בסוף השבוע הקודם, יצאו כ-200 מיליון איש ב-28 מדינות באירופה לבחור את 751 חברי הפרלמנט האירופי, גוף שיש לו תפקיד חשוב בקבלת ההחלטות באיחוד. הבחירות הללו, שאחוז ההצבעה בהן הלך וירד עם השנים, ולרוב לא עוררו עניין, היו הפעם מעניינות וחשובות מתמיד, והדבר התבטא באחוז הצבעה כלל-אירופי של כ-51%, הגבוה ביותר מאז 1994.
בפעם האחרונה שהבחירות לפרלמנט האירופי התקיימו, במאי 2014, הן התאפיינו בעליית כוחן של המפלגות הלאומניות מהימין הקיצוני - במיוחד בצרפת ובבריטניה, שם לה פן ונייגל פרג' הובילו את מפלגותיהם לניצחון.
חמש שנים עברו מאז, ואילו חמש שנים הם היו. גל ההגירה של הפליטים לאירופה, הברקזיט, בחירת טראמפ ובחירת מקרון הם רק כמה מהאירועים המשמעותיים הללו ששינו את פני אירופה והעולם.
הימין הקיצוני והפופוליסטי התחזק מאוד בחמש השנים הללו, והצליח להגיע להישגים משמעותיים באופן יחסי, אך השנתיים האחרונות מדגימות שיש גבול מסוים להצלחה הזו.
במקביל, המגמה של היחלשות המפלגות המסורתיות, הגושים הגדולים משני הצדדים (המרכז-שמאל והמרכז-ימין), נמשכה, והמפלגות הירוקות, כנראה על רקע גל המחאה העולמי בנושא משבר האקלים שסחף אחריו צעירים ברחבי העולם, התחזקו משמעותית. השמאל הפופוליסטי, שרק לפני כמה שנים הגיע לשיא ברקע המשבר הכלכלי, נחלש מאוד ואיבד מכוחו בעיקר לירוקים ולסוציאל-דמוקרטים (ומעט גם לימין הקיצוני).
הגל הירוק
ב-20 באוגוסט 2018, נערה שוודית בת 14 בשם גרטה תונברג החליטה לשבות למען האקלים ולא להגיע לבית הספר שלה. ברקע גל חום ושריפות בשוודיה, תונברג ישבה במשך כשבועיים מחוץ לריקסדאג, הפרלמנט השוודי, בדרישה שהממשלה תפחית את פליטת הפחמן בהתאם להסכם פריז. הרעיון של שביתה למען האקלים הושפע גם מ"March For Our Lives", הצעדה שארגנו בני נוער מתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלאס בפארקלנד, פלורידה, בתמיכת בקרה על נשק, לאחר שאירע בבית ספרם אירוע ירי המוני.
Taken from Rob Bryher Twitter account, all rights reserved
By Kaihsu Tai - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=77354527
וכיצד כל זה קשור לענייננו?
בשנה האחרונה החל גל של התחזקות המפלגות הירוקות ברחבי אירופה (ובכלל ברחבי העולם), שלא זכה להתייחסות של ממש בתקשורת עד להצלחה בבחירות האירופיות (הימין הקיצוני כנראה מעניין יותר).
מפלגת הירוקים הגרמנית היא זו שזכתה להצלחה המשמעותית ביותר. דווקא אחרי תוצאה לא מרשימה במיוחד בבחירות 2017, כוחה של המפלגה עלה. היא זכתה להצלחה מרשימה כשהפכה למפלגה השנייה בגודלה במעוז השמרני בוואריה ולאחר מכן שחזרה את ההישג גם במחוז הסה. בסקרים המפלגה כבר הגיעה למקום השני ועברה את הסוציאל-דמוקרטים, וכך קרה בבחירות הללו - עם הישג היסטורי של 20.5%.
Taken from European Green Party Twitter account, All rights reserved
אבל לא רק בגרמניה הצליחו הירוקים, אלא גם בשורה של מדינות, בעיקר באירופה המערבית, שבה היה נראה כי המפלגות הירוקות הן חסרות כוח משמעותי או שזמנן עבר, כפי שניתן לראות בטבלה הזו:
המפלגה הירוקה בצרפת הייתה ההפתעה הגדולה של הבחירות האלו. אחרי הבחירות האחרונות לנשיאות ולפרלמנט, היא נחלשה מאוד; אלא שהגל הירוק העניק לה חיים חדשים. כך קרה גם באוסטריה ובשוודיה.
בשוליים, רשמו גם מפלגות זכויות בעלי החיים, חלקן חלק מהקואליציה הירוקה, הצלחה יחסית כשהצליחו להכניס 3 חברי פרלמנט, אחד בהולנד, אחד בגרמניה ואחד בפורטוגל.
כצפוי, ההצלחה הגדולה ביותר של המפלגות הירוקות הייתה במערב אירופה הליברלית, ובמיוחד בערים הגדולות ובערי האוניברסיטה שבה - בבריטניה, אירלנד, בלגיה, הולנד, צרפת, סקנדינביה, אוסטריה וגרמניה כאמור, ופחות במזרח היבשת, אזור שמרני יותר שבו התפיסה הפוליטית הירוקה היא פחות פופולרית.
ואכן ניתן לנתח את ההצבעה הזו, לירוקים, במובנים פוליטיים-תרבותיים (אחזור לכך בהמשך). בוודאי יהיה קל לתייג את ההצבעה הזו, של צעירים ליברליים בערים מערביות, כאיזשהו סוג של "טרנד", הצבעת מחאה או הבעת אי-שביעות רצון מהממסד. ברור שכל הפקטורים הללו אכן רלוונטיים, אך יש הרבה מעבר לכך - המפלגות הירוקות מייצגות שילוב של פרו-אירופיות, תפיסה ליברלית חברתית ותפיסה סוציאל-דמוקרטית מתונה, לצד סוג של אנטי-ממסדיות וכמובן מדגישות את המסר של סביבתנות ותמיכה בפעולות משמעותיות בנושא משבר האקלים. השילוב הזה הוא בדיוק מה שמחפשים צעירים רבים ברחבי היבשת.
Taken from European Green Party Twitter account, All rights reserved
הימין הקיצוני הוא כוח משמעותי, אך כרגע לא מצליח להגדיל את כוחו
מהירוקים נעבור לימין הקיצוני, שזוכה תמיד למרב הסיקור, גם אם הוא לא בדיוק מנצח (זה תמיד טוב יותר לרייטינג לדבר על קיצוניים, ככל הנראה).
אין ספק שבבחירות האלו הימין הקיצוני ביסס את מעמדו ככוח משמעותי בפוליטיקה האירופית, אך קשה לראות את התוצאות כהצלחה עבורם.
בצרפת, מארין לה פן ומפלגתה, שעברה מיתוג מחדש כ-Rassemblement National, הצליחה אמנם לשחזר את ההישג מ-2014, והגיעה למקום הראשון בבחירות האירופיות בצרפת, אך זוהי לא הצלחה מסחררת. המפלגה זכתה ל-23.3% ול-23 מושבים, ירידה של כאחוז ומושב מהבחירות הקודמות. עוד דבר שחשוב לציין - בבחירות הקודמות מפלגת המרכז-ימין, הרפובליקנים זכתה ב-20.8%; בבחירות הללו היא זכתה ב-8.5% בלבד, ולמרות זאת - לה פן איבדה מעט מכוחה. כלומר, 12% של המרכז-ימין עברו למרכז, ל-En Marche הליברלית של מקרון. כפי שציינתי קודם, בסיס הכוח המבוסס של המרכז-ימין "זז" שמאלה.
Taken from Marine Le Pen Twitter account, All rights reserved
נעבור לבריטניה, שגם בה רשם הימין הקיצוני הישג משמעותי לכאורה. מפלגת הברקזיט של נייג'ל פרג' הגיעה למקום הראשון בבחירות בממלכה עם 30.5%; לעומת זאת, המפלגה השמרנית רשמה תוצאה מזעזעת, הגרועה ביותר שלה בכל ההיסטוריה המודרנית של המפלגה (מאז 1832), עם 8.8%. אם נסתכל על בחירות 2014, UKIP, השמרנים וכמה מפלגות ימין קיצוני קטנות הגיעו יחד ל-53%; בבחירות האלו, אותן מפלגות יחד עם מפלגת הברקזיט הגיעו ל-42.7%.
מפלגת הברקזיט קיבלה רק כ-4% יותר מ-UKIP ב-2014, למרות שהשמרנים איבדו כ-15% מכוחם.
שוב, בבריטניה כמו בצרפת (אם כי צריך לקחת בחשבון שהבחירות בבריטניה היו אך ורק סביב עניין הברקזיט, ואתעסק בכך בהמשך) אנחנו רואים - סטגנציה, פחות או יותר, של הימין הקיצוני, ירידה מאוד משמעותית בכוח של המרכז-ימין, עלייה של המרכז הליברלי, ירידה של המרכז-שמאל ועלייה של הירוקים.
את ההישגים של לה פן ופרג' ב-2014 בבחירות האירופיות הם התקשו לשחזר בבחירות הפרלמנטריות במדינותיהם שנערכו לאחר מכן. UKIP זכתה ל-13% בבחירות 2015 ולמושב אחד, ולאחר מכן התפרקה לרסיסים, החזית הלאומית של לה פן זכתה גם בכ-13% וב-8 מושבים בלבד.
ניתן לייחס לימין הקיצוני הצלחה בעיקר בכך שהצליח לחדור לתוך המיינסטרים, אך במיוחד בכך שהצליח לגרום למפלגות המרכז-ימין לאמץ חלק מעמדותיו, מה שהוביל בבריטניה לתהליך הברקזיט.
בספרד, מדינה שהימין הקיצוני בה לא הצליח להוות גורם משמעותי עד לאחרונה, הצליחה מפלגת Vox להיכנס לפרלמנט בבחירות שנערכו לפני כחודש עם כ-10.3%. בבחירות לפרלמנט האירופי, עם זאת, רשמה המפלגה תוצאה מאכזבת במיוחד עם 6.2% בלבד ו-3 מושבים.
גם בגרמניה, מפלגת ה-AfD, אלטרנטיבה לגרמניה, לא הצליחה להרחיב את בסיס התמיכה שלה וזכתה ל-11%, פחות מה-12.6% שהשיגה בבחירות הכלליות ב-2017.
מדינה נוספת שבה הימין הקיצוני נחלש היא יוון, שבה המפלגה הניאו-נאצית "השחר הזהוב" איבדה יותר ממחצית מכוחה וזכתה לפחות מ-4%. מי שהצליח להרוויח מן ההפקר היא מפלגת הימין בעלת השם המטריד "הפתרון היווני", שתומכת בחיזוק הקשרים עם רוסיה, שזכתה לכ-4%.
אחד מהמנהיגים הבולטים של הימין הקיצוני באירופה, חירט וילדרס, נחל מפלה קשה כאשר מפלגתו, שזכתה ב-14% ו-4 מושבים בבחירות הקודמות לפרלמנט האירופי בהולנד, זכתה ל-3.5% בלבד בבחירות הללו ואיבדה את כל המושבים שלה. מפלגת הימין הקיצוני "הפורום עבור דמוקרטיה" (השמות של מפלגות הימין הקיצוני האלו הם תמיד אירוניים, ממש כמו Democratic People's Republic of Korea..) הייתה צפויה לנצח בבחירות הללו בהולנד, אך לבסוף סיימה עם 10.9% בלבד והגיעה למקום הרביעי בשוויון עם מפלגת "השמאל הירוק".
מפלגת החירות האוסטרית, שרק לפני כשנתיים זכתה ב-26% בבחירות לפרלמנט האוסטרי, נחלשה, גם בעקבות פרשיית השחיתות שבה הסתבך מנהיגה היינץ כריסטיאן שטראכה (שבעקבותיה הוא גם פוטר מתפקידו כסגן הקנצלר), וזכתה ל-17.2%.
מפלגת השוודים הדמוקרטים זכתה בכ-15%, פחות מ-17.5% שלהן זכתה בבחירות שנערכו ב-2018. המפלגה היא אחת מכמה מפלגות ימין קיצוני ביבשת שכבר לא תומכות יותר ביציאה מן האיחוד.
איטליה, לעומת זאת, היא מדינה שבה הימין הקיצוני הצליח להגיע קרוב מאוד לשלטון, כשותף בכיר בממשלה, והוא קרוב מתמיד לשלטון כעת. הליגה הצפונית, מפלגה שבמקרה הטוב ניתן לכנותה "סמי-פאשיסטית", זכתה ב-34% מהקולות בהובלתו של מנהיגה מתאו סלביני, שר הפנים האיטלקי וגזען עם דיפלומה. מפלגת חמשת הכוכבים, מפלגה פופוליסטית אמורפית שלא ניתן לשייך אותה למחנה מסוים ושותפתה של הליגה הצפונית בממשלת איטליה, ירדה מגדולתה, ואילו מפלגת הימין-מרכז של ברלוסקוני התרסקה והפכה לכוח פוליטי די שולי.
במזרח אירופה הסיפור שונה. הימין הלאומני הוא כוח גדול, אם לא הכוח הכי גדול, באזור זה. המתח בין מדינות האיחוד הליברליות במערב לבין המדינות השמרניות והלאומניות במזרח, כדוגמת פולין והונגריה, רק ילך ויגבר, ככל שהמדינות הללו יקדמו אג'נדות קיצוניות יותר בנושאים כמו הגירה, הפלות וזכויות אדם.
לסיכום, הימין הקיצוני שמר פחות או יותר על כוחו - התחזק בכמה מדינות, נחלש בכמה אחרות - אך בשורה התחתונה, לא הצליח להשיג את מטרתו להשיג אחיזה משמעותית בפרלמנט האירופי, והוא עדיין מאוד רחוק מעמדת השפעה בפרלמנט הזה. המפלגות הללו אכן בעלות כוח משמעותי כיום, אך במובנים רבים הן הגיעו למקסימום, לפחות לעת עתה. העובדה שהמפלגות הללו החלו לאמץ עמדה של שינוי האיחוד האירופי מבפנים, בניגוד לרעיון עזיבת האיחוד שהן החזיקו בו בעבר, מראה גם שתהליך הברקזיט השפיע בצורה משמעותית על דעת הקהל האירופית וחיזק את התמיכה באיחוד, לפחות בקרב תושבי אירופה המערבית.
למעשה, במדינות מסוימות, כמו צרפת, נראה שהימין הקיצוני תופס את מקומו של המרכז-ימין השמרני, הקלאסי והממסדי. הבוחרים המבוססים והליברליים של המרכז-ימין לא עוברים לימין הקיצוני, אלא עוברים בעיקר למרכז הליברלי ולירוקים, ומיעוטם גם למרכז-שמאל (כמו שהצליחה מפלגת הלייבור לעשות בבחירות 2017, דווקא תחת הנהגתו של קורבין).
האיום אכן עדיין קיים, ואם מנהיגי המפלגות הממסדיות חושבים שהוא נעלם, הם טועים. רפורמה שמטרתה תהיה צמצום הבירוקרטיה, הגדלת הכוח של האזרחים באיחוד ויצירת כלכלה שבה המטרה היא שהגלובליזציה תעבוד עבור כולם, הן הדרך היחידה לעצור את התחזקות המפלגות הללו בטווח הארוך.
המהפכה של מקרון
במבט ראשון, מקרון לא רשם הצלחה בבחירות. מפלגתו סיימה במקום השני עם 22.4%; כ-70% מהציבור לא שבעי רצון מתפקודו. עם זאת, מקרון הוא עדיין הפייבוריט המוחלט בבחירות לנשיאות הבאות, שיערכו בעוד כ-3 שנים, ב-2022. כמו במדינות אחרות, המפלגות הממסדיות פשוט קרסו. רק לפני כחמש שנים, בתוצאה מזעזעת עבור שתיהן, מפלגת הרפובליקנים והמפלגה הסוציאליסטית השיגו ביחד 35%. הפעם הן קיבלו פחות מ-15%. מפלגת המרכז-ימין פשוט קרסה.
הרובע ה-16 של פריז, ביתם של שער הניצחון וקרית המוזיאונים Trocadero, מזוהה יותר מכל בתרבות הצרפתית עם עושר, ה-High Society, המקבילה הצרפתית ל-Chelsea & Kensington בלונדון ו-Charlottenburg בברלין. מדובר במחוז השלישי בעושרו בצרפת כולה. המעוז השמרני הזה העניק 46% תמיכה למפלגה הרפובליקנית (אז UMP) בבחירות ב-2014; פרנסואה פיון, מועמד השמרנים, זכה שם ל-58% תמיכה בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות ב-2017. בסיבוב השני מקרון הביס את לה פן 87%-13% ברובע, וזה היה רמז מטרים.
46% מתושבי הרובע ה-16 נתנו את קולם בשבוע שעבר למפלגתו של מקרון. סיפור דומה היה גם ברובע ה-7, עוד רובע מבוסס ואריסטוקרטי, בו שוכן מגדל אייפל; אחרי שפיון קיבל שם 52% ב-2017, מפלגתו של מקרון זכתה הפעם ב-46.5%.
שתי המפלגות "הגדולות" של הפוליטיקה הצרפתית כבר אינן גדולות. השמאל הרדיקלי-פופוליסטי של מלנשון קרס גם כן. למעשה, ניצב מקרון מול אופוזיציה אחת משמעותית - לה פן ומפלגתה. לה פן מסוגלת לנצח את מקרון בשדה פוליטי רב-מתמודדים, כמו בבחירות הללו; אלא שבסיבוב שני בבחירות לנשיאות, כמו לפני שנתיים - אין לה כרגע שום סיכוי לנצח את מקרון, לא אהוד ככל שיהיה, אלא אם כן יתרחש שינוי פונדמנטלי בפוליטיקה הצרפתית.
Taken from En Marche Twitter account, All rights reserved
שקיעתו של השמאל הפופוליסטי
לפני מספר שנים, בשיא המשבר הכלכלי, הגיע השמאל הפופוליסטי לשיא - שלטון ביוון, 20% בספרד, 20% בצרפת ובחירתו של קורבין לתפקיד מנהיג הלייבור היו רק חלק מהגל הזה. אלא שכעת, נדמה שהגל הזה נגמר.
מפלגת פודמוס הספרדית פרצה לתודעה כשהצליחה להדהים ולזכות ב-8% מהקולות בספרד רק 4 חודשים אחרי שהוקמה, ללא בסיס כוח פוליטי או דמויות בעלות משקל. המפלגה רק המשיכה לעלות, ולאחר איחוד עם מפלגות שמאל שונות והקמת הגוש "Unidos Podemos" בבחירות 2016, המפלגה זכתה ב-21% וב-71 מושבים בפרלמנט. המסר הפופוליסטי של סוציאליזם, התנגדות לצעדי צנע, תפיסה אירו-סקפטית (התנגדות לאיחוד) ודמוקרטיה ישירה הצליח לסחוף אחריו מיליונים, בשיא המשבר הכלכלי הגדול שידעה ספרד. המפלגה הסוציאליסטית הספרדית, לעומתה, שקעה לשפל היסטורי.
עברו מספר שנים, וכעת המפלגה הסוציאליסטית היא שוב המפלגה הדומיננטית בספרד. בבחירות האזוריות ובבחירות האירופיות שנערכו באותו יום השבוע, המפלגה זכתה בניצחון חד-משמעי. פודמוס, לעומת זאת, חזרה להיות מפלגת נישה.
איש השמאל הרדיקלי, ומנהיגה של מפלגת "La France Insoumise" (צרפת הבלתי נכנעת), ז'אן לוק מלנשון, הצליח לפני כשנתיים לרשום הישג יוצא דופן בבחירות לנשיאות צרפת. כשמולו מתמודדת אשת הימין הקיצוני לה פן, מקרון הקפיטליסט והמפלגה הסוציאליסטית הקורסת, מלנשון הצליח לזכות בכ-20% מהקולות, ובתמיכת כשליש מהצעירים בגילאי 18-24. כבר ב-2012, בבחירות הקודמות לנשיאות, הצליח מלנשון לזכות ב-11%.
ההצלחה הזו של מלנשון לא תורגמה להצלחה סוחפת בבחירות הפרלמנטריות - מפלגתו זכתה ל-17 מושבים, תוצאה סבירה אך לא מרשימה במיוחד.
בבחירות לפרלמנט האירופי הפעם מלנשון ומפלגתו נכשלו וזכו לכ-6.3% בלבד. אותם צעירים שנהרו אחרי מלנשון ב-2017 בחרו ללכת עם הירוקים, שהצליחו להשיג תוצאה מפתיעה של 13.5%.
Taken from La France Insoumise Twitter account, All rights reserved
מפלגת סיריזה, מפלגת השלטון ביוון, היא אולי אחת מהגורמים לקריסתו של השמאל הפופוליסטי. עם מצע פופוליסטי המתנגד לצעדי צנע, הצליחה סיריזה בראשות אלכסיס ציפראס להגיע לשלטון, כשיוון נמצאת במשבר כלכלי עמוק.
שנות שלטונו של ציפראס התאפיינו בשיפור מסוים של המצב הכלכלי, אך יוון נותרה במשבר וההבטחות של המפלגה לא מומשו. כעת, המפלגה, שזכתה ב-24% וסיימה במקום השני בבחירות האירופיות, עומדת להפסיד את השלטון למפלגת המרכז-ימין "הדמוקרטים החדשים".
לתפיסתי, השמאל הפופוליסטי הצליח במשך שנים להישאר רלוונטי גם בגלל התנגדותו העיקשת לאיחוד האירופי ולמדיניותו. הברקזיט היה זרז למעין "מלחמת תרבות" שנוצרה, שבה ההתנגדות לאיחוד האירופי היא תפיסה ימנית קיצונית. בעידן שבו דמויות כמו לה פן, פרג' וסלביני, השנואות על השמאל, מובילות את המאבק כנגד האיחוד, וממקדות אותו בעיקר סביב עניין ההגירה, האיחוד האירופי הופך לפופולרי יותר בקרב השמאל. מעבר לכך, אני חושב שמכיוון שהקהל השמאלי הופך להיות יותר מבוסס ומשכיל, ובעל סדר עדיפויות שונה, מאשר בעבר - תקופה שבה מעמד הפועלים היה חלק משמעותי מקואליציית הבוחרים של השמאל. לכן, מפלגות שמאל פרו-אירופאיות, הממקדות את האג'נדה שלהן במשבר האקלים, נושא חשוב במיוחד עבור צעירים, כמו המפלגות הירוקות, מצליחות להתחזק.
הגבולות בין שמאל רדיקלי לשמאל מתון לתפיסת מרכז ליברלית מטשטשים כאשר מרכז הכובד נע לכיוון התפיסה של מהי דמוקרטיה, מהן זכויות אדם, מהו האפקט של הגירה והאם גלובליזציה היא דבר חיובי או שלילי. כך למשל, מפלגת שמאל כמו הירוקים ומפלגת מרכז לכאורה כמו הליברל-דמוקרטים, מצליחות שתיהן בבריטניה להעביר אליהן בוחרים מהלייבור בגלל הברקזיט והעמדה המבולבלת של המפלגה בנושא.
פופוליזם שמאלי מסוג של אנטי-איחוד אירופי הולך ונעלם. כך קרה גם בדנמרק, שם מפלגת השמאל בעלת השם שאינו משתמע לשתי פנים, People's Movement against the EU, שתומכת ביציאה מן האיחוד, קיבלה את התוצאה הנמוכה בתולדותיה וזכתה ל-3.7% בלבד, ולראשונה לא הצליחה להיכנס לפרלמנט.
יש שיאמרו שכעת הפופוליזם השמאלי האנטי-ממסדי מתבטא למעשה דווקא במפלגות מיינסטרים כמו הירוקים, והוא למעשה פרו-אירופי ופרו-גלובלי, ולא ההפך מכך.
ניתוח דמוגרפי של התוצאות - האם מדובר במלחמת תרבות?
הרובע ה-10 של פריז, בצפון העיר, הוא חלק מהאזור "ההיפסטרי" של העיר. רבים מתושבי האזור הם מהגרים - 30% מהם לא נולדו בצרפת היבשתית. מפלגת הירוקים הצרפתית, EELV, הגיעה כאן למקום הראשון עם 28.94%, 27% בחרו במפלגתו של מקרון, 10.45% הצביעו לסוציאליסטים, 6.77% לשמאל הרדיקלי ו-5.64% למפלגת השמאל החדשה Generation.s של מועמד הסוציאליסטים לנשיאות לשעבר, בנואה האמון. במקום השישי הגיעה מפלגת הימין הקיצוני של לה-פן עם 5.14% בלבד.
בסיין-סיינט-דני, בפרברי פריז, אזור עני שבו שיעור המהגרים בצרפת הוא הגבוה ביותר, כרבע מהתושבים, התמיכה בלה פן קצת יותר גבוהה, כ-16%, אך עדיין לא גבוהה במיוחד.
ב-Neuilly-sur-Seine, אחד מהאזורים המבוססים בצרפת, שם 84% מהתושבים נתנו את קולם לסרקוזי השמרן בבחירות לנשיאות ב-2012, גם לא מחבבים במיוחד את לה פן. כ-48% מהתושבים בחרו ב-En Marche של מקרון, לעומת 7.5% בלבד ללה פן.
קצת צפונה משם נמצא מחוז Aisne, אזור כפרי שכלכלתו מבוססת על חקלאות, ובדרום האזור מייצרים את גבינת הברי הנודעת. הכלכלה שם נמצאת בירידה וההגירה לא חיובית, אלא שלילית. לשעבר מעוז של השמאל, המסר הימני-פופוליסטי של לה פן מצליח כאן. בבחירות 2017, היה זה אחד משני מחוזות בלבד בצרפת שתמך בלה פן מול מקרון; בבחירות הללו, זכתה מפלגתה ל-40% באזור, כולל 32% בעיר הבירה של המחוז (לרוב ערים נוטות יותר לשמאל).
ליל, העיר הרביעית בגודלה בצרפת, שוכנת במחוז Nord, ממש בסמוך לגבול עם בלגיה ובמרחק של כחצי שעה בלבד מבריסל. מדובר באחת מהערים האוניברסיטאיות החשובות בצרפת, וככזו, אין זה מפתיע שכ-22% מהמצביעים בה בחרו בירוקים, לעומת 13% בלבד ללה פן. מחוץ לליל נמצאות במחוז עיירות מעמד פועלים קלאסיות, שכלכלתן הייתה מבוססת על כריית פחם. לאחר שהתעשייה הזו שקעה, העיירות הללו נמצאות במצב דומה לעיירות ב-Midwest בארה"ב ובצפון אנגליה; וכמובן שהפופוליזם הימני של לה פן מצליח במצב שכזה - מה שהיה מעוז סוציאליסטי העניק ללה פן 30% ומקום ראשון במחוז הזה כעת, ו-43% בסיבוב השני לנשיאות מול מקרון לפני שנתיים.
נעבור מזרחה לגרמניה. במזרח המדינה, האזור הקומוניסטי לשעבר, מפלגת הימין הקיצוני ה-AfD היא הפופולרית ביותר. האזור היה בעבר מעוז של השמאל הקומוניסטי והרדיקלי, שמיוצג ע"י מפלגת Die Linke ("השמאל" בגרמנית), שנתפסה במובן מסוים כהמשך של מפלגת השלטון המזרח-גרמנית. עם השנים, האזור, שהמשיך לסבול מקשיים כלכליים לעומת מערב גרמניה העשירה, החל לתמוך יותר ויותר בימין הקיצוני, כדוגמת ה-NPD, מפלגה ניאו-נאצית, שזכתה בהצלחה יחסית באזור לפני כ-15 שנים.
במחוז סקסוניה, זכתה מפלגת ה-AfD ל-25% בבחירות הללו. בעיר לייפציג שבמחוז, העיר העשירית בגודלה בגרמניה ואולי העיר המוצלחת ביותר במזרח גרמניה כיום מבחינה כלכלית, סיימו הירוקים במקום הראשון עם 20%, כשה-AfD עם 15.5%; בעיר חמניץ, הנמצאת במצב כלכלי קשה, התרחשו רק לפני כמה חודשים מהומות בין גורמי ימין קיצוני וניאו-נאצים לבין מתנגדיהם. בעיר, שהיא גם ביתה של אחת מהאוניברסיטאות החשובות בגרמניה, זכה ה-AfD ל-23.5%; הירוקים הסתפקו רק ב-11.2%.
מערבה משם, בצפון-מערב גרמניה, שוכנת המבורג, העיר השנייה בגודלה בגרמניה ואחת מהערים החשובות באירופה מבחינות רבות, כולל אקדמאית. 31.2% מתושבי העיר הצביעו לירוקים, 19.8% לסוציאל-דמוקרטים, 17.7% למרכז-ימין של מרקל, ורק 6.5% ל-AfD.
הפער בגרמניה בין המערב למזרח, בין צעירים למבוגרים, לא היה יכול להיות גדול יותר. על פי נתונים שנאספו על ידי חברת הסקרים Infratest dimap ורשת ARD:
All rights reserved to ARD and Infratest dimap, taken from wahl.tagesschau.de
מתחת לגיל 25, הירוקים הם הפופולריים ביותר בפער ענק; מעל לגיל 60 זוהי מפלגת הימין-מרכז של מרקל שזוכה ל-41% מהקולות, כשגם הסוציאל-דמוקרטים פופולריים יותר עם 22%, והימין הקיצוני זוכה ל-9%, לעומת 5% בקרב צעירים עד גיל 25.
הימין הקיצוני פופולרי במיוחד בקרב אנשים בגילאי 35-59:
All rights reserved to ARD and Infratest dimap, taken from wahl.tagesschau.de
בניימיחן שבהולנד (עיר יפה מאוד שבה זכיתי לבקר), עיר אוניברסיטאית, שהיא גם העיר העתיקה ביותר בהולנד וגם העשירית בגודלה, 25% בחרו במפלגת "השמאל הירוק", 21% בחרו בסוציאל-דמוקרטים ו-11% במפלגת השמאל הליברלית D66; הימין הקיצוני הסתפק ב-6.4%. בצפון הולנד, עיירת הדייגים וולנדם העניקה 31% מקולותיה לימין הקיצוני.
אפשר לתת עוד דוגמאות רבות. בסופו של דבר, לצערנו הרב, הפוליטיקה המודרנית מתנהלת בצורה תרבותית ושבטית, נרצה בכך או לא. הפערים בדפוסי ההצבעה ובתפיסות בין צעירים למבוגרים, בין גברים לנשים ובין ערים לעיירות נמצאים בשיא. מעבר לכך, החלוקה הפוליטית נסובה פחות על האידיאולוגיה הכלכלית ויותר על התפיסה בנוגע לליברליזם, לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולהגירה - והפערים בין אלו הנמצאים בשני הצדדים רק הולכים וגדלים, תופעה שניתן לייחס גם לאינטרנט, שלמעשה זירז, אם לא יצר, הקצנה. תיאוריית "חדרי ההדהוד" אכן מדגימה שהאינטרנט, במיוחד המדיה החברתית, גורמות לעלייה בשבטיות תרבותית. יש שיאמרו שתמיד זה היה כך, אך הנתונים מראים שלא; בשנות ה-80 ההצבעה בקרב קבוצות גיל שונות בבריטניה הייתה די דומה, אך היום יותר מ-60% מהצעירים עד גיל 30 תומכים בלייבור לעומת יותר מ-60% מעל גיל 60 שתומכים בשמרנים. ב-2008 הפער בין הצבעת גברים לנשים בארה"ב עמד על 12%; בבחירות 2016 הוא עמד על 24%.
ייתכן שהפערים הללו בחברה הם בין הגורמים לעלייה בשיעור ההצבעה - דעתם של אנשים היא חזקה יותר לצד כזה או אחר ממה שהייתה בעבר, ולכן יש יותר סיכוי שהם יגיעו להצביע (לפחות משהו חיובי אחד).
הקרב הפוליטי הקיים כיום למעשה בעולם המערבי הוא בעיקר בין תפיסה פרוגרסיבית\ליברלית לבין תפיסה אנטי-ליברלית.
השאלה שנשאלת היא, האם חברה שחלקים בה נעשים כל כך שונים זה מזה תוכל להישאר יציבה לאורך זמן? פתרון לשסע הזה לא נראה באופק. ואם כבר מדברים על שסע, אז נמשיך לבריטניה.
בריטניה השסועה
שלוש שנים עברו מאז משאל העם על החברות באיחוד האירופי, ונראה שבריטניה עדיין רחוקה מלרפא את הקרעים שהוא יצר.
ב-29 במרץ 2019 הייתה בריטניה אמורה לעזוב את האיחוד האירופי; הבחירות הללו כלל לא היו אמורות להתקיים. אלא שהעסקה שאליה הגיעה מיי עם האיחוד נדחתה על ידי הפרלמנט בשלוש הצבעות שונות והברקזיט נדחה לעת עתה ל-31 לאוקטובר.
השמרנים לא הצליחו לקיים את הבטחתם לסיים את תהליך הברקזיט, ובהתאם, נענשו על ידי רוב מצביעיהם תומכי הברקזיט, שרובם הצביעו ל-Brexit Party של נייג'ל פרג', אוסף הזוי של חברי פרלמנט שמרניים לשעבר (אחת מהן היא זו, החושבת ש"המדע יכול למצוא תשובה להומוסקסואליות" - https://www.theguardian.com/politics/2019/jun/02/ann-widdecombe-science-answer-being-gay) וחברי המפלגה הקומוניסטית לשעבר (כמו זו, התומכת בחופש ביטוי גם לסרטונים ג'יהאדיסטיים - https://morningstaronline.co.uk/article/brexit-party-candidate-says-people-should-be-free-watch-child-porn-and-jihadi-videos). בין תומכי המפלגה גם ג'ורג' גלאוויי, חבר פרלמנט לשעבר שסולק מהלייבור ואחר כך הקים מפלגת שמאל רדיקלי בשם "Respect". גלאוויי הוא אנטי-ציוני מוצהר ואנטישמי (הרבה יותר מקורבין, אם כבר), שבעבר הכריז על ברדפורד (העיר אותה ייצג בפרלמנט) כ"אזור נקי מישראלים". לאחר שלא הצליח להיבחר מחדש, הוא החל להנחות בערוץ Russia Today, בערוץ האיראני Press TV וגם בערוץ אל-מיאדין. אכן חבורה מלבבת.
מפלגת הלייבור, שניסתה מאז משאל העם להחזיק את המקל משני קצותיו ולתמוך במדיניות של Soft Brexit כדי לשמור הן על מצביעיה תומכי הברקזיט בעיירות מעמד הפועלים בצפון והן על מצביעיה תומכי האיחוד בערים הגדולות, נכשלה כישלון חרוץ כאשר רוב מצביעיה, התומכים בהישארות באיחוד, עזבו את המפלגה בבחירות הללו ותמכו בליברל-דמוקרטים ובירוקים, שתי מפלגות התומכות זה זמן רב במשאל עם שני ובהישארות באיחוד.
למעשה, בבחירות הללו, שסבבו סביב הברקזיט, שתי המפלגות הגדולות שלא נקטו בעמדות המוצקות יותר בשני צידי המתרס נענשו על ידי בוחריהן.
Taken from bbc.com, all rights reserved to the BBC and to the Press Association
כ-15% ממצביעי הלייבור בבחירות 2017, בעיקר בצפון, הצביעו למפלגת הברקזיט; אך למעלה מ-40% עזבו את הלייבור לטובת הליברל-דמוקרטים והירוקים. הלייבור גם איבדה משמעותית מכוחה בסקוטלנד ובוויילס, בעיקר לטובת המפלגה הלאומית הסקוטית ופלייד קמרי, המפלגה הלאומית הוולשית, שתי מפלגות מרכז-שמאל התומכות במשאל עם שני על הברקזיט ובהישארות באיחוד. זו התוצאה הנמוכה ביותר של הלייבור מאז 1910.
השמרנים, כאמור, ספגו את המפלה הקשה בתולדותיהם, ואיבדו בוחרים בעיקר לכיוון מפלגת הברקזיט, אך מעט גם לליברל-דמוקרטים, בעיקר בלונדון ובדרום המבוסס.
Taken from bbc.com, all rights reserved to the BBC and to the Press Association
מפלגת הברקזיט במקום הראשון ברוב האזורים (גם בגלל שהקולות של תומכי ה-Remain היו מפוצלים), הלייבור עדיין מנצחת בחלק מן הערים הגדולות (מנצ'סטר, ליברפול, בירמינגהאם וכו'), הליברל-דמוקרטים ראשונים באזורים מבוססים ובלונדון, הירוקים מנצחים בערי סטודנטים בעלות נטייה שמאלית (ברייטון, בריסטול, נורוויץ') ואילו בסקוטלנד המפלגה הלאומית הסקוטית מחזיקה בדומיננטיות בלתי-מעורערת.
גם בבריטניה אפשר לראות את אותם תופעות שרואים בשאר אירופה.
ראשית, המרכז הליברלי, מפלגת הליברל-דמוקרטים, שהיה חלק מקואליציה עם השמרנים בשנים 2010-2015, נמצא כעת במרחק שנות אור מהשמרנים בנושא החשוב ביותר היום בפוליטיקה הבריטית: הברקזיט - יציאה, מהירה ככל האפשר ואולי גם ללא עסקה עבור חלק מהשמרנים, לעומת תמיכה בלתי-מסויגת בהישארות באיחוד מצד הליברל-דמוקרטים. מנגד, המפלגה השמאלנית ביותר בבריטניה, הירוקים, מחזיקה בעמדה מאוד דומה לזו של הליברל-דמוקרטים, ומשתפת איתם פעולה, לפחות באופן חלקי. מרכז הכובד הפוליטי השתנה, כאמור.
כבר בבחירות 2017 היה אפשר לראות שינויים יוצאי דופן בפוליטיקה הבריטית. מושבים של מעמד הפועלים, שהלייבור החזיקה בהם למשך כ-80-90 שנים, כמו Stoke-on-Trent South ו-Mansfield, הצביעו לשמרנים; לעומת זאת, מושבים אריסטוקרטיים ומבוססים, כמו Canterbury ו-Kensington, הצביעו לראשונה ללייבור אחרי כמעט 150 שנות שליטה שמרנית.
כיצד ייתכן שדווקא כאשר עומד בראש הלייבור מנהיג כמו קורבין המקדם תפיסה כלכלית רדיקלית, סוציאליסטית, ומנגד השמרנים המובילים מדיניות צנע הפוגעת בשכבות החלשות, מתרחשים שינויים שכאלו?
רבים, כמו פרופ' דני גוטווין ואחרים, הצביעו על כך שבמצב שנוצר, שבו התמיכה של השמאל מתבססת בעיקר על המעמדות הגבוהים, לשמאל לא יהיה אינטרס להנהיג מדיניות הפוגעת בקבוצות אלו.
אלא שניתן לראות כי גם כאשר את השמאל מנהיג סוציאליסט מובהק כמו קורבין וגם כאשר מנהיגה אותו, בארה"ב, קלינטון הקפיטליסטית המובהקת (אני מודע להבדלים בין בריטניה לארה"ב אך עדיין), המגמות הדמוגרפיות מבחינת דפוסי ההצבעה נשארות בהתאם - גידול בתמיכה בשמאל בקרב אוכלוסיות מבוססות וגידול בתמיכה בימין בקרב אוכלוסיות מהמעמד הבינוני-נמוך. התפיסה שלפיה האג'נדה של מועמד מסוים, בין אם שמאל מובהק יותר ובין אם מרכזית יותר, יכולה לשנות את התמונה הוכחה כלא נכונה כאשר בבחירות אמצע הכהונה האחרונות שנערכו בארצות הברית, מועמדים מאגפים שונים של המפלגה הדמוקרטית הצליחו או לא הצליחו באופן דומה, פחות או יותר, בהתאם לנתונים הדמוגרפיים והפוליטיים של מחוז הבחירה.
הלייבור איבד מכוחו אך ורק מכיוון שהעמדה של הנהגת המפלגה בנושא הברקזיט אינה עומדת בקנה אחד עם רוב תומכי המפלגה. באופן פרדוקסלי, החשיבה של קורבין הרדיקלי בנושא הברקזיט היא מתונה והגיונית - נקיטת עמדה מוצהרת לטובת צד אחד אכן יכולה לתדלק את מלחמת התרבות הזו ולהגדיל את השסע, ועדיף למצוא פשרה שתאפשר לאחות את השסע שנוצר. זה נכון בעולם אידיאלי, אך פשרה שכזו איננה אפשרית, בוודאי לא כעת.
עבור רוב תומכי הברקזיט, פשרה או ברקזיט רך איננה באה בחשבון; רק יציאה מהאיחוד ללא עסקה, שבהכרח תהפוך את בריטניה למדינה ענייה יותר ותכניס אותה לתוך משבר כלכלי עמוק. עבור רוב מתנגדי הברקזיט, פשרה איננה באה בחשבון כי הם חושבים שכל סוג של ברקזיט יהפוך את בריטניה למדינה ענייה יותר, לא רק ברקזיט ללא עסקה (ויש טעם בדבריהם), ובמיוחד, כי הרעיון של ברקזיט מנוגד לתפיסה הגלובלית הליברלית שלהם. התמיכה בליברל-דמוקרטים, שרק לפני מספר שנים היו נראים כמפלגה חסרת עתיד לאחר שהיו חברים בקואליציה שהעלתה את שכר הלימוד בניגוד להבטחת הבחירות שלהם, נמצאת בשיא כעת, מה שמראה את החשיבות העצומה של נושא הברקזיט בעיני המצביעים.
במצב עניינים שכזה, לא נותר ללייבור אלא לשנות את המדיניות שלה ולתמוך במשאל עם שני, כי זה מה שמעוניין בו רוב בסיס המצביעים שלה - המתבסס בעיקר על צעירים וסטודנטים ותושבי הערים הגדולות. למעשה קורבין צריך לבחור בין לאבד חלק מבסיס המצביעים שלו בצפון למפלגת הברקזיט לבין לאבד חלק משמעותי מאוד מבסיס המצביעים שלו בערים הגדולות. ללא הצלחה משמעותית בסקוטלנד, בעבר מעוז של הלייבור, המפלגה הזו לא תוכל להגיע לשלטון.
המדיניות של הלייבור בנושא הברקזיט אפשרה למפלגה הלאומית הסקוטית, המקדמת את רעיון העצמאות הסקוטית שנדמה שרוב הסקוטים לא תומכים בו, להמשיך לבסס את מעמדה כמפלגת השלטון הטבעית בסקוטלנד. התחושה שהממשלה השמרנית בלונדון לא מתחשבת בצרכים וברצונות של סקוטלנד (שהצביעה ברוב של 62% מול 38% להישאר באיחוד) גרמה גם למפלגה השמרנית בסקוטלנד, שהייתה במגמת עלייה תחת הנהגתה של המנהיגה הליברלית והלסבית המוצהרת, יו"ר האופוזיציה בפרלמנט הסקוטי רות דייוידסון, לאבד מכוחה באופן משמעותי שנתיים בלבד לאחר שזכתה ב-13 מושבים בחבל הארץ.
הירוקים, באופן ספציפי, הצליחו בבריטניה מכיוון שלצד ההתנגדות לברקזיט הם משלבים כמובן גם דגש על משבר האקלים וגם מציעים מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית. זו גם הסיבה שהירוקים הצליחו מאוד בקרב סטודנטים.
הכאוס הפוליטי שיצר הברקזיט בבריטניה הוא יוצא דופן וקשה לאמוד כרגע מה יהיו ההשלכות שלו. בעקבות התפטרותה של תרזה מיי, מתקיימות כעת בחירות לראשות המפלגה השמרנית, שיסתיימו בעוד כחודש. מחליפה או מחליפתה של מיי (בסבירות גבוהה - בוריס ג'ונסון, שר החוץ לשעבר), שיתמנה לראש הממשלה החדש, יצטרך להחליט מהי הדרך הלאה.
הפרלמנט לא מסוגל להסכים על עסקה, משאל עם שני או יציאה ללא עסקה בשלב הזה; בחירות חדשות עשויות להיות הרסניות לשמרנים, כמו גם ללייבור, ועלולות ליצור כאוס מוחלט אם התוצאות יובילו לפרלמנט מפוצל יותר מכפי שהוא כעת. שתי המפלגות הגדולות נמצאות בשפל היסטורי, רק שנתיים אחרי ששתיהן ביחד זכו בכ-82% מהקולות.
מי שיצר את כל הבלגן הזה עזב את תפקידו כבר לפני שלוש שנים. את הנזק שנגרם ייקח ליורשיו עוד שנים לתקן.
עד כאן הפעם. ולמי שרוצה להתעמק,
עוד בנושא הברקזיט והבחירות האירופיות:
https://www.theguardian.com/commentisfree/2019/may/27/second-referendum-labour-corbyn-leave-remain-tories - A second referendum is a bad option for Labour. But it may be the only one left, Owen Jones, Guardian
https://www.politico.eu/article/the-eus-7-post-election-green-priorities/ - The EU’s 7 post-election green priorities, Politico EU
https://www.politico.eu/article/how-europe-voted-election-2019-parliament-results/ - In graphics: How Europe voted, Politico EU
https://www.newyorker.com/news/q-and-a/what-the-green-party-surge-means-for-europes-tenuous-future - What the Green Party Surge Means for Europe’s Tenuous Future, Isaac Chotiner, The New Yorker
בפעם האחרונה שהבחירות לפרלמנט האירופי התקיימו, במאי 2014, הן התאפיינו בעליית כוחן של המפלגות הלאומניות מהימין הקיצוני - במיוחד בצרפת ובבריטניה, שם לה פן ונייגל פרג' הובילו את מפלגותיהם לניצחון.
חמש שנים עברו מאז, ואילו חמש שנים הם היו. גל ההגירה של הפליטים לאירופה, הברקזיט, בחירת טראמפ ובחירת מקרון הם רק כמה מהאירועים המשמעותיים הללו ששינו את פני אירופה והעולם.
הימין הקיצוני והפופוליסטי התחזק מאוד בחמש השנים הללו, והצליח להגיע להישגים משמעותיים באופן יחסי, אך השנתיים האחרונות מדגימות שיש גבול מסוים להצלחה הזו.
במקביל, המגמה של היחלשות המפלגות המסורתיות, הגושים הגדולים משני הצדדים (המרכז-שמאל והמרכז-ימין), נמשכה, והמפלגות הירוקות, כנראה על רקע גל המחאה העולמי בנושא משבר האקלים שסחף אחריו צעירים ברחבי העולם, התחזקו משמעותית. השמאל הפופוליסטי, שרק לפני כמה שנים הגיע לשיא ברקע המשבר הכלכלי, נחלש מאוד ואיבד מכוחו בעיקר לירוקים ולסוציאל-דמוקרטים (ומעט גם לימין הקיצוני).
הגל הירוק
ב-20 באוגוסט 2018, נערה שוודית בת 14 בשם גרטה תונברג החליטה לשבות למען האקלים ולא להגיע לבית הספר שלה. ברקע גל חום ושריפות בשוודיה, תונברג ישבה במשך כשבועיים מחוץ לריקסדאג, הפרלמנט השוודי, בדרישה שהממשלה תפחית את פליטת הפחמן בהתאם להסכם פריז. הרעיון של שביתה למען האקלים הושפע גם מ"March For Our Lives", הצעדה שארגנו בני נוער מתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלאס בפארקלנד, פלורידה, בתמיכת בקרה על נשק, לאחר שאירע בבית ספרם אירוע ירי המוני.
ציור קיר של גרטה תונברג בבריסטול, בריטניה, בתמיכה במחאה על משבר האקלים. 35.1% מהמצביעים בעיר הצביעו למפלגת הירוקים.
רעיון ה-School strike for climate הלך והתרחב גם מעבר לגבולות שוודיה, ואלפי תלמידים השתתפו במחאה ברחבי העולם. ב-15 במרץ יותר ממיליון צעירים ברחבי העולם יצאו להפגין למען פעולה בנושא משבר האקלים; באפריל החלה מחאת "Extinction Rebellion" כשאלפים מחו ברחבי לונדון.
וכיצד כל זה קשור לענייננו?
בשנה האחרונה החל גל של התחזקות המפלגות הירוקות ברחבי אירופה (ובכלל ברחבי העולם), שלא זכה להתייחסות של ממש בתקשורת עד להצלחה בבחירות האירופיות (הימין הקיצוני כנראה מעניין יותר).
מפלגת הירוקים הגרמנית היא זו שזכתה להצלחה המשמעותית ביותר. דווקא אחרי תוצאה לא מרשימה במיוחד בבחירות 2017, כוחה של המפלגה עלה. היא זכתה להצלחה מרשימה כשהפכה למפלגה השנייה בגודלה במעוז השמרני בוואריה ולאחר מכן שחזרה את ההישג גם במחוז הסה. בסקרים המפלגה כבר הגיעה למקום השני ועברה את הסוציאל-דמוקרטים, וכך קרה בבחירות הללו - עם הישג היסטורי של 20.5%.
אבל לא רק בגרמניה הצליחו הירוקים, אלא גם בשורה של מדינות, בעיקר באירופה המערבית, שבה היה נראה כי המפלגות הירוקות הן חסרות כוח משמעותי או שזמנן עבר, כפי שניתן לראות בטבלה הזו:
בשוליים, רשמו גם מפלגות זכויות בעלי החיים, חלקן חלק מהקואליציה הירוקה, הצלחה יחסית כשהצליחו להכניס 3 חברי פרלמנט, אחד בהולנד, אחד בגרמניה ואחד בפורטוגל.
כצפוי, ההצלחה הגדולה ביותר של המפלגות הירוקות הייתה במערב אירופה הליברלית, ובמיוחד בערים הגדולות ובערי האוניברסיטה שבה - בבריטניה, אירלנד, בלגיה, הולנד, צרפת, סקנדינביה, אוסטריה וגרמניה כאמור, ופחות במזרח היבשת, אזור שמרני יותר שבו התפיסה הפוליטית הירוקה היא פחות פופולרית.
ואכן ניתן לנתח את ההצבעה הזו, לירוקים, במובנים פוליטיים-תרבותיים (אחזור לכך בהמשך). בוודאי יהיה קל לתייג את ההצבעה הזו, של צעירים ליברליים בערים מערביות, כאיזשהו סוג של "טרנד", הצבעת מחאה או הבעת אי-שביעות רצון מהממסד. ברור שכל הפקטורים הללו אכן רלוונטיים, אך יש הרבה מעבר לכך - המפלגות הירוקות מייצגות שילוב של פרו-אירופיות, תפיסה ליברלית חברתית ותפיסה סוציאל-דמוקרטית מתונה, לצד סוג של אנטי-ממסדיות וכמובן מדגישות את המסר של סביבתנות ותמיכה בפעולות משמעותיות בנושא משבר האקלים. השילוב הזה הוא בדיוק מה שמחפשים צעירים רבים ברחבי היבשת.
למעשה, המפלגות הירוקות ממלאות כעת את החלל שהותירו אחריהן הן המפלגות הממסדיות הסוציאל-דמוקרטיות (כגון לייבור, סוציאל-דמוקרטים בגרמניה וכו') והן מפלגות שמאל פופוליסטיות-רדיקליות (כגון Die Linke, מפלגת השמאל הרדיקלי בגרמניה). המפלגות הממסדיות נתפסות כמיושנות, המפלגות הפופוליסטיות מייצגות תפיסה רדיקלי אנטי-אירופאית (בהקשר של האיחוד האירופי), תפיסה שלמעשה כמעט ונעלמה מהשמאל לאחר הברקזיט, וזה מאפשר לירוקים להתחזק על חשבונם. מעבר לכך, מצביעים ליברלים ומבוססים, שהיו חלק משמעותי מנתח ההצבעה של מפלגות הימין-מרכז בעולם המערבי, "מחפשים בית חדש" בעקבות ההקצנה כלפי ימין של אותן מפלגות, והם יכולים למצוא את עצמם הן בקרב הירוקים והן בקרב מפלגות המרכז הליברליות, כמו זו של מקרון.
עוד ניתוחים רלוונטיים בנושא זה - בהמשך.
עוד ניתוחים רלוונטיים בנושא זה - בהמשך.
הימין הקיצוני הוא כוח משמעותי, אך כרגע לא מצליח להגדיל את כוחו
מהירוקים נעבור לימין הקיצוני, שזוכה תמיד למרב הסיקור, גם אם הוא לא בדיוק מנצח (זה תמיד טוב יותר לרייטינג לדבר על קיצוניים, ככל הנראה).
אין ספק שבבחירות האלו הימין הקיצוני ביסס את מעמדו ככוח משמעותי בפוליטיקה האירופית, אך קשה לראות את התוצאות כהצלחה עבורם.
בצרפת, מארין לה פן ומפלגתה, שעברה מיתוג מחדש כ-Rassemblement National, הצליחה אמנם לשחזר את ההישג מ-2014, והגיעה למקום הראשון בבחירות האירופיות בצרפת, אך זוהי לא הצלחה מסחררת. המפלגה זכתה ל-23.3% ול-23 מושבים, ירידה של כאחוז ומושב מהבחירות הקודמות. עוד דבר שחשוב לציין - בבחירות הקודמות מפלגת המרכז-ימין, הרפובליקנים זכתה ב-20.8%; בבחירות הללו היא זכתה ב-8.5% בלבד, ולמרות זאת - לה פן איבדה מעט מכוחה. כלומר, 12% של המרכז-ימין עברו למרכז, ל-En Marche הליברלית של מקרון. כפי שציינתי קודם, בסיס הכוח המבוסס של המרכז-ימין "זז" שמאלה.
לה פן מחבקת את מנהיג הרשימה לפרלמנט האירופי, ג'ורדן ברדלה בן ה-24
מפלגת הברקזיט קיבלה רק כ-4% יותר מ-UKIP ב-2014, למרות שהשמרנים איבדו כ-15% מכוחם.
שוב, בבריטניה כמו בצרפת (אם כי צריך לקחת בחשבון שהבחירות בבריטניה היו אך ורק סביב עניין הברקזיט, ואתעסק בכך בהמשך) אנחנו רואים - סטגנציה, פחות או יותר, של הימין הקיצוני, ירידה מאוד משמעותית בכוח של המרכז-ימין, עלייה של המרכז הליברלי, ירידה של המרכז-שמאל ועלייה של הירוקים.
את ההישגים של לה פן ופרג' ב-2014 בבחירות האירופיות הם התקשו לשחזר בבחירות הפרלמנטריות במדינותיהם שנערכו לאחר מכן. UKIP זכתה ל-13% בבחירות 2015 ולמושב אחד, ולאחר מכן התפרקה לרסיסים, החזית הלאומית של לה פן זכתה גם בכ-13% וב-8 מושבים בלבד.
ניתן לייחס לימין הקיצוני הצלחה בעיקר בכך שהצליח לחדור לתוך המיינסטרים, אך במיוחד בכך שהצליח לגרום למפלגות המרכז-ימין לאמץ חלק מעמדותיו, מה שהוביל בבריטניה לתהליך הברקזיט.
בספרד, מדינה שהימין הקיצוני בה לא הצליח להוות גורם משמעותי עד לאחרונה, הצליחה מפלגת Vox להיכנס לפרלמנט בבחירות שנערכו לפני כחודש עם כ-10.3%. בבחירות לפרלמנט האירופי, עם זאת, רשמה המפלגה תוצאה מאכזבת במיוחד עם 6.2% בלבד ו-3 מושבים.
גם בגרמניה, מפלגת ה-AfD, אלטרנטיבה לגרמניה, לא הצליחה להרחיב את בסיס התמיכה שלה וזכתה ל-11%, פחות מה-12.6% שהשיגה בבחירות הכלליות ב-2017.
מדינה נוספת שבה הימין הקיצוני נחלש היא יוון, שבה המפלגה הניאו-נאצית "השחר הזהוב" איבדה יותר ממחצית מכוחה וזכתה לפחות מ-4%. מי שהצליח להרוויח מן ההפקר היא מפלגת הימין בעלת השם המטריד "הפתרון היווני", שתומכת בחיזוק הקשרים עם רוסיה, שזכתה לכ-4%.
אחד מהמנהיגים הבולטים של הימין הקיצוני באירופה, חירט וילדרס, נחל מפלה קשה כאשר מפלגתו, שזכתה ב-14% ו-4 מושבים בבחירות הקודמות לפרלמנט האירופי בהולנד, זכתה ל-3.5% בלבד בבחירות הללו ואיבדה את כל המושבים שלה. מפלגת הימין הקיצוני "הפורום עבור דמוקרטיה" (השמות של מפלגות הימין הקיצוני האלו הם תמיד אירוניים, ממש כמו Democratic People's Republic of Korea..) הייתה צפויה לנצח בבחירות הללו בהולנד, אך לבסוף סיימה עם 10.9% בלבד והגיעה למקום הרביעי בשוויון עם מפלגת "השמאל הירוק".
מפלגת החירות האוסטרית, שרק לפני כשנתיים זכתה ב-26% בבחירות לפרלמנט האוסטרי, נחלשה, גם בעקבות פרשיית השחיתות שבה הסתבך מנהיגה היינץ כריסטיאן שטראכה (שבעקבותיה הוא גם פוטר מתפקידו כסגן הקנצלר), וזכתה ל-17.2%.
מפלגת השוודים הדמוקרטים זכתה בכ-15%, פחות מ-17.5% שלהן זכתה בבחירות שנערכו ב-2018. המפלגה היא אחת מכמה מפלגות ימין קיצוני ביבשת שכבר לא תומכות יותר ביציאה מן האיחוד.
איטליה, לעומת זאת, היא מדינה שבה הימין הקיצוני הצליח להגיע קרוב מאוד לשלטון, כשותף בכיר בממשלה, והוא קרוב מתמיד לשלטון כעת. הליגה הצפונית, מפלגה שבמקרה הטוב ניתן לכנותה "סמי-פאשיסטית", זכתה ב-34% מהקולות בהובלתו של מנהיגה מתאו סלביני, שר הפנים האיטלקי וגזען עם דיפלומה. מפלגת חמשת הכוכבים, מפלגה פופוליסטית אמורפית שלא ניתן לשייך אותה למחנה מסוים ושותפתה של הליגה הצפונית בממשלת איטליה, ירדה מגדולתה, ואילו מפלגת הימין-מרכז של ברלוסקוני התרסקה והפכה לכוח פוליטי די שולי.
במזרח אירופה הסיפור שונה. הימין הלאומני הוא כוח גדול, אם לא הכוח הכי גדול, באזור זה. המתח בין מדינות האיחוד הליברליות במערב לבין המדינות השמרניות והלאומניות במזרח, כדוגמת פולין והונגריה, רק ילך ויגבר, ככל שהמדינות הללו יקדמו אג'נדות קיצוניות יותר בנושאים כמו הגירה, הפלות וזכויות אדם.
לסיכום, הימין הקיצוני שמר פחות או יותר על כוחו - התחזק בכמה מדינות, נחלש בכמה אחרות - אך בשורה התחתונה, לא הצליח להשיג את מטרתו להשיג אחיזה משמעותית בפרלמנט האירופי, והוא עדיין מאוד רחוק מעמדת השפעה בפרלמנט הזה. המפלגות הללו אכן בעלות כוח משמעותי כיום, אך במובנים רבים הן הגיעו למקסימום, לפחות לעת עתה. העובדה שהמפלגות הללו החלו לאמץ עמדה של שינוי האיחוד האירופי מבפנים, בניגוד לרעיון עזיבת האיחוד שהן החזיקו בו בעבר, מראה גם שתהליך הברקזיט השפיע בצורה משמעותית על דעת הקהל האירופית וחיזק את התמיכה באיחוד, לפחות בקרב תושבי אירופה המערבית.
למעשה, במדינות מסוימות, כמו צרפת, נראה שהימין הקיצוני תופס את מקומו של המרכז-ימין השמרני, הקלאסי והממסדי. הבוחרים המבוססים והליברליים של המרכז-ימין לא עוברים לימין הקיצוני, אלא עוברים בעיקר למרכז הליברלי ולירוקים, ומיעוטם גם למרכז-שמאל (כמו שהצליחה מפלגת הלייבור לעשות בבחירות 2017, דווקא תחת הנהגתו של קורבין).
האיום אכן עדיין קיים, ואם מנהיגי המפלגות הממסדיות חושבים שהוא נעלם, הם טועים. רפורמה שמטרתה תהיה צמצום הבירוקרטיה, הגדלת הכוח של האזרחים באיחוד ויצירת כלכלה שבה המטרה היא שהגלובליזציה תעבוד עבור כולם, הן הדרך היחידה לעצור את התחזקות המפלגות הללו בטווח הארוך.
המהפכה של מקרון
במבט ראשון, מקרון לא רשם הצלחה בבחירות. מפלגתו סיימה במקום השני עם 22.4%; כ-70% מהציבור לא שבעי רצון מתפקודו. עם זאת, מקרון הוא עדיין הפייבוריט המוחלט בבחירות לנשיאות הבאות, שיערכו בעוד כ-3 שנים, ב-2022. כמו במדינות אחרות, המפלגות הממסדיות פשוט קרסו. רק לפני כחמש שנים, בתוצאה מזעזעת עבור שתיהן, מפלגת הרפובליקנים והמפלגה הסוציאליסטית השיגו ביחד 35%. הפעם הן קיבלו פחות מ-15%. מפלגת המרכז-ימין פשוט קרסה.
הרובע ה-16 של פריז, ביתם של שער הניצחון וקרית המוזיאונים Trocadero, מזוהה יותר מכל בתרבות הצרפתית עם עושר, ה-High Society, המקבילה הצרפתית ל-Chelsea & Kensington בלונדון ו-Charlottenburg בברלין. מדובר במחוז השלישי בעושרו בצרפת כולה. המעוז השמרני הזה העניק 46% תמיכה למפלגה הרפובליקנית (אז UMP) בבחירות ב-2014; פרנסואה פיון, מועמד השמרנים, זכה שם ל-58% תמיכה בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות ב-2017. בסיבוב השני מקרון הביס את לה פן 87%-13% ברובע, וזה היה רמז מטרים.
46% מתושבי הרובע ה-16 נתנו את קולם בשבוע שעבר למפלגתו של מקרון. סיפור דומה היה גם ברובע ה-7, עוד רובע מבוסס ואריסטוקרטי, בו שוכן מגדל אייפל; אחרי שפיון קיבל שם 52% ב-2017, מפלגתו של מקרון זכתה הפעם ב-46.5%.
שתי המפלגות "הגדולות" של הפוליטיקה הצרפתית כבר אינן גדולות. השמאל הרדיקלי-פופוליסטי של מלנשון קרס גם כן. למעשה, ניצב מקרון מול אופוזיציה אחת משמעותית - לה פן ומפלגתה. לה פן מסוגלת לנצח את מקרון בשדה פוליטי רב-מתמודדים, כמו בבחירות הללו; אלא שבסיבוב שני בבחירות לנשיאות, כמו לפני שנתיים - אין לה כרגע שום סיכוי לנצח את מקרון, לא אהוד ככל שיהיה, אלא אם כן יתרחש שינוי פונדמנטלי בפוליטיקה הצרפתית.
Taken from En Marche Twitter account, All rights reserved
חברי מפלגתו של מקרון חוגגים בליל הבחירות
המצב הזה הופך את מקרון הלא-פופולרי לדמות כמעט בלתי מנוצחת בשנים הקרובות. יחד עם זאת, עד 2022 יעברו הרבה מים בנהר. אחרי הכל, מי בכלל ידע ב-2014 מיהו מקרון?שקיעתו של השמאל הפופוליסטי
לפני מספר שנים, בשיא המשבר הכלכלי, הגיע השמאל הפופוליסטי לשיא - שלטון ביוון, 20% בספרד, 20% בצרפת ובחירתו של קורבין לתפקיד מנהיג הלייבור היו רק חלק מהגל הזה. אלא שכעת, נדמה שהגל הזה נגמר.
מפלגת פודמוס הספרדית פרצה לתודעה כשהצליחה להדהים ולזכות ב-8% מהקולות בספרד רק 4 חודשים אחרי שהוקמה, ללא בסיס כוח פוליטי או דמויות בעלות משקל. המפלגה רק המשיכה לעלות, ולאחר איחוד עם מפלגות שמאל שונות והקמת הגוש "Unidos Podemos" בבחירות 2016, המפלגה זכתה ב-21% וב-71 מושבים בפרלמנט. המסר הפופוליסטי של סוציאליזם, התנגדות לצעדי צנע, תפיסה אירו-סקפטית (התנגדות לאיחוד) ודמוקרטיה ישירה הצליח לסחוף אחריו מיליונים, בשיא המשבר הכלכלי הגדול שידעה ספרד. המפלגה הסוציאליסטית הספרדית, לעומתה, שקעה לשפל היסטורי.
עברו מספר שנים, וכעת המפלגה הסוציאליסטית היא שוב המפלגה הדומיננטית בספרד. בבחירות האזוריות ובבחירות האירופיות שנערכו באותו יום השבוע, המפלגה זכתה בניצחון חד-משמעי. פודמוס, לעומת זאת, חזרה להיות מפלגת נישה.
איש השמאל הרדיקלי, ומנהיגה של מפלגת "La France Insoumise" (צרפת הבלתי נכנעת), ז'אן לוק מלנשון, הצליח לפני כשנתיים לרשום הישג יוצא דופן בבחירות לנשיאות צרפת. כשמולו מתמודדת אשת הימין הקיצוני לה פן, מקרון הקפיטליסט והמפלגה הסוציאליסטית הקורסת, מלנשון הצליח לזכות בכ-20% מהקולות, ובתמיכת כשליש מהצעירים בגילאי 18-24. כבר ב-2012, בבחירות הקודמות לנשיאות, הצליח מלנשון לזכות ב-11%.
ההצלחה הזו של מלנשון לא תורגמה להצלחה סוחפת בבחירות הפרלמנטריות - מפלגתו זכתה ל-17 מושבים, תוצאה סבירה אך לא מרשימה במיוחד.
בבחירות לפרלמנט האירופי הפעם מלנשון ומפלגתו נכשלו וזכו לכ-6.3% בלבד. אותם צעירים שנהרו אחרי מלנשון ב-2017 בחרו ללכת עם הירוקים, שהצליחו להשיג תוצאה מפתיעה של 13.5%.
מלנשון ובכירי מפלגתו. תוצאה מאכזבת עבורם
שנות שלטונו של ציפראס התאפיינו בשיפור מסוים של המצב הכלכלי, אך יוון נותרה במשבר וההבטחות של המפלגה לא מומשו. כעת, המפלגה, שזכתה ב-24% וסיימה במקום השני בבחירות האירופיות, עומדת להפסיד את השלטון למפלגת המרכז-ימין "הדמוקרטים החדשים".
לתפיסתי, השמאל הפופוליסטי הצליח במשך שנים להישאר רלוונטי גם בגלל התנגדותו העיקשת לאיחוד האירופי ולמדיניותו. הברקזיט היה זרז למעין "מלחמת תרבות" שנוצרה, שבה ההתנגדות לאיחוד האירופי היא תפיסה ימנית קיצונית. בעידן שבו דמויות כמו לה פן, פרג' וסלביני, השנואות על השמאל, מובילות את המאבק כנגד האיחוד, וממקדות אותו בעיקר סביב עניין ההגירה, האיחוד האירופי הופך לפופולרי יותר בקרב השמאל. מעבר לכך, אני חושב שמכיוון שהקהל השמאלי הופך להיות יותר מבוסס ומשכיל, ובעל סדר עדיפויות שונה, מאשר בעבר - תקופה שבה מעמד הפועלים היה חלק משמעותי מקואליציית הבוחרים של השמאל. לכן, מפלגות שמאל פרו-אירופאיות, הממקדות את האג'נדה שלהן במשבר האקלים, נושא חשוב במיוחד עבור צעירים, כמו המפלגות הירוקות, מצליחות להתחזק.
הגבולות בין שמאל רדיקלי לשמאל מתון לתפיסת מרכז ליברלית מטשטשים כאשר מרכז הכובד נע לכיוון התפיסה של מהי דמוקרטיה, מהן זכויות אדם, מהו האפקט של הגירה והאם גלובליזציה היא דבר חיובי או שלילי. כך למשל, מפלגת שמאל כמו הירוקים ומפלגת מרכז לכאורה כמו הליברל-דמוקרטים, מצליחות שתיהן בבריטניה להעביר אליהן בוחרים מהלייבור בגלל הברקזיט והעמדה המבולבלת של המפלגה בנושא.
פופוליזם שמאלי מסוג של אנטי-איחוד אירופי הולך ונעלם. כך קרה גם בדנמרק, שם מפלגת השמאל בעלת השם שאינו משתמע לשתי פנים, People's Movement against the EU, שתומכת ביציאה מן האיחוד, קיבלה את התוצאה הנמוכה בתולדותיה וזכתה ל-3.7% בלבד, ולראשונה לא הצליחה להיכנס לפרלמנט.
יש שיאמרו שכעת הפופוליזם השמאלי האנטי-ממסדי מתבטא למעשה דווקא במפלגות מיינסטרים כמו הירוקים, והוא למעשה פרו-אירופי ופרו-גלובלי, ולא ההפך מכך.
ניתוח דמוגרפי של התוצאות - האם מדובר במלחמת תרבות?
הרובע ה-10 של פריז, בצפון העיר, הוא חלק מהאזור "ההיפסטרי" של העיר. רבים מתושבי האזור הם מהגרים - 30% מהם לא נולדו בצרפת היבשתית. מפלגת הירוקים הצרפתית, EELV, הגיעה כאן למקום הראשון עם 28.94%, 27% בחרו במפלגתו של מקרון, 10.45% הצביעו לסוציאליסטים, 6.77% לשמאל הרדיקלי ו-5.64% למפלגת השמאל החדשה Generation.s של מועמד הסוציאליסטים לנשיאות לשעבר, בנואה האמון. במקום השישי הגיעה מפלגת הימין הקיצוני של לה-פן עם 5.14% בלבד.
בסיין-סיינט-דני, בפרברי פריז, אזור עני שבו שיעור המהגרים בצרפת הוא הגבוה ביותר, כרבע מהתושבים, התמיכה בלה פן קצת יותר גבוהה, כ-16%, אך עדיין לא גבוהה במיוחד.
ב-Neuilly-sur-Seine, אחד מהאזורים המבוססים בצרפת, שם 84% מהתושבים נתנו את קולם לסרקוזי השמרן בבחירות לנשיאות ב-2012, גם לא מחבבים במיוחד את לה פן. כ-48% מהתושבים בחרו ב-En Marche של מקרון, לעומת 7.5% בלבד ללה פן.
קצת צפונה משם נמצא מחוז Aisne, אזור כפרי שכלכלתו מבוססת על חקלאות, ובדרום האזור מייצרים את גבינת הברי הנודעת. הכלכלה שם נמצאת בירידה וההגירה לא חיובית, אלא שלילית. לשעבר מעוז של השמאל, המסר הימני-פופוליסטי של לה פן מצליח כאן. בבחירות 2017, היה זה אחד משני מחוזות בלבד בצרפת שתמך בלה פן מול מקרון; בבחירות הללו, זכתה מפלגתה ל-40% באזור, כולל 32% בעיר הבירה של המחוז (לרוב ערים נוטות יותר לשמאל).
ליל, העיר הרביעית בגודלה בצרפת, שוכנת במחוז Nord, ממש בסמוך לגבול עם בלגיה ובמרחק של כחצי שעה בלבד מבריסל. מדובר באחת מהערים האוניברסיטאיות החשובות בצרפת, וככזו, אין זה מפתיע שכ-22% מהמצביעים בה בחרו בירוקים, לעומת 13% בלבד ללה פן. מחוץ לליל נמצאות במחוז עיירות מעמד פועלים קלאסיות, שכלכלתן הייתה מבוססת על כריית פחם. לאחר שהתעשייה הזו שקעה, העיירות הללו נמצאות במצב דומה לעיירות ב-Midwest בארה"ב ובצפון אנגליה; וכמובן שהפופוליזם הימני של לה פן מצליח במצב שכזה - מה שהיה מעוז סוציאליסטי העניק ללה פן 30% ומקום ראשון במחוז הזה כעת, ו-43% בסיבוב השני לנשיאות מול מקרון לפני שנתיים.
נעבור מזרחה לגרמניה. במזרח המדינה, האזור הקומוניסטי לשעבר, מפלגת הימין הקיצוני ה-AfD היא הפופולרית ביותר. האזור היה בעבר מעוז של השמאל הקומוניסטי והרדיקלי, שמיוצג ע"י מפלגת Die Linke ("השמאל" בגרמנית), שנתפסה במובן מסוים כהמשך של מפלגת השלטון המזרח-גרמנית. עם השנים, האזור, שהמשיך לסבול מקשיים כלכליים לעומת מערב גרמניה העשירה, החל לתמוך יותר ויותר בימין הקיצוני, כדוגמת ה-NPD, מפלגה ניאו-נאצית, שזכתה בהצלחה יחסית באזור לפני כ-15 שנים.
במחוז סקסוניה, זכתה מפלגת ה-AfD ל-25% בבחירות הללו. בעיר לייפציג שבמחוז, העיר העשירית בגודלה בגרמניה ואולי העיר המוצלחת ביותר במזרח גרמניה כיום מבחינה כלכלית, סיימו הירוקים במקום הראשון עם 20%, כשה-AfD עם 15.5%; בעיר חמניץ, הנמצאת במצב כלכלי קשה, התרחשו רק לפני כמה חודשים מהומות בין גורמי ימין קיצוני וניאו-נאצים לבין מתנגדיהם. בעיר, שהיא גם ביתה של אחת מהאוניברסיטאות החשובות בגרמניה, זכה ה-AfD ל-23.5%; הירוקים הסתפקו רק ב-11.2%.
מערבה משם, בצפון-מערב גרמניה, שוכנת המבורג, העיר השנייה בגודלה בגרמניה ואחת מהערים החשובות באירופה מבחינות רבות, כולל אקדמאית. 31.2% מתושבי העיר הצביעו לירוקים, 19.8% לסוציאל-דמוקרטים, 17.7% למרכז-ימין של מרקל, ורק 6.5% ל-AfD.
הפער בגרמניה בין המערב למזרח, בין צעירים למבוגרים, לא היה יכול להיות גדול יותר. על פי נתונים שנאספו על ידי חברת הסקרים Infratest dimap ורשת ARD:
מתחת לגיל 25, הירוקים הם הפופולריים ביותר בפער ענק; מעל לגיל 60 זוהי מפלגת הימין-מרכז של מרקל שזוכה ל-41% מהקולות, כשגם הסוציאל-דמוקרטים פופולריים יותר עם 22%, והימין הקיצוני זוכה ל-9%, לעומת 5% בקרב צעירים עד גיל 25.
הימין הקיצוני פופולרי במיוחד בקרב אנשים בגילאי 35-59:
All rights reserved to ARD and Infratest dimap, taken from wahl.tagesschau.de
כשליש מהבוחרים מתחת לגיל 40 בחרו בירוקים (בנוסף לכך 8% הצביעו למפלגה הסאטירית, שמאלית, פרו-אירופית Die Partei ו-4% למפלגת זכויות בעלי החיים Tierschutz Partei)
All rights reserved to ARD and Infratest dimap, taken from wahl.tagesschau.de
רוב העלייה בכוחם של הירוקים בגרמניה נובעת ממעבר בוחרים מהמרכז-שמאל ומהשמאל, אבל למעלה ממיליון איש שהצביעו ב-2017 למרכז-ימין של מרקל הצביעו הפעם לירוקים, וכך גם כחצי מיליון מצביעים ליברליים (שהצביעו ל-FDP).בניימיחן שבהולנד (עיר יפה מאוד שבה זכיתי לבקר), עיר אוניברסיטאית, שהיא גם העיר העתיקה ביותר בהולנד וגם העשירית בגודלה, 25% בחרו במפלגת "השמאל הירוק", 21% בחרו בסוציאל-דמוקרטים ו-11% במפלגת השמאל הליברלית D66; הימין הקיצוני הסתפק ב-6.4%. בצפון הולנד, עיירת הדייגים וולנדם העניקה 31% מקולותיה לימין הקיצוני.
אפשר לתת עוד דוגמאות רבות. בסופו של דבר, לצערנו הרב, הפוליטיקה המודרנית מתנהלת בצורה תרבותית ושבטית, נרצה בכך או לא. הפערים בדפוסי ההצבעה ובתפיסות בין צעירים למבוגרים, בין גברים לנשים ובין ערים לעיירות נמצאים בשיא. מעבר לכך, החלוקה הפוליטית נסובה פחות על האידיאולוגיה הכלכלית ויותר על התפיסה בנוגע לליברליזם, לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולהגירה - והפערים בין אלו הנמצאים בשני הצדדים רק הולכים וגדלים, תופעה שניתן לייחס גם לאינטרנט, שלמעשה זירז, אם לא יצר, הקצנה. תיאוריית "חדרי ההדהוד" אכן מדגימה שהאינטרנט, במיוחד המדיה החברתית, גורמות לעלייה בשבטיות תרבותית. יש שיאמרו שתמיד זה היה כך, אך הנתונים מראים שלא; בשנות ה-80 ההצבעה בקרב קבוצות גיל שונות בבריטניה הייתה די דומה, אך היום יותר מ-60% מהצעירים עד גיל 30 תומכים בלייבור לעומת יותר מ-60% מעל גיל 60 שתומכים בשמרנים. ב-2008 הפער בין הצבעת גברים לנשים בארה"ב עמד על 12%; בבחירות 2016 הוא עמד על 24%.
ייתכן שהפערים הללו בחברה הם בין הגורמים לעלייה בשיעור ההצבעה - דעתם של אנשים היא חזקה יותר לצד כזה או אחר ממה שהייתה בעבר, ולכן יש יותר סיכוי שהם יגיעו להצביע (לפחות משהו חיובי אחד).
הקרב הפוליטי הקיים כיום למעשה בעולם המערבי הוא בעיקר בין תפיסה פרוגרסיבית\ליברלית לבין תפיסה אנטי-ליברלית.
השאלה שנשאלת היא, האם חברה שחלקים בה נעשים כל כך שונים זה מזה תוכל להישאר יציבה לאורך זמן? פתרון לשסע הזה לא נראה באופק. ואם כבר מדברים על שסע, אז נמשיך לבריטניה.
בריטניה השסועה
שלוש שנים עברו מאז משאל העם על החברות באיחוד האירופי, ונראה שבריטניה עדיין רחוקה מלרפא את הקרעים שהוא יצר.
ב-29 במרץ 2019 הייתה בריטניה אמורה לעזוב את האיחוד האירופי; הבחירות הללו כלל לא היו אמורות להתקיים. אלא שהעסקה שאליה הגיעה מיי עם האיחוד נדחתה על ידי הפרלמנט בשלוש הצבעות שונות והברקזיט נדחה לעת עתה ל-31 לאוקטובר.
השמרנים לא הצליחו לקיים את הבטחתם לסיים את תהליך הברקזיט, ובהתאם, נענשו על ידי רוב מצביעיהם תומכי הברקזיט, שרובם הצביעו ל-Brexit Party של נייג'ל פרג', אוסף הזוי של חברי פרלמנט שמרניים לשעבר (אחת מהן היא זו, החושבת ש"המדע יכול למצוא תשובה להומוסקסואליות" - https://www.theguardian.com/politics/2019/jun/02/ann-widdecombe-science-answer-being-gay) וחברי המפלגה הקומוניסטית לשעבר (כמו זו, התומכת בחופש ביטוי גם לסרטונים ג'יהאדיסטיים - https://morningstaronline.co.uk/article/brexit-party-candidate-says-people-should-be-free-watch-child-porn-and-jihadi-videos). בין תומכי המפלגה גם ג'ורג' גלאוויי, חבר פרלמנט לשעבר שסולק מהלייבור ואחר כך הקים מפלגת שמאל רדיקלי בשם "Respect". גלאוויי הוא אנטי-ציוני מוצהר ואנטישמי (הרבה יותר מקורבין, אם כבר), שבעבר הכריז על ברדפורד (העיר אותה ייצג בפרלמנט) כ"אזור נקי מישראלים". לאחר שלא הצליח להיבחר מחדש, הוא החל להנחות בערוץ Russia Today, בערוץ האיראני Press TV וגם בערוץ אל-מיאדין. אכן חבורה מלבבת.
מפלגת הלייבור, שניסתה מאז משאל העם להחזיק את המקל משני קצותיו ולתמוך במדיניות של Soft Brexit כדי לשמור הן על מצביעיה תומכי הברקזיט בעיירות מעמד הפועלים בצפון והן על מצביעיה תומכי האיחוד בערים הגדולות, נכשלה כישלון חרוץ כאשר רוב מצביעיה, התומכים בהישארות באיחוד, עזבו את המפלגה בבחירות הללו ותמכו בליברל-דמוקרטים ובירוקים, שתי מפלגות התומכות זה זמן רב במשאל עם שני ובהישארות באיחוד.
למעשה, בבחירות הללו, שסבבו סביב הברקזיט, שתי המפלגות הגדולות שלא נקטו בעמדות המוצקות יותר בשני צידי המתרס נענשו על ידי בוחריהן.
כ-15% ממצביעי הלייבור בבחירות 2017, בעיקר בצפון, הצביעו למפלגת הברקזיט; אך למעלה מ-40% עזבו את הלייבור לטובת הליברל-דמוקרטים והירוקים. הלייבור גם איבדה משמעותית מכוחה בסקוטלנד ובוויילס, בעיקר לטובת המפלגה הלאומית הסקוטית ופלייד קמרי, המפלגה הלאומית הוולשית, שתי מפלגות מרכז-שמאל התומכות במשאל עם שני על הברקזיט ובהישארות באיחוד. זו התוצאה הנמוכה ביותר של הלייבור מאז 1910.
השמרנים, כאמור, ספגו את המפלה הקשה בתולדותיהם, ואיבדו בוחרים בעיקר לכיוון מפלגת הברקזיט, אך מעט גם לליברל-דמוקרטים, בעיקר בלונדון ובדרום המבוסס.
מפלגת הברקזיט במקום הראשון ברוב האזורים (גם בגלל שהקולות של תומכי ה-Remain היו מפוצלים), הלייבור עדיין מנצחת בחלק מן הערים הגדולות (מנצ'סטר, ליברפול, בירמינגהאם וכו'), הליברל-דמוקרטים ראשונים באזורים מבוססים ובלונדון, הירוקים מנצחים בערי סטודנטים בעלות נטייה שמאלית (ברייטון, בריסטול, נורוויץ') ואילו בסקוטלנד המפלגה הלאומית הסקוטית מחזיקה בדומיננטיות בלתי-מעורערת.
גם בבריטניה אפשר לראות את אותם תופעות שרואים בשאר אירופה.
ראשית, המרכז הליברלי, מפלגת הליברל-דמוקרטים, שהיה חלק מקואליציה עם השמרנים בשנים 2010-2015, נמצא כעת במרחק שנות אור מהשמרנים בנושא החשוב ביותר היום בפוליטיקה הבריטית: הברקזיט - יציאה, מהירה ככל האפשר ואולי גם ללא עסקה עבור חלק מהשמרנים, לעומת תמיכה בלתי-מסויגת בהישארות באיחוד מצד הליברל-דמוקרטים. מנגד, המפלגה השמאלנית ביותר בבריטניה, הירוקים, מחזיקה בעמדה מאוד דומה לזו של הליברל-דמוקרטים, ומשתפת איתם פעולה, לפחות באופן חלקי. מרכז הכובד הפוליטי השתנה, כאמור.
כבר בבחירות 2017 היה אפשר לראות שינויים יוצאי דופן בפוליטיקה הבריטית. מושבים של מעמד הפועלים, שהלייבור החזיקה בהם למשך כ-80-90 שנים, כמו Stoke-on-Trent South ו-Mansfield, הצביעו לשמרנים; לעומת זאת, מושבים אריסטוקרטיים ומבוססים, כמו Canterbury ו-Kensington, הצביעו לראשונה ללייבור אחרי כמעט 150 שנות שליטה שמרנית.
כיצד ייתכן שדווקא כאשר עומד בראש הלייבור מנהיג כמו קורבין המקדם תפיסה כלכלית רדיקלית, סוציאליסטית, ומנגד השמרנים המובילים מדיניות צנע הפוגעת בשכבות החלשות, מתרחשים שינויים שכאלו?
רבים, כמו פרופ' דני גוטווין ואחרים, הצביעו על כך שבמצב שנוצר, שבו התמיכה של השמאל מתבססת בעיקר על המעמדות הגבוהים, לשמאל לא יהיה אינטרס להנהיג מדיניות הפוגעת בקבוצות אלו.
אלא שניתן לראות כי גם כאשר את השמאל מנהיג סוציאליסט מובהק כמו קורבין וגם כאשר מנהיגה אותו, בארה"ב, קלינטון הקפיטליסטית המובהקת (אני מודע להבדלים בין בריטניה לארה"ב אך עדיין), המגמות הדמוגרפיות מבחינת דפוסי ההצבעה נשארות בהתאם - גידול בתמיכה בשמאל בקרב אוכלוסיות מבוססות וגידול בתמיכה בימין בקרב אוכלוסיות מהמעמד הבינוני-נמוך. התפיסה שלפיה האג'נדה של מועמד מסוים, בין אם שמאל מובהק יותר ובין אם מרכזית יותר, יכולה לשנות את התמונה הוכחה כלא נכונה כאשר בבחירות אמצע הכהונה האחרונות שנערכו בארצות הברית, מועמדים מאגפים שונים של המפלגה הדמוקרטית הצליחו או לא הצליחו באופן דומה, פחות או יותר, בהתאם לנתונים הדמוגרפיים והפוליטיים של מחוז הבחירה.
הלייבור איבד מכוחו אך ורק מכיוון שהעמדה של הנהגת המפלגה בנושא הברקזיט אינה עומדת בקנה אחד עם רוב תומכי המפלגה. באופן פרדוקסלי, החשיבה של קורבין הרדיקלי בנושא הברקזיט היא מתונה והגיונית - נקיטת עמדה מוצהרת לטובת צד אחד אכן יכולה לתדלק את מלחמת התרבות הזו ולהגדיל את השסע, ועדיף למצוא פשרה שתאפשר לאחות את השסע שנוצר. זה נכון בעולם אידיאלי, אך פשרה שכזו איננה אפשרית, בוודאי לא כעת.
עבור רוב תומכי הברקזיט, פשרה או ברקזיט רך איננה באה בחשבון; רק יציאה מהאיחוד ללא עסקה, שבהכרח תהפוך את בריטניה למדינה ענייה יותר ותכניס אותה לתוך משבר כלכלי עמוק. עבור רוב מתנגדי הברקזיט, פשרה איננה באה בחשבון כי הם חושבים שכל סוג של ברקזיט יהפוך את בריטניה למדינה ענייה יותר, לא רק ברקזיט ללא עסקה (ויש טעם בדבריהם), ובמיוחד, כי הרעיון של ברקזיט מנוגד לתפיסה הגלובלית הליברלית שלהם. התמיכה בליברל-דמוקרטים, שרק לפני מספר שנים היו נראים כמפלגה חסרת עתיד לאחר שהיו חברים בקואליציה שהעלתה את שכר הלימוד בניגוד להבטחת הבחירות שלהם, נמצאת בשיא כעת, מה שמראה את החשיבות העצומה של נושא הברקזיט בעיני המצביעים.
במצב עניינים שכזה, לא נותר ללייבור אלא לשנות את המדיניות שלה ולתמוך במשאל עם שני, כי זה מה שמעוניין בו רוב בסיס המצביעים שלה - המתבסס בעיקר על צעירים וסטודנטים ותושבי הערים הגדולות. למעשה קורבין צריך לבחור בין לאבד חלק מבסיס המצביעים שלו בצפון למפלגת הברקזיט לבין לאבד חלק משמעותי מאוד מבסיס המצביעים שלו בערים הגדולות. ללא הצלחה משמעותית בסקוטלנד, בעבר מעוז של הלייבור, המפלגה הזו לא תוכל להגיע לשלטון.
המדיניות של הלייבור בנושא הברקזיט אפשרה למפלגה הלאומית הסקוטית, המקדמת את רעיון העצמאות הסקוטית שנדמה שרוב הסקוטים לא תומכים בו, להמשיך לבסס את מעמדה כמפלגת השלטון הטבעית בסקוטלנד. התחושה שהממשלה השמרנית בלונדון לא מתחשבת בצרכים וברצונות של סקוטלנד (שהצביעה ברוב של 62% מול 38% להישאר באיחוד) גרמה גם למפלגה השמרנית בסקוטלנד, שהייתה במגמת עלייה תחת הנהגתה של המנהיגה הליברלית והלסבית המוצהרת, יו"ר האופוזיציה בפרלמנט הסקוטי רות דייוידסון, לאבד מכוחה באופן משמעותי שנתיים בלבד לאחר שזכתה ב-13 מושבים בחבל הארץ.
הירוקים, באופן ספציפי, הצליחו בבריטניה מכיוון שלצד ההתנגדות לברקזיט הם משלבים כמובן גם דגש על משבר האקלים וגם מציעים מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית. זו גם הסיבה שהירוקים הצליחו מאוד בקרב סטודנטים.
הכאוס הפוליטי שיצר הברקזיט בבריטניה הוא יוצא דופן וקשה לאמוד כרגע מה יהיו ההשלכות שלו. בעקבות התפטרותה של תרזה מיי, מתקיימות כעת בחירות לראשות המפלגה השמרנית, שיסתיימו בעוד כחודש. מחליפה או מחליפתה של מיי (בסבירות גבוהה - בוריס ג'ונסון, שר החוץ לשעבר), שיתמנה לראש הממשלה החדש, יצטרך להחליט מהי הדרך הלאה.
הפרלמנט לא מסוגל להסכים על עסקה, משאל עם שני או יציאה ללא עסקה בשלב הזה; בחירות חדשות עשויות להיות הרסניות לשמרנים, כמו גם ללייבור, ועלולות ליצור כאוס מוחלט אם התוצאות יובילו לפרלמנט מפוצל יותר מכפי שהוא כעת. שתי המפלגות הגדולות נמצאות בשפל היסטורי, רק שנתיים אחרי ששתיהן ביחד זכו בכ-82% מהקולות.
מי שיצר את כל הבלגן הזה עזב את תפקידו כבר לפני שלוש שנים. את הנזק שנגרם ייקח ליורשיו עוד שנים לתקן.
עד כאן הפעם. ולמי שרוצה להתעמק,
עוד בנושא הברקזיט והבחירות האירופיות:
https://www.theguardian.com/commentisfree/2019/may/27/second-referendum-labour-corbyn-leave-remain-tories - A second referendum is a bad option for Labour. But it may be the only one left, Owen Jones, Guardian
https://www.politico.eu/article/the-eus-7-post-election-green-priorities/ - The EU’s 7 post-election green priorities, Politico EU
https://www.politico.eu/article/how-europe-voted-election-2019-parliament-results/ - In graphics: How Europe voted, Politico EU
https://www.dw.com/en/eu-election-afd-surge-in-eastern-germany-sets-up-clash-of-cultures/a-48909859 - EU election: AfD surge in eastern Germany sets up clash of cultures, Austin Davis, DW ("The far-right AfD has emerged as the strongest political party in Germany's formerly communist east. With the Greens winning big among young and urban voters, though, the east-west divide looks set to deepen further)
https://www.ft.com/content/fc0cc9e2-82c8-11e9-9935-ad75bb96c849 - European green wave pushes environment to top of political agenda, Financial Timeshttps://www.newyorker.com/news/q-and-a/what-the-green-party-surge-means-for-europes-tenuous-future - What the Green Party Surge Means for Europe’s Tenuous Future, Isaac Chotiner, The New Yorker
No comments:
Post a Comment