בבוקר קר וסגרירי אחד, הגעתי לבית החולים.
המבנה היה מרשים במיוחד, והיה נדמה כאילו היה חלק מסט של סרט עתידני. שלטים גדולים נתלו כדי שאף מבקר, בין אם היה הרופא החשוב ביותר או החולה האומלל ביותר, לא יוכל לפספס את ההתקדמות הטכנולוגית שהושגה כאן. ובעידן שבו הטכנולוגיה חשובה יותר מכל רגש, המונים עמדו בתור כדי שיוכלו להיות מטופלים על ידי הרובוט המתוחכם. הרופאים שנותרו בבית החולים תהו כיצד אפשר לוותר על הרגישות של טיפול אנושי, ואני תהיתי על האירוניה שבדבריהם.
נותרתי מיושן, אך לא הייתי בטוח אם זה היה מתוך אמונה בדבר, או כאנטיתזה לחברה שאכזבה אותי שוב ושוב.
את פניי קיבל הפרופסור הנחשב, שהתגלה כאדם קר וציני, ובעל ארשת פנים זועפת במיוחד. "בוא אחריי", הוא פקד עליי. יום אחר יום איתו הזכיר לי, שפצעים ישנים שניסיתי להדחיק, עדיין נשארו. כל צעקה או איום מצדו הזכירו לילות קרים וארוכים, ואת העצב שבא בעקבותיהם.
ביום אחד בחדר הישיבות, חשבתי שמצאתי סוף סוף אוזן קשבת, אך הרגע הטוב הזה נקטע בחדות, כשהפרופסור הגיע וצעק, שכאן לא מדברים על רגשות. "תהיה בעוד חמש דקות בחדר 802", הוא פקד בצורה מאיימת. הכאב שנותרתי איתו לא היה דבר שחמש דקות של הזלת דמעות בחדר צדדי לא יכלו לפתור.
חדר 802 היה בקצה המסדרון הארוך והאפור. הטכנולוגיה יוצאת הדופן והחדשנית לא הייתה יכולה להעלים את הבדידות ששררה כאן.
בחדר חיכה נער מתבגר, שנראה סובל מכאבים, ולצדו דמות, שנראתה לי מאיימת. הכרתי את שיטת העבודה של הפרופסור, ולכן, לא אמרתי דבר עד שיגיע. הכנתי את התיק עבור הפרופסור, והאיש בהה בי בכעס לא מובן. כשהפרופסור הגיע, הוא קרא את התיק שמסרתי לו, ומיד, צעק על הנער.
"אתה סתם שקרן", הוא אמר. "רק רצית להתחמק מבית הספר, נכון?". האיש המאיים הנהן בהסכמה מלגלגת, "זה שום דבר ששתי סטירות לא יפתרו".
"אתה תקבל את העונש שלך", אמר הפרופסור לנער, וקרא לאב להצטרף אליו למשרדו.
התיישבתי מול הנער. היה נדמה לי שהוא הבין, מבלי שאמרתי דבר.
"מתישהו זה יהיה יותר טוב?", הוא שאל בקול חרישי.
"כן", אמרתי, אבל לא באמת התכוונתי. הוא היה נראה לי שברירי מדי כדי לשמוע את האמת.
ישבתי מולו בשקט, ודמעות זלגו מעיניו. כמה הוא חיכה לחיבוק, שמי ידע אם, ומתי יגיע.
ברגע אחד, נזכרתי במשהו, והוצאתי מהתיק שלי פנקס ריק, אחד מני רבים שקיבלתי במתנה בתקופת החגים, כאילו הייתה לכך איזושהי יכולת להמתיק את הגלולה המרה. נתתי את הפנקס הריק לנער. "זה יעזור לך", אמרתי. "אתה יכול להסביר?", הוא שאל. "אנשים יכולים לאכזב אותך. הנייר לא", אמרתי ומיהרתי לצאת מהחדר, כדי שלא אתפס ברגע של חולשה. כבר הבנתי שאסור לי להציג אותה כאן, או בכלל.
מחוץ לחדר חיכה הפרופסור בעיניים אדומות. הבנתי, שהוא צפה בנו כל הזמן. לא תיארתי לעצמי שאראה את האיש הנוקשה הזה בוכה, אך לא יכולתי להגיד דבר. הפחד ממנו היה גדול מכל רגש אחר. הוא הסתכל עליי, ומבלי לומר מילה, הניח בידיי פנקס, ומיד עזב. פתחתי את הפנקס ובדף הראשון היה כתוב, "ציניות היא הדרך היחידה להתמודד עם רגשות הכאב".
את כוחה של הציניות למדתי היטב, אך נדמה היה לי שהפרופסור הוכיח לעצמו, שציניות לא תוכל להסתיר את הכאב לעד.
מהלובי ההומה צפיתי בהמונים בורחים פנימה מהגשם השוטף. הרוח הייתה חזקה, והעץ כמעט ונפל. רק פרח אחד סירב להתכופף בפני הגשם. חשבתי לעצמי, שאולי בעולם קר ומנוכר, עוד נותרה רגישות היכן שהוא.
וכך, אמשיך להעמיד פנים שחיי לעולם לא ייגמרו, ושפרחים אף פעם לא מתכופפים כשהגשם יורד.
No comments:
Post a Comment