La tristesse, n’a pas de fin

 "אתה חוסם את התור!", צעק אדם בכניסה לבית הקפה, בזמן ששקעתי בחולמנות אופיינית.

"כמובן", השבתי במבוכה. "אתה לא ... ? קראתי עליך כתבה, אתה ממש מוצלח!", הוא שינה מיד את הטון. "תלוי איך תגדיר הצלחה", אמרתי, "אבל כן, אני כן, אם זה שווה משהו". הפריחה האביבית שבחוץ עוד השרתה בי קצת אופטימיות, אך זו מיד התחלפה בתחושת חרדה לאבד אותה.

בתוכנית חדשות החוץ השבועית, סיפר המגיש על חשיכה ארוכה ומפחידה, שהתרחשה בצידו השני של העולם, והובילה לגל קור קשה במיוחד. האסטרונום המומחה הסביר, שזוהי תוצאה של התפרצות הר געש באינדונזיה. "זה כבר קרה בשנת 1815", הוסיף. החדשות המטרידות עוררו אצל היושבים בחדר בעיקר סקרנות, ולא פחד. "זה כל כך רחוק מכאן", אמרו.

בחלוף כמה שבועות, זה כבר כמעט היה כאן. הפחד ואי-הוודאות מהחשיכה שרר בכל פינה. הלילה היה ארוך ומכאיב. כמעט ושהצלחתי להתגבר על הסערה, חשבתי לעצמי. כעת, אאלץ להתמודד עם סערה חדשה.

כל החפצים על הרצפה היו שבורים וגופי רעד. התעוררתי מצרחה, בעיניים דומעות. זה היה רק חלום, סיוט שהיה בעבר, ונגמר. אלא שבראשי, הוא עוד היה נוכח.

ביום האחרון שלפני החושך, אי הוודאות ניכרה ברחוב. עשיתי את דרכי לעבודה; מי יודע מתי אוכל לשוב לכאן.

הספקתי להקדים את ההיסטריה ברשתות המזון, והדירה הקטנה נראתה לפתע דומה למחסן של "המתכוננים ליום הדין" מתוכנית הטלוויזיה. וכך, בשעות הדמדומים, הגעתי לאגם הגדול שבמרכז הפארק. השקט והרוגע כאן היו כל מה שהייתי צריך; אלא שהיה זה מעט מדי ומאוחר מדי. עוד רגע, והשמש תיכבה.

לצד האגם, אחרי שורה של פרחים צבעוניים, ראיתי פרח בודד, שהיה נראה לי כה מרהיב. כה יפה הייתה בדידותו המזהירה. חרגתי ממנהגי וקטפתי אותו. בבוקר החשוך שלמחרת, שלא נראה כלל כמו בוקר, פתאום ראיתי אור מבצבץ מהמרפסת. הפרח היפה שקטפתי זהר והאיר את החשיכה, כאילו נשלח אליי כדי להאיר את ביתי החשוך והבודד.

"לא ראיתי בחיים דבר כזה", אמר בתדהמה עומר. הוא היה המומחה הגדול ביותר שהכרתי בתחום הצמחים, שבו לא התיימרתי להבין דבר. "איפה מצאת את הפרח?", שאל. "ליד האגם", עניתי. "כל כך מוזר", הוא אמר, ואז הוסיף, "לא כל הנוצץ זהב". "למה אתה מתכוון?", שאלתי, ואז הוא מיד השיב, "לא חשוב. אני ממילא כבר צריך ללכת".

"זה סתם שטויות", חשבתי לעצמי. זה לא שיש לי משהו אחר להיאחז בו, חשבתי. הוצאתי את הקנבס ואת צבעי השמן, והתחלתי לצייר את הפרח. את הפרח הזוהר היה אפשר לצייר רק לאורו שלו.

לילות חלפו, וגם ימים. קשה להבדיל בין היום לבין הלילה, כשהחשיכה לא נפסקת.

ביום אחד, כשכבר האור היה קרוב, לפתע עומר דפק על הדלת. "מה קרה?", הוא אמר בעיניים מפוחדות. "קרה משהו?", שאלתי. "חשוך כאן, לא? מה עם הפרח?". "מוזר, רק הבוקר השקיתי אותו", השבתי. "תסתכל על היד שלך", הוא אמר, והאיר עליה עם פנס. היד הייתה מלאה בחתכים עמוקים, בצורת עליו של הפרח. "איך יכולתי לא לראות את זה?", אמרתי כשהפנס חשף פצע נוסף, באזור החזה.

"אתה זוכר את מה שאמרתי לך?", שאל עומר. "כן", אמרתי בקול חרישי. "איך ידעת?". "כמה ניסיונות כואבים". "רציתי רק סיבה להאמין, שהעצב יש לו סוף..", אמרתי בבכי. "הכל יהיה בסדר", הוא אמר, וטפח על השכם שלי. "בוא ניקח אותך לבית החולים".

ביקור הרופאים במחלקה הפנימית כמעט והסתיים, ונשאר רק חדר 940 בקצה המסדרון.

החשיכה כבר כמעט נעלמה, ואני הייתי בבית החולים, מחובר לחמצן. המוניטור צפצף ללא הרף. יש פצעים שאפשר לרפא, ויש כאלו שלא, אמרתי לרופאה, והיא הנהנה בהבנה.

כשחזרתי הביתה, כל מה שרציתי זה לישון, אבל הרעש המחריד חדר לי לחלום. אי אפשר לברוח מהעבר, לא משנה כמה אנסה. קמתי לתלות את הציור, למרות הכל, וחשבתי כמה אני מתגעגע. נפצעתי, אבל לא רציתי להשאיר את הפרח שוב לבד. אם לצטט את אבידן, אם כך ואם כך, הכתם נשאר על הקיר.

בשעת בוקר שמשית באוניברסיטה, חדר הישיבות התמלא באנשים. השתדלתי להתחבר לאווירה החגיגית, ככל שיכולתי.

היא הסתכלה עליי בעיניים דומעות, חיבקה אותי, ואמרה שהכול יהיה בסדר. נותר לי רק לקוות.

בינתיים, לקחתי עוד פרוסה מהעוגה. זה בוודאי לא יזיק. אולי עד הבוקר, הכאב הזה יחלוף.

All rights reserved to The Beatles