Moonage Daydream: The Only Living Boy in New York

פרק 1: New York State of Mind

המטוס נחת בשדה התעופה הידוע בעולם. גשם שוטף, שהיה נדמה שיהפוך לשלג בכל רגע, הזכיר שזו העונה הקרה בשנה.

ונדמה שהגשם כיסה את עיניי, כך שלא אוכל לראות, את מה שממילא לא יכול היה לקרות.

כולם קינאו בי שאני עובר לכאן. עבודה יוקרתית, שכר טוב, ומגורים בעיר שכולם חולמים לגור בה. איכשהו, בשבילי, זה היה נראה פחות זוהר. הייתי מוכן להתפשר ולהיות רופא בבית חולים מקרטע, בעיר נידחת, אם הייתי זוכה לאושר שקיוויתי לו. אבל, אמרתי לעצמי, אם כבר, לפחות שהייאוש יהיה יותר נוח. כאן זה לא לונדון, וחבל שכך, אבל אני אסתדר.

הסתגלתי לעבודה החדשה במהירות רבה; זכיתי למחמאות ולשבחים. שוב, לא זה מה שחיפשתי. כל יום בעיר הזו הזכיר לי את הבדידות. השירים של הצמד האהוב עליי, סיימון וגרפונקל, נראו לי פתאום מאוד מוחשיים.

התפיסה שלי כלפי עצמי, שאני לא שווה, לא מספיק טוב, לא יפה, לא מעניין, לא מוכשר, לא חכם, נשארה. ניסיתי להילחם בה אך לעיתים, היה נדמה לי שאין טעם. הייתי שקוע בזה, ולא שמתי לב להתקדמות שלי ולהצלחה שלי.

חוסר הביטחון שלי השתלב באופן מלא עם התפיסה האמריקאית; תמיד הייתי בטוח שאף אחד לא רוצה לשמוע את מה שאני מרגיש, ושלאף אחד לא אכפת. והנה, זה באמת היה נכון כאן. לאף אחד לא אכפת. אני באמת לבד.

נמאסו עליי הערותיהם של אחרים, שראו את הדברים רק מנקודת המבט שלהם. אין לי חשק לשמוע מה אומרים כל הזמן, שהכול עובר ומסתדר.

זה היה יום קר במיוחד, אפילו יותר מקודמיו. העלים היו חומים, והשמיים היו בגוון מעורפל של חורף. הקפדתי ללכת לעבודה ברגל בכל יום, אבל ביום הזה העדפתי לנסוע ברכבת התחתית. המוני אדם נדחסו בקרון. כולם מנוכרים זה לזה, מעמידים פנים שהחיים שלהם נפלאים כשבעצם הם לא. ניסיתי לנשום בשקט, בתוך החושך.

כמה רעש היה בשקט המוחלט כאן; והשלטים אמרו שמילותיהם של הנביאים כתובות על קירות הרכבת התחתית.

הדמעות שלי זלגו. מסביבי נעצו בי מבטים. הבנתי שעליי להמשיך לשחק את המשחק המצופה ממני.

הוזמנתי הערב לארוחה. כבר ידעתי שיהיה עליי להשלים עם העמדת הפנים הצבועה הזו, ולהציג את הסיטואציה הנוכחית בחיי כנפלאה.

כשסיפרתי לעמיתיי בעבודה על חנות הפרחים שהמליצו לי עליה, הם הזדעזעו. "זה אזור מאוד מסוכן", הם אמרו. "אתם מתכוונים שיש שם אנשים שלא נראים כמוכם? אני אעמוד בזה". היה נדמה שהם הזדעזעו מהאמירה הזו אף יותר. נדהמתי עד כמה הליברליות של אנשים משכילים לכאורה, היא גם כן העמדת פנים.

המוכר בחנות הפרחים פנה אליי. "אל תהיה כל כך עצוב. בסוף השמש עוד תאיר לך פנים". בחוץ השמש הגיחה סוף סוף מבין העננים והאירה את הרחוב היפה והשקט.

חשבתי לעצמי, שבכל זאת יש במקום הזה גם קצת יופי.

פרק 2: April Come She Will

כמה חודשים חלפו. החורף חלף, אך הבדידות לא.

אני עדיין לא יודע למה אני מחכה. הזמן עבר, מבלי שיכולתי למצוא אותו; הייתי רוצה להשתנות, אך לצערי, כנראה שאנשים אינם משתנים.

התיישבתי על ספסל בפארק. כמה סוריאליסטי היה להיזכר בכל סדרות הטלוויזיה והסרטים שצולמו כאן; כמה ברור היה הניגוד בין הזוהר שהוצג בטלוויזיה לבין החיים האמיתיים, שהיו הכל מלבד זוהרים.

בראשית אפריל, רופאה חדשה הגיעה למחלקה. מלכתחילה היה נדמה לי שהיא שונה מהאחרים.

איכשהו, אזרתי את האומץ להזמין אותה לארוחת צהריים.

נזהרתי לא להיקשר; כבר שילמתי את המחיר הרגשי במקרים דומים בעבר. אבל כעת, סוף סוף היה לי עם מי לדבר. וגם אם הרגשתי רק טיפה פחות בודד, זה היה ההבדל שהפך את החיים לשמחים יותר. ברגעים מסוימים, הייתי מוכן לעשות הכל, רק כדי לזכות בקצת תשומת לב, וחברה אנושית.

הקיץ הגיע. חודש יולי, והיא עזבה ללא שום התראה. יכולתי לספר לעצמי שלא נקשרתי, אולם אני יודע שזה היה לא נכון. ויתרתי על ארוחת הצהריים. נותרתי בתחושת ריקנות.

ספטמבר. כבר הסתיו עכשיו, ולא צריך סיבה כדי להיות עצוב. A love once new, has now grown old.

כמה חיכיתי לשמוע מילה, שלא נאמרה.

ישבתי על הספסל בפארק שוב, מוצף בפחדיי השקטים. פרצופים מחייכים מסביב, רק אצלי דמעות.

אבן לא מרגישה שום כאב. אי אף פעם לא בוכה.

פרק 3: היום המושלם

דווקא כשרציתי שהוא יעבור במהרה, כשמאסתי בכאב המתיש הזה, הזמן עבר לאיטו. ככה זה בחיים, אני מניח.

ניצלתי את הזמן הפנוי שלי למחשבות. כנראה שלחשוב היה הדבר שידעתי לעשות בצורה הטובה ביותר. הגעתי למסקנה, העצובה והנכונה ככל הנראה, שלפעמים הדברים השמחים והיפים ביותר בחיים, הם גם הדברים העצובים ביותר. עברו כבר כמעט מאה שנה מאז הפרדוקס של שרדינגר, ודבר לא השתנה.

וכמו היה זה מעין איתות קוסמי כלשהו, ביום שהמסקנה הזו התקבעה בראשי קיבלתי את התזכורת הטובה ביותר. אפילו לאתאיסט מוחלט כמוני זה היה נראה מוזר מדי.

חלפו כבר כמה שנים טובות, אבל שום זיכרון מאז לא חלף. הכל היה עדיין טרי, כאילו היה זה רק אתמול. הגעגועים רדפו אחריי עד לארץ רחוקה.

המתנתי במסעדה ההומה מאדם, אבל הדבר היחיד ששמעתי היה הגשם שירד בחוץ. יום חורפי חשוך בדצמבר.

שקט מביך שרר בהתחלה. נדמה שהכול כבר נאמר, למרות שלא נאמר דבר. הלוואי שהייתי יכול לומר את מה שאני באמת מרגיש וחושב. אף פעם לא התרגלתי להעמדת הפנים הנפוצה כאן.

ולמרות זאת, זה היה היום הכי טוב שהיה יכול להיות. אמנם היה קר וחשוך, אך הרגשתי כאילו השמש זורחת כמו ביום קיץ מהביל, ומסביבי הכל היה צבוע בצבעים בוהקים.

נזכרתי, שאני יכול להיות שמח גם לפעמים. לפחות הפעם קיבלתי חיבוק. כמה טיפשי היה זה שהמחווה הסתמית הזו הייתה בשבילי כל כך משמעותית, כאילו זכיתי באיזה פרס חשוב. בשבילי זה היה הפרס שנתן לי קצת כוח להמשיך הלאה. וביום מושלם שכזה, חשבתי לרגע שאני אדם אחר, טוב יותר.

לכל דבר טוב יש סוף, כך אמרו חכמים ממני, וצדקו. וכשהיום הזה עמד להסתיים, גם השמחה פינתה את מקומה לעצב ולהרהור.

הלכתי ברחוב, ועל רצפתו טפטפו טיפות, שאי אפשר היה להבין מהו מקורן. פתחתי את המטרייה; היא כל כך גדולה, אבל איכשהו, זהו אני תמיד שנרטב. אני מניח שאני קוצר רק את מה שזרעתי. הרהוריי הובילו אותי להיזכר במסקנה ההיא שהגעתי אליה. הדבר הכי שמח הוא לפעמים גם הדבר הכי עצוב.

כמה טוב היה לחיות ללא דאגות ופחדים.

בדרך הביתה, אני מקווה שבסוף עוד יהיה לי טוב. הלוואי שיכולתי להאמין בכך בלב שלם.

איכשהו, הצלחתי לסיים גם את היום הזה עם דמעות. לא הייתי רוצה להיות אבן, או אי. עדיף להרגיש ולכאוב. לפחות זכיתי להרגיש משהו.

נכנסתי דרך הדלת האפורה אל החלל האפרורי. בתוך אגם קפוא, ראיתי תמונה שלא זיהיתי. מה אפשר לעשות מלבד לחכות, שיגיע בוקר חדש.