בבחירות 2016, לראשונה מזה שנים רבות, מועמדים נוספים לנשיאות, שאינם מועמדי שתי המפלגות הגדולות, זכו לתשומת לב תקשורתית וציבורית ולמספרים יחסית גבוהים בסקרים. מאז שהשיטה הדו-מפלגתית התגבשה והפכה לדומיננטית בפוליטיקה האמריקאית, אי שם באמצע המאה ה-19, כוחם של מועמדים שאינן משתי המפלגות הגדולות הלך וירד, והם לא הצליחו לזכות באף מערכת בחירות. עם זאת, כמה מועמדים שאינם משתי המפלגות הגדולות הצליחו ברבות השנים להשפיע על התוצאות, ולנצל עד תום את חוסר הפופולריות של שתי המפלגות הגדולות בקרב קהלים מסוימים. בבחירות 2016, כאמור, יש כמה מועמדים שכאלו (בארה"ב קוראים להם Third-Party Candidates). נכיר אותם קודם כל, ולאחר מכן ניזכר במועמדים שכאלו מהעבר שהצליחו לרשום הישגים מרשימים.
גארי ג'ונסון
מועמד מטעם: המפלגה הליברטריאנית
רקורד: מושל ניו מקסיקו לשעבר (1995-2003), מועמד המפלגה הליברטריאנית לנשיאות (2012)
מועמד לסגן הנשיא: המושל לשעבר וויליאם וולד (מסצ'וסטס)
סקירה: שני המועמדים המובילים שוברים שיאים חדשים של חוסר פופולריות. כאשר הצעירים מרגישים שהשיטה, הממסד והמדינה כבר אינם פועלים לטובתם, וכאשר שתי המפלגות הגדולות מואשמות בחוסר המעש בוושינגטון (שלרוב נובע מחוסר היכולת של הנשיא ושל הסנאט והקונגרס הרפובליקניים להסכים על צעדים), מועמדים נוספים זוכים להזדמנות. ג'ונסון, מושל ניו מקסיקו לשעבר, זכה ב-1% בלבד בבחירות הקודמות (דרך אגב, ההישג הטוב ביותר של מועמד ליברטריאני בהיסטוריה), הפך לפני מספר חודשים למועמד לגיטימי. הוא זכה לתמיכה של 10% ומעלה בסקרים, בכירים רפובליקנים לשעבר שקלו להביע בו תמיכה, הוא זכה לתמיכה מרשימה ביוטה, ולחץ ציבורי הופעל על ועדת העימותים שתכניסו לעימותים (למרות שלא הגיע לרף 15% הנדרשים בסקרים בשום שלב). ככל שעבר הזמן, וג'ונסון ביצע יותר ויותר טעויות, בעיקר בנושאי חוץ (בתשובה לשאלה על דעתו על מה שקורה בחלב שאל - What is Aleppo, ולשאלה ציין מנהיג זר אחד שאתה מעריך סירב לענות), הוא הלך ואיבד תמיכה. במקביל, בוחרים רבים שתמכו קודם לכן בג'ונסון עברו לקלינטון או לטראמפ, מתוך רצון לעצור את המועמד השני ותחושת דחיפות למנוע את היבחרותו. מועמד אחר, שאינו גארי ג'ונסון, היה עשוי להצליח הרבה יותר. חוסר הידע הקיצוני שלו בנושאי חוץ, ההתנהלות המעט מוזרה שלו, והודאתו שעישן מריחואנה בקביעות עד לתחילת הקמפיין לנשיאות, הפכו את ג'ונסון ממועמד רציני עם סיכוי להשפיע על תוצאות הבחירות למועמד מגוחך ולסוג של קוריוז. הראיון הבא שהוא העניק לגארדיאן בטח לא יוסיף לו עוד קולות:
מיקום במפה הפוליטית: מרכז (ימין כלכלי, שמאל חברתי)
פונה לקהלים: צעירים, רפובליקנים מאוכזבים, עצמאיים
צפי בבחירות 2016: 3-4%, לא מעבר. אם יזכה ב-5%, זה יהיה הישג אדיר.
This photo was taken from Wikipedia. It was pictured by Ron Hill Imagery and purchased by NSON
ג'יל שטיין
מועמדת מטעם: המפלגה הירוקה
רקורד: רופאה, אקטיביסטית, חברת מועצת העיר לקסינגטון, מסצ'וסטס, לשעבר (2005-2011), מועמדת המפלגה הירוקה לנשיאות (2012)
מועמד לסגן הנשיאה: אג'מו ברקה (אילינוי)
סקירה: ג'יל שטיין נהנית לתמיכה יחסית גבוהה (יחסית, מאוד יחסית), שוב, מכיוון ששני המועמדים המרכזיים ושתי המפלגות הגדולות (במיוחד הרפובליקנית) הם מאוד לא פופולריים. שטיין, כמועמדת מפלגת הירוקים השמאלית, פונה לקהל הצעיר הגדול שתמך בסנדרס בפריימריז. נכון שהיא כנראה לא תזכה ליותר מ-10-20% מאותם מצביעי סנדרס, אבל בכל זאת, שטיין היוותה מקור דאגה לקלינטון לאורך כל הקמפיין. בדומה לג'ונסון, היא נשענת על הקול הצעיר והעצמאי; בניגוד אליו, היא אינה לוקחת קול של רפובליקני אחד, והיא לוקחת קולות רק של אנשים שהיו מצביעים לדמוקרטים, או נשארים בבית, אם לא היו מצביעים לה. שטיין מחזיקה בעמדות רדיקליות, בנושאי סביבה ובנושאי חוץ, כמו גם המועמד שלה לסגנות, ומצביעיה אינם בהכרח תומכים בכל עמדותיה, אלא מעוניינים להעביר מסר של מחאה. התמיכה בשטיין הייתה בשיאה בערך בחודש אוגוסט, אז זכתה ל-3-4% בסקרים ול-4-5% בכמה מדינות. כעת, היא זוכה לכ-1-2%, והיא עשויה להשפיע על המירוץ רק במדינות שיהיו מאוד צמודות (בהמשך אגיע לראלף ניידר).
מיקום במפה הפוליטית: שמאל
פונה לקהלים: צעירים, תומכי סנדרס, עצמאיים, שמאל רדיקלי
צפי בבחירות 2016: כ-1-1.5%.
This photo was taken from Wikipedia. All rights reserved to the photographer Gage Skidmore
אוון מקמלין
מועמד מטעם: עצמאי
רקורד: קצין מבצעים לשעבר ב-CIA, אחראי מדיניות במפלגה הרפובליקנית בקונגרס, בנקאי השקעות ומתנדב בסוכנות האו"ם לפליטים
מועמדת לסגן הנשיא: מינדי פין (וושינגטון די.סי)
סקירה: אוון מקמלין הוא המועמד היחיד, שאינו משתי המפלגות הגדולות (והאמת היא, אולי גם שאינו מהמפלגה הדמוקרטית), שיש לו רקורד מרשים, ניסיון ואג'נדה של ממש. אפשר לחלוק על עמדותיו השמרניות, ולעיתים האולטרה-שמרניות, אך אי אפשר לחלוק על כך שבבחירות שבהם לא באמת עוסקים בנושאים החשובים, מועמדותו של מקמלין היא חשובה ואף הכרחית. כניסתו למירוץ בתחילת אוגוסט, כמועמד שמרני עצמאי, לא לוותה בסיקור תקשורתי משמעותי, או בתמיכה ציבורית. אולם, בתחילת אוקטובר, מקמלין החל לעלות בסקרים ביוטה, מדינת הבית שלו. למרות שהוא צפוי לנצח בה, לטראמפ יש בעיה ברורה ביוטה, שהעדיפה את רומני על אובמה ב-2012 ברוב של 73%-25%. יוטה היא ביתה של הקהילה המורמונית בארה"ב, קהילה שנחשבת לשמרנית מאוד, וגם קהילה שסבלה בעבר מאפליה ומשנאה. התפיסה של תושבי יוטה את טראמפ כמועמד לא שמרני מספיק וכפוליטיקאי שמשתמש בפחד ובשנאה כאמצעים פוליטיים, והסכסוך המתוקשר שלו עם מיט רומני, פגעו בו מאוד במדינה. מקמלין המקומי, המורמוני והשמרן הלך והתחזק, עד שהוא הפך למועמד שמאיים ממש על טראמפ ועשוי לזכות במדינה. אם ינצח ביוטה, זה יהיה מסר למפלגה הרפובליקנית ולטראמפ, וזו תהיה הפעם הראשונה שמועמד שאינו משתי המפלגות הגדולות זוכה באלקטורים מאז 1968.
מיקום במפה הפוליטית: ימין
פונה לקהלים: שמרנים שמתנגדים לטראמפ, מורמונים, עצמאיים
צפי בבחירות 2016: כ-1% ארצית, 25% ומעלה ביוטה.
All rights reserved to the New York Times and Evan McMullin's campaign for President
Third-Party Candidates בולטים מהעבר (המאה ה-20 ואילך)
תיאודור רוזוולט
שנת הבחירות: 1912
מועמד מטעם: המפלגה הפרוגרסיבית
מדינה: ניו יורק
רקורד: נשיא ארה"ב לשעבר (1901-1909)
מועמד לסגן הנשיא: מושל קליפורניה היראם ג'ונסון
תוצאות: 4,122,721 קולות, 27.4%, 88 אלקטורים (6 מדינות), סיים שני אחרי ווילסון
ניצח במדינות: קליפורניה, מישיגן, מינסוטה, פנסילבניה, דרום דקוטה, וושינגטון
סקירה: תיאודור רוזוולט חתום על, ככל הנראה, ההופעה הטובה ביותר של מועמד שלישי בעידן המודרני. בפעם היחידה בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית המודרנית (שבה שתי מפלגות עיקריות, מאמצע המאה ה-19 בערך), מועמד מפלגה גדולה לא סיים בין שני המקומות הראשונים. ההצלחה הזו של רווזולט הייתה חד-פעמית, וניתן לייחס אותה בעיקר לכך שהיה מדובר בנשיא לשעבר. לעולם לא הציג את מועמדותו, כמועמד מפלגה שלישית, אדם עם רקורד שכזה או אפילו קרוב לכזה. לכן, אי אפשר לראות את הצלחתו של רוזוולט כאירוע שפגע בדומיננטיות של שתי המפלגות הגדולות בפרספקטיבה היסטורית. עם זאת, ההצלחה של רוזוולט כן חיזקה את התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב. הצלחתו של רוזוולט ובחירתו של ווילסון היו זריקת עידוד להשקפות חברתיות שמאליות. כמה שנים לאחר בחירות אלו, קיבלו נשים בארה"ב את זכות ההצבעה. עוד יעברו הרבה שנים והרבה מים בנהר עד שההשקפה הפרוגרסיבית תהפוך למשמעותית כפי שהיא כיום, אך יש לתת לרוזוולט קרדיט על קידום נושא זכויות האדם ואיכות הסביבה בארה"ב. ריצתו ב-1912, אם כן, חשובה יותר מבחינה אידיאולוגית מאשר מבחינה מפלגתית.
This photo was taken from Wikipedia. The photo was taken by the Pach Bros
רוברט לה-פולט
שנת הבחירות: 1924
מועמד מטעם: המפלגה הפרוגרסיבית
מדינה: וויסקונסין
רקורד: סנטור מטעם וויסקונסין (1906-1925), חבר קונגרס לשעבר מטעם המחוז השלישי של וויסקונסין (1885-1891), מושל וויסקונסין לשעבר (1901-1906)
מועמד לסגן הנשיא: הסנטור ברטון ק. ווילר (מונטנה)
תוצאות: 4,831,706 קולות, 16.6%, 13 אלקטורים (מדינה אחת), סיים שלישי אחרי קולידג' ודייויס
ניצח במדינות: וויסקונסין
סקירה: לתנועה הפרוגרסיבית היו הרבה עליות וירידות, כאמור. בחירות 1924 היו אחד מרגעי השיא שלה. רוברט לה-פולט, סנטור פרוגרסיבי מוויסקונסין, היה איש המפלגה הרפוליקנית, אך הוא למעשה לא תמך בה לאחר 1912. הוא סירב לתמוך במפלגה הפרוגרסיבית של רוזוולט, שככל הנראה הייתה ממוקמת ימינה יותר ממנו. ב-1924, החליט להקים מפלגה פרוגרסיבית חדשה משלו (לאחר שהמפלגה הפרוגרסיבית של רוזוולט התפרקה). הנשיא המכהן הרפובליקני קולידג' והמועמד הדמוקרטי, ג'ון דייויס, היו שמרנים, ולכן, לה-פולט היה הבחירה היחידה האפשרית עבור ליברלים ופרוגרסיבים. הוא עצמו כבר היה לא בקו הבריאות במהלך הקמפיין (נפטר מספר חודשים לאחר הבחירות), אבל בכל זאת הצליח לגייס תמיכה מרשימה. בניגוד לשני המועמדים העיקריים, שרצו על מצע שמרני, לה-פולט רץ על מצע של שבירת מונופולים, הלאמת תשתיות תחבורתיות, סיוע לאיכרים, הוצאה מחוץ לחוק של עבודת ילדים, סיוע ותמיכה בועדי עובדים, חיזוק ושמירה על זכויות אזרח, סיום האימפריאליזם האמריקאי באמריקה הלטינית וחיוב הנשיא לערוך משאל עם לפני שיוביל את המדינה למלחמה. המצע קרץ הן לליברלים ופרוגרסיבים והן לסוציאליסטים. לה-פולט נשען על קואליציה של דמוקרטים ליברלים (שעזבו את המפלגה בעקבות מועמדותו של דייויס השמרן), גרמנים אמריקאים, עובדי הרכבות, ארגוני העובדים הגדולים, איכרים וחוואים מערביים, סוציאליסטים ופרוגרסיבים. לה-פולט הקדים את זמנו; רעיונותיו יאומצו ברובם ב-1932 במצע של המפלגה הדמוקרטית ופרנקלין דלאנו רוזוולט (קרוב משפחתו של שנוא נפשו של לה-פולט). ארה"ב של 1924 הייתה עוד לפני עידן המקארתיזם והמלחמה הקרה. מועמד עם רעיונות סוציאליסטיים (אף שלה-פולט לא זיהה את עצמו ככזה) יזכה שוב לתמיכה משמעותית רק עוד פעמיים: 1932 ו-2016.
This photo was taken from Wikipedia, available in the US Library of Congress' Prints and Photographs division
סטרום ת'ורמונד
שנת הבחירות: 1948
מועמד מטעם: המפלגה הדיקסיקרטית
מדינה: דרום קרוליינה
רקורד: מושל דרום קרוליינה (1947-1951), חבר בית הנבחרים של דרום קרוליינה לשעבר (1933-1938)
מועמד לסגן הנשיא: מושל מיסיסיפי פילדינג ל. רייט
תוצאות: 1,175,930 קולות, 2.4%, 39 אלקטורים (4 מדינות), סיים שלישי אחרי טרומן ודיואי
ניצח במדינות: דרום קרוליינה, אלבמה, מיסיסיפי, לואיזיאנה
סקירה: סטרום ת'ורמונד לא היה מועמד שלישי מאוד מוצלח, והוא לא השפיע על תוצאות הבחירות, אבל בכל זאת, החלטתי להכלילו ברשימה זו. בחירות 1948 היו אמורות להסתיים בניצחון קל לרפובליקנים. הנשיא טרומן היה מאוד לא פופולרי, הרפובליקנים הובילו בסקרים בפערים גדולים, והמפלגה הדמוקרטית הייתה מפוצלת. מן הצד השמאלי, הנרי וואלאס, מי שהיה סגן נשיא ארה"ב תחת פרנקלין דלאנו רוזוולט, התמודד מטעם המפלגה הפרוגרסיבית (בגלגולה השלישי), ומן הצד הימני, סטרום ת'ורמונד, מושל דרום קרוליינה, התמודד מטעם מפלגת זכויות המדינות, שידועה בכינויה המפלגה הדיקסיקרטית. הדיקסידקרטים היו דמוקרטים דרומיים, שהיו מעוניינים בהמשך ההפרדה הגזעית ובשמירה על חוקי ג'ים קרואו (חוקים שהועברו במדינות דרומיות לאחר מלחמת האזרחים, שמטרתם הייתה לקבע הפרדה בין לבנים לשחורים ולהעניק לכאורה מעמד נפרד אבל שווה לשחורים; בפועל, השחורים סבלו מנחיתות במעמדם, בשירותים שקיבלו ובשכר שקיבלו). הדיקסיקרטים לא רצו כדי לנצח בבחירות. מטרתם הייתה לזכות במספיק אלקטורים כדי למנוע מהמועמד המוביל לזכות ב-270 אלקטורים, וכך להכריח אותו לקבל את דרישותיהם, שהיו שמירה על זכות המדינות להנהיג הפרדה גזעית. למרות כל התחזיות המקדימות והסקרים, שניבאו ניצחון לדיואי, טרומן הדהים וניצח, מבלי שהיה זקוק לאלקטורים שבהם זכו הדיקסיקרטים. ת'ורמונד זכה לתמיכה כמעט זהה (0.3% יותר) מזו שזכה לה וואלאס הפרוגרסיבי, אך בניגוד אליו, הדומיננטיות שלו במדינות מסוימות בדרום סייעה לו לזכות ב-4 מדינות - דרום קרוליינה, אלבמה, מיסיסיפי ולואיזיאנה וב-39 האלקטורים שלהן. ת'ורמונד לא זכה להישג משמעותי במיוחד, כאמור, אבל הצלחה זו היא הסמן הראשון להתפוררות השליטה הדמוקרטית ב-Solid South. התפוררות זו, שתתרחש על רקע נושא זכויות האזרח וההפרדה הגזעית, היא זו שתהפוך את הרפובליקנים למפלגת הרוב מאוחר יותר, ותכריח את המפלגה הדמוקרטית ליצור קואליציה חדשה.
This photo was taken from Wikipedia, Photographed by Warren K. Leffler, and available in the US Library of Congress' Prints and Photographs division
ג'ורג' וואלאס
שנת הבחירות: 1968
מועמד מטעם: המפלגה העצמאית האמריקאית
מדינה: אלבמה
רקורד: מושל אלבמה (1963-1967, 1971-1979, 1983-1987)
מועמד לסגן הנשיא: הגנרל קרטיס לה מיי (קליפורניה)
תוצאות: 9,901,118 קולות, 13.5%, 46 אלקטורים (5 מדינות), סיים שלישי אחרי ניקסון והאמפרי
ניצח במדינות: אלבמה, ארקנסו, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי
סקירה: המועמדות של וואלאס ב-1968 הייתה ההמשך הישיר למועמדות של ת'ורמונד ב-1948. אם ת'ורמונד היה מי שסימן את התחלת ההתפוררות של ה-Solid South, וואלאס היה מי שסימן שאין כבר יותר Solid South דמוקרטי. ב-20 השנים שעברו בין 1948 ל-1968, החליטו הדמוקרטים, ובמיוחד הנשיא ג'ונסון, להתייצב נגד האינטרסים של הדרום, המעוז ההיסטורי שלהם, ולתמוך במאבק לזכויות האזרח של השחורים ובסיום הסגרגציה. ג'ורג' וואלאס, המושל הדמוקרטי של אלבמה, רץ ב-1968 עם אותה מטרה כמו ת'ורמונד ב-1948 - למנוע משני המועמדים להשיג מספיק אלקטורים, ולהעביר את ההכרעה לבית הנבחרים, כשהוא יוכל להשפיע ולגרום לאחד מהמועמדים לקבל את דרישותיו. הקמפיין של וואלאס לנשיאות, כמו הקמפיינים שהוא ניהל לתפקיד מושל אלבמה, תפקיד שבו כיהן כ-16 שנים ב-3 כהונות לא רציפות, היה קמפיין שפנה לציבור אחד בלבד - לבנים תומכי סגרגציה מהדרום. וואלאס ניהל קמפיינים שרבים ראו אותם כגזעניים וככאלו שבנויים על פחד ועל שנאה (סוג של טראמפ, כ-50 שנים מוקדם יותר). עם זאת, אי אפשר להכחיש שעמדתו הייתה עמדה פופולרית בדרום, וזו גם הסיבה שהוא הצליח לזכות בתמיכה משמעותית וב-5 מדינות דרומיות. כמו ת'ורמונד, גם וואלאס לא הגשים את מטרתו, וניקסון ניצח ועבר את 270 האלקטורים הדרושים, ללא צורך באלקטורים נוספים. גם בטווח הארוך, וואלאס ות'ורמונד לא הגשימו את מטרתם, והסגרגציה בוטלה ע"י בית המשפט העליון של ארה"ב. ב-1979, גם וואלאס עצמו הודיע כי אינו תומך עוד בסגרגציה. בשנותיו המאוחרות, הוא היכה על חטא, חזר בו מעמדותיו הגזעניות וביקש מחילה מהקהילה האפרו-אמריקנית. ג'ורג' וואלאס נחשב אמנם לאחד מהלוזרים הגדולים בתולדות הפוליטיקה הארצית האמריקאית (4 ריצות לא מוצלחות לנשיא - 1968 כעצמאי, 1964, 1972, 1976 כמועמד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית), אבל הייתה לו השפעה רבה על עיצוב הפוליטיקה של ארה"ב.
This photo was taken from Wikipedia
ג'ון אנדרסון
שנת הבחירות: 1980
מועמד מטעם: עצמאי
מדינה: אילינוי
רקורד: חבר קונגרס מאילינוי (1963-1981)
מועמד לסגן הנשיא: מושל וויסקונסין לשעבר פטריק לוסי
תוצאות: 5,719,850 קולות, 6.6%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי רייגן וקרטר
ניצח במדינות: -
סקירה: בחירות 1980 דרשו מציבור הבוחרים האמריקני לבחור בין רונלד רייגן, שנתפס בעיניהם כשמרן קיצוני, לבין ג'ימי קרטר, שנתפס בעיניהם כנשיא כושל. התפיסות של הציבור לגבי שני המועמדים אפשרו למועמד שלישי, חבר הקונגרס הרפובליקני ג'ון אנדרסון, לפרוץ בסקרים. אנדרסון זכה לתמיכה של דמוקרטים ועצמאיים שגמרו אומר שלא לבחור שוב בקרטר, ולתמיכה של רפובליקנים ליברליים, שקרויים Rockfeller Republicans (על שמו של מושל ניו יורק לשעבר, נלסון רוקפלר). אנדרסון פרץ קדימה בסקרים בתחילת הקמפיין, ועבר את 20 האחוזים, אך הועידות המפלגתיות בקיץ חיזקו את מועמדי המפלגות הגדולות והחלישו אותו. אנדרסון שוב עלה בסקרים כאשר הוא הוזמן להשתתף בעימות הנשיאותי ואף ניצח בו (למרות מחאותיו של הנשיא קרטר, שלא הופיע לעימות בגלל שאנדרסון הוזמן אליו), פרסם מצע מקיף שהתקבל באופן חיובי בציבור, וזכה בתביעה בבית המשפט שאפשרה לו לגייס כספים מהציבור לאחר הבחירות. אולם, השיפור במעמדו של רייגן בציבור בעקבות העימות (למרות שהפסיד בו בפער קטן), אי הזמנתו של אנדרסון לעימות הבא (בעקבות התעקשותו של קרטר, כאמור), ועזיבה של מצביעים רבים חזרה לשני המועמדים העיקריים בעקבות הפער הצמוד בסקרים, גרמו לקריסה של אנדרסון בסקרים. בבחירות עצמן הוא זכה בכ-6.6% מהקולות, עדיין התוצאה השישית בטיבה למועמד מפלגה שלישית במאה ה-20. בסופו של דבר, הוא לא זכה לתמיכה משמעותית מרפובליקנים ליברלים, ומי שתמך בו היו בעיקר עצמאיים ודמוקרטים מאוכזבים. מכיוון שרייגן זכה בניצחון קל יחסית, מעבר לצפוי, לא ניתן לומר שאנדרסון השפיע באופן משמעותי על הבחירות.
This photo was taken from Wikipedia, Photographed by Warren K. Leffler, and available in the US Library of Congress' Prints and Photographs division
רוס פרו
שנת הבחירות: 1992, 1996
מועמד מטעם: עצמאי
מדינה: טקסס
רקורד: איש עסקים
מועמד לסגן הנשיא: האדמירל ג'יימס סטוקדייל (1992), פאט צ'ואט (1996)
תוצאות: 19,743,821 קולות, 18.9%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי קלינטון ובוש (1992); 8,085,294 קולות, 8.4%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי קלינטון ודול (1996)
ניצח במדינות: -
סקירה: רוס פרו היה אחד מהמועמדים העצמאיים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של בחירות לנשיאות בארה"ב. ב-1992, הפופולריות של הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש האב, צנחה בעקבות המצב הכלכלי הקשה, המיתון והעלאות המיסים; המועמד הדמוקרטי, מנגד, היה ביל קלינטון הלא פופולרי ואפוף השערוריות והסקנדלים. יותר ויותר אזרחים היו מוכנים לתמוך במועמד עצמאי, ולחלל הזה נכנס רוס פרו, איש עסקים עשיר מטקסס, שהחליט לרוץ לנשיאות עם האדמירל ג'יימס סטוקדייל כמועמד לסגן הנשיא. המצע של פרו כלל שמירה על איזון תקציבי וצמצום הגירעון, התנגדות להסכמי סחר חופשי ובראשם הסכם ה-NAFTA, הרחבת המלחמה בסמים וקידום הדמוקרטיה הישירה. פרו נהנה מתמיכה רחבה מאוד במהלך השנה, ולמשך זמן רב, הוא הוביל במירוץ התלת-ראשי על קלינטון ובוש, והוביל בסקרים המדינתיים הן בקליפורניה והן בטקסס, שתי המדינות עתירות האלקטורים. באמצעות הפעילות מרשימה בשטח וההון העצמי הרב של פרו, הוא הצליח בכך ששמו נרשם על כל פתקי הבחירות בכל 50 המדינות. לאחר ירידה בסקרים ומספר שערוריות, החליט פרו ביולי לפרוש מהמירוץ. קלינטון נהנה מכך ופתח פער משמעותי על בוש. באוקטובר, באופן מפתיע, הודיע פרו על חזרה למירוץ. פרו חזר למירוץ, השתתף בכל שלושת העימותים והשקיע סכומים רבים בפרסומות במדינות רבות. כניסתו מחדש של פרו למירוץ פתחה מחדש את המירוץ, ואפשרה לבוש לצמצם את הפער מקלינטון. עם זאת, קלינטון הצליח לשמור על בסיס תומכים יחסית נרחב, וניצח בבחירות די בקלות, בפער של כ-6% ובפער משמעותי באלקטורים. פרו השיג הישג מרשים מאוד, כ-19% מהקולות (למרות ההצלחה הזו בקרב המצביעים בכלל ארה"ב, הוא לא זכה באף מדינה ולכן לא זכה באלקטורים), אבל בכל זאת, יכל להשיג תוצאה טובה בהרבה. הוא נפגע בעיקר משני דברים - הראשון, כמובן, העובדה שפרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו באוקטובר. הפרישה של פרו פגעה בו, והוא לא הצליח בשום שלב לשחזר את התמיכה שהוא זכה לה טרם הפרישה; גם הופעתו החלשה של האדמירל סטוקדייל בעימות המועמדים לסגני הנשיא פגעה בו מאוד. לאחר הבחירות, המשיך פרו לקדם את ההתנגדות להסכם ה-NAFTA והקים מפלגה בשם Reform Party. במסגרת מפלגה זו, פרו התמודד בבחירות הבאות לנשיאות ב-1996. בבחירות אלו הוא לא הוזמן להשתתף בעימותים הנשיאותיים, השקיע הרבה פחות הון עצמי והסכים לקבל תרומות חיצוניות. בנוסף, התמיכה הציבורית ב-NAFTA עלתה באופן משמעותי. למרות כל זאת, עדיין הצליח פרו להשיג הישג מרשים עבור מועמד שלישי, כשזכה ב-8% מהקולות, שוב ללא אלקטורים. בשנים שלאחר מכן, התרחק פרו ממפלגת הרפורמה שאותה הוא עצמו הקים, ועבר למפלגה הרפובליקנית, שבמועמדיה לנשיאות הוא תמך מ-2000 ועד ל-2012 (הוא לא הביע את דעתו בציבור לגבי בחירות 2016).
This photo was taken from Wikipedia. All rights reserved to the photographer Allan Warren
ראלף ניידר
שנת הבחירות: 2000
מועמד מטעם: המפלגה הירוקה
מדינה: קונטיקט
רקורד: אקטיביסט וסופר
מועמדת לסגנית הנשיא: ווינונה לה-דיוק (קליפורניה)
תוצאות: 2,882,955 קולות, 2.7%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי גור ובוש
ניצח במדינות: -
סקירה: ראלף ניידר ניהל מספר קמפיינים לנשיאות כמועמד שמאלי עצמאי, או כמועמד מפלגות קטנות. עם זאת, הקמפיין שלו לנשיאות בשנת 2000 הוא הבולט מכולם, ולא בגלל הצלחה ייחודית. ניידר ניצל תחושת מיאוס כלפי המפלגה הדמוקרטית בקרב חלק מחוגי השמאל. אל גור נתפס כמועמד מרכזי מדי עבור חלק ממצביעי השמאל, והבחירה בג'ו ליברמן, סנטור שמשתייך לאגף היותר שמרני במפלגה הדמוקרטית, כסגן הנשיא, לא סייעה לגור להחזיר את אותו קהל בוחרים לדמוקרטים. ניידר רץ על מצע פרו-סביבתי, סוציאל-דמוקרטי ואנטי-ממסדי, כאשר הוא גם ניזון מהסנטימנט השלילי שקיים בציבור האמריקני כלפי שתי המפלגות הגדולות. לקראת סוף מערכת הבחירות, החל גור לפנות ישירות לתומכיו של ניידר, וקרא להם לבחור בו, כדי למנוע את ניצחונו של בוש, שעמדותיו היו מנוגדות לחלוטין לאלו של ניידר (בניגוד לגור, שהיה קרוב הרבה יותר בעמדותיו לניידר). הרפובליקנים הפנימו שהצלחה של ניידר תפגע אנושות בגור, וסייעו לקמפיין של ניידר באמצעות פרסום וכרזות. לבסוף, כזכור, גור זכה ליותר קולות מבוש, אך הפסיד בפער של 5 אלקטורים בעקבות הפסד שנוי במחלוקת בפלורידה, על חודם של 537 קולות. ניידר זכה ל-97,488 קולות בפלורידה, ודמוקרטים רבים האשימו אותו ואת תומכיו בכך שבוש ניצח בבחירות. ניידר עצמו טען להגנתו כי רבע מיליון דמוקרטים מפלורידה שתמכו בבוש, והפסדו של גור במדינת הבית שלו, טנסי, הם הגורמים להפסדו, ולא התמיכה במועמדותו בפלורידה (או בניו המפשייר, עוד מדינה שבה בוש ניצח בפער קטן, שהיה קטן ממספר הקולות שלו זכה ניידר במדינה). עם זאת, ניידר עצמו טען כי לפי סקרי יציאה מהקלפיות, 25% מהמצביעים שלו בפלורידה היו מצביעים לבוש, 38% לגור והשאר (37%) לא היו מצביעים כלל. פער זה של 13% בקרב מצביעי ניידר היה מקנה לגור יתרון של 12,665 קולות בפלורידה, ומעניק לו את הנשיאות. השאלה האם ניידר היה זה שגרם להפסדו של גור נותרה לא פתורה, והדיון נמשך במשך שנים בין חוקרים פוליטיים. בין אם פגע במועמדותו של גור או לא, הצלחתו היחסית של ניידר בבחירות 2000 ועלייתו לכותרות בעקבות הפסד גור הקנו למפלגה הירוקה של ארה"ב פרסום רב.
This photo was taken from Wikipedia. All rights reserved to the photographer Don LaVange and to flickr.com
גארי ג'ונסון
מועמד מטעם: המפלגה הליברטריאנית
רקורד: מושל ניו מקסיקו לשעבר (1995-2003), מועמד המפלגה הליברטריאנית לנשיאות (2012)
מועמד לסגן הנשיא: המושל לשעבר וויליאם וולד (מסצ'וסטס)
סקירה: שני המועמדים המובילים שוברים שיאים חדשים של חוסר פופולריות. כאשר הצעירים מרגישים שהשיטה, הממסד והמדינה כבר אינם פועלים לטובתם, וכאשר שתי המפלגות הגדולות מואשמות בחוסר המעש בוושינגטון (שלרוב נובע מחוסר היכולת של הנשיא ושל הסנאט והקונגרס הרפובליקניים להסכים על צעדים), מועמדים נוספים זוכים להזדמנות. ג'ונסון, מושל ניו מקסיקו לשעבר, זכה ב-1% בלבד בבחירות הקודמות (דרך אגב, ההישג הטוב ביותר של מועמד ליברטריאני בהיסטוריה), הפך לפני מספר חודשים למועמד לגיטימי. הוא זכה לתמיכה של 10% ומעלה בסקרים, בכירים רפובליקנים לשעבר שקלו להביע בו תמיכה, הוא זכה לתמיכה מרשימה ביוטה, ולחץ ציבורי הופעל על ועדת העימותים שתכניסו לעימותים (למרות שלא הגיע לרף 15% הנדרשים בסקרים בשום שלב). ככל שעבר הזמן, וג'ונסון ביצע יותר ויותר טעויות, בעיקר בנושאי חוץ (בתשובה לשאלה על דעתו על מה שקורה בחלב שאל - What is Aleppo, ולשאלה ציין מנהיג זר אחד שאתה מעריך סירב לענות), הוא הלך ואיבד תמיכה. במקביל, בוחרים רבים שתמכו קודם לכן בג'ונסון עברו לקלינטון או לטראמפ, מתוך רצון לעצור את המועמד השני ותחושת דחיפות למנוע את היבחרותו. מועמד אחר, שאינו גארי ג'ונסון, היה עשוי להצליח הרבה יותר. חוסר הידע הקיצוני שלו בנושאי חוץ, ההתנהלות המעט מוזרה שלו, והודאתו שעישן מריחואנה בקביעות עד לתחילת הקמפיין לנשיאות, הפכו את ג'ונסון ממועמד רציני עם סיכוי להשפיע על תוצאות הבחירות למועמד מגוחך ולסוג של קוריוז. הראיון הבא שהוא העניק לגארדיאן בטח לא יוסיף לו עוד קולות:
מיקום במפה הפוליטית: מרכז (ימין כלכלי, שמאל חברתי)
פונה לקהלים: צעירים, רפובליקנים מאוכזבים, עצמאיים
צפי בבחירות 2016: 3-4%, לא מעבר. אם יזכה ב-5%, זה יהיה הישג אדיר.
ג'יל שטיין
מועמדת מטעם: המפלגה הירוקה
רקורד: רופאה, אקטיביסטית, חברת מועצת העיר לקסינגטון, מסצ'וסטס, לשעבר (2005-2011), מועמדת המפלגה הירוקה לנשיאות (2012)
מועמד לסגן הנשיאה: אג'מו ברקה (אילינוי)
סקירה: ג'יל שטיין נהנית לתמיכה יחסית גבוהה (יחסית, מאוד יחסית), שוב, מכיוון ששני המועמדים המרכזיים ושתי המפלגות הגדולות (במיוחד הרפובליקנית) הם מאוד לא פופולריים. שטיין, כמועמדת מפלגת הירוקים השמאלית, פונה לקהל הצעיר הגדול שתמך בסנדרס בפריימריז. נכון שהיא כנראה לא תזכה ליותר מ-10-20% מאותם מצביעי סנדרס, אבל בכל זאת, שטיין היוותה מקור דאגה לקלינטון לאורך כל הקמפיין. בדומה לג'ונסון, היא נשענת על הקול הצעיר והעצמאי; בניגוד אליו, היא אינה לוקחת קול של רפובליקני אחד, והיא לוקחת קולות רק של אנשים שהיו מצביעים לדמוקרטים, או נשארים בבית, אם לא היו מצביעים לה. שטיין מחזיקה בעמדות רדיקליות, בנושאי סביבה ובנושאי חוץ, כמו גם המועמד שלה לסגנות, ומצביעיה אינם בהכרח תומכים בכל עמדותיה, אלא מעוניינים להעביר מסר של מחאה. התמיכה בשטיין הייתה בשיאה בערך בחודש אוגוסט, אז זכתה ל-3-4% בסקרים ול-4-5% בכמה מדינות. כעת, היא זוכה לכ-1-2%, והיא עשויה להשפיע על המירוץ רק במדינות שיהיו מאוד צמודות (בהמשך אגיע לראלף ניידר).
מיקום במפה הפוליטית: שמאל
פונה לקהלים: צעירים, תומכי סנדרס, עצמאיים, שמאל רדיקלי
צפי בבחירות 2016: כ-1-1.5%.
אוון מקמלין
מועמד מטעם: עצמאי
רקורד: קצין מבצעים לשעבר ב-CIA, אחראי מדיניות במפלגה הרפובליקנית בקונגרס, בנקאי השקעות ומתנדב בסוכנות האו"ם לפליטים
מועמדת לסגן הנשיא: מינדי פין (וושינגטון די.סי)
סקירה: אוון מקמלין הוא המועמד היחיד, שאינו משתי המפלגות הגדולות (והאמת היא, אולי גם שאינו מהמפלגה הדמוקרטית), שיש לו רקורד מרשים, ניסיון ואג'נדה של ממש. אפשר לחלוק על עמדותיו השמרניות, ולעיתים האולטרה-שמרניות, אך אי אפשר לחלוק על כך שבבחירות שבהם לא באמת עוסקים בנושאים החשובים, מועמדותו של מקמלין היא חשובה ואף הכרחית. כניסתו למירוץ בתחילת אוגוסט, כמועמד שמרני עצמאי, לא לוותה בסיקור תקשורתי משמעותי, או בתמיכה ציבורית. אולם, בתחילת אוקטובר, מקמלין החל לעלות בסקרים ביוטה, מדינת הבית שלו. למרות שהוא צפוי לנצח בה, לטראמפ יש בעיה ברורה ביוטה, שהעדיפה את רומני על אובמה ב-2012 ברוב של 73%-25%. יוטה היא ביתה של הקהילה המורמונית בארה"ב, קהילה שנחשבת לשמרנית מאוד, וגם קהילה שסבלה בעבר מאפליה ומשנאה. התפיסה של תושבי יוטה את טראמפ כמועמד לא שמרני מספיק וכפוליטיקאי שמשתמש בפחד ובשנאה כאמצעים פוליטיים, והסכסוך המתוקשר שלו עם מיט רומני, פגעו בו מאוד במדינה. מקמלין המקומי, המורמוני והשמרן הלך והתחזק, עד שהוא הפך למועמד שמאיים ממש על טראמפ ועשוי לזכות במדינה. אם ינצח ביוטה, זה יהיה מסר למפלגה הרפובליקנית ולטראמפ, וזו תהיה הפעם הראשונה שמועמד שאינו משתי המפלגות הגדולות זוכה באלקטורים מאז 1968.
מיקום במפה הפוליטית: ימין
פונה לקהלים: שמרנים שמתנגדים לטראמפ, מורמונים, עצמאיים
צפי בבחירות 2016: כ-1% ארצית, 25% ומעלה ביוטה.
Third-Party Candidates בולטים מהעבר (המאה ה-20 ואילך)
תיאודור רוזוולט
שנת הבחירות: 1912
מועמד מטעם: המפלגה הפרוגרסיבית
מדינה: ניו יורק
רקורד: נשיא ארה"ב לשעבר (1901-1909)
מועמד לסגן הנשיא: מושל קליפורניה היראם ג'ונסון
תוצאות: 4,122,721 קולות, 27.4%, 88 אלקטורים (6 מדינות), סיים שני אחרי ווילסון
ניצח במדינות: קליפורניה, מישיגן, מינסוטה, פנסילבניה, דרום דקוטה, וושינגטון
סקירה: תיאודור רוזוולט חתום על, ככל הנראה, ההופעה הטובה ביותר של מועמד שלישי בעידן המודרני. בפעם היחידה בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית המודרנית (שבה שתי מפלגות עיקריות, מאמצע המאה ה-19 בערך), מועמד מפלגה גדולה לא סיים בין שני המקומות הראשונים. ההצלחה הזו של רווזולט הייתה חד-פעמית, וניתן לייחס אותה בעיקר לכך שהיה מדובר בנשיא לשעבר. לעולם לא הציג את מועמדותו, כמועמד מפלגה שלישית, אדם עם רקורד שכזה או אפילו קרוב לכזה. לכן, אי אפשר לראות את הצלחתו של רוזוולט כאירוע שפגע בדומיננטיות של שתי המפלגות הגדולות בפרספקטיבה היסטורית. עם זאת, ההצלחה של רוזוולט כן חיזקה את התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב. הצלחתו של רוזוולט ובחירתו של ווילסון היו זריקת עידוד להשקפות חברתיות שמאליות. כמה שנים לאחר בחירות אלו, קיבלו נשים בארה"ב את זכות ההצבעה. עוד יעברו הרבה שנים והרבה מים בנהר עד שההשקפה הפרוגרסיבית תהפוך למשמעותית כפי שהיא כיום, אך יש לתת לרוזוולט קרדיט על קידום נושא זכויות האדם ואיכות הסביבה בארה"ב. ריצתו ב-1912, אם כן, חשובה יותר מבחינה אידיאולוגית מאשר מבחינה מפלגתית.
רוברט לה-פולט
שנת הבחירות: 1924
מועמד מטעם: המפלגה הפרוגרסיבית
מדינה: וויסקונסין
רקורד: סנטור מטעם וויסקונסין (1906-1925), חבר קונגרס לשעבר מטעם המחוז השלישי של וויסקונסין (1885-1891), מושל וויסקונסין לשעבר (1901-1906)
מועמד לסגן הנשיא: הסנטור ברטון ק. ווילר (מונטנה)
תוצאות: 4,831,706 קולות, 16.6%, 13 אלקטורים (מדינה אחת), סיים שלישי אחרי קולידג' ודייויס
ניצח במדינות: וויסקונסין
סקירה: לתנועה הפרוגרסיבית היו הרבה עליות וירידות, כאמור. בחירות 1924 היו אחד מרגעי השיא שלה. רוברט לה-פולט, סנטור פרוגרסיבי מוויסקונסין, היה איש המפלגה הרפוליקנית, אך הוא למעשה לא תמך בה לאחר 1912. הוא סירב לתמוך במפלגה הפרוגרסיבית של רוזוולט, שככל הנראה הייתה ממוקמת ימינה יותר ממנו. ב-1924, החליט להקים מפלגה פרוגרסיבית חדשה משלו (לאחר שהמפלגה הפרוגרסיבית של רוזוולט התפרקה). הנשיא המכהן הרפובליקני קולידג' והמועמד הדמוקרטי, ג'ון דייויס, היו שמרנים, ולכן, לה-פולט היה הבחירה היחידה האפשרית עבור ליברלים ופרוגרסיבים. הוא עצמו כבר היה לא בקו הבריאות במהלך הקמפיין (נפטר מספר חודשים לאחר הבחירות), אבל בכל זאת הצליח לגייס תמיכה מרשימה. בניגוד לשני המועמדים העיקריים, שרצו על מצע שמרני, לה-פולט רץ על מצע של שבירת מונופולים, הלאמת תשתיות תחבורתיות, סיוע לאיכרים, הוצאה מחוץ לחוק של עבודת ילדים, סיוע ותמיכה בועדי עובדים, חיזוק ושמירה על זכויות אזרח, סיום האימפריאליזם האמריקאי באמריקה הלטינית וחיוב הנשיא לערוך משאל עם לפני שיוביל את המדינה למלחמה. המצע קרץ הן לליברלים ופרוגרסיבים והן לסוציאליסטים. לה-פולט נשען על קואליציה של דמוקרטים ליברלים (שעזבו את המפלגה בעקבות מועמדותו של דייויס השמרן), גרמנים אמריקאים, עובדי הרכבות, ארגוני העובדים הגדולים, איכרים וחוואים מערביים, סוציאליסטים ופרוגרסיבים. לה-פולט הקדים את זמנו; רעיונותיו יאומצו ברובם ב-1932 במצע של המפלגה הדמוקרטית ופרנקלין דלאנו רוזוולט (קרוב משפחתו של שנוא נפשו של לה-פולט). ארה"ב של 1924 הייתה עוד לפני עידן המקארתיזם והמלחמה הקרה. מועמד עם רעיונות סוציאליסטיים (אף שלה-פולט לא זיהה את עצמו ככזה) יזכה שוב לתמיכה משמעותית רק עוד פעמיים: 1932 ו-2016.
סטרום ת'ורמונד
שנת הבחירות: 1948
מועמד מטעם: המפלגה הדיקסיקרטית
מדינה: דרום קרוליינה
רקורד: מושל דרום קרוליינה (1947-1951), חבר בית הנבחרים של דרום קרוליינה לשעבר (1933-1938)
מועמד לסגן הנשיא: מושל מיסיסיפי פילדינג ל. רייט
תוצאות: 1,175,930 קולות, 2.4%, 39 אלקטורים (4 מדינות), סיים שלישי אחרי טרומן ודיואי
ניצח במדינות: דרום קרוליינה, אלבמה, מיסיסיפי, לואיזיאנה
סקירה: סטרום ת'ורמונד לא היה מועמד שלישי מאוד מוצלח, והוא לא השפיע על תוצאות הבחירות, אבל בכל זאת, החלטתי להכלילו ברשימה זו. בחירות 1948 היו אמורות להסתיים בניצחון קל לרפובליקנים. הנשיא טרומן היה מאוד לא פופולרי, הרפובליקנים הובילו בסקרים בפערים גדולים, והמפלגה הדמוקרטית הייתה מפוצלת. מן הצד השמאלי, הנרי וואלאס, מי שהיה סגן נשיא ארה"ב תחת פרנקלין דלאנו רוזוולט, התמודד מטעם המפלגה הפרוגרסיבית (בגלגולה השלישי), ומן הצד הימני, סטרום ת'ורמונד, מושל דרום קרוליינה, התמודד מטעם מפלגת זכויות המדינות, שידועה בכינויה המפלגה הדיקסיקרטית. הדיקסידקרטים היו דמוקרטים דרומיים, שהיו מעוניינים בהמשך ההפרדה הגזעית ובשמירה על חוקי ג'ים קרואו (חוקים שהועברו במדינות דרומיות לאחר מלחמת האזרחים, שמטרתם הייתה לקבע הפרדה בין לבנים לשחורים ולהעניק לכאורה מעמד נפרד אבל שווה לשחורים; בפועל, השחורים סבלו מנחיתות במעמדם, בשירותים שקיבלו ובשכר שקיבלו). הדיקסיקרטים לא רצו כדי לנצח בבחירות. מטרתם הייתה לזכות במספיק אלקטורים כדי למנוע מהמועמד המוביל לזכות ב-270 אלקטורים, וכך להכריח אותו לקבל את דרישותיהם, שהיו שמירה על זכות המדינות להנהיג הפרדה גזעית. למרות כל התחזיות המקדימות והסקרים, שניבאו ניצחון לדיואי, טרומן הדהים וניצח, מבלי שהיה זקוק לאלקטורים שבהם זכו הדיקסיקרטים. ת'ורמונד זכה לתמיכה כמעט זהה (0.3% יותר) מזו שזכה לה וואלאס הפרוגרסיבי, אך בניגוד אליו, הדומיננטיות שלו במדינות מסוימות בדרום סייעה לו לזכות ב-4 מדינות - דרום קרוליינה, אלבמה, מיסיסיפי ולואיזיאנה וב-39 האלקטורים שלהן. ת'ורמונד לא זכה להישג משמעותי במיוחד, כאמור, אבל הצלחה זו היא הסמן הראשון להתפוררות השליטה הדמוקרטית ב-Solid South. התפוררות זו, שתתרחש על רקע נושא זכויות האזרח וההפרדה הגזעית, היא זו שתהפוך את הרפובליקנים למפלגת הרוב מאוחר יותר, ותכריח את המפלגה הדמוקרטית ליצור קואליציה חדשה.
ג'ורג' וואלאס
שנת הבחירות: 1968
מועמד מטעם: המפלגה העצמאית האמריקאית
מדינה: אלבמה
רקורד: מושל אלבמה (1963-1967, 1971-1979, 1983-1987)
מועמד לסגן הנשיא: הגנרל קרטיס לה מיי (קליפורניה)
תוצאות: 9,901,118 קולות, 13.5%, 46 אלקטורים (5 מדינות), סיים שלישי אחרי ניקסון והאמפרי
ניצח במדינות: אלבמה, ארקנסו, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי
סקירה: המועמדות של וואלאס ב-1968 הייתה ההמשך הישיר למועמדות של ת'ורמונד ב-1948. אם ת'ורמונד היה מי שסימן את התחלת ההתפוררות של ה-Solid South, וואלאס היה מי שסימן שאין כבר יותר Solid South דמוקרטי. ב-20 השנים שעברו בין 1948 ל-1968, החליטו הדמוקרטים, ובמיוחד הנשיא ג'ונסון, להתייצב נגד האינטרסים של הדרום, המעוז ההיסטורי שלהם, ולתמוך במאבק לזכויות האזרח של השחורים ובסיום הסגרגציה. ג'ורג' וואלאס, המושל הדמוקרטי של אלבמה, רץ ב-1968 עם אותה מטרה כמו ת'ורמונד ב-1948 - למנוע משני המועמדים להשיג מספיק אלקטורים, ולהעביר את ההכרעה לבית הנבחרים, כשהוא יוכל להשפיע ולגרום לאחד מהמועמדים לקבל את דרישותיו. הקמפיין של וואלאס לנשיאות, כמו הקמפיינים שהוא ניהל לתפקיד מושל אלבמה, תפקיד שבו כיהן כ-16 שנים ב-3 כהונות לא רציפות, היה קמפיין שפנה לציבור אחד בלבד - לבנים תומכי סגרגציה מהדרום. וואלאס ניהל קמפיינים שרבים ראו אותם כגזעניים וככאלו שבנויים על פחד ועל שנאה (סוג של טראמפ, כ-50 שנים מוקדם יותר). עם זאת, אי אפשר להכחיש שעמדתו הייתה עמדה פופולרית בדרום, וזו גם הסיבה שהוא הצליח לזכות בתמיכה משמעותית וב-5 מדינות דרומיות. כמו ת'ורמונד, גם וואלאס לא הגשים את מטרתו, וניקסון ניצח ועבר את 270 האלקטורים הדרושים, ללא צורך באלקטורים נוספים. גם בטווח הארוך, וואלאס ות'ורמונד לא הגשימו את מטרתם, והסגרגציה בוטלה ע"י בית המשפט העליון של ארה"ב. ב-1979, גם וואלאס עצמו הודיע כי אינו תומך עוד בסגרגציה. בשנותיו המאוחרות, הוא היכה על חטא, חזר בו מעמדותיו הגזעניות וביקש מחילה מהקהילה האפרו-אמריקנית. ג'ורג' וואלאס נחשב אמנם לאחד מהלוזרים הגדולים בתולדות הפוליטיקה הארצית האמריקאית (4 ריצות לא מוצלחות לנשיא - 1968 כעצמאי, 1964, 1972, 1976 כמועמד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית), אבל הייתה לו השפעה רבה על עיצוב הפוליטיקה של ארה"ב.
ג'ון אנדרסון
שנת הבחירות: 1980
מועמד מטעם: עצמאי
מדינה: אילינוי
רקורד: חבר קונגרס מאילינוי (1963-1981)
מועמד לסגן הנשיא: מושל וויסקונסין לשעבר פטריק לוסי
תוצאות: 5,719,850 קולות, 6.6%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי רייגן וקרטר
ניצח במדינות: -
סקירה: בחירות 1980 דרשו מציבור הבוחרים האמריקני לבחור בין רונלד רייגן, שנתפס בעיניהם כשמרן קיצוני, לבין ג'ימי קרטר, שנתפס בעיניהם כנשיא כושל. התפיסות של הציבור לגבי שני המועמדים אפשרו למועמד שלישי, חבר הקונגרס הרפובליקני ג'ון אנדרסון, לפרוץ בסקרים. אנדרסון זכה לתמיכה של דמוקרטים ועצמאיים שגמרו אומר שלא לבחור שוב בקרטר, ולתמיכה של רפובליקנים ליברליים, שקרויים Rockfeller Republicans (על שמו של מושל ניו יורק לשעבר, נלסון רוקפלר). אנדרסון פרץ קדימה בסקרים בתחילת הקמפיין, ועבר את 20 האחוזים, אך הועידות המפלגתיות בקיץ חיזקו את מועמדי המפלגות הגדולות והחלישו אותו. אנדרסון שוב עלה בסקרים כאשר הוא הוזמן להשתתף בעימות הנשיאותי ואף ניצח בו (למרות מחאותיו של הנשיא קרטר, שלא הופיע לעימות בגלל שאנדרסון הוזמן אליו), פרסם מצע מקיף שהתקבל באופן חיובי בציבור, וזכה בתביעה בבית המשפט שאפשרה לו לגייס כספים מהציבור לאחר הבחירות. אולם, השיפור במעמדו של רייגן בציבור בעקבות העימות (למרות שהפסיד בו בפער קטן), אי הזמנתו של אנדרסון לעימות הבא (בעקבות התעקשותו של קרטר, כאמור), ועזיבה של מצביעים רבים חזרה לשני המועמדים העיקריים בעקבות הפער הצמוד בסקרים, גרמו לקריסה של אנדרסון בסקרים. בבחירות עצמן הוא זכה בכ-6.6% מהקולות, עדיין התוצאה השישית בטיבה למועמד מפלגה שלישית במאה ה-20. בסופו של דבר, הוא לא זכה לתמיכה משמעותית מרפובליקנים ליברלים, ומי שתמך בו היו בעיקר עצמאיים ודמוקרטים מאוכזבים. מכיוון שרייגן זכה בניצחון קל יחסית, מעבר לצפוי, לא ניתן לומר שאנדרסון השפיע באופן משמעותי על הבחירות.
This photo was taken from Wikipedia, Photographed by Warren K. Leffler, and available in the US Library of Congress' Prints and Photographs division
שנת הבחירות: 1992, 1996
מועמד מטעם: עצמאי
מדינה: טקסס
רקורד: איש עסקים
מועמד לסגן הנשיא: האדמירל ג'יימס סטוקדייל (1992), פאט צ'ואט (1996)
תוצאות: 19,743,821 קולות, 18.9%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי קלינטון ובוש (1992); 8,085,294 קולות, 8.4%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי קלינטון ודול (1996)
ניצח במדינות: -
סקירה: רוס פרו היה אחד מהמועמדים העצמאיים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של בחירות לנשיאות בארה"ב. ב-1992, הפופולריות של הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש האב, צנחה בעקבות המצב הכלכלי הקשה, המיתון והעלאות המיסים; המועמד הדמוקרטי, מנגד, היה ביל קלינטון הלא פופולרי ואפוף השערוריות והסקנדלים. יותר ויותר אזרחים היו מוכנים לתמוך במועמד עצמאי, ולחלל הזה נכנס רוס פרו, איש עסקים עשיר מטקסס, שהחליט לרוץ לנשיאות עם האדמירל ג'יימס סטוקדייל כמועמד לסגן הנשיא. המצע של פרו כלל שמירה על איזון תקציבי וצמצום הגירעון, התנגדות להסכמי סחר חופשי ובראשם הסכם ה-NAFTA, הרחבת המלחמה בסמים וקידום הדמוקרטיה הישירה. פרו נהנה מתמיכה רחבה מאוד במהלך השנה, ולמשך זמן רב, הוא הוביל במירוץ התלת-ראשי על קלינטון ובוש, והוביל בסקרים המדינתיים הן בקליפורניה והן בטקסס, שתי המדינות עתירות האלקטורים. באמצעות הפעילות מרשימה בשטח וההון העצמי הרב של פרו, הוא הצליח בכך ששמו נרשם על כל פתקי הבחירות בכל 50 המדינות. לאחר ירידה בסקרים ומספר שערוריות, החליט פרו ביולי לפרוש מהמירוץ. קלינטון נהנה מכך ופתח פער משמעותי על בוש. באוקטובר, באופן מפתיע, הודיע פרו על חזרה למירוץ. פרו חזר למירוץ, השתתף בכל שלושת העימותים והשקיע סכומים רבים בפרסומות במדינות רבות. כניסתו מחדש של פרו למירוץ פתחה מחדש את המירוץ, ואפשרה לבוש לצמצם את הפער מקלינטון. עם זאת, קלינטון הצליח לשמור על בסיס תומכים יחסית נרחב, וניצח בבחירות די בקלות, בפער של כ-6% ובפער משמעותי באלקטורים. פרו השיג הישג מרשים מאוד, כ-19% מהקולות (למרות ההצלחה הזו בקרב המצביעים בכלל ארה"ב, הוא לא זכה באף מדינה ולכן לא זכה באלקטורים), אבל בכל זאת, יכל להשיג תוצאה טובה בהרבה. הוא נפגע בעיקר משני דברים - הראשון, כמובן, העובדה שפרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו באוקטובר. הפרישה של פרו פגעה בו, והוא לא הצליח בשום שלב לשחזר את התמיכה שהוא זכה לה טרם הפרישה; גם הופעתו החלשה של האדמירל סטוקדייל בעימות המועמדים לסגני הנשיא פגעה בו מאוד. לאחר הבחירות, המשיך פרו לקדם את ההתנגדות להסכם ה-NAFTA והקים מפלגה בשם Reform Party. במסגרת מפלגה זו, פרו התמודד בבחירות הבאות לנשיאות ב-1996. בבחירות אלו הוא לא הוזמן להשתתף בעימותים הנשיאותיים, השקיע הרבה פחות הון עצמי והסכים לקבל תרומות חיצוניות. בנוסף, התמיכה הציבורית ב-NAFTA עלתה באופן משמעותי. למרות כל זאת, עדיין הצליח פרו להשיג הישג מרשים עבור מועמד שלישי, כשזכה ב-8% מהקולות, שוב ללא אלקטורים. בשנים שלאחר מכן, התרחק פרו ממפלגת הרפורמה שאותה הוא עצמו הקים, ועבר למפלגה הרפובליקנית, שבמועמדיה לנשיאות הוא תמך מ-2000 ועד ל-2012 (הוא לא הביע את דעתו בציבור לגבי בחירות 2016).
This photo was taken from Wikipedia. All rights reserved to the photographer Allan Warren
שנת הבחירות: 2000
מועמד מטעם: המפלגה הירוקה
מדינה: קונטיקט
רקורד: אקטיביסט וסופר
מועמדת לסגנית הנשיא: ווינונה לה-דיוק (קליפורניה)
תוצאות: 2,882,955 קולות, 2.7%, ללא אלקטורים, סיים שלישי אחרי גור ובוש
ניצח במדינות: -
סקירה: ראלף ניידר ניהל מספר קמפיינים לנשיאות כמועמד שמאלי עצמאי, או כמועמד מפלגות קטנות. עם זאת, הקמפיין שלו לנשיאות בשנת 2000 הוא הבולט מכולם, ולא בגלל הצלחה ייחודית. ניידר ניצל תחושת מיאוס כלפי המפלגה הדמוקרטית בקרב חלק מחוגי השמאל. אל גור נתפס כמועמד מרכזי מדי עבור חלק ממצביעי השמאל, והבחירה בג'ו ליברמן, סנטור שמשתייך לאגף היותר שמרני במפלגה הדמוקרטית, כסגן הנשיא, לא סייעה לגור להחזיר את אותו קהל בוחרים לדמוקרטים. ניידר רץ על מצע פרו-סביבתי, סוציאל-דמוקרטי ואנטי-ממסדי, כאשר הוא גם ניזון מהסנטימנט השלילי שקיים בציבור האמריקני כלפי שתי המפלגות הגדולות. לקראת סוף מערכת הבחירות, החל גור לפנות ישירות לתומכיו של ניידר, וקרא להם לבחור בו, כדי למנוע את ניצחונו של בוש, שעמדותיו היו מנוגדות לחלוטין לאלו של ניידר (בניגוד לגור, שהיה קרוב הרבה יותר בעמדותיו לניידר). הרפובליקנים הפנימו שהצלחה של ניידר תפגע אנושות בגור, וסייעו לקמפיין של ניידר באמצעות פרסום וכרזות. לבסוף, כזכור, גור זכה ליותר קולות מבוש, אך הפסיד בפער של 5 אלקטורים בעקבות הפסד שנוי במחלוקת בפלורידה, על חודם של 537 קולות. ניידר זכה ל-97,488 קולות בפלורידה, ודמוקרטים רבים האשימו אותו ואת תומכיו בכך שבוש ניצח בבחירות. ניידר עצמו טען להגנתו כי רבע מיליון דמוקרטים מפלורידה שתמכו בבוש, והפסדו של גור במדינת הבית שלו, טנסי, הם הגורמים להפסדו, ולא התמיכה במועמדותו בפלורידה (או בניו המפשייר, עוד מדינה שבה בוש ניצח בפער קטן, שהיה קטן ממספר הקולות שלו זכה ניידר במדינה). עם זאת, ניידר עצמו טען כי לפי סקרי יציאה מהקלפיות, 25% מהמצביעים שלו בפלורידה היו מצביעים לבוש, 38% לגור והשאר (37%) לא היו מצביעים כלל. פער זה של 13% בקרב מצביעי ניידר היה מקנה לגור יתרון של 12,665 קולות בפלורידה, ומעניק לו את הנשיאות. השאלה האם ניידר היה זה שגרם להפסדו של גור נותרה לא פתורה, והדיון נמשך במשך שנים בין חוקרים פוליטיים. בין אם פגע במועמדותו של גור או לא, הצלחתו היחסית של ניידר בבחירות 2000 ועלייתו לכותרות בעקבות הפסד גור הקנו למפלגה הירוקה של ארה"ב פרסום רב.
No comments:
Post a Comment