צלחות התנפצו על הרצפה, ורעמים נשמעו מבעד לחלון.
הלילה החורפי עבר בחרדה על ג'ורג'. הוא חיכה לבוקר כדי שיוכל סוף סוף לצאת מתוך החשיכה. וככל שהוא חיכה יותר, כך היה נראה שהבוקר מעולם לא יגיע.
ובכל זאת, בבוקר בתחנת האוטובוס, הייתה לו קצת תקווה. הוא היה שקוע במחשבותיו באוטובוס, ולא שם לב לחבורת הבריונים שמסביבו. אך כשנשמע הרעם והפחד ניכר בו, הם החלו לעלוב בו, וללעוג למראהו הצנום והמוזר. הוא ניסה להתעלם מהם, אך לשווא. הוא ירד מן האוטובוס בדמעות. כזה היה, רגיש להחריד.
"אתה צריך להיות כמו כולם", הוא אמר לג'ורג', שידע רק להקשיב ולא להגיב. ולעיתים גמר בליבו לוותר על כל סממן ייחודי משלו, רק כדי שיוכל לזכות בחיבה. רק כדי שיוכל לשכוח את רעש הרעם המפחיד.
כמה שנים עברו. ג'ורג' היה כבר חוקר בכיר, ונדמה שרעש הרעם כבר נשכח. הוא חיכה לטלפון חשוב במשרדו, אך כשהטלפון צלצל, זה לא היה מה שהוא ציפה לו. "הבדיקות שלך חזרו", אמר הרופא. "אתה צריך לבוא בדחיפות".
הזמן עבר, ולא הרבה ממנו עוד נותר. הוא שכב במיטת בית החולים, בחדר אפור וחסר חיים. היא הגיעה לבקר אותו, ועל אף שהיה באפיסת כוחות, בפניו ניכר אושר עילאי. זו הייתה אולי הזדמנות אחרונה, לקצת תשומת לב, גם אם לא הייתה כפי שהיה רוצה. "אתה רוצה לצאת קצת החוצה לשמש?", היא שאלה. ג'ורג' קם מיד מהמיטה, משאיר מאחוריו כל כאב שאפף אותו.
הם ישבו בחוץ, ולפתע השמש התחלפה בעננים. הרעם הופיע מיד לאחר מכן, ודמעה זלגה מעינו.
"אני יכול לבקש ממך חיבוק?", הוא שאל בחרישיות. היא חיבקה אותו חזק, כאילו מחפה על כל מה שהיה חסר. נדמה שזה כל מה שהיה צריך.
כשהגיע בחזרה למיטה, הוא עצם את עיניו, בפעם האחרונה.
All rights reserved to Duran Duran, EMI
1 comment:
עצוב מאוד ....
Post a Comment