2:30 בלילה בשעון מזרח ארה"ב, 9:30 בבוקר בישראל. רשתות הטלוויזיה האמריקניות קבעו כי טראמפ ניצח בוויסקונסין, ולפיכך, עבר את 270 האלקטורים הדרושים ונבחר לנשיא ארצות הברית. 20 דקות מאוחר יותר, הוא כבר נשא את נאום הניצחון שלו.
כמעט ארבע שנים חלפו מאז אותו ליל בחירות (טראומתי, אם יורשה לי, להוסיף בנימה אישית) ב-2016, בו העולם הכה בתדהמה וצפה בדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב. את ניצחונו האלקטורלי הוא היה חב במידה רבה לניצחונו במדינת וויסקונסין.
החל מהמאה העשירית, שבטי המיסיסיפיאן והאונאוטה התגוררו באזור זה. מגלה הארצות הצרפתי ז'אן ניקולה (Jean Nicolet) היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1634, כשהפליג באזור האגמים, והגיע לחופה של ההתיישבות הילידית רד בנקס, היום העיר גרין ביי. מגלי ארצות וסוחרים צרפתים המשיכו להגיע לאזור במאה השנים הבאות, ואף השתמשו בה כנתיב מסחר לסחר פרוות, אך לא הוקמו מושבות צרפתיות.
במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שהתרחשה בין 1754 ל-1763, השתלטה בריטניה על האזור. גם הבריטים התעניינו בעיקר בסחר פרוות, אולם בתקופתם החלה התיישבות אירופאים, במיוחד של צרפתים-קנדים, אך היא הייתה עדיין בהיקפים קטנים. ב-1783, לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, נחתם הסכם בין בריטניה לארצות הברית, ו-וויסקונסין הפכה לטריטוריה אמריקאית (אך עדיין לא נחשבה למדינה).
By Royalbroil - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=35330335
עד לאמצע שנות ה-30 של המאה ה-19, ההתיישבות בוויסקונסין הייתה מוגבלת, וב-1830 התגוררו בה 3,635 תושבים בלבד. סלילת תעלת אירי, שחיברה בין האוקיינוס האטלנטי לאזור האגמים הגדולים, האיצה את ההתיישבות באזור; יאנקים (אמריקאים צפוניים ממוצא אנגלי) החלו להתיישב בוויסקונסין, וכמוהם גם אוכלוסיות גדולות של מהגרים גרמנים, אירים ונורווגיים, שייסדו מוסדות קתוליים ולותרנים במקום. האוכלוסיות הילידיות והצרפתיות-קנדיות שהתגוררו באזור קודם לכן נושלו ממעמדן.
לאחר המלחמה עברה המדינה התפתחות מואצת, גידול משמעותי באוכלוסייה, תיעוש ובנייה של מסילות רכבת. בצפון המדינה, אזור מיוער במיוחד, צמחה תעשיית המסחר בעצים ותוצרי עץ; בדרום המדינה צמחה חקלאות ענפה. חקלאות החלב התפתחה במיוחד, ו-וויסקונסין תהפוך למדינה הידועה בייצור מוצרי חלב, עד ליום הזה (נודעה במיוחד הגבינה Wisconsin cheese).
בסוף המאה ה-19, גדלה אוכלוסיית וויסקונסין ליותר מ-2 מיליון איש. בדומה לשכנותיה למערב התיכון ואזור הערבות (Prairies) האמריקני, היו בה אוכלוסיות משמעותיות של מהגרים גרמניים, מזרח-אירופאים וסקנדינביים, שעסקו בחקלאות או בתעשייה בערים הולכות וגדלות, כמו מילווקי, והביאו איתם רעיונות פרוגרסיביים ופופוליסטיים, כמו זכויות עובדים. יהיה זה הזרז לשינוי פני האזור ברמה הפוליטית.
איור של מילווקי התעשייתית ב-1882
האגף השמאלי-פופוליסטי של המפלגה הרפובליקנית באותה עת (דבר שנשמע הזוי בימינו), היה הדומיננטי ביותר בפוליטיקה של המדינה באותה עת. הם הובילו לשינויי חקיקה פרוגרסיביים משמעותיים, כמו דמוקרטיזציה של הבחירות במדינה, ע"י יצירת מערכת פריימריז מקיפה ופורצת דרך, הראשונה מסוג זה בארה"ב; חוקי הפיצויים לעובדים (בגין נזק הנגרם בעבודה) הראשונים בארה"ב; חקיקת שאפשרה גביית מס הכנסה ויצירה של רשת אוניברסיטאות ציבוריות שהנגישו את ההשכלה הגבוהה. מי שהוביל את הצעדים הללו היה הפוליטיקאי החשוב ביותר בהיסטוריה של וויסקונסין, רוברט לה פולט (שזכה לכינוי Fighting Bob), בן למהגרים מצרפת וסקוטלנד. לה פולט כיהן כחבר קונגרס מ-1885 עד 1891, מושל וויסקונסין מ-1901 עד 1906 וסנטור מטעם המדינה מ-1906 עד למותו ב-1925; עוד נחזור אליו בהמשך.
כרזה סוציאליסטית מאפריל 1910, החוגגת את ניצחונו של סיידל.
PD-US, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=62103901
7 ראשי עיר סוציאליסטיים נוספים מלבד סיידל נבחרו בוויסקונסין; 2 מהם במילווקי, דניאל וובסטר הואן שכיהן בין 1916 ל-1940 ופרנק זיידלר, ראש העיר הסוציאליסטי האחרון של עיר גדולה בארה"ב, בין 1948 ל-1960. פוליטיקאי סוציאליסט חשוב נוסף בוויסקונסין היה ויקטור ברגר, מהגר יהודי מהונגריה, שהיה אחד משני חברי מפלגה בלבד שכיהנו בקונגרס האמריקני.ב-1912 מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות, יוג'ין דבס, שרץ עם סיידל כמועמד לסגן נשיא, זכה ב-8.37% מהקולות במדינה, כולל 27% במחוז מילווקי. מועמדותו של הנשיא הרפובליקני לשעבר טדי רוזוולט, במסגרת המפלגה הפרוגרסיבית, פיצלה את קולות הרפובליקנים, ואפשרה לווילסון, הנשיא הדמוקרטי הנבחר, לנצח במדינה - הדמוקרטי השני בלבד שעשה זאת בין 1856 ל-1932 (הראשון היה הנשיא קליבלנד ב-1892).
במהלך שנות שלטונו של ווילסון, היה לה פולט ממתנגדיו החריפים, במיוחד על רקע ההחלטה להשתתף במלחמת העולם הראשונה. במקביל, נעשתה המפלגה הרפובליקנית שמרנית יותר, ולה פולט החליט לפרוש ממנה ולרוץ ב-1924 כמועמד עצמאי לנשיאות, מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, ובברית עם המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת האיכרים והחוואים הפופוליסטית. הוא זכה ב-16.6%, עם כמעט 5 מיליון קולות; היה זה אחד מהקמפיינים המוצלחים בהיסטוריה של מועמד שלישי (שאינו דמוקרטי\רפובליקני). על רקע עמדותיהם השמרניות של המועמדים הרפובליקניים (הנשיא המכהן דאז קולידג') והדמוקרטיים (ג'ון דייויס), לה פולט ייצג עמדה שמאלית-פופוליסטית. המדינה היחידה בה ניצח, עם זאת, הייתה וויסקונסין, מדינת האם שלו. מעט לאחר הבחירות הוא נפטר, אך בני משפחתו המשיכו במעורבות פוליטית. קרוב משפחתו, דגלאס לה פולט, מכהן מאז 1983 כמזכיר המדינה של וויסקונסין.
הפרוגרסיבים נותרו כוח בוויסקונסין, אך לא לזמן רב. המדינה הפכה למאוזנת יותר מבחינה פוליטית - הצביעה לפרנקלין רוזוולט ב-1932, 1936, 1940 ולטרומן ב-48, אבל למועמדים הרפובליקניים ב-1944, 1952, 1956 ו-1960. ארגוני העובדים המשיכו להחזיק בהשפעה פוליטית, אך בשנות ה-50 עלה לגדולה הסנטור מטעם וויסקונסין, ג'וזף מקארתי הידוע לשמצה. פעילותו בסנאט, שם הוועדה בראשותו הילכה אימים על עשרות אישים ש"נחשדו" באהדה לקומוניזם, בהם שחקנים ואנשי רוח ומדע, הומוסקסואלים ובני מיעוטים, ובהם יהודים. פעילותו הביאה לו פופולריות רבה באמריקה שהייתה שרויה בשיאה של המלחמה הקרה עם ברית המועצות. בראשית פעילות הוועדה היה חבר בה גם בובי קנדי, אז כמשפטן (ולא כפוליטיקאי), אך בהמשך, כשהוועדה הקצינה את פעילותה, הוא עזב; מקראתי החל לחקור את הצבא ואת אנשי הדת והסתכסך איתם, מה שהוביל לנפילתו של הסנאטור הגזען, ולסיום ציד המכשפות שניהל. הוא הודח מראשות הוועדה, שקע בדיכאון, התמכרותו לאלכוהול הקצינה והוא נפטר במאי 1957 משחמת הכבד.
מי שהיה יד ימינו של מקארתי בשנותיו האחרונות היה רוי כהן, עורך דין יהודי שהיה חבר בצוות התביעה נגד זוג המרגלים היהודים, יוליוס ואתל רוזנברג, ב-1951. כהן, הומוסקסואל בארון, ניהל במשך חייו מסעות צייד נגד הומוסקסואלים ובני מיעוטים, ובהם יהודים; הוא נודע באכזריותו. מאמצע שנות ה-70 שימש כעורך הדין, המנטור ואיש אמונו של דונלד טראמפ (מי אם לא?), עד לפטירתו ממחלת האיידס ב-1986.
וויסקונסין הלכה ונעשתה יותר דמוקרטית; ב-1988, למרות ניצחונו המוחץ של בוש האב בבחירות לנשיאות, המדינה תמכה במייקל דוקאקיס, המועמד הדמוקרטי. בוש כמעט ניצח בוויסקונסין ב-2004, אך אובמה זכה במדינה בקלות ב-2008; ב-2012 הוא ניצח בפער של כ-7%, על אף העובדה שהמועמד הרפובליקני לסגן הנשיא, פול ריאן, כיהן מטעם וויסקונסין בבית הנבחרים האמריקני. 32 שנה אחרי הניצחון הרפובליקני במדינה, ניצח בה טראמפ.
התמיכה בדמוקרטים במדינות המערב התיכון, כמו וויסקונסין, הגיעה בעיקר מלבנים, רובם חסרי השכלת קולג'. שורשי התמיכה שלהם במפלגה הדמוקרטית נעוצים בתפיסות הפופוליסטיות שתיארתי קודם לכן, שיוצגו על ידי הדמוקרטים ביתר שאת מאז בחירתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ויישום תכנית "הניו דיל" להתמודדות עם השפל הכלכלי באותה עת.
לבנים בעלי השכלת קולג', שרובם מתגוררים באזורי הפרברים של הערים הגדולות, היו במשך שנים תומכים מובהקים של הרפובליקנים, שייצגו תמיכה בממשלה קטנה והורדת מיסים. נושא זכויות האדם החל להיות משמעותי כבר בשנות השישים, אך הפופולריות של תפיסות ליברליות, כמו זכויות להט"ב, זכות להפלות ושיוויון לשחורים גדלה לקראת סוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, כששיעור בעלי השכלת הקולג' הלך ועלה במקביל.
עוד בימי ביל קלינטון, ויש שיאמרו עוד לפני כן, החל השינוי בדפוסי ההצבעה; התהליך הואץ בתקופת אובמה, אך תנועה משמעותית התרחשה רק בשנים האחרונות. הרפובליקנים פנו לפופוליזם ימני, בדומה למפלגות ימניות אחרות בעולם המערבי. הדבר אמנם סייע להם לזכות באהדת לבנים שאינם בעלי השכלה, אך הם איבדו נתח גדול מהתמיכה שלהם בקרב לבנים בעלי השכלה. אלו אינם אותם מצביעים רפובליקנים נלהבים, שתמכו ברייגן, בוש ורפובליקנים אחרים.
הבעיה המרכזית של הדמוקרטים ב-2016 הייתה, ואולי עדיין קיימת, היא העובדה שהמדינות החשובות מבחינה אלקטורלית - בגלל שיטת האלקטורים - הן מדינות ששיעור הלבנים בהן, ושיעור הלבנים שאינם בעלי השכלה בפרט, הוא גבוה מהממוצע האמריקני. הדבר נכון במיוחד לגבי המדינות מישיגן ו-וויסקונסין.
מעבר לכך, העלייה בתמיכת הדמוקרטים בקרב בעלי ההשכלה לא פיצתה על הירידה בתמיכה בקרב אלו שאינם בעלי השכלה, ועל הירידה באחוזי ההצבעה של האפרו-אמריקנים. גם במקרה זה, הדבר נכון במיוחד בוויסקונסין, שבה הדמוקרטים התקשו לשפר באופן משמעותי את התמיכה בהם באזורי הפרברים של מילווקי.
ניתן לראות זאת בטבלה הבאה של המרכז האמריקאי לקדמה (Center for American Progress):
על פי אותו ניתוח של המרכז האמריקאי לקדמה, אם שיעור ההצבעה של האפרו-אמריקנים בוויסקונסין היה נותר זהה ב-2016, קלינטון הייתה מנצחת, בפער דחוק אמנם (הדבר נמצא נכון גם למישיגן אך לא לפנסילבניה).
הסימנים לניצחון הרפובליקני בוויסקונסין ב-2016 היו שם כבר לפני כן, ב-2010, כשהרפובליקנים סקוט ווקר ורון ג'ונסון נבחרו למושל ולסנאט בהתאמה.
ב-2018, בבחירות אמצע הכהונה, עמדו לבחירה מחודשת הן המושל הרפובליקני ווקר והן הסנאטורית הדמוקרטית, תמי בולדווין. בולדווין היא האדם הראשון מקהילת הלהט"ב שנבחר לסנאט האמריקני (מחוץ לארון), ונמנית על האגף השמאלי של המפלגה. בחירות אלו הסתיימו בהצלחה גדולה לדמוקרטים - בולדווין הביסה את יריבתה הרפובליקנית בפער של כ-11%, ובקרב צמוד במיוחד, הדיח המפקח על החינוך במדינה, הדמוקרט טוני איברס, את המושל המכהן ווקר, מבכירי המפלגה הרפובליקנית ומי שהיה מועמד בפריימריז לנשיאות ב-2016. איברס הדגיש בקמפיין הבחירות שלו את נושאי ביטוח הבריאות והחינוך.
יש שיטענו כי הדבר מוכיח שפופוליזם כלכלי הוא לב העניין; אך הדבר מסובך מכך. השפעה משמעותית הייתה לתדמיתה של קלינטון, שהייתה פגיעה מלכתחילה בשל היותה אישה.
בחירות 2018 היו יריית הפתיחה לקמפיין 2020; בבחירות 2016, הואשמה קלינטון שהפסדה במדינה נגרם בגלל שלא ביקרה בה במהלך הקמפיין, והתייחסה למדינה ככזו שתנצח בה בוודאות, בגלל הנטייה לדמוקרטים בבחירות הקודמות לנשיאות. הפעם, הדמוקרטים התעקשו להתייחס למדינה בצורה אחרת, השקיעו בה כמות גדולה של משאבים, וכל בכירי המפלגה, ובהם הנשיא לשעבר אובמה, ביקרו בה כבר במהלך קמפיין הבחירות ב-2018. הוועידה הדמוקרטית, שנערכה בחודש אוגוסט האחרון במתכונת קצת שונה מהרגיל בשל מגיפת הקורונה, התקיימה בעיר מילווקי, מה שמצביע על חשיבותה של המדינה לניצחון דמוקרטי בבחירות.
All rights reserved to the Democratic National Convention
מדגמי CNN מבחירות 2018 מצביעים על כך שאת ניצחונו חב איברס לצמצום הפער בקרב מצביעים לבנים שאינם בעלי השכלה; טראמפ ניצח בקבוצה זו ברוב של 62-34%, אך ווקר ניצח "רק" ברוב של 58-41%, והמועמדת הרפובליקנית לסנאט, ליאה ווקמיר, ניצחה בקבוצה זו רק ברוב של 52-47%; יש הטוענים, כי בוחרים שהצביעו לאובמה ולאחר מכן לטראמפ, יהיו מוכנים לתמוך בדמוקרטים במערכות בחירות שונות, אך לא בבחירות לנשיאות, ושעל הדמוקרטים להתמקד בבוחרים בעלי השכלת קולג' ובבני מיעוטים. עם זאת, ברור שמרכיב משמעותי בדרך חזרה לבית הלבן יהיה, לכל הפחות, צמצום הפער של טראמפ בקבוצה זו.
אם נסתכל על לבנים ככלל, כפי שמוצג ברישום הבא שהכין העיתונאי הפוליטי סטיב קורנצקי מ-NBC, הרי שביידן ניצב במקום מצוין מבחינת הסקרים:
All rights reserved to Steve Kornacki
ב-2018, איברס זכה בבחירות לתפקיד מושל תוך כדי שהוא מפסיד בקרב לבנים בפער של 9%; טראמפ זכה במדינה בפער דחוק כשהוא מנצח בקרב לבנים בפער של 11%. אם ביידן אכן ינצח בקרב לבנים במדינה בפער של 3%, הוא צפוי לזכות במדינה בפער הקרוב לדו-ספרתי לכל הפחות (אובמה ניצח בוויסקונסין ב-16% ב-2008, לשם השוואה).
אלא שקשה לסמוך על הסקרים בוויסקונסין; ב-2016, הסקרים האחרונים הראו שקלינטון מובילה בפער של 4 עד 8 אחוז. טעות נפוצה של הסוקרים באותה שנה הייתה שהם לא תקננו את הסקרים לפי השכלה. השנה, הטעות לכאורה תוקנה. הסקרים מצביעים על יתרון לביידן בפער של 6-7%. האם סגנו של אובמה יוכל לשחזר את הצלחתו?
וכמובן, שאי אפשר להתעלם ממגיפת הקורונה. המגיפה הכתה במדינה באופן קשה, במיוחד לאחרונה, כשנרשמו בה שיאי תחלואה חדשים; בסך הכל, 113,645 מקרים נרשמו במדינה עד כה, ו-1,281 מקרי מוות.
הדבר מאלץ רבים להצביע באמצעות הדואר. זה נשמע כמו רעיון מוצלח ובטיחותי, אך כשלוקחים בחשבון את העובדה שמצביעים דמוקרטים, רבים מהם אפרו-אמריקאים ובני מיעוטים, מצביעים באופן לא פרופורציונלי בדואר, והנשיא טראמפ עושה ככל שביכולתו כדי לפגוע באמינות ההצבעה בדואר, לא ברור מה תהיה ההשפעה. מדינת וויסקונסין מאפשרת הצבעה מוקדמת בקלפיות, ושולחת לכל הבוחרים מעטפות המאפשרות להם לשלוח את הצבעתם בדואר.
מחד, הדבר יכול לסייע בהעלאת שיעורי ההצבעה בקרב מיעוטים, ולסייע לדמוקרטים; מנגד, מכיוון שהספירה תיקח זמן, וייתכן שהתוצאות לא יהיו ברורות בליל הבחירות, עלול להיווצר כאוס שיטיב עם טראמפ בקביעת הנרטיב בבחירות שעשויות להיות צמודות מאוד.
לזכותם של הרפובליקנים במדינה, שידועים בשיטותיהם המלוכלכות בשרטוט מחוזות הבחירות לטובתם, הם הביעו את תמיכתם בהצבעה דרך הדואר שטראמפ מנסה להפוך ללא-לגיטימית.
נדמה שמגיפת הקורונה מקשה מאוד על טראמפ, שקמפיין הבחירה מחדש שלו היה נראה בקשיים עוד קודם לכן. מצביעים מבוגרים, אוכלוסייה מאוד חשובה בקואליציה הרפובליקנית, נוטים כעת לטובת ביידן לפי הסקרים.
תחזית הבחירות העדכנית של אתר 538 (של נייט סילבר); All rights reserved to five thirty eight and 270towin
מה שברור הוא, שביידן יהיה חייב לנצח בוויסקונסין כדי לנצח בבחירות. ב-2016 זכתה קלינטון ב-232 אלקטורים. אם ביידן ישמור על כל אותן מדינות שבהן זכתה (סביר שכן), הרי שניצחונות בוויסקונסין ומישיגן יביאו אותו ל-258 אלקטורים. מכאן, ניצחון באחת מהמדינות הבאות: פנסילבניה, צפון קרוליינה או פלורידה, יספיקו כדי להחזיר את הדמוקרטים לבית הלבן.
No comments:
Post a Comment