אביב הופיע מחוץ לחלון. הציפורים בגינה היו במלוא הדרן. אור נפלא הביא איתו גם תקווה מחודשת.
לפתע, רעם הרעיד את העולם שמסביבי. הכל התנפץ בבת אחת. חיפשתי את הציפורים ולא מצאתי. גם האור נעלם, גם התקווה. קצר וחטוף ושובר את הלב, לראות שהוא תכף נגמר.
התכנסתי בתוך עצמי, כמו שידעתי תמיד לעשות. הכאב היה מוכר לי, אבל היה בו משהו שונה.
קיץ. ישבתי על שפת הבריכה הומת האדם. לנגד עיניי חבורת בני נוער שיחקו בכדור. לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי, איך זה שהרעם הזה ערער רק אותי. הכל מסביב היה נראה רגיל, ורק בפנים הסערה עדיין לא שככה.
הסתיו התאים את עצמו למה שהתרחש בפנים. האפרוריות הייתה המעבר בין האור לגשם.
אמרו לי פעם שהחיים מתחילים בכאב. זה היה נכון כשהתחיל לרדת גשם. וככל שהגשם בחוץ התגבר, כך התגברו הדמעות בפנים. כל כך הרבה חושך, ולא ראיתי כלום. רק התקווה האירה אותי.
מבלי ששמתי לב, היה זה שוב אביב. הגשם עוד היה שם, מעין תזכורת קבועה לכאב.
הבטתי שוב מהחלון. בצד השני של הכביש ראיתי עץ גדול ומרהיב. הציפורים חגו סביבו. חשבתי לעצמי, כמה עצוב זה שהעץ הזה כל כך רחוק. למה הוא לא יכול להיות קרוב יותר אליי?
ציוץ הציפורים היה כה מתוק אך כה מריר.
ואז הבנתי במה זכיתי. דמעות שוב זלגו מעיניי. העצב היה מהול הפעם במעט אושר ותקווה.
פרחיו הצבעוניים והמלבלבים של העץ הזכירו לי שיש עוד טעם לחיים.
No comments:
Post a Comment