הבחירות כבר בפתח. זה נכון שבכל פעם אומרים ש"הבחירות גורליות", אבל יכול להיות שהפעם הן באמת כאלו.
מה יהיה גורל הדמוקרטיה והשוויון במדינה שנעשית קיצונית יותר ויותר מרגע לרגע? לאן תוביל אותנו ממשלה נוספת בראשות נתניהו, עם הימין הקיצוני ועם דמויות כמו בן-גביר ופייגלין, שלידם נתגעגע לבנט ושקד?
"החוק הצרפתי" עלול לעבור ולמנוע מנתניהו לעמוד למשפט; נוכחותה של מפלגת "זהות" ההזויה במשרד האוצר ובמשרד החינוך תוביל להפרטה המונית, תפגע במערכות הבריאות, החינוך והתחבורה הציבורית, שגם כך נמצאות במשבר קשה, ותגדיל את הפערים הגם כך גדולים בין עשירים לעניים; בנט ושקד, אם יעברו את אחוז החסימה, ימשיכו לקדם את האג'נדה של ההדתה ושל הפגיעה בבג"ץ; המפלגות החרדיות ימשיכו להגדיל את הכפייה הדתית; ונוכחותו של בן-גביר בוועדה לבחירת שופטים, או חס ושלום, כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, תהיה כתם שחור על המדינה. בסיכוי גבוה, נשיא או נשיאה דמוקרטיים יכנסו לבית הלבן בינואר 2021, ועם התנועה המטורפת ימינה של ממשלת ישראל, היחסים בין נתניהו לאובמה ייראו כמשחק ילדים.
בכל מקרה, נראה כי יש חשש שבקרוב תוקם ממשלה שעלולה להרוס את שלטון החוק, לספח ולקרב אותנו למדינה דו-לאומית, לחרב כל קשר שעוד נותר בין ישראל לבין יהדות ארה"ב ולהגביר את הכפייה הדתית.
האם ישראל בדרך להפוך לטורקיה, הונגריה ופולין?
אין זה פלא שרבים בשמאל הישראלי מעוניינים להצביע הפעם למפלגת "כחול לבן" בראשות בני גנץ. הם מוכנים להעלים עין מכך שברשימה זו ישנם אנשי ימין מובהקים, כמו בוגי יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר, מאדריכלי "חוק הלאום" שהעמיק את חוסר השוויון בישראל. יש תחושה שזוהי שעת חירום.
אני מבין ומזדהה עם כך, אבל חושב שזו טעות.
כדי לתקן את הנזק שנגרם על ידי השלטון הממושך של נתניהו והימין, לא מספיק להחליף את ראש הממשלה. צריך לשנות את הדרך.
מהי דרך? העידן שבו אנחנו חיים הוא עידן של ריקנות וסיסמאות. הבוחרים במקרים רבים מחליטים להצביע לפי העומד בראש, האידיאולוגיה איננה רלוונטית, המילה "שלום" נעלמה לחלוטין מהשיח ומפלגת השלטון לא פרסמה מצע מאז 2009.
דרך היא שמירה על העקרונות, גם כשהם לא פופולריים. זה לא פופולרי להיות שמאלני היום בישראל; זה עוד יותר לא פופולרי, ומצריך אומץ, להודות בשמאלנות בפומבי.
דרך זה שינוי אמיתי - לא רק פרסונלי, אלא גם מחויבות לשינוי - להוצאת ההדתה ממערכת החינוך; לפלורליזם דתי אמיתי, שנותן מקום לרפורמים ולקונסרבטיבים בחברה הישראלית ומתקן את היחסים עם יהדות ארצות הברית; לביעור השחיתות ולשמירה על ניקיון כפיים; לדאוג שכל האזרחים יהיו שווים, בין אם הם סטרייטים או להט"ב, נשים או גברים, מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים או צ'רקסים; לפעול כדי לשמור על הסביבה, כדי שכדור הארץ שלנו יהיה מקום טוב לחיות בו גם בעוד 30 שנה; לצמצם את הפערים החברתיים ולהשקיע במערכת הבריאות הקורסת; להאמין בזכות של ארגוני חברה אזרחית לנהל מאבקים מבלי להסית נגדם; להתנגד לכיבוש ולתמוך במהלך מדיני, גם אם כרגע הסכם שלום נראה דמיוני.
בעידן של ריקנות יש גם התקרנפות. כשהשמאל הופך למוקצה בחברה הישראלית, הערכים שלו נזנחים על ידי אלו שחלק גדול מבוחרי השמאל בוחרים בהם שוב ושוב.
גם הפעם אני מצביע "מרצ", למפלגה שאני חבר בה.
אני יכול להבין את הביקורת ותחושת האכזבה מהמפלגה. פרשת קלוגהפט עדיין נמצאת ברקע, זנדברג נתפסת כתל-אביבית זחוחה (אני לא מסכים, גם מתוך היכרות שטחית, אבל אני מבין את התחושות האלו), הרשימה נתפסת ככזו שאורגנה על ידי "דילים" ומועמדים מסוימים שהיו פופולריים יותר בקרב מצביעי המפלגה לא נבחרו בפריימריז. השמאל המזרחי לא זוכה לייצוג מספיק, הקמפיין די חלש ולא מבליט מספיק את חברי הרשימה המצוינים. יש גם עניינים נוספים שאפשר לדון בהם, ואכן, אפשר להבין את הקושי להצביע גם הפעם מרצ.
ועדיין, מפלגה איננה גוף מושלם ואינה יכולה להיות כזו. הטהרנות מאפיינת את השמאל בישראל ובעולם. הילארי קלינטון לא הייתה מועמדת מושלמת, בכלל לא, אבל מולה ניצב מועמד שנגד את כל מה שהשמאל מאמין בו. האיחוד האירופי הוא גוף בעייתי, אבל הברקזיט הוא פרויקט ימני קיצוני שרק יגדיל את השנאה למהגרים ויגדיל את הפערים הכלכליים בבריטניה.
בישראל הפוליטיקה איננה דו-מפלגתית, וכאשר ניצבת מפלגה גדולה בעלת סיכוי להרכיב ממשלה בראש מחנה המרכז-שמאל, היא צריכה שותפים כדי להרכיב ממשלה, באופן מתמטי; והיא צריכה שותפים שיתוו את הדרך. כמו שהימין והחרדים מתווים את הדרך לנתניהו, השמאל צריך להתוות את הדרך לממשלה עתידית של גנץ.
אני יכול להבין מדוע מפלגת "העבודה" נתפסת כאטרקטיבית יותר עבור מצביעי השמאל. הרשימה שלה מורכבת מחברי כנסת מצוינים; אבי גבאי, אחרי התנהלות בעייתית מאוד, בלשון המעטה, בשנה וחצי הראשונות לכהונתו כיו"ר (מיד אחזור לזה), הוביל קמפיין מצוין; למפלגת העבודה יש דרך והיסטוריה, והיא לא "סופרמרקט" שהורכב מאנשים שונים שעשוי להתפרק לאחר הבחירות.
יש משהו נכון בהבלטה של נושא האפליה העדתית, ובכך שגבאי מצביע על הצביעות של הליכוד, שמתיימר לכאורה לייצג את "ציבור עדות המזרח", כאשר בראשו עומדים רק גברים אשכנזים.
אין ספק שמפלגת העבודה חייבת להיות חלק חשוב בממשלה בראשות גנץ, כעמוד שדרה אידיאולוגי.
אז למה לא העבודה?
אולי יש כאלו ששכחו, אך מפלגת העבודה מאמצת את התווית השמאלנית רק כשזה מתאים לה. יחימוביץ' והרצוג טענו שמפלגת העבודה היא מפלגת מרכז ולא שמאל, ברק ישב עם נתניהו בממשלת ימין, גבאי הגיע ממפלגת מרכז-ימין רק לפני כשנתיים וחצי, אחרי ששימש כשר בממשלת הימין של נתניהו - גם אם הוא ראוי למחמאות על התנגדותו למתווה הגז ועל התפטרותו בעקבות הדחת יעלון לטובת ליברמן. זכורה גם אמירתו של הרצוג שעל מפלגת העבודה להפסיק להצטייר כ-"אוהבת ערבים".
זוהיר בהלול, חבר כנסת טוב ואדם שקידם דו-קיום בכל לבו, "נזרק" מהמפלגה בגלל כמה התבטאויות לא נעימות; הפרופ' יוסי יונה, אידיאולוג, נדחק החוצה מהמפלגה גם כן, בגלל שהסתכסך עם גבאי; איציק שמולי היה מהראשונים שהצטרפו למקהלת ההסתה של הימין כנגד "שוברים שתיקה"; סתיו שפיר היא חברת כנסת מצוינת, אבל קולה בעניינים מדיניים כמעט ולא נשמע; וגבאי? הוא דחק החוצה את לבני בצורה מבישה, חזר על האמירה המסיתה של נתניהו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" וניסה להוביל את המפלגה לתמיכה בחוק נגד המסתננים ולהתנגדות לביטול חוק הלאום.
העבודה איננה אלטרנטיבה שמאלית מספיק טובה. היא אינה מציעה שותפות יהודית-ערבית, ואין בה מועמד לא-יהודי במקום ריאלי; היא אינה מדגישה את ההתנגדות לכיבוש והיא לא מגנה על ארגוני החברה האזרחית באופן מספק. גבאי היה יכול להתאחד עם מרצ וליצור יחד אלטרנטיבה אמיתית לכחול לבן - אלטרנטיבה של דרך, אך הוא בחר שלא לעשות זאת.
מהן האופציות האחרות? חד"ש-תע"ל היא מפלגה שאנשיה צידדו ברוצח ההמונים אסד וישבו במפלגה אחת עם איסלמיסטים שמתנגדים לזכויות להט"ב וזכויות נשים ועם לאומנים רדיקליים. הקולות שהולכים למפלגה הזו לא יהיו מיוצגים בממשלה בכל מקרה, גם בגלל גזענות, אבל גם בגלל חוסר רצון להתגמש מצדם. הח"כ המצוין מטעם חד"ש, דב חנין, שהצליח בסגנונו השקט להפוך לאחד מהפרלמנטרים הטובים שידעה הכנסת ושיתף פעולה עם ח"כים מכל הצדדים כדי לקדם חקיקה חברתית וסביבתית, פרש והוחלף על ידי פרופ' עופר כסיף, שנדמה שיעסוק יותר בפרובוקציות ופחות בחקיקה.
אולי אורלי לוי-אבקסיס? אין ספק שהאג'נדה החברתית שלה היא חשובה, ומדובר בחברת כנסת טובה. עם זאת, חשוב לזכור שלוי-אבקסיס הייתה חלק ממפלגת "ישראל ביתנו" במשך שנים, גם כשזו קידמה גזענות כלפי ערבים ותמכה באג'נדה ימנית מובהקת. רק כאשר לא מונתה לשרה ב-2016, היא פרשה מהמפלגה הזו.
מפלגת "זהות", שלכאורה מושכת אליה גם מצביעים מהשמאל לכאורה (אני מתקשה להאמין שמדובר ביותר מתופעה שולית), היא מפלגה משיחיסטית, טרנספריסטית, שתקדם ליברטריאניזם שיעמיק את הפערים הכלכליים אך תדאג לשמור על מדינת הרווחה מעבר לקו הירוק. גם הסיסמאות על "חירות" והתמיכה שלה בלגליזציה לא יכולים להעלים את הרצון להקים את בית המקדש השלישי ולקדם אג'נדה דתית הזויה, את הרצון להפריט כל דבר ואת העובדה שאת ה"חירות" היא מעוניינת לתת ליהודים בלבד.
אז, בסופו של דבר, צריך לחשוב איזו ישראל אנחנו רוצים לראות אחרי הבחירות.
כל הזכויות שמורות למפלגת מרצ - נלקח מ-Youtube
מרצ היא מועדון סגור? עכשיו כבר לא - יש פריימריז.
אין שותפות יהודית-ערבית? שני מועמדים לא-יהודים בחמישייה הפותחת.
אין ייצוג למזרחים? נכון, הוא לא מספק. אבל יש מועמדים מזרחיים במקום 7, 8 ו-10, ואם תצביעו - אולי לפחות אחד מהם ייכנס.
תמר זנדברג היא יושבת ראש לא טובה? תצביעו, ואחר כך תתפקדו, בעלות של 80 ש"ח, ותצביעו בפריימריז.
הרשימה לא מספיק טובה? שוב, תתפקדו ותשפיעו מבפנים. רוב המועמדים שאני בחרתי לא התברגו במקומות הראשונים - וזה בסדר, כי זו דמוקרטיה, וזה עדיף על שלטון יחיד של יו"ר מפלגה שקובע את הרשימה לפי הנאמנות של חברי הרשימה אליו.
מרצ מייצגת רק תל-אביבים אשכנזים? בעשירייה הראשונה יש רק 4 אשכנזים, רק 4 תל-אביבים, ורק גבר אשכנזי אחד, שהוא בעל מוגבלות המתגורר באשדוד. יש בעשירייה הראשונה ערבי מוסלמי, דרוזי, נציגה מקהילת היהודים יוצאי אתיופיה, שלושה מזרחיים, 4 נשים, הומוסקסואל ו-3 מזכ"לים של שלום עכשיו (ועוד אחד במקום ה-13).
אבל זו מפלגה קטנה - אם כל מי שבאמת מאמין בערכים האלו היה מצביע, זו לא הייתה מפלגה כל כך קטנה.
ועוד משהו. אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה, יותר מ-100,000 קולות של השמאל ילכו לפח, והסיכוי של גנץ להרכיב ממשלה יקטן משמעותית.
כבר היינו בסרט הזה ב-2009. "ציפי או ביבי", היה הקמפיין של קדימה. הקמפיין הצליח, וקדימה שאבה מנדטים מהעבודה וממרצ, שכמעט נמחקה וסיימה עם 3 מנדטים בלבד (היום היא לא הייתה עוברת את אחוז החסימה). קדימה הצליחה לעקוף את הליכוד וסיימה עם 28 מנדטים לעומת 27 של הליכוד, אלא שנתניהו, יחד עם שותפיו מהימין ומהמפלגות החרדיות, זכו ב-65 מנדטים והרכיבו את הממשלה. אותם מצביעי מרצ שעברו לקדימה בזמנו הכניסו לכנסת גם את אבי דיכטר וצחי הנגבי, שעברו לליכוד מאוחר יותר והפכו שותפים לשלטון המסית של נתניהו.
יש חשיבות מסוימת לגודל המפלגה, אך גודל הגוש הוא שיקבע בסופו של דבר - ובלי מרצ הגוש הזה יקרוס.
ובעצם, מה יקרה אם ביבי שוב ינצח? הרי זו האופציה הסבירה ביותר. מי יהווה אופוזיציה לוחמת? ומי ערב לנו שגנץ לא יזחל לממשלה של נתניהו? הרי זה כבר קרה עם לפיד ועם לבני.
הצבעה למרצ היא גם אידיאולוגית וגם נכונה מבחינה טקטית. ובכלל, האם נכון בכלל להצביע רק טקטית? תצביעו למה שאתם מאמינים בו. מי יהיה זה שלא יתקרנף? מי יהיה זה שיעמוד על העקרונות, שיזהיר מפני עוד מלחמת יש-ברירה, כשכולם יציעו פתרונות צבאיים לא מעשיים? מי תהיה המפלגה היחידה שתהיה בית של האזרחים הערבים, של אלו המאמינים בדו-קיום?
יש מה לתקן, יש מה לשנות ויש מה לשפר, אך צריך לזכור, מי היו אלו שעוד לפני 40 שנה, האמינו בשתי מדינות, בזכויות שוות ללהט"ב, בפמיניזם, בנישואים אזרחיים ובחופש דת. העקרונות האלו, שהיום זוכים לגיבוי מסוים אפילו בחלקים נרחבים מהימין, היו העקרונות של מייסדי מרצ כבר בשנות ה-70.
אצטט מתוך המדור "מחלק מוסר" של יוענה גונן, מעיתון הארץ, שענה למתלבטת בין מרצ לבין כחול-לבן:
מה יהיה גורל הדמוקרטיה והשוויון במדינה שנעשית קיצונית יותר ויותר מרגע לרגע? לאן תוביל אותנו ממשלה נוספת בראשות נתניהו, עם הימין הקיצוני ועם דמויות כמו בן-גביר ופייגלין, שלידם נתגעגע לבנט ושקד?
"החוק הצרפתי" עלול לעבור ולמנוע מנתניהו לעמוד למשפט; נוכחותה של מפלגת "זהות" ההזויה במשרד האוצר ובמשרד החינוך תוביל להפרטה המונית, תפגע במערכות הבריאות, החינוך והתחבורה הציבורית, שגם כך נמצאות במשבר קשה, ותגדיל את הפערים הגם כך גדולים בין עשירים לעניים; בנט ושקד, אם יעברו את אחוז החסימה, ימשיכו לקדם את האג'נדה של ההדתה ושל הפגיעה בבג"ץ; המפלגות החרדיות ימשיכו להגדיל את הכפייה הדתית; ונוכחותו של בן-גביר בוועדה לבחירת שופטים, או חס ושלום, כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, תהיה כתם שחור על המדינה. בסיכוי גבוה, נשיא או נשיאה דמוקרטיים יכנסו לבית הלבן בינואר 2021, ועם התנועה המטורפת ימינה של ממשלת ישראל, היחסים בין נתניהו לאובמה ייראו כמשחק ילדים.
בכל מקרה, נראה כי יש חשש שבקרוב תוקם ממשלה שעלולה להרוס את שלטון החוק, לספח ולקרב אותנו למדינה דו-לאומית, לחרב כל קשר שעוד נותר בין ישראל לבין יהדות ארה"ב ולהגביר את הכפייה הדתית.
האם ישראל בדרך להפוך לטורקיה, הונגריה ופולין?
אין זה פלא שרבים בשמאל הישראלי מעוניינים להצביע הפעם למפלגת "כחול לבן" בראשות בני גנץ. הם מוכנים להעלים עין מכך שברשימה זו ישנם אנשי ימין מובהקים, כמו בוגי יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר, מאדריכלי "חוק הלאום" שהעמיק את חוסר השוויון בישראל. יש תחושה שזוהי שעת חירום.
אני מבין ומזדהה עם כך, אבל חושב שזו טעות.
כדי לתקן את הנזק שנגרם על ידי השלטון הממושך של נתניהו והימין, לא מספיק להחליף את ראש הממשלה. צריך לשנות את הדרך.
מהי דרך? העידן שבו אנחנו חיים הוא עידן של ריקנות וסיסמאות. הבוחרים במקרים רבים מחליטים להצביע לפי העומד בראש, האידיאולוגיה איננה רלוונטית, המילה "שלום" נעלמה לחלוטין מהשיח ומפלגת השלטון לא פרסמה מצע מאז 2009.
דרך היא שמירה על העקרונות, גם כשהם לא פופולריים. זה לא פופולרי להיות שמאלני היום בישראל; זה עוד יותר לא פופולרי, ומצריך אומץ, להודות בשמאלנות בפומבי.
דרך זה שינוי אמיתי - לא רק פרסונלי, אלא גם מחויבות לשינוי - להוצאת ההדתה ממערכת החינוך; לפלורליזם דתי אמיתי, שנותן מקום לרפורמים ולקונסרבטיבים בחברה הישראלית ומתקן את היחסים עם יהדות ארצות הברית; לביעור השחיתות ולשמירה על ניקיון כפיים; לדאוג שכל האזרחים יהיו שווים, בין אם הם סטרייטים או להט"ב, נשים או גברים, מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים או צ'רקסים; לפעול כדי לשמור על הסביבה, כדי שכדור הארץ שלנו יהיה מקום טוב לחיות בו גם בעוד 30 שנה; לצמצם את הפערים החברתיים ולהשקיע במערכת הבריאות הקורסת; להאמין בזכות של ארגוני חברה אזרחית לנהל מאבקים מבלי להסית נגדם; להתנגד לכיבוש ולתמוך במהלך מדיני, גם אם כרגע הסכם שלום נראה דמיוני.
בעידן של ריקנות יש גם התקרנפות. כשהשמאל הופך למוקצה בחברה הישראלית, הערכים שלו נזנחים על ידי אלו שחלק גדול מבוחרי השמאל בוחרים בהם שוב ושוב.
גם הפעם אני מצביע "מרצ", למפלגה שאני חבר בה.
אני יכול להבין את הביקורת ותחושת האכזבה מהמפלגה. פרשת קלוגהפט עדיין נמצאת ברקע, זנדברג נתפסת כתל-אביבית זחוחה (אני לא מסכים, גם מתוך היכרות שטחית, אבל אני מבין את התחושות האלו), הרשימה נתפסת ככזו שאורגנה על ידי "דילים" ומועמדים מסוימים שהיו פופולריים יותר בקרב מצביעי המפלגה לא נבחרו בפריימריז. השמאל המזרחי לא זוכה לייצוג מספיק, הקמפיין די חלש ולא מבליט מספיק את חברי הרשימה המצוינים. יש גם עניינים נוספים שאפשר לדון בהם, ואכן, אפשר להבין את הקושי להצביע גם הפעם מרצ.
ועדיין, מפלגה איננה גוף מושלם ואינה יכולה להיות כזו. הטהרנות מאפיינת את השמאל בישראל ובעולם. הילארי קלינטון לא הייתה מועמדת מושלמת, בכלל לא, אבל מולה ניצב מועמד שנגד את כל מה שהשמאל מאמין בו. האיחוד האירופי הוא גוף בעייתי, אבל הברקזיט הוא פרויקט ימני קיצוני שרק יגדיל את השנאה למהגרים ויגדיל את הפערים הכלכליים בבריטניה.
בישראל הפוליטיקה איננה דו-מפלגתית, וכאשר ניצבת מפלגה גדולה בעלת סיכוי להרכיב ממשלה בראש מחנה המרכז-שמאל, היא צריכה שותפים כדי להרכיב ממשלה, באופן מתמטי; והיא צריכה שותפים שיתוו את הדרך. כמו שהימין והחרדים מתווים את הדרך לנתניהו, השמאל צריך להתוות את הדרך לממשלה עתידית של גנץ.
אני יכול להבין מדוע מפלגת "העבודה" נתפסת כאטרקטיבית יותר עבור מצביעי השמאל. הרשימה שלה מורכבת מחברי כנסת מצוינים; אבי גבאי, אחרי התנהלות בעייתית מאוד, בלשון המעטה, בשנה וחצי הראשונות לכהונתו כיו"ר (מיד אחזור לזה), הוביל קמפיין מצוין; למפלגת העבודה יש דרך והיסטוריה, והיא לא "סופרמרקט" שהורכב מאנשים שונים שעשוי להתפרק לאחר הבחירות.
יש משהו נכון בהבלטה של נושא האפליה העדתית, ובכך שגבאי מצביע על הצביעות של הליכוד, שמתיימר לכאורה לייצג את "ציבור עדות המזרח", כאשר בראשו עומדים רק גברים אשכנזים.
אין ספק שמפלגת העבודה חייבת להיות חלק חשוב בממשלה בראשות גנץ, כעמוד שדרה אידיאולוגי.
אז למה לא העבודה?
אולי יש כאלו ששכחו, אך מפלגת העבודה מאמצת את התווית השמאלנית רק כשזה מתאים לה. יחימוביץ' והרצוג טענו שמפלגת העבודה היא מפלגת מרכז ולא שמאל, ברק ישב עם נתניהו בממשלת ימין, גבאי הגיע ממפלגת מרכז-ימין רק לפני כשנתיים וחצי, אחרי ששימש כשר בממשלת הימין של נתניהו - גם אם הוא ראוי למחמאות על התנגדותו למתווה הגז ועל התפטרותו בעקבות הדחת יעלון לטובת ליברמן. זכורה גם אמירתו של הרצוג שעל מפלגת העבודה להפסיק להצטייר כ-"אוהבת ערבים".
זוהיר בהלול, חבר כנסת טוב ואדם שקידם דו-קיום בכל לבו, "נזרק" מהמפלגה בגלל כמה התבטאויות לא נעימות; הפרופ' יוסי יונה, אידיאולוג, נדחק החוצה מהמפלגה גם כן, בגלל שהסתכסך עם גבאי; איציק שמולי היה מהראשונים שהצטרפו למקהלת ההסתה של הימין כנגד "שוברים שתיקה"; סתיו שפיר היא חברת כנסת מצוינת, אבל קולה בעניינים מדיניים כמעט ולא נשמע; וגבאי? הוא דחק החוצה את לבני בצורה מבישה, חזר על האמירה המסיתה של נתניהו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" וניסה להוביל את המפלגה לתמיכה בחוק נגד המסתננים ולהתנגדות לביטול חוק הלאום.
העבודה איננה אלטרנטיבה שמאלית מספיק טובה. היא אינה מציעה שותפות יהודית-ערבית, ואין בה מועמד לא-יהודי במקום ריאלי; היא אינה מדגישה את ההתנגדות לכיבוש והיא לא מגנה על ארגוני החברה האזרחית באופן מספק. גבאי היה יכול להתאחד עם מרצ וליצור יחד אלטרנטיבה אמיתית לכחול לבן - אלטרנטיבה של דרך, אך הוא בחר שלא לעשות זאת.
מהן האופציות האחרות? חד"ש-תע"ל היא מפלגה שאנשיה צידדו ברוצח ההמונים אסד וישבו במפלגה אחת עם איסלמיסטים שמתנגדים לזכויות להט"ב וזכויות נשים ועם לאומנים רדיקליים. הקולות שהולכים למפלגה הזו לא יהיו מיוצגים בממשלה בכל מקרה, גם בגלל גזענות, אבל גם בגלל חוסר רצון להתגמש מצדם. הח"כ המצוין מטעם חד"ש, דב חנין, שהצליח בסגנונו השקט להפוך לאחד מהפרלמנטרים הטובים שידעה הכנסת ושיתף פעולה עם ח"כים מכל הצדדים כדי לקדם חקיקה חברתית וסביבתית, פרש והוחלף על ידי פרופ' עופר כסיף, שנדמה שיעסוק יותר בפרובוקציות ופחות בחקיקה.
אולי אורלי לוי-אבקסיס? אין ספק שהאג'נדה החברתית שלה היא חשובה, ומדובר בחברת כנסת טובה. עם זאת, חשוב לזכור שלוי-אבקסיס הייתה חלק ממפלגת "ישראל ביתנו" במשך שנים, גם כשזו קידמה גזענות כלפי ערבים ותמכה באג'נדה ימנית מובהקת. רק כאשר לא מונתה לשרה ב-2016, היא פרשה מהמפלגה הזו.
מפלגת "זהות", שלכאורה מושכת אליה גם מצביעים מהשמאל לכאורה (אני מתקשה להאמין שמדובר ביותר מתופעה שולית), היא מפלגה משיחיסטית, טרנספריסטית, שתקדם ליברטריאניזם שיעמיק את הפערים הכלכליים אך תדאג לשמור על מדינת הרווחה מעבר לקו הירוק. גם הסיסמאות על "חירות" והתמיכה שלה בלגליזציה לא יכולים להעלים את הרצון להקים את בית המקדש השלישי ולקדם אג'נדה דתית הזויה, את הרצון להפריט כל דבר ואת העובדה שאת ה"חירות" היא מעוניינת לתת ליהודים בלבד.
אז, בסופו של דבר, צריך לחשוב איזו ישראל אנחנו רוצים לראות אחרי הבחירות.
מרצ היא מועדון סגור? עכשיו כבר לא - יש פריימריז.
אין שותפות יהודית-ערבית? שני מועמדים לא-יהודים בחמישייה הפותחת.
אין ייצוג למזרחים? נכון, הוא לא מספק. אבל יש מועמדים מזרחיים במקום 7, 8 ו-10, ואם תצביעו - אולי לפחות אחד מהם ייכנס.
תמר זנדברג היא יושבת ראש לא טובה? תצביעו, ואחר כך תתפקדו, בעלות של 80 ש"ח, ותצביעו בפריימריז.
הרשימה לא מספיק טובה? שוב, תתפקדו ותשפיעו מבפנים. רוב המועמדים שאני בחרתי לא התברגו במקומות הראשונים - וזה בסדר, כי זו דמוקרטיה, וזה עדיף על שלטון יחיד של יו"ר מפלגה שקובע את הרשימה לפי הנאמנות של חברי הרשימה אליו.
מרצ מייצגת רק תל-אביבים אשכנזים? בעשירייה הראשונה יש רק 4 אשכנזים, רק 4 תל-אביבים, ורק גבר אשכנזי אחד, שהוא בעל מוגבלות המתגורר באשדוד. יש בעשירייה הראשונה ערבי מוסלמי, דרוזי, נציגה מקהילת היהודים יוצאי אתיופיה, שלושה מזרחיים, 4 נשים, הומוסקסואל ו-3 מזכ"לים של שלום עכשיו (ועוד אחד במקום ה-13).
אבל זו מפלגה קטנה - אם כל מי שבאמת מאמין בערכים האלו היה מצביע, זו לא הייתה מפלגה כל כך קטנה.
ועוד משהו. אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה, יותר מ-100,000 קולות של השמאל ילכו לפח, והסיכוי של גנץ להרכיב ממשלה יקטן משמעותית.
כבר היינו בסרט הזה ב-2009. "ציפי או ביבי", היה הקמפיין של קדימה. הקמפיין הצליח, וקדימה שאבה מנדטים מהעבודה וממרצ, שכמעט נמחקה וסיימה עם 3 מנדטים בלבד (היום היא לא הייתה עוברת את אחוז החסימה). קדימה הצליחה לעקוף את הליכוד וסיימה עם 28 מנדטים לעומת 27 של הליכוד, אלא שנתניהו, יחד עם שותפיו מהימין ומהמפלגות החרדיות, זכו ב-65 מנדטים והרכיבו את הממשלה. אותם מצביעי מרצ שעברו לקדימה בזמנו הכניסו לכנסת גם את אבי דיכטר וצחי הנגבי, שעברו לליכוד מאוחר יותר והפכו שותפים לשלטון המסית של נתניהו.
יש חשיבות מסוימת לגודל המפלגה, אך גודל הגוש הוא שיקבע בסופו של דבר - ובלי מרצ הגוש הזה יקרוס.
ובעצם, מה יקרה אם ביבי שוב ינצח? הרי זו האופציה הסבירה ביותר. מי יהווה אופוזיציה לוחמת? ומי ערב לנו שגנץ לא יזחל לממשלה של נתניהו? הרי זה כבר קרה עם לפיד ועם לבני.
הצבעה למרצ היא גם אידיאולוגית וגם נכונה מבחינה טקטית. ובכלל, האם נכון בכלל להצביע רק טקטית? תצביעו למה שאתם מאמינים בו. מי יהיה זה שלא יתקרנף? מי יהיה זה שיעמוד על העקרונות, שיזהיר מפני עוד מלחמת יש-ברירה, כשכולם יציעו פתרונות צבאיים לא מעשיים? מי תהיה המפלגה היחידה שתהיה בית של האזרחים הערבים, של אלו המאמינים בדו-קיום?
יש מה לתקן, יש מה לשנות ויש מה לשפר, אך צריך לזכור, מי היו אלו שעוד לפני 40 שנה, האמינו בשתי מדינות, בזכויות שוות ללהט"ב, בפמיניזם, בנישואים אזרחיים ובחופש דת. העקרונות האלו, שהיום זוכים לגיבוי מסוים אפילו בחלקים נרחבים מהימין, היו העקרונות של מייסדי מרצ כבר בשנות ה-70.
אצטט מתוך המדור "מחלק מוסר" של יוענה גונן, מעיתון הארץ, שענה למתלבטת בין מרצ לבין כחול-לבן:
אם הגדרנו אפוא כי חובתנו המוסרית היא למנוע ולצמצם את הרעות, בחירה "טקטית" לא רק שאינה יעילה ברמה המעשית, היא הרסנית ברמה העקרונית. בתור מצביעת מרצ ותיקה, את ודאי מתנגדת לכיבוש, לאפליה של האזרחים הערבים, למיליטריזם ולסקסיזם. האם תצמצמי את הרע בעינייך אם תצביעי למפלגה שהעומד בראשה התרברב בכך שהרג 1,364 בני אדם בעזה ו"החזיר אותה לתקופת האבן"; מפלגה ששותפה לשיח הפוליטי הגזעני שמדיר את האזרחים הערבים; שבין מועמדיה הבולטים ניתן למצוא את יועז הנדל, מעריץ חוק הלאום שהבהיר לא מזמן שאין שתי מדינות ואין סיכוי להסכם שלום, ולצדו את צבי האוזר, שפועל לסיפוח רמת הגולן והבטיח למצביעים שגנץ יבנה בהתנחלויות לא פחות מנתניהו? אלה שאלות שרלוונטיות להתלבטות שלך בין מרצ לכחול-לבן אבל העיקרון נכון לכל התלבטות דומה, גם משמאל וגם מימין. הצבעה טקטית היא אשליה שהופכת אותך לשותפה לעוולות שלהן את מתנגדת.
הצביעו לפי מה שאתם מאמינים בו, בין אם אתם ימנים או שמאלנים או אנשי מרכז, ולא לפי טקטיקה. ואם אתם שמאלנים, ולא רוצים להצביע למרצ בכל זאת - מפלגת העבודה היא אופציה טובה (פחות טובה לדעתי), והיא תשמור לפחות על חלק מהדרך ועל האידיאולוגיה.
למה לשים לב ביום הבחירות
לא אנסה לחזות את התוצאות באופן מדויק, למרות שאני די פסימי ומעריך שנתניהו ייבחר שוב. אני מציע לשים לב לכמה דברים -
בציבור הערבי, אחוז ההצבעה יהיה מן הסתם מאוד רלוונטי, אולם יהיה גם מאוד מעניין לראות מה יהיה שיעור התמיכה במפלגות הציוניות. כפי שציינתי, במרצ הפעם יש 2 מועמדים לא-יהודים בחמישייה הראשונה, וזה עשוי להגדיל את התמיכה במפלגה בקרב ציבור זה - ואף אולי להיות קריטי בשאלת אחוז החסימה. האם מפלגת כחול-לבן תוכל גם כן לזכות באחוז גבוה יחסית של מצביעים בציבור הערבי, על אף הרטוריקה הנוטה לימין לעיתים של מפלגה זו? ואולי זו תהיה מפלגת העבודה שתזכה לשיעור תמיכה גבוה בציבור זה, כפי שניתן לחשוב בעקבות הקמפיין של מפלגת חד"ש-תע"ל בערבית נגדה.
בציבור הדרוזי, יהיה מעניין לא פחות לראות כיצד יתחלקו הקולות. האם מועמדותו של עלי סלאלחה, המחנך הדרוזי ומנהל התיכון בבית ג'אן לשעבר, במרצ במקום החמישי תסייע למפלגה בציבור זה, יחד עם המסר של ביטול חוק הלאום? נדמה כי שיעור התמיכה בימין בציבור זה, שהיה גבוה מ-50% בבחירות הקודמות, יפחת משמעותית בעקבות חוק הלאום.
והיכן יוכרעו הבחירות בציבור היהודי? רחובות מוזכרת לעיתים כעיר המנבאת את תוצאות הבחירות, סוג של "אוהיו ישראלית". נדמה כי אפשר לסמן כמה ערים אחרות שיכולות להיות מאוד חשובות. ב-2009, הפעם האחרונה שהליכוד לא זכה במספר הגבוה ביותר של מנדטים - ועדיין הרכיב את הממשלה כאמור - קדימה ניצחה בראשון לציון, יהוד, חולון, גדרה, קרית מוצקין וקרית ביאליק, וגם באילת, נשר ואזור. קדימה גם הייתה קרובה לניצחון ברחובות, בת ים, פתח תקווה, חדרה, קרית אתא, נהריה ואפילו בנתניה.
עמית סגל טען באחד ממאמריו שהפרברים של המרכז - פתח תקווה, רחובות, בת ים, חולון, ראש העין, ראשון לציון - הם אלו "שעושים את ההבדל" עבור הליכוד. האם בערים הללו יהיה מעבר מהליכוד לכחול לבן, ואם כן, האם זה יספיק?
קשה להחיל את הכללים של הפוליטיקה המערבית על הפוליטיקה הישראלית, אך עם זאת חשוב לציין שיש מגמה במדינות המערב (שעסקתי בה בעבר בבלוג) של תנועה לכיוון המפלגות הנוטות לשמאל באזורים פרבריים. האם זה יקרה גם בישראל? מוקדם לדעת.
אחזור לכך אחרי הבחירות, ובינתיים - תלכו להצביע, ותצביעו למה שאתם מאמינים בו, לא לפי אסטרטגיה שרוצים שנאמין בה.
על אף ההנחה הריאלית שלי שנתניהו ינצח שוב, אפשר בכל זאת להאמין שיהיה פה יותר טוב, וחבל שאף אחת מהמפלגות בגוש המרכז-שמאל לא בחרה בקמפיין אופטימי במיוחד. גם אם לא כל כך רע פה עכשיו, ואפילו די טוב מהרבה בחינות, יכול להיות יותר טוב בהרבה אם הממשלה תהיה מעוניינת בזה במקום לרצות לשמר את המצב הקיים.
אסיים בצורה אופטימית עם שיר הבחירות של מפלגת הלייבור הבריטית משנת 1997, בקמפיין שהחזיר לה את השלטון אחרי 18 שנים באופוזיציה.
תישארו ריאליים, אבל גם תאמינו שיכול להיות טוב יותר.
Taken from t4change youtube channel, All rights reserved to D:Ream and the UK Labour Party
הצביעו לפי מה שאתם מאמינים בו, בין אם אתם ימנים או שמאלנים או אנשי מרכז, ולא לפי טקטיקה. ואם אתם שמאלנים, ולא רוצים להצביע למרצ בכל זאת - מפלגת העבודה היא אופציה טובה (פחות טובה לדעתי), והיא תשמור לפחות על חלק מהדרך ועל האידיאולוגיה.
למה לשים לב ביום הבחירות
לא אנסה לחזות את התוצאות באופן מדויק, למרות שאני די פסימי ומעריך שנתניהו ייבחר שוב. אני מציע לשים לב לכמה דברים -
בציבור הערבי, אחוז ההצבעה יהיה מן הסתם מאוד רלוונטי, אולם יהיה גם מאוד מעניין לראות מה יהיה שיעור התמיכה במפלגות הציוניות. כפי שציינתי, במרצ הפעם יש 2 מועמדים לא-יהודים בחמישייה הראשונה, וזה עשוי להגדיל את התמיכה במפלגה בקרב ציבור זה - ואף אולי להיות קריטי בשאלת אחוז החסימה. האם מפלגת כחול-לבן תוכל גם כן לזכות באחוז גבוה יחסית של מצביעים בציבור הערבי, על אף הרטוריקה הנוטה לימין לעיתים של מפלגה זו? ואולי זו תהיה מפלגת העבודה שתזכה לשיעור תמיכה גבוה בציבור זה, כפי שניתן לחשוב בעקבות הקמפיין של מפלגת חד"ש-תע"ל בערבית נגדה.
בציבור הדרוזי, יהיה מעניין לא פחות לראות כיצד יתחלקו הקולות. האם מועמדותו של עלי סלאלחה, המחנך הדרוזי ומנהל התיכון בבית ג'אן לשעבר, במרצ במקום החמישי תסייע למפלגה בציבור זה, יחד עם המסר של ביטול חוק הלאום? נדמה כי שיעור התמיכה בימין בציבור זה, שהיה גבוה מ-50% בבחירות הקודמות, יפחת משמעותית בעקבות חוק הלאום.
והיכן יוכרעו הבחירות בציבור היהודי? רחובות מוזכרת לעיתים כעיר המנבאת את תוצאות הבחירות, סוג של "אוהיו ישראלית". נדמה כי אפשר לסמן כמה ערים אחרות שיכולות להיות מאוד חשובות. ב-2009, הפעם האחרונה שהליכוד לא זכה במספר הגבוה ביותר של מנדטים - ועדיין הרכיב את הממשלה כאמור - קדימה ניצחה בראשון לציון, יהוד, חולון, גדרה, קרית מוצקין וקרית ביאליק, וגם באילת, נשר ואזור. קדימה גם הייתה קרובה לניצחון ברחובות, בת ים, פתח תקווה, חדרה, קרית אתא, נהריה ואפילו בנתניה.
עמית סגל טען באחד ממאמריו שהפרברים של המרכז - פתח תקווה, רחובות, בת ים, חולון, ראש העין, ראשון לציון - הם אלו "שעושים את ההבדל" עבור הליכוד. האם בערים הללו יהיה מעבר מהליכוד לכחול לבן, ואם כן, האם זה יספיק?
קשה להחיל את הכללים של הפוליטיקה המערבית על הפוליטיקה הישראלית, אך עם זאת חשוב לציין שיש מגמה במדינות המערב (שעסקתי בה בעבר בבלוג) של תנועה לכיוון המפלגות הנוטות לשמאל באזורים פרבריים. האם זה יקרה גם בישראל? מוקדם לדעת.
אחזור לכך אחרי הבחירות, ובינתיים - תלכו להצביע, ותצביעו למה שאתם מאמינים בו, לא לפי אסטרטגיה שרוצים שנאמין בה.
על אף ההנחה הריאלית שלי שנתניהו ינצח שוב, אפשר בכל זאת להאמין שיהיה פה יותר טוב, וחבל שאף אחת מהמפלגות בגוש המרכז-שמאל לא בחרה בקמפיין אופטימי במיוחד. גם אם לא כל כך רע פה עכשיו, ואפילו די טוב מהרבה בחינות, יכול להיות יותר טוב בהרבה אם הממשלה תהיה מעוניינת בזה במקום לרצות לשמר את המצב הקיים.
אסיים בצורה אופטימית עם שיר הבחירות של מפלגת הלייבור הבריטית משנת 1997, בקמפיין שהחזיר לה את השלטון אחרי 18 שנים באופוזיציה.
תישארו ריאליים, אבל גם תאמינו שיכול להיות טוב יותר.
No comments:
Post a Comment