תוצאות הבחירות הביאו איתן השבוע שחר של יום ישן. הליכוד זכה, שוב, בניצחון סוחף בהובלתו של נתניהו, שירכיב את ממשלתו הרביעית. גוש המרכז-שמאל, בראשות העבודה, הוא הגוש המפסיד שוב. להפסד הזה יש סיבות, יש מסקנות שניתן להסיק, ויש מה לשפר, לקראת הבחירות הבאות.
הסיבות להפסד -
1. ההפחדות של נתניהו: ראש ממשלת ישראל לא נהג השבוע ביותר מדי ממלכתיות, וזה מה שניצח לו את הבחירות. נתניהו שיחק על הפחדים, על הרגשות, על הטראומות של האנשים. במדינת ישראל של 2015, עד כמה שעצוב להודות בכך, השמאל והערבים נתפסים כאויב העם. הסקרים הקשים של סוף השבוע אפשרו לנתניהו לשחק על הרגשות האלו, על הפחדים של הציבור, ובאמצעות קמפיין מבריק, ובליץ תקשורתי, הצליח להעביר לציבור את סכנת ממשלת "השמאל והערבים". החשש, השקרי, שהצליח נתניהו להחדיר אל הציבור - שהשמאל מתכוון להקים ממשלה עם הערבים (מה שלא היה ולא נברא, כי כחלון ולפיד לא היו מצטרפים לעולם לממשלה שכזו והערבים עצמם לא היו מוכנים גם כן למהלך שכזה), והחשש הנוסף, שקרי גם כן, של "נהירה ערבית באוטובוסים של השמאל אל הקלפיות", הבהילו את המצביעים. מצביעי ש"ס והבית היהודי, לצד אנשים שכבר עברו צד, שהיו מוכנים להצביע לכחלון, ליש עתיד ואפילו למחנה הציוני, מרוב אכזבה מנתניהו, חצו שוב את הקווים ברגע האחרון והצילו את הליכוד, או את המדינה מ-"ממשלת השמאל והערבים", כפי שהם ראו זאת. למרכז-שמאל לא היה דבר לעשות אל מול ההפחדות האלו של נתניהו, שהיו הסיבה העיקרית לניצחון הליכוד.
2. ההתנשאות: התופעות של ההתנשאות, שבאה לידי ביטוי לפני הבחירות בדבריהם של גרבוז וסובול, ואחרי הבחירות בדברים שאמרה אלונה קמחי, או בקמפיינים כמו "לא לתת" שצצו בימים האחרונים, הן תופעות פסולות, בזויות ומשפילות. מי שאומר דברים כאלו, מי שמשתמש בשיח שכזה, לא ראוי להיקרא שמאל, ועדיף שלא יציג עצמו עוד ככזה. הכעס והאכזבה על תוצאות הבחירות הם לגיטימיים בהחלט, למרות שיש כמה דוברי ימין שלא רואים זאת כך; אבל אין להפוך זאת לשנאה, לקיטוב ולהתנשאות. הדברים של גרבוז לא ייצגו את המחנה הציוני, ולא את יש עתיד, וגם לא את מרצ שבה גרבוז תומך. הרצוג, לבני, פרץ, יחימוביץ', גלאון, גילאון, מוסי רז ועוד ועוד בכירים בשמאל הישראלי הביעו סלידה עמוקה מכל הדברים הללו, גם מההתנשאות הזו של לפני הבחירות, וגם מזו שלאחר הבחירות. אך ההתנשאות הזו, של אותו קומץ (במקרה הזה, נכון השימוש במילה "קומץ") בתוך המרכז-שמאל הישראלי, סייעה יותר מכל לימין. במעשה אשפות פוליטית, נתניהו, בנט ושאר שותפיהם ניצלו את הדברים הקשים של גרבוז, עיוותו אותם (אמר מנשקי קמעות ומשתטחים על קברים - חמור כשלעצמו - אך לא השתמש בצירוף "מנשקי מזוזות"), והדביקו אותם לשמאל. מנהיגי המחנה הציוני יכלו להתנצל שוב ושוב, לתקוף את גרבוז ולהביע סלידה עמוקה, אבל זה לא עזר. התווית של ההתנשאות כבר הודבקה, ומכאן לא הייתה דרך חזרה. הנסיקה של הימין והליכוד בימים האחרונים הייתה גם בזכות אותה התנשאות. טוב יעשה השמאל הישראלי אם יוקיע מתוכו את אותם מתנשאים. אנחנו לא צריכים את קולותיהם בקלפי, אם כך הם חושבים על הציבור.
3. התדמית: יצחק (בוז'י) הרצוג הוא אדם נחמד. כשרואים אותו, כששומעים אותו מדבר, מתראיין, הוא מצטייר כאדם חביב, נחמד, אוהב אדם. הוא לא נתפס כראש ממשלה. בישראל, רוצים האזרחים בתור ראש ממשלה אדם חזק, כריזמטי, בטוח בעצמו, שאינו הססן, שבעת הצורך לא נוהג בממלכתיות. הרצוג הוא אינו כזה. כשהתרחש עימות בין ראשי המפלגות, סירב להופיע בגלל אי-הופעתו של נתניהו, וכך סייע לחיזוק תדמיתם של לפיד וגלאון כמנהיגים היותר כריזמטיים במרכז-שמאל הישראלי; כשהגיע לנאום בעוטף עזה, מיד לאחר נאום נתניהו בקונגרס, נאם נאום חלש, מתנצל, והיסה את תומכיו באולם שמחאו לו כפיים, במקום ליהנות מאותם מחיאות כפיים; כשזכה להופיע סוף סוף מול נתניהו, בפוזיציה שהייתה בוטה לטובתו של נתניהו, בשבת הקודמת בערוץ 2, הובס הרצוג כששגה בלשונו והבטיח לשמור על "נתניהו מאוחדת". כמובן שהייתה זו תוצאה של עייפות, אחרי קמפיין כ"כ מתיש, אך היא הייתה טעות הרסנית עבור הרצוג. בזמן שנתניהו השיל מעליו כל עכבה של ממלכתיות ותקף ללא רחם את יריביו מן השמאל ובתוך גוש הימין, הרצוג השתדל להישאר ממלכתי. הוא לא תקף את ראש הממשלה בצורה אישית, נגע בלפיד בכפפות של משי (בעוד לפיד היכה בו שוב ושוב בנושאים שונים), לא נגע בכלל במרצ ובגלאון (מסיבות מובנות, כדי לא לגרום להיעלמות המפלגה, אך בצד השני, נתניהו היה מוכן להקריב את יחד של אלי ישי כדי לנצח), וסירב שוב ושוב להודיע שלא יצטרף לממשלת אחדות, כדי שלא יאלץ להפר את הבטחתו במקרה הצורך ולהצטייר כשקרן לאחר הבחירות. לצד הרצוג ניצבה לבני, אישיות אהודה בשמאל הישראלי, ושנואה במיוחד בימין (גם בשל שוביניזם מוסתר). השילוב הזה, של אדם נחמד ותמים בתור ראש המפלגה, לצד אישיות שנואה במיוחד על חלקים גדולים בציבור הישראלי בתור מס' 2, לא יכלה להביא יותר ממה שהצליחה להביא בשלישי האחרון.
4. הארגונים הא-מפלגתיים: מן ההתחלה, ראיתי בפעולתם של ארגונים כמו V15 דבר חיובי, ובוודאי הזדעזתי מההאשמות שהוטחו כנגד ארגון זה ודומיו, כאשר מן העבר השני עמותות הנתמכות ע"י המדינה ("אם תרצו", מועצת יש"ע ואפילו גרעיניים תורניים, לכאורה בלבד - http://sixtyone.co.il/articles/203 מתוך אתר 61 של מכון "מולד") פעלו באופן אקטיבי לשימור שלטון הימין וחיזוקו. אך למעשה, כאשר בוחנים את הדברים מהפרספקטיבה של לאחר הבחירות, פעילותם של ארגונים אלו, טובים וחוקיים בעיניי ככל שיהיו, לא סייעו לניצחון השמאל אלא גרמו לתופעה ההפוכה. הם עוררו את הימין, חיזקו אותו, וגרמו לו לפחד שיאבד את השלטון, מה שגרם לו להתעוררות שהובילה לניצחון הגדול בשלישי.
5. הפלטפורמה: הבחירה בשם "המחנה הציוני" נעשתה מתוך כוונה נכונה, כדי להראות שהציונות לא שייכת רק לצד הימני של המפה, הצד שלרוב מנכס לעצמו את הציונות שוב ושוב, אך בסופו של דבר, הבחירה בשם הזה הייתה מוטעית לחלוטין. היא אפשרה לליכוד ולבית היהודי לבצע קמפיין קשה מאוד, אכזרי מאוד, שכלל הרבה השמצות, הכפשות ואי-דיוקים (במקרה הטוב) או חצאי אמיתות, כלפי סתיו שפיר למשל, בנושא התקווה (למרות שמדובר בציטוט, ועוד ציטוט מעוות, מתוך עמוד 100 בספר שולי לחלוטין. שפיר עצמה הכחישה את הדברים ואין הקלטה שלה אומרת את הדברים האלו, שגם אם נאמרו, היו לפני מספר שנים ולא בציבור), כלפי מירב מיכאלי (הופצה הקלטה שלה קוראת לא להתגייס לצה"ל מתוך דיון בגלי צה"ל לפני מספר שנים. הדברים נאמרו אך הוצאו מהקונטקסט הכללי כמעט לחלוטין), כלפי יוסי יונה (על דברים שאמר לפני כ-10-15 שנים, וחזר בו מהם כבר ב-2010) וכלפי אנשים נוספים במפלגה. ברגע שהדברים הופצו, לא היה ניתן לעצור את השטף ואת התחושות של חלק גדול מהציבור כלפי "המחנה הציוני", למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של המפלגה לעצור את הגל הזה, כולל הפצת סרטון "מהי ציונות" וסרטון "אז יגידו". גם בבחירות הקודמות היו ברשימת מפלגת העבודה שפיר, מיכאלי, יונה ואחרים, אך אז הדברים שאמרו הנ"ל לא הטרידו במיוחד את הליכוד והבית היהודי, והם כלל לא הואשמו בנושא. בחירת השם, אם כן, יצרה פתח לקמפיין קשה כנגד המפלגה, שלא היה מתרחש לו הייתה נשארת תחת השם "העבודה" (הדבר לא היה מבריח מצביעים שהצביעו למפלגה).
6. השבטיות - בסופו של דבר, התופעה שקיימת בחברה הישראלית כבר מאז 1977 המשיכה להתקיים. השבט הלבן, כפי שהוא מכונה, כלומר מעמד הביניים והמעמד הגבוה, יוצאי מדינות אירופה, המתגוררים באזור המרכז ובאזורים מבוססים נוספים ברחבי המדינה, הצביעו ברובם המוחלט למרכז-שמאל. השבט השני, המעמד הנמוך, יוצאי מדינות ערב ויוצאי חבר העמים, המתגוררים בפריפריה, הצביע ברובו המוחלט לליכוד ולימין. רק ב-1992 וב-1999, בהובלת רבין וברק, הצליחה העבודה לסחוף אחריה את אותו קהל, שנוטה מסורתית לתמוך בליכוד ובש"ס. התדמית של המרכז-שמאל היא תדמית תל-אביבית, מנותקת, עשירה. אז מה אם ברשימת המחנה הציוני הופיעו נציגי כל המגזרים, נציגי כל המעמדות ותושבי הפריפריה. עדיין, המחנה הציוני, או יש עתיד או מרצ למשל, נתפסו כמפלגה אליטיסטית, בעוד הליכוד, שהאיש העומד בראשו הוא אשכנזי שגר באחד היישובים העשירים ביותר בארץ, קיסריה, או הבית היהודי, שבראשו עומד אדם שגר בשכונה לא ענייה במיוחד, בלשון המעטה, ברעננה, נתפסו כמפלגות העם. את השבטיות הזו לא ניתן היה לשבור.
המסקנות: הגיע הזמן למסקנות, כפי שאני רואה אותן. השמאל לא נכשל בגלל שלא היו בו יותר נציגים מן הפריפריה, או חובשי כיפות, או יוצאי חבר העמים; הוא לא נכשל בגלל שהוא לא עשה מספיק למען החלשים; הוא לא נכשל בגלל שהוא לא עשה קמפיין מספיק משמעותי בפריפריה. את כל אלו השמאל עשה גם עשה. היו בו נציגים מכל המגזרים, והוא עשה קמפיין גם בפריפריה, והוא פעל בכנסת שוב ושוב למען החלשים, כמו בחוק הדיור הציבורי של מרצ, כמו בהפסקת ניתוקי המים ביוזמתם של חברי הכנסת שמולי ומיכאלי מהעבודה בכנסת האחרונה, או כמו בהעברתם של מיליוני שקלים לניצולי שואה שביצעה יש עתיד. הדבר הזה הוא הרבה יותר עמוק. החברה הישראלית התנתקה, ברובה, מן השמאל, מן המושג שמאל, מן האג'נדות שלו ומן ההרכב הפרסונלי שלו. על השמאל להתאגד במסגרת אחת, גדולה, של העבודה (או לפחות הצד היותר שמאלי שלה), מרצ, התנועות הירוקות למיניהן, ואישים נוספים שיוכלו להצטרף. זו תהיה מסגרת שתבין ותפנים שאין לה סיכוי להילחם על השלטון בעתיד הקרוב, גם אם יובא גנרל שיהפוך את הקלפים (סקופ: אין גנרל כזה רלוונטי. עד שגנץ יגיע יעברו עוד הרבה שנים, דגן לא במצב בריאותי חיובי במיוחד, דיסקין מיתג עצמו כשמאל ו"שרף" את עצמו, אשכנזי מסובך בפרשת הרפז, וברק כבר לא ישוב וטוב שכך). זו תהיה תנועה גדולה, מפלגה גדולה, שלא תיאלץ להילחם על מקומה בכנסת בכל בחירות (כמו שמרצ נאלצת לעשות בכל בחירות) ושלא תשבור כל הזמן ימינה כדי להביא קולות. היא תתנגד לפסילות של ח"כים ומועמדים, גם אם הם אנשים שמתנהגים בצורה מבחילה כמו זועבי או מרזל. היא תהיה סוציאל-דמוקרטית, בלי מלבינים ניאו-קפיטליסטיים כמו טרכטנברג, והיא לא תהיה עלה תאנה בממשלת ימין כדי להיות שותפה למדיניות המנוגדת למה שמצביעיה מאמינים בו. היא תציג קו חילוני אמיתי, ולא תקרוץ לחרדים כדי להקים איתם ממשלה לאחר הבחירות, אלא תוביל קו שיהיה גם סוציאלי, גם דמוקרטי וגם בלתי-מתפשר בנושאים אזרחיים ובנושאי דת ומדינה, למען חופש דת. מפלגה שכזו תוכל להיות בעיקר קיימת, גדולה, נלחמת, לא מתנצלת (בתור אנטיתזה של הבית היהודי), והיא תעבור תהליך ארוך של חיבור לעם, תהליך שיוכל להיות מושלם ולהחזיר את השמאל לשלטון בעוד שנים רבות. במרכז, כאשר מפלגה כמו יש עתיד תיפרד מסמניה השמאליים, ותצרף אליה אנשים עם גוון יותר ימני, יותר "עממי" ופחות "אליטיסטי", כמו כחלון למשל, יהיה ניתן להחליף את שלטון הליכוד. ואז, ייתכן ומפלגת השמאל תוכל להיות שותפה בממשלה ולקדם חלק מהאג'נדות שלה. בינתיים, האתגר הגדול ביותר של השמאל הוא להכיל את התבוסה, ולהפנים את שינוי כללי המשחק, כדי ליצור את הגוף שממנו יחל התהליך הארוך בחזרה אל השלטון.
הסיבות להפסד -
1. ההפחדות של נתניהו: ראש ממשלת ישראל לא נהג השבוע ביותר מדי ממלכתיות, וזה מה שניצח לו את הבחירות. נתניהו שיחק על הפחדים, על הרגשות, על הטראומות של האנשים. במדינת ישראל של 2015, עד כמה שעצוב להודות בכך, השמאל והערבים נתפסים כאויב העם. הסקרים הקשים של סוף השבוע אפשרו לנתניהו לשחק על הרגשות האלו, על הפחדים של הציבור, ובאמצעות קמפיין מבריק, ובליץ תקשורתי, הצליח להעביר לציבור את סכנת ממשלת "השמאל והערבים". החשש, השקרי, שהצליח נתניהו להחדיר אל הציבור - שהשמאל מתכוון להקים ממשלה עם הערבים (מה שלא היה ולא נברא, כי כחלון ולפיד לא היו מצטרפים לעולם לממשלה שכזו והערבים עצמם לא היו מוכנים גם כן למהלך שכזה), והחשש הנוסף, שקרי גם כן, של "נהירה ערבית באוטובוסים של השמאל אל הקלפיות", הבהילו את המצביעים. מצביעי ש"ס והבית היהודי, לצד אנשים שכבר עברו צד, שהיו מוכנים להצביע לכחלון, ליש עתיד ואפילו למחנה הציוני, מרוב אכזבה מנתניהו, חצו שוב את הקווים ברגע האחרון והצילו את הליכוד, או את המדינה מ-"ממשלת השמאל והערבים", כפי שהם ראו זאת. למרכז-שמאל לא היה דבר לעשות אל מול ההפחדות האלו של נתניהו, שהיו הסיבה העיקרית לניצחון הליכוד.
2. ההתנשאות: התופעות של ההתנשאות, שבאה לידי ביטוי לפני הבחירות בדבריהם של גרבוז וסובול, ואחרי הבחירות בדברים שאמרה אלונה קמחי, או בקמפיינים כמו "לא לתת" שצצו בימים האחרונים, הן תופעות פסולות, בזויות ומשפילות. מי שאומר דברים כאלו, מי שמשתמש בשיח שכזה, לא ראוי להיקרא שמאל, ועדיף שלא יציג עצמו עוד ככזה. הכעס והאכזבה על תוצאות הבחירות הם לגיטימיים בהחלט, למרות שיש כמה דוברי ימין שלא רואים זאת כך; אבל אין להפוך זאת לשנאה, לקיטוב ולהתנשאות. הדברים של גרבוז לא ייצגו את המחנה הציוני, ולא את יש עתיד, וגם לא את מרצ שבה גרבוז תומך. הרצוג, לבני, פרץ, יחימוביץ', גלאון, גילאון, מוסי רז ועוד ועוד בכירים בשמאל הישראלי הביעו סלידה עמוקה מכל הדברים הללו, גם מההתנשאות הזו של לפני הבחירות, וגם מזו שלאחר הבחירות. אך ההתנשאות הזו, של אותו קומץ (במקרה הזה, נכון השימוש במילה "קומץ") בתוך המרכז-שמאל הישראלי, סייעה יותר מכל לימין. במעשה אשפות פוליטית, נתניהו, בנט ושאר שותפיהם ניצלו את הדברים הקשים של גרבוז, עיוותו אותם (אמר מנשקי קמעות ומשתטחים על קברים - חמור כשלעצמו - אך לא השתמש בצירוף "מנשקי מזוזות"), והדביקו אותם לשמאל. מנהיגי המחנה הציוני יכלו להתנצל שוב ושוב, לתקוף את גרבוז ולהביע סלידה עמוקה, אבל זה לא עזר. התווית של ההתנשאות כבר הודבקה, ומכאן לא הייתה דרך חזרה. הנסיקה של הימין והליכוד בימים האחרונים הייתה גם בזכות אותה התנשאות. טוב יעשה השמאל הישראלי אם יוקיע מתוכו את אותם מתנשאים. אנחנו לא צריכים את קולותיהם בקלפי, אם כך הם חושבים על הציבור.
3. התדמית: יצחק (בוז'י) הרצוג הוא אדם נחמד. כשרואים אותו, כששומעים אותו מדבר, מתראיין, הוא מצטייר כאדם חביב, נחמד, אוהב אדם. הוא לא נתפס כראש ממשלה. בישראל, רוצים האזרחים בתור ראש ממשלה אדם חזק, כריזמטי, בטוח בעצמו, שאינו הססן, שבעת הצורך לא נוהג בממלכתיות. הרצוג הוא אינו כזה. כשהתרחש עימות בין ראשי המפלגות, סירב להופיע בגלל אי-הופעתו של נתניהו, וכך סייע לחיזוק תדמיתם של לפיד וגלאון כמנהיגים היותר כריזמטיים במרכז-שמאל הישראלי; כשהגיע לנאום בעוטף עזה, מיד לאחר נאום נתניהו בקונגרס, נאם נאום חלש, מתנצל, והיסה את תומכיו באולם שמחאו לו כפיים, במקום ליהנות מאותם מחיאות כפיים; כשזכה להופיע סוף סוף מול נתניהו, בפוזיציה שהייתה בוטה לטובתו של נתניהו, בשבת הקודמת בערוץ 2, הובס הרצוג כששגה בלשונו והבטיח לשמור על "נתניהו מאוחדת". כמובן שהייתה זו תוצאה של עייפות, אחרי קמפיין כ"כ מתיש, אך היא הייתה טעות הרסנית עבור הרצוג. בזמן שנתניהו השיל מעליו כל עכבה של ממלכתיות ותקף ללא רחם את יריביו מן השמאל ובתוך גוש הימין, הרצוג השתדל להישאר ממלכתי. הוא לא תקף את ראש הממשלה בצורה אישית, נגע בלפיד בכפפות של משי (בעוד לפיד היכה בו שוב ושוב בנושאים שונים), לא נגע בכלל במרצ ובגלאון (מסיבות מובנות, כדי לא לגרום להיעלמות המפלגה, אך בצד השני, נתניהו היה מוכן להקריב את יחד של אלי ישי כדי לנצח), וסירב שוב ושוב להודיע שלא יצטרף לממשלת אחדות, כדי שלא יאלץ להפר את הבטחתו במקרה הצורך ולהצטייר כשקרן לאחר הבחירות. לצד הרצוג ניצבה לבני, אישיות אהודה בשמאל הישראלי, ושנואה במיוחד בימין (גם בשל שוביניזם מוסתר). השילוב הזה, של אדם נחמד ותמים בתור ראש המפלגה, לצד אישיות שנואה במיוחד על חלקים גדולים בציבור הישראלי בתור מס' 2, לא יכלה להביא יותר ממה שהצליחה להביא בשלישי האחרון.
4. הארגונים הא-מפלגתיים: מן ההתחלה, ראיתי בפעולתם של ארגונים כמו V15 דבר חיובי, ובוודאי הזדעזתי מההאשמות שהוטחו כנגד ארגון זה ודומיו, כאשר מן העבר השני עמותות הנתמכות ע"י המדינה ("אם תרצו", מועצת יש"ע ואפילו גרעיניים תורניים, לכאורה בלבד - http://sixtyone.co.il/articles/203 מתוך אתר 61 של מכון "מולד") פעלו באופן אקטיבי לשימור שלטון הימין וחיזוקו. אך למעשה, כאשר בוחנים את הדברים מהפרספקטיבה של לאחר הבחירות, פעילותם של ארגונים אלו, טובים וחוקיים בעיניי ככל שיהיו, לא סייעו לניצחון השמאל אלא גרמו לתופעה ההפוכה. הם עוררו את הימין, חיזקו אותו, וגרמו לו לפחד שיאבד את השלטון, מה שגרם לו להתעוררות שהובילה לניצחון הגדול בשלישי.
5. הפלטפורמה: הבחירה בשם "המחנה הציוני" נעשתה מתוך כוונה נכונה, כדי להראות שהציונות לא שייכת רק לצד הימני של המפה, הצד שלרוב מנכס לעצמו את הציונות שוב ושוב, אך בסופו של דבר, הבחירה בשם הזה הייתה מוטעית לחלוטין. היא אפשרה לליכוד ולבית היהודי לבצע קמפיין קשה מאוד, אכזרי מאוד, שכלל הרבה השמצות, הכפשות ואי-דיוקים (במקרה הטוב) או חצאי אמיתות, כלפי סתיו שפיר למשל, בנושא התקווה (למרות שמדובר בציטוט, ועוד ציטוט מעוות, מתוך עמוד 100 בספר שולי לחלוטין. שפיר עצמה הכחישה את הדברים ואין הקלטה שלה אומרת את הדברים האלו, שגם אם נאמרו, היו לפני מספר שנים ולא בציבור), כלפי מירב מיכאלי (הופצה הקלטה שלה קוראת לא להתגייס לצה"ל מתוך דיון בגלי צה"ל לפני מספר שנים. הדברים נאמרו אך הוצאו מהקונטקסט הכללי כמעט לחלוטין), כלפי יוסי יונה (על דברים שאמר לפני כ-10-15 שנים, וחזר בו מהם כבר ב-2010) וכלפי אנשים נוספים במפלגה. ברגע שהדברים הופצו, לא היה ניתן לעצור את השטף ואת התחושות של חלק גדול מהציבור כלפי "המחנה הציוני", למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של המפלגה לעצור את הגל הזה, כולל הפצת סרטון "מהי ציונות" וסרטון "אז יגידו". גם בבחירות הקודמות היו ברשימת מפלגת העבודה שפיר, מיכאלי, יונה ואחרים, אך אז הדברים שאמרו הנ"ל לא הטרידו במיוחד את הליכוד והבית היהודי, והם כלל לא הואשמו בנושא. בחירת השם, אם כן, יצרה פתח לקמפיין קשה כנגד המפלגה, שלא היה מתרחש לו הייתה נשארת תחת השם "העבודה" (הדבר לא היה מבריח מצביעים שהצביעו למפלגה).
6. השבטיות - בסופו של דבר, התופעה שקיימת בחברה הישראלית כבר מאז 1977 המשיכה להתקיים. השבט הלבן, כפי שהוא מכונה, כלומר מעמד הביניים והמעמד הגבוה, יוצאי מדינות אירופה, המתגוררים באזור המרכז ובאזורים מבוססים נוספים ברחבי המדינה, הצביעו ברובם המוחלט למרכז-שמאל. השבט השני, המעמד הנמוך, יוצאי מדינות ערב ויוצאי חבר העמים, המתגוררים בפריפריה, הצביע ברובו המוחלט לליכוד ולימין. רק ב-1992 וב-1999, בהובלת רבין וברק, הצליחה העבודה לסחוף אחריה את אותו קהל, שנוטה מסורתית לתמוך בליכוד ובש"ס. התדמית של המרכז-שמאל היא תדמית תל-אביבית, מנותקת, עשירה. אז מה אם ברשימת המחנה הציוני הופיעו נציגי כל המגזרים, נציגי כל המעמדות ותושבי הפריפריה. עדיין, המחנה הציוני, או יש עתיד או מרצ למשל, נתפסו כמפלגה אליטיסטית, בעוד הליכוד, שהאיש העומד בראשו הוא אשכנזי שגר באחד היישובים העשירים ביותר בארץ, קיסריה, או הבית היהודי, שבראשו עומד אדם שגר בשכונה לא ענייה במיוחד, בלשון המעטה, ברעננה, נתפסו כמפלגות העם. את השבטיות הזו לא ניתן היה לשבור.
המסקנות: הגיע הזמן למסקנות, כפי שאני רואה אותן. השמאל לא נכשל בגלל שלא היו בו יותר נציגים מן הפריפריה, או חובשי כיפות, או יוצאי חבר העמים; הוא לא נכשל בגלל שהוא לא עשה מספיק למען החלשים; הוא לא נכשל בגלל שהוא לא עשה קמפיין מספיק משמעותי בפריפריה. את כל אלו השמאל עשה גם עשה. היו בו נציגים מכל המגזרים, והוא עשה קמפיין גם בפריפריה, והוא פעל בכנסת שוב ושוב למען החלשים, כמו בחוק הדיור הציבורי של מרצ, כמו בהפסקת ניתוקי המים ביוזמתם של חברי הכנסת שמולי ומיכאלי מהעבודה בכנסת האחרונה, או כמו בהעברתם של מיליוני שקלים לניצולי שואה שביצעה יש עתיד. הדבר הזה הוא הרבה יותר עמוק. החברה הישראלית התנתקה, ברובה, מן השמאל, מן המושג שמאל, מן האג'נדות שלו ומן ההרכב הפרסונלי שלו. על השמאל להתאגד במסגרת אחת, גדולה, של העבודה (או לפחות הצד היותר שמאלי שלה), מרצ, התנועות הירוקות למיניהן, ואישים נוספים שיוכלו להצטרף. זו תהיה מסגרת שתבין ותפנים שאין לה סיכוי להילחם על השלטון בעתיד הקרוב, גם אם יובא גנרל שיהפוך את הקלפים (סקופ: אין גנרל כזה רלוונטי. עד שגנץ יגיע יעברו עוד הרבה שנים, דגן לא במצב בריאותי חיובי במיוחד, דיסקין מיתג עצמו כשמאל ו"שרף" את עצמו, אשכנזי מסובך בפרשת הרפז, וברק כבר לא ישוב וטוב שכך). זו תהיה תנועה גדולה, מפלגה גדולה, שלא תיאלץ להילחם על מקומה בכנסת בכל בחירות (כמו שמרצ נאלצת לעשות בכל בחירות) ושלא תשבור כל הזמן ימינה כדי להביא קולות. היא תתנגד לפסילות של ח"כים ומועמדים, גם אם הם אנשים שמתנהגים בצורה מבחילה כמו זועבי או מרזל. היא תהיה סוציאל-דמוקרטית, בלי מלבינים ניאו-קפיטליסטיים כמו טרכטנברג, והיא לא תהיה עלה תאנה בממשלת ימין כדי להיות שותפה למדיניות המנוגדת למה שמצביעיה מאמינים בו. היא תציג קו חילוני אמיתי, ולא תקרוץ לחרדים כדי להקים איתם ממשלה לאחר הבחירות, אלא תוביל קו שיהיה גם סוציאלי, גם דמוקרטי וגם בלתי-מתפשר בנושאים אזרחיים ובנושאי דת ומדינה, למען חופש דת. מפלגה שכזו תוכל להיות בעיקר קיימת, גדולה, נלחמת, לא מתנצלת (בתור אנטיתזה של הבית היהודי), והיא תעבור תהליך ארוך של חיבור לעם, תהליך שיוכל להיות מושלם ולהחזיר את השמאל לשלטון בעוד שנים רבות. במרכז, כאשר מפלגה כמו יש עתיד תיפרד מסמניה השמאליים, ותצרף אליה אנשים עם גוון יותר ימני, יותר "עממי" ופחות "אליטיסטי", כמו כחלון למשל, יהיה ניתן להחליף את שלטון הליכוד. ואז, ייתכן ומפלגת השמאל תוכל להיות שותפה בממשלה ולקדם חלק מהאג'נדות שלה. בינתיים, האתגר הגדול ביותר של השמאל הוא להכיל את התבוסה, ולהפנים את שינוי כללי המשחק, כדי ליצור את הגוף שממנו יחל התהליך הארוך בחזרה אל השלטון.
No comments:
Post a Comment