בציבור, לא פופולרי, אפוף בשערוריות ובתדמית רודף שמלות, ונאומו בועידה הדמוקרטית ב-1988 נחשב לנאום גרוע ומשעמם. עם זאת, קלינטון הצליח למצב עצמו כמועמד מרכזי, צעיר וחדש. המסר של הקמפיין שלו, Don't Stop Thinking About Tomorrow, אל תפסיקו לחשוב על המחר (כשם השיר של להקת פליטווד מק, ששימש כשיר הקמפיין שלו), סייע לו למצב את עצמו ככזה. כמו במדינות אחרות, כמו טוני בלייר בבריטניה, גרהרד שרודר בגרמניה ואהוד ברק (להבדיל אלף אלפי השוואות, אבל בכל זאת) בישראל, הצליח קלינטון לקחת מפלגת מרכז-שמאל לאחר שנים באופוזיציה, עם תדמית של מפלגה שמאלנית מדי וישנה מדי, ולהחזיר אותה לשלטון עם מצע ותדמית מרכזית. בבחירות 1992 נרשמה גם אחת מההופעות המוצלחות ביותר של מועמד שלישי בהיסטוריה המודרנית, כאשר איש העסקים רוס פרו זכה בכ-19% מהקולות (אך ללא אלקטורים). פרו רץ על מצע של אנטי-ממסדיות, התנגדות לגירעון תקציבי והתנגדות להסכמי סחר חופשי. פרו אף הוביל בסקרים בנקודה מסוימת, אך פרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו בספטמבר, ופגע במועמדותו. למרות הכל, הצליח פרו לקחת קולות משני הצדדים, ולהשפיע על הבחירות. בחירות 1992 היוו את הבסיס לחזרתה של המפלגה הדמוקרטית לעמדת מפלגת הרוב הטבעי בארה"ב. אמנם הקואליציה הדמוקרטית שאנחנו מכירים כיום הושלמה רק ב-2008, אך בבחירות 1992, הצליחה המפלגה הדמוקרטית לקבע את שליטתה במספר רב של מדינות. מדינות צפון-מזרח ארה"ב ומדינות מערב ארה"ב הפכו מאז לגוש ליברלי שתומך בדמוקרטים בפערים גדולים בכל בחירות, ובשל כך, בחירות אלו הן הבחירות שסייעו לדמוקרטים ליצור את היתרון הטבעי שיש להם מבחינה אלקטורלית כיום. קלינטון היה גם המועמד הדמוקרטי האחרון שהצליח לנצח במספר מדינות בדרום העמוק. אולי ב-2016, רעייתו תצליח לבקע בקיעים גם כן בדרום הרפובליקני.
תוצאות: ביל קלינטון 44,909,806, 43%, 370 אלקטורים; ג'ורג' ה.ו. בוש 39,104,550, 37.4%, 168 אלקטורים; רוס פרו 19,743,821, 18.9% (ללא אלקטורים).

2000 - ניצחון שנוי במחלוקת
המועמד הדמוקרטי: סגן הנשיא אל גור (טנסי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ו ליברמן (קונטיקט)
המועמד הרפובליקני: המושל ג'ורג' ו. בוש (טקסס)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: שר ההגנה לשעבר דיק צ'ייני (וייומינג)
סקירה: בחירות 2000 היו אחת ממערכות הבחירות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של ארה"ב. אל גור, סגן הנשיא המכהן, זכה במספר הגבוה ביותר של הקולות, אך הפסיד בהפרש של 5 אלקטורים את הנשיאות. הדרום, שחלק גדול ממנו הצביע לביל קלינטון במערכות הבחירות הקודמות, הפך סופית למעוז רפובליקני, ואילו האזור הצפון-מזרחי והמערבי הפך סופית למעוז דמוקרטי. הקרב על הנשיאות, אם כן, הצטמצם למספר קטן יחסית של מדינות - פלורידה, ניו מקסיקו, איווה, אורגון, ניו המפשייר, מיזורי, אוהיו ונבאדה. בוש, בקמפיין יעיל שהדגיש את ערכי המשפחה ואת ערכי השמרנות, הצליח לצבור תמיכה רבה בקרב הלבנים ובקרב האוונגליסטים, וזכה בתמיכה רבה יחסית (בוודאי בהשוואה ל-2008 ול-2012, ובהשוואה למה שצפוי לקרות ב-2016) בקרב המיעוטים וההיספנים. בזכות קמפיין זה, הצליח בוש לזכות במיזורי, אוהיו ונבאדה בפערים קטנים, ובניו המפשייר בפער זעום. גור, לעומת זאת, הצליח לבסס את התמיכה של הליברלים בדמוקרטים, וזכה בפערים קטנים בניו מקסיקו, איווה ואורגון. המדינה שהכריעה את הבחירות הייתה פלורידה. עם סגירת הקלפיות, דיווחו הרשתות כי גור ניצח בפלורידה, בהתבסס על סקרים. ככל שהתקדמה ספירת הקולות, התברר כי לבוש יש יתרון בפלורידה, ולכן, לאחר ספירת כ-85% מהקולות, הכריזו הרשתות כי בוש ניצח בפלורידה ובבחירות, למרות שגור זכה ברוב הקולות (בשל שיטת האלקטורים). עם זאת, המחוזות שטרם נספרו היו דמוקרטיים, ובבוקר התברר כי הפער לטובת בוש עומד על פחות מ-1,000 קולות. גור דרש ספירה חוזרת, ומאותו רגע החלה סאגה משפטית ארוכה של ספירות חוזרות. ב-12 בדצמבר הורה בית המשפט העליון של ארה"ב, ברוב של 5 מול 4, להפסיק את ספירת הקולות. משמעות ההחלטה הייתה ניצחון לבוש. ניתן לייחס את הפסדו של גור לשני גורמים נוספים (מלבד הקמפיין המוצלח של בוש): הראשונה - מועמדותו של ראלף ניידר מטעם מפלגת הירוקים, שמשכה מצביעים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (שהיו עשויים להצביע לדמוקרטים). ההפסד הזעום בפלורידה מיוחס לעיתים גם לעיצוב המיוחד והמבלבל של פתקי ההצבעה במדינה, שככל הנראה גרם לבוחרים דמוקרטיים יהודים קשישים במחוז פאלם ביץ' הדמוקרטי להצביע למועמד השמרני הקיצוני פט ביוקנן (שרץ מטעם המפלגה הרפורמיסטית). הסיבה השנייה הייתה ההחלטה של גור להתרחק מביל קלינטון, על רקע פרשת מוניקה לווינסקי. ביל קלינטון אמנם סבל משיעורי תמיכה נמוכים לתקופה קצרה בעקבות הפרשה, אך לקראת סיום כהונתו ובסמוך לבחירות נהנה הנשיא המכהן מאחוזי תמיכה גבוהים במיוחד, בעיקר על רקע הכלכלה הצומחת והמצב הכללי הטוב שבו הייתה שרויה המדינה. גור נמנע מלהופיע עם קלינטון בציבור, וייתכן מאוד שאם היה מופיע איתו, במיוחד באזור הדרום בו היה פופולרי מאוד, היה גור מנצח בבחירות.
תוצאות: ג'ורג' ו. בוש 50,456,002, 47.9%, 271 אלקטורים; אל גור 50,999,897, 48.4%, 266 אלקטורים.

2008 - עידן חדש
המועמד הדמוקרטי: הסנטור ברק אובמה (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ו ביידן (דלאוור)
המועמד הרפובליקני: הסנטור ג'ון מקיין (אריזונה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: המושלת שרה פיילין (אלסקה)
סקירה: בחירות 2008 בישרו על ראשיתו של עידן חדש בארה"ב. במהלך כהונתו, לא זכה הנשיא ג'ורג' בוש הבן לאחוזי פופולריות גבוהים במיוחד, אבל אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, והמלחמות באפגניסטן ובעיראק, הוא נישא על גלי אהדה וניצל מועמדות חלשה של ג'ון קרי כדי לנצח ניצחון דחוק ב-2004. עם זאת, ככל שהמלחמות באפגניסטן ובעיראק נמשכו, ומספר הקורבנות הלך וגדל, הפופולריות של בוש הלכה וירדה. בתחילת 2007, מוקדם מאוד מהרגיל (כמעט שנתיים לפני הבחירות), החלו הקמפיינים בפריימריז בשתי המפלגות. לראשונה מאז 1952, לא הנשיא המכהן ולא סגן הנשיא המכהן התמודדו בבחירות הכלליות. יתרה מזאת, לראשונה מאז 1928, לא הנשיא המכהן ולא סגן הנשיא המכהן ניסו להתמודד אפילו בבחירות המקדימות. במפלגה הדמוקרטית, הובילה הסנטורית מניו יורק והגברת הראשונה לשעבר, הילארי קלינטון, בסקרים. מתחריה העיקריים על המועמדות היו הסנטור לשעבר והמועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא ב-2004, ג'ון אדוארדס, והסנטור הצעיר והמבטיח מאילינוי, ברק אובמה. ככל שמועד הפריימריז הראשון הלך והתקרב, אובמה הלך והתחזק בסקרים. מועמדותו ההיסטורית של הסנטור האפרו-אמריקאי הצעיר והכריזמטי מאילינוי משכה עצמאיים וצעירים ליברלים, ותמיכה זו הובילה אותה לניצחון מרשים באסיפת הבוחרים (Caucus) שנערכה באיווה, כשקלינטון מסיימת שלישית, אחרי אדוארדס. קלינטון חזרה למירוץ אחרי ניצחון מפתיע בניו המפשייר, ומאותו רגע, החל קרב פריימריז ארוך שנמשך כמה חודשים (כשאדוארדס ומתמודדים נוספים נושרים במהירות). אובמה נהנה מהתמיכה של קואליציית סנדרס של 2016, כאשר לקואליציה זו התווספה תמיכה מוחצת מצד השחורים. בסיומם של הפריימריז הצמודים, הצליח אובמה לזכות במועמדות, וקלינטון התייצבה מאחוריו. עם זאת, הפריימריז הארוכים והקרב הקשה בין המועמדים פגעו תחילה במועמדות של אובמה. מנגד, הסנטור הותיק וגיבור המלחמה, ג'ון מקיין, זכה די בקלות במועמדות הרפובליקנית, כשהוא גובר על ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני והמושל לשעבר מיט רומני. בקיץ המירוץ היה צמוד, אך התפוצצתו של המשבר הכלכלי הגדול בספטמבר אפשרה לאובמה לפתוח יתרון גדול בסקרים. אובמה לא שמט את היתרון עד לבחירות, שבהן ניצח בכ-7%. אובמה ניצח בעיקר בזכות היכולת שלו להרכיב קואליציה מנצחת, שהיא גם הקואליציה הגדלה מבחינה דמוגרפית - צעירים, ליברלים, נשים, מיעוטים (היספנים, שחורים ואסייתים בעיקר), לבנים משכילים, המעמד הבינוני-גבוה - כל אלו הצביעו לאובמה ולדמוקרטים באחוזים גדולים. הקואליציה הזו צפויה לגבות גם את הילרי קלינטון באחוזים גדולים. בחירות 2016 הן נקודת מבחן לחשיבות ההיסטורית של בחירות 2008. ניצחון ב-2016, בוודאי אם הוא ילווה בהישגים גם בסנאט ובקונגרס, יהפוך את הבחירות של 2008 לבחירות מכריעות מבחינה היסטורית.
תוצאות: ברק אובמה 69,498,516, 52.9%, 365 אלקטורים; ג'ון מקיין 59,948,323, 45.7%, 173 אלקטורים.

פחות מחודשיים לבחירות: טראמפ צובר מומנטום, קלינטון מסתבכת, והמירוץ לסנאט מתחמם

מצב המירוץ לנשיאות
אפתח בכך שאספר שאת הפוסט הזה שיניתי מספר פעמים תוך כדי כתיבתו. התהפוכות במירוץ הן כל כך חדות, וכל כך לא ברורות, כך שאין לי ברירה, אלא להותיר את המפות והחישובים המתמטיים שבהם רציתי להעמיק לשלב מאוחר יותר, שבו אולי נוכל לקבל תמונה יותר ברורה. לדוגמה, אתמול במהלך היום ראינו סקר של USC ו-LA Times, שבו טראמפ מוביל ב-6%. במהלך הלילה, סקר חדש של רויטרס, אותו אתר חדשות שהסקר שלו לפני כשבועיים הצביע על יתרון של 1% לטראמפ, הצביע על יתרון של 4% לקלינטון כעת. חוסר היציבות וההבדלים הגדולים בין הסקרים הם אלו שלא מאפשרים לנו כעת לקבוע תמונה ממש ברורה, למעט הערכה זהירה שהמירוץ מאוד צמוד.
השבוע, ביום ראשון, אירע אירוע שעשוי להשפיע על תוצאות הבחירות. הילארי קלינטון נאלצה לנטוש את טקס הזיכרון לנפגעי פיגועי ה-11.9 בשל מצוקה בריאותית, ובדרכה לאוטו שאסף אותה, היא תועדה כשהיא ספק נופלת, ספק מאבדת הכרה לרגע. כשירותה הבריאותית של קלינטון אינה בהכרח הסיבה לפגיעה החמורה שנגרמה לקמפיין שלה השבוע, פגיעה שאוששה ע"י הסקרים הלא מחמיאים. הנושא הגדול יותר הוא, שוב, נושא האמינות. קלינטון מלכתחילה איננה נתפסת כמועמדת אמינה, גם על ידי חלק מהאנשים שתומכים בה. פרשת המיילים, פרשת בנגזי, ועוד פרשות מהעבר, הן אלו שגרמו לכך שתדמיתה היא של אישה לא אמינה. מה שקרה השבוע לא יסייע לה לשקם תדמית זו. העובדה שהיא הסתירה מהציבור ומהתקשורת את העובדה שחלתה בדלקת ריאות, שלא עדכנה בזמן אמת על מצבה הבריאותי באותו יום ראשון, ושהסבירה את מצבה הבריאותי בצורה משביעת רצון רק שעות רבות לאחר אותו אירוע, היא זו שתפגע בה בעיקר. 
טראמפ ואנשים נוספים המקורבים אליו ולקמפיין שלו, כמו שדרן הטלוויזיה השמרני מפוקס ניוז, שון הניטי, וראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, העלו במהלך הקמפיין טענות חוזרות ונשנות בנוגע לבריאות של קלינטון. הטענות האלו כללו פעמים רבות גם תיאוריות קונספירציות הזויות, ונשענו על מקורות מאוד לא מוסמכים, בלשון המעטה (למשל, כדי לדבר על מצבה הנוירולוגי הקשה של קלינטון, הוזמן לתוכניתו של הניטי אורולוג - רופא מומחה לדרכי השתן. טוב, הוא לבש חלוק... אולי זה עזר לשכנע מישהו). לכן, הטענות האלו נתפסו לרוב כלא לגיטימיות. האירוע הזה הופך את העיסוק בבריאות של קלינטון ללגיטימי, ולכן, כדי למנוע מהאירוע הזה לפגוע בה, קלינטון תצטרך להוכיח בהמשך הקמפיין חיוניות רבה, במיוחד בעימותים, שבהם יצפו עשרות מיליוני אמריקאים. דווקא לאחר האירוע, טראמפ נמנע מלתקוף את קלינטון בנושא הבריאות ואיחל לה החלמה מהירה. העבודה נעשתה כבר עבורו. לו עצמו רק נשאר לשבת בצד ולאחל החלמה מהירה, ולהמשיך לדהור בסקרים.
השבוע, יום לאחר האירוע הבריאותי של קלינטון, נכחתי בפאנל שבו השתתפו שני יועצים פוליטיים בכירים (ויהודים) לשעבר בארה"ב - נועם נויזנר, לשעבר יועץ אסטרטגי שסייע לנשיא בוש הבן, וג'יי פוטליק, שייעץ לנשיא ביל קלינטון ולמועמד לנשיאות ב-2004, ג'ון קרי, בקמפיינים שלהם. הפאנל, שנערך באוניברסיטת בר-אילן, חיזק עוד יותר את המסקנה (המוקדמת, יש לומר) שלי מהבחירות הללו - הן כנראה המעניינות ביותר, והביזאריות ביותר, מבין מערכות הבחירות לנשיאות בעידן המודרני. שני היועצים הסכימו שהדמוגרפיה היא לטובת הדמוקרטים, והיא נעשית טובה יותר ויותר עבורם. טראמפ נשען כרגע על תמיכה של קבוצה קטנה יחסית, לבנים שאינם בוגרי קולג'. כדי לנצח, הוא יצטרך לקבל הרבה יותר קולות ממיעוטים (נראה שזה לא יקרה) או להסתמך על אחוזי הצבעה נמוכים יחסית בקרב הסקטורים שתומכים בדמוקרטים. הסיבה לכך שאחוזי הצבעה נמוכים בקרב דמוקרטים הם אפשריים היא שההתלהבות מהקמפיין של קלינטון היא מאוד נמוכה. גם פוטליק, שעבד בצמוד לזוג קלינטון, הודה שהקמפיין של קלינטון לא מעורר יותר מדי התלהבות. זהו האתגר של קלינטון בבחירות בעיקר - להוציא לקלפיות את התומכים שלה. 
בנושא הבריאות, ציינו שניהם כי טראמפ פועל נכון כאשר הוא לא תוקף את קלינטון לאחר האירוע. כאמור, לטראמפ אין צורך לתקוף את קלינטון בנושא כעת, העבודה כבר נעשתה עבורו, וכל התערבות שלו עשויה להסתיים בנזק עבורו, במיוחד עם הפה הגדול שלו. פוטליק העריך כי ייתכן והאירוע הבריאותי יגרום בטווח הארוך נזק גם לטראמפ, וזו גם יכולה להיות הסיבה לכך שהוא לא תוקף את קלינטון בנושא זה. גם נושא הבריאות של טראמפ עשוי לעלות כנושא לדיון בהמשך הקמפיין, כי הוא בעצמו מועמד מאוד מבוגר (בן 70, קלינטון בת 68). עד כה, המידע הרפואי האישי (והמידע האישי בכלל, כולל החזרי המס, דבר שטראמפ לא מוכן לשחרר למרות לחץ כבד מצד התקשורת) שמסרה קלינטון היה מקיף בהרבה מזה שמסר טראמפ. לכן, אם טראמפ יתקוף את קלינטון בנושא הרפואי, עשוי להיווצר מעין "אפקט בומרנג", שבעקבותיו הציבור יחל לשאול שאלות בנוגע לבריאותו של טראמפ. זו גם כנראה הסיבה שהשבוע טראמפ מיהר לשחרר מסמכים רפואיים נוספים, והופיע בתוכנית הבריאות הטלוויזיונית של ד"ר אוז (לטעמי, לא בדיוק תוכנית מקצועית, מוזמנים לשפוט בעצמכם).
חלק מהרפובליקנים מרגישים מאוד לא נוח עם הצבעה לטראמפ, ונויזנר, שהוא כאמור בשר מבשרה של המפלגה, סיפר במפגש שהוא אינו מתכוון להצביע לטראמפ. מדינות "אדומות" די מובהקות (רפובליקניות) מסוימות, כמו ג'ורג'יה ואריזונה, הפכו למדינות מתנדנדות בבחירות הללו (סקרים שנערכו גם בטקסס, מיזורי ודרום קרוליינה הצביעו על מירוץ צמוד, אך עדיין, לפי כל ההערכות, הן יישארו רפובליקניות). מנגד, מדינות שהלכו לאובמה ב-2012, ובראשן אוהיו ופלורידה, מעניקות כרגע לטראמפ את היתרון על פי הסקרים.
הסקרים בבחירות הללו לא הציגו תמונה יציבה. אזכיר לכם כיצד הם נראו עד כה:
עד לתחילת מאי - קלינטון נהנתה מיתרון יציב וקבוע על פני טראמפ.
בתחילת מאי - קרוז וקייסיק פרשו מהמירוץ הרפובליקני, ובכך הובטח הניצחון לטראמפ. העובדה שקלינטון המשיכה להתמודד מול סנדרס בפריימריז הדמוקרטיים במשך חודש נוסף, סייעה לטראמפ לנסוק בסקרים, והוא נהנה מסקרים מחמיאים לאורך חודש זה.
בתחילת יוני - קלינטון הצליחה סוף סוף להבטיח את הניצחון שלה על סנדרס ואת המועמדות הדמוקרטית, ויחד עם תגובה שערורייתית של טראמפ לפיגוע באורלנדו, היא נטלה את היתרון בחזרה. באמצע יולי - שוב הייתה טלטלה בסקרים, ולאחר הועידה הרפובליקנית, טראמפ קיבל Bump ושוב חזר להוביל. 
בתחילת אוגוסט - בעקבות ועידה דמוקרטית מאוד מוצלחת, ושערוריה נוספת סביב טראמפ, הפעם כשרב בפומבי עם אביו של חייל מוסלמי שנפל בעיראק, סייעה לקלינטון לחזור להוביל בסקרים ובגדול. במהלך אוגוסט, כמעט כל הסקרים הצביעו על ניצחון גדול לקלינטון, בדרך ל-Landslide בבחירות.
מתחילת ספטמבר - חילופים מוצלחים במטה הקמפיין של טראמפ, שהובילו לריסון (מסוים) של התבטאויותיו והתנהגותו, יחד עם ביקור במקסיקו שסייע לו להיראות נשיאותי, דחפו את טראמפ כלפי מעלה. במקביל, קלינטון נתקלה במוקשים רבים. תחילה, הסערה סביב ה-"Clinton Foundation", אגודת הצדקה המשפחתית, שהקשרים שלה למשרד החוץ האמריקאי במהלך כהונתה של הילארי כמזכירת המדינה, והקשרים שלה לרודנים ברחבי העולם, העלו ספקות רבים בקרב קהל הבוחרים. לאחר מכן, הגיעה ההתבטאות הלא-מוצלחת והלא-אופיינית שלה, בה כינתה את חצי ממצביעי טראמפ "סל של נתעבים" (Basket of Deplorables), ולבסוף, ההתמוטטות שלה השבוע, לאחר טקס הזיכרון לנפגעי ה-11.9 בניו יורק. כל אלו גרמו לכך שכעת, המירוץ נראה צמוד, ונמצא קרוב לתיקו מבחינה מספרית, עם מומנטום של טראמפ.
כאמור, לפני כחודש, הסקרים הצביעו על כך שהאופציה של ניצחון מוחץ, Landslide, לטובת קלינטון, היא האופציה הסבירה ביותר. הנסיבות הובילו לכך שהמצב במירוץ השתנה, וכעת הוא פתוח לחלוטין. ב-2012, ביום הבחירות, בעיתון ישראלי (אינני זוכר באיזה מהם, לצערי), נכתב כי ישנן 4 תוצאות אפשריות - ניצחון מוחץ של אובמה, ניצחון דחוק של אובמה, ניצחון דחוק של רומני וניצחון מוחץ של רומני. נדמה לי שאוכל לחתום על המשפט הזה (עם החלפת שמות המועמדים) חודשיים לפני בחירות 2016. מכיוון שהבחירות האלו כל כך בלתי צפויות, מכיוון שהסקרים בהן משתנים מתקופה לתקופה ובאותה תקופה (לעיתים רבות, מתפרסמים סקרים סותרים באותו יום), ומכיוון שכל מה שאמרו הפרשנים עד עכשיו הוכח כלא נכון, עדיף לא למהר להסיק מסקנות, מלבד המסקנה שעליה כאמור רבים יסכימו, והיא שאלו בחירות מעניינות מאוד וביזאריות מאוד. המומנטום של טראמפ בימים האחרונים בסקרים מתבטא בכך שבמדינות מתנדנדות שהיו נראות בכיס של קלינטון, כמו קולורדו, וירג'יניה, ניו המפשייר ומישיגן, הפערים הולכים וקטנים. הבעיה העיקרית של קלינטון היא שבשל הביטחון שלה בהובלה במדינות אלו, היא הוציאה את הכספים והפרסומות מהן, והעבירה אותן למדינות שבהן המירוץ היה נראה יותר צמוד, כמו אוהיו, פלורידה וצפון קרוליינה. 
למרות המומנטום של טראמפ, המתמטיקה (שמאפשרת לה להפסיד באוהיו, פלורידה ונבאדה, למשל, ועדיין לנצח), והנוכחות בשטח (שעליה אפרט בפוסט נפרד בעוד כמה שבועות), הן לטובת קלינטון, כפי שנראה. בתשובה לשאלה מאוד טובה מהקהל בפאנל, פוטליק ונויזנר הסכימו שאת הבחירות האלו טראמפ לא יכול לנצח, אבל קלינטון יכולה להפסיד. 
לטראמפ יש מומנטום, ויש Appeal מסוים שאין לרפובליקנים אחרים, אבל לקלינטון יש הרבה מאוד יתרונות מובנים, ולכן, אם תצליח לשקם את תדמיתה, להעיר את תומכיה ולהיעזר בנשיא המאוד פופולרי אובמה, היא תהיה הפייבוריטית ב-8 בנובמבר. ההזדמנות שלה לעשות זאת מתחילה בעיקר בעימות הראשון, שיערך בניו יורק בעוד קצת יותר משבוע, ב-26.9.
וכפי שהבטחתי, לקראת הבחירות עצמן, אתן לכם גם את הסקירה האלקטורלית-מתמטית וגם אפרט קצת יותר על היתרונות והחסרונות של כל מועמד.

המירוץ לסנאט - הבחירות שיכולות להכריע מה תהיה המדיניות בארבע השנים הקרובות
מירוץ נוסף וחשוב מאוד, שנמצא לרוב מתחת לרדאר, במיוחד בישראל, הוא המירוץ לסנאט.
בארה"ב, שני הגופים הנבחרים נקראים יחד הקונגרס. הסנאט, הבית העליון של הפרלמנט האמריקני, הוא גוף שבו יש 100 חברים, 2 מטעם כל מדינה. הגוף הזה מצביע על החוקים, עורך שימועים למינויים של שופטים ושל חברי קבינט ומאשר אותם, וגם יכול להדיח את הנשיא או איש ממשל אחר כאשר הוא חשוד במעשים פליליים חמורים (בתהליך שנקרא Impeachment, שהתקיים נגד ביל קלינטון בשלהי כהונתו בעקבות פרשת מוניקה לווינסקי). סנאטורים נבחרים לתקופה של 6 שנים, ולכן, בכל שנתיים מתקיימות בחירות לfשליש מהמושבים בסנאט. ב-2016, 34 מושבים מועמדים לבחירה, כאשר הרוב בסנאט הוא רפובליקני בשנתיים האחרונות - 54 רפובליקנים, 44 דמוקרטים ו-2 עצמאיים שמצטרפים לדמוקרטים בהצבעות (ברני סנדרס הוא הראשון, והשני הוא אנגוס קינג ממיין). בהנחה ששני העצמאיים ימשיכו להצביע עם הדמוקרטים (הם אינם מועמדים לבחירה ב-2016), היחס הוא 54:46. כדי לזכות ברוב בסנאט, הדמוקרטים צריכים לשמור על כל המושבים שלהם שמועמדים לבחירה (10), ולזכות ב-4 או ב-5 מושבים שמוחזקים כעת בידי רפובליקנים. אם המצב בסנאט הוא 50:50, מי שמהווה את הקול ה-101, ולמעשה מעניק את הרוב לאחת מהמפלגות, הוא סגן הנשיא. כלומר - אם הדמוקרטים יזכו ב-4 מושבים בבחירות לסנאט ובבחירות לנשיאות, זה יספיק להם כדי להחזיר לעצמם את הרוב בבית העליון של הקונגרס לשנתיים הקרובות. תחילה, חצי מהמירוצים נחשבו לבעלי תוצאה ידועה מראש, והחצי השני נחשבו למירוצים תחרותיים. בניכוי לואיזיאנה ואלסקה, שם לא נראה כי יש סיכוי כלשהו לשינוי בסנאט, נותרנו עם 15 מירוצים:

הרוב של הרפובליקנים בסנאט נובע בעיקר מההצלחות שלהם בבחירות אמצע הכהונה ב-2014. הם נהנו בבחירות אלו משני יתרונות - הם היו (ועדיין) מפלגת האופוזיציה, ומפלגת האופוזיציה זוכה לרוב להישגים רבים בבחירות אמצע הכהונה; ואחוזי ההצבעה בבחירות אמצע הכהונה הם אחוזים מאוד נמוכים, במיוחד בקרב המצביעים הדמוקרטיים המסורתיים. השילוב של שני היתרונות הללו הוא מה שהעביר את הרוב מהדמוקרטים לרפובליקנים לפני שנתיים. כעת, הדמוקרטים צריכים להתעלות מעל לציפיות, ולנצח מספר מירוצים צמודים במקביל. אם הדמוקרטים יצליחו להחזיר לעצמם את הרוב בבחירות לסנאט, זה כנראה ילווה בניצחון, סביר להניח אפילו נוח, של קלינטון. נדמה כי מה שיכריע את המירוצים בבחירות לסנאט, לבית הנבחרים, למושלים ולפרלמנטים המדינתיים הוא התוצאה של הבחירות לנשיאות. ניצחון של קלינטון כנראה ילווה בניצחון בסנאט, וניצחון של טראמפ כנראה יהיה מלווה בסטטוס-קוו בסנאט ובקונגרס. גם במפלגה הדמוקרטית מבינים שהמירוצים בפלורידה
 באריזונה, באיווה ובאוהיו כנראה כבר לא יסתיימו בניצחון שלהם. לעומת זאת, באילינוי ובוויסקונסין זה כנראה יסתיים בניצחון די קל לטובת המועמדים הדמוקרטיים. לכן, עיקר המאמץ של הדמוקרטים יושקע בשמירה על המושב שלהם בנבאדה (מה שעשוי להיות קשה מאוד) ובניו המפשייר. בנוסף, המומנטום של המועמדים הדמוקרטים לסנאט בשלוש מדינות רפובליקניות - מיזורי, צפון קרוליינה ואינדיאנה - יוביל לכך שמשאבים רבים של המפלגה הדמוקרטית יושקעו גם שם. גם אם המירוץ בנבאדה יסתיים באיבוד המושב, 5 ניצחונות במדינות כמו אילינוי, וויסקונסין, פנסילבניה, ניו המפשייר ואינדיאנה, יספיקו כדי להביא למצב של 50:50. ניצחון גם במיזורי או בצפון קרוליינה עשוי להיות זה שיכריע סופית לטובת הדמוקרטים את הבחירות לסנאט ב-2016.

ולסיום: גם זה קרה...

The photo was taken from www.politico.com. All rights reserved to AP

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1997499
ובקישור הזה - כתבה מצוינת של הערוץ הראשון בתוכנית "רואים עולם" בהנחיית יעקב אחימאיר, בה מרואיינים פוטליק ונויזנר. בערך החל מ-06:15.