I Like Ike - דווייט אייזנהאוואר, 1952
בחירות 1952 היו בחירות שנערכו בראשיתו של עידן הטלוויזיה. המכשיר הפופולרי, שרק מספר שנים קודם לכן היה בהישג ידם של עשירים בלבד, הפך בתחילת שנות ה-50 למכשיר שנמצא בכל בית. מערכת הבחירות הראשונה שבה תשדירי בחירות בטלוויזיה היו בעלי משמעות פוליטית הייתה 1952. אייזנהאוואר התמודד לנשיאות כאשר המפלגה הדמוקרטית הייתה מפלגת הרוב הטבעי בארה"ב. הדמוקרטים שלטו בארה"ב ברציפות מ-1932, וקואליציית הניו-דיל העניקה להם יתרון מובנה. עם זאת, אייזנהאוואר, הגנרל הנערץ ממלחמת העולם השנייה, הצליח לנצל את המתינות שלו, הפופולריות שלו וחוסר הפופולריות של הנשיא היוצא טרומן והמועמד הדמוקרטי סטיבנסון. תשדיר הפרסומת I Like Ike אמנם נראה בימינו די מטופש, אבל בשנות ה-50, זה היה תשדיר חביב וקליט שסייע לאייזנהאוואר להגיע לבית הלבן.
Daisy Girl, תשדיר החרצית - לינדון ג'ונסון, 1964
בחירות 1964 הפגישו את הנשיא הפופולרי ג'ונסון עם המועמד הרפובליקני השמרן בארי גולדווטר. ג'ונסון היה מלכתחילה הפייבוריט לנצח בבחירות, אך עמדו בפניו שתי בעיות: גולדווטר קרץ לקהל הלבן השמרני בדרום, שהיה עדיין הבסיס של הקואליציה הדמוקרטית; וההובלה החד-משמעית של ג'ונסון בסקרים גרמה לבוחרים רבים לתהות האם יש כלל צורך שיצאו להצביע. כדי להתמודד בעיקר עם הבעיה השנייה, וכדי לחזק את התפיסה הציבורית שלפיה גולדווטר הוא פזיז מדי, פרסם הקמפיין של ג'ונסון ב-7 בספטמבר פרסומת שתהפוך לאחת מהפרסומות הפוליטיות הידועות בהיסטוריה. בהפסקת הפרסומות ששודרה במהלך הקרנת הסרט ההיסטורי "דוד ובת שבע" (בכיכובו של גרגורי פק) ברשת NBC, העלה הקמפיין של הנשיא המכהן את הפרסומת. בתחילתה של הפרסומת, רואים ילדה שעומדת בשדה, מחזיקה חרצית בידה ותולשת את עלי החרצית כשהיא סופרת את העלים שהיא תולשת בסדר עולה. המצלמה הולכת ומתקרבת אל הילדה, כשבשלב מסוים היא מתחילה לספור את העלים בסדר לא נכון ולחזור על מספרים. כשהיא מגיעה למספר 9, נשמע קול של גבר, והתמונה נעצרת. הגבר סופר בסדר יורד מ-9 ועד 0, והמצלמה שוב הולכת ומתקרבת אל הילדה. כשהגבר מגיע למספר 1, המצלמה מתקרבת עד לתוך עינה הימנית של הילדה ולרגע המסך מחשיך. מיד לאחר מכן, הגבר מגיע למספר 0, וברקע התמונה מתחלפת, כאשר למעשה, בתוך עינה של הילדה משתקף פיצוץ גרעיני. במקביל לפיצוץ, ג'ונסון בקולו אומר את הדברים הבאים: "These are the stakes. To make a world in which all of God's children can live, or to go into the dark. We must either love each other, or we die". בסיום הדברים, התמונה שוב מתחלפת, ועל המסך מופיע הכיתוב - "Vote for President Johnson on November 3", כאשר קול גברי חוזר על הכתוב, ומוסיף - הסיכונים גדולים מדי מכדי להישאר בבית ("The Stakes are too high for you to stay home"). ג'ונסון ספג ביקורת קשה על שידור הפרסומת, ונטען שהוא מפחיד את הציבור לשווא. הקמפיין שלו החליט, איפוא, להוריד את הפרסומת כבר לאחר יום אחד. עם זאת, הפרסומת הופיעה שוב ושוב בדיווחי החדשות. למרות הביקורת הקשה שנמתחה על ג'ונסון בעקבות שידור הפרסומת, רוב המומחים מסכימים כיום כי הפרסומת הזו הייתה אחד מהגורמים העיקריים לניצחונו המוחץ, Landslide, של ג'ונסון בבחירות. ההצלחה הסוחפת של התשדיר הפכה אותו לאבן דרך פוליטית וטלוויזיונית. בקמפיינים רבים, שנים לאחר מכן, השתמשו מועמדים פוליטיים בתשדירים דומים לתשדיר החרצית. עם זאת, אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחררת של ג'ונסון, הנשיא הפופולרי שיועציו ידעו להעצים ולנצל את הפחדים והתפיסות השליליות של הציבור ליצירת כוח פוליטי.
Laughter - יוברט האמפרי, 1968
4 שנים לאחר מכן, התמודד סגן הנשיא של ג'ונסון, האמפרי, לנשיאות מול ניקסון הרפובליקני, סגן הנשיא לשעבר. פיצול במפלגה הדמוקרטית, שלו תרמה גם מועמדותו של תומך הסגרגרציה, מושל אלבמה הדמוקרטי ג'ורג' וואלאס, סייע לניקסון לפתוח פער של כמעט 20% במהלך הקיץ. קמפיין יעיל של האמפרי, ואיחוד שורות מסוים במפלגה הדמוקרטית, הוביל לצמצום משמעותי של הפער. לבסוף, ניצח ניקסון, אך בפער זעום של כמה עשיריות האחוז. אחד מהגורמים שסייעו להאמפרי לצמצם את הפער היה מועמדותו של ספירו אגניו לסגן הנשיא מטעם הרפובליקנים. אגניו היה מושל מרילנד, תפקיד בו אחז במשך כשנתיים טרם הבחירות, ומלבד זאת, היה חסר ניסיון פוליטי כלשהו. גם בחירתו למושל מרילנד התאפשרה רק, ככל הנראה, בעקבות הצבתו של מועמד בעייתי מאוד בצד הדמוקרטי. אגניו היה לחלוטין לא מוכר לציבור, והוא לא נתפס כמי שמתאים למלא את המשרה השנייה בחשיבותה בארה"ב. לכן, הפרסומת של הדמוקרטים במהלך הקמפיין, בה אדם צוחק צחוק ארוך ומתגלגל בתגובה למועמדותו של אגניו לסגן הנשיא. בסוף התשדיר, מופיע הכיתוב "This would be funny if it weren't so serious...". הפרסומת נחשבת לאחת הפרסומות הפוליטיות המוצלחות בהיסטוריה, וזאת למרות ניצחונו של ניקסון, מכיוון שהיא ככל הנראה מילאה תפקיד בקאמבק של האמפרי.
McGovern's Defense Plan - ריצ'רד ניקסון, 1972
בחירות 1972 הפגישו את הנשיא המכהן הרפובליקני ריצ'רד ניקסון עם הסנטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'ורג' מקגוורן. מקגוורן היה מועמד שרץ עם מצע שמאלי ואנטי-מלחמתי. הוא קרא להוצאת הכוחות האמריקניים מוייטנאם ולצמצום הצבא האמריקני. עמדות אלו היו מלכתחילה לא פופולריות בקרב הציבור הרחב, וניקסון הוביל בסקרים לאורך כל הקמפיין. בסוף יולי, שערורייה נוצרה לאחר שנחשף כי המועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא, הסנטור ממיזורי תומאס איגלטון, עבר אשפוזים וטיפולים נפשיים רבים, ובהם תרפיה בשוק חשמלי, בעשור הקודם. מקגוורן לא שש לפטר את איגלטון מהמועמדות, מכיוון שפחד שהדבר יגרום לו להיתפס כחלש וכנכנע לתכתיבים. לבסוף, איגלטון עצמו פרש מהמועמדות ב-1 באוגוסט, לבקשתו של מקגוורן. מקגוורן בחר את סרג'נט שרייבר כמועמדו לסגן הנשיא. שרייבר היה בעלה של יוניס קנדי, אחותם של ג'ון, רוברט וטד, והיה יועץ בכיר הן של הנשיא קנדי והן של הנשיא ג'ונסון. הוא היה גם דיפלומט מוערך, ששימש כראש כוחות השלום של ארה"ב וכשגריר ארה"ב בצרפת. מועמדותו של שרייבר, עם זאת, לא סייעה למקגוורן יותר מדי. בדומה לג'ונסון 8 שנים לפני כן, הצליח ניקסון לנצל את הפחד של הציבור ואת התדמית של יריבו כדי לנצח בקלות בבחירות לנשיאות. התשדיר של הקבוצה "Democrats for Nixon", היה, בדיעבד, תשדיר הבחירות הטוב ביותר של ניקסון בבחירות אלו. הסרטון נפתח עם קול גברי שאומר "The McGovern Defense Plan" (תוכנית ההגנה של מקגוורן). על המסך מופיעות שלוש קבוצות של חיילי צעצוע המייצגים את חיילי המארינס, ויד אנושית נכנסת למרקע ולוקחת קבוצה אחת מתוך השלוש, כשהקריין אומר שמקגוורן יקצץ את המארינס בשליש. לאחר מכן, מוצגות 4 קבוצות של חיילי צעצוע המייצגים את חיל האוויר, והקריין אומר שמקגוורן יקצץ את חיל האוויר בשליש. בהמשך מוצגות עוד קבוצות צעצועים של חיילים וכלי נשק, ובהתאמה אומר הקריין שמקגוורן יקצץ את חיל הים ברבע, את מטוסי היירוט בחצי, את צי חיל הים בחצי ואת נושאות המטוסים מ-16 ל-6. התמונה נעה ומציגה את חיילי וכלי הצעצוע שהוצאו, כשהקריין מספר על דעתו של יוברט האמפרי, סגן הנשיא לשעבר והמועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1968, על תוכניתו של מקגוורן - "זה לא רק קיצוץ בשומנים ובכוח אדם, אלא קיצוץ בביטחונה של המדינה הזו". התמונה עוברת לניקסון, והקריין אומר כי הנשיא ניקסון אינו מאמין שאנחנו צריכים לשחק משחקים ולסכן את הביטחון הלאומי שלנו, וכי הוא מאמין באמריקה חזקה, שתדון בשלום מתוך עמדה של כוח. הפרסומת הזו הייתה כל כך מוצלחת כי היא ניצלה את הפחד של האנשים, את התדמית הבעייתית של מקגוורן בקרב רוב הציבור, וכי היא פנתה גם לדמוקרטים, מכיוון שהיא מוגשת ע"י דמוקרטים עבור ניקסון ומכיוון שהיא מצטטת את דבריו של האמפרי. ניקסון סיים את הבחירות בניצחון מוחץ, אך נאלץ לפרוש מתפקידו לאחר פחות משנתיים בעקבות פרשת ווטרגייט.
Morning in America - רונלד רייגן, 1984
בחירות 1984 הפגישו את הנשיא המכהן והפופולרי, הרפובליקני רונלד רייגן עם סגן הנשיא לשעבר, הדמוקרטי וולטר מונדייל. רייגן הוביל מתחילת הקמפיין, אך החשש מגילו המתקדם של רייגן סייע למונדייל לעלות בסקרים ולצמצם את הפער. עם זאת, הופעה מוצלחת של רייגן בעימותים וקמפיין יעיל וחכם שניהל הוביל אותו לניצחון מוחץ ול-Landslide שני ברציפות. הפרסומת המוצלחת ביותר של רייגן בקמפיין זה, ואחת מהפרסומות הפוליטיות המוצלחות בהיסטוריה, הייתה Morning in America. הפרסומת נפתחת עם מוזיקה שלווה, וספינה שמפליגה בים כשברקע עיר גדולה ומודרנית וזריחה. הקריין פותח את הפרסומת באומרו, זה שוב בוקר באמריקה, It's Morning Again In America (משפט הפתיחה הזה הפך למשפט נודע בזכות עצמו). הפרסומת מציגה תמונות של אנשים שמחים שהולכים לעבודה, והקריין אומר שהיום, יותר אנשים ילכו לעבודה מאשר אי פעם בהיסטוריה של ארה"ב, כששיעורי הריבית ירדו בחצי מהשיא שלהם ב-1980, כשקרוב ל-2,000 משפחות יקנו באותו יום בית חדש (יותר מכל זמן אחר בארבע השנים האחרונות). באותו אחה"צ, אומר הקריין, 65 גברים ונשים יינשאו, וכשהאינפלציה ירדה לחצי ממה שהייתה ארבע שנים קודם לכן, הם יכולים להביט קדימה לעתיד בביטחון. כעת, התשדיר מציג את הבית הלבן וגבעת הקפיטול בשעת לילה, ושוב חוזר הקריין על המשפט It's Morning Again In America. תחת המדיניות של הנשיא רייגן, הוא אומר, המדינה שלנו גאה יותר, חזקה יותר וטובה יותר. המסר העיקרי של התשדיר מגיע בדיוק לפני סיומה, עם השאלה - למה שאי פעם נרצה לחזור לאיפה שהיינו לפני פחות מארבע שנים קצרות?. בתשדיר בודד של דקה בסך הכל, מצליח רייגן גם להבליט ולהדגיש את הישגיו בארבע שנותיו הראשונות כנשיא, גם להעביר מסר אופטימי של תקווה ורוגע, וגם לפגוע ביריבו, וולטר מונדייל, שכסגן נשיא היה חלק מאותה מדיניות שהובילה את ארה"ב למקום לא טוב 4 שנים קודם לכן. בניגוד לטראמפ ולמפלגה הרפובליקנית של ימינו, רייגן היה מועמד שהעביר לציבור מסר אופטימי וחיובי, ולא צייר את ארה"ב כמדינה חלשה, רקובה, מושחתת וענייה כפי שמציירים אותה כיום בצד הרפובליקני. זו גם הסיבה שהוא הצליח מבחינה פוליטית ברמה שאף רפובליקני לא הצליח אחריו.
Man From Hope - ביל קלינטון, 1992
בבחירות 1992 ניצב הנשיא הרפובליקני המכהן ג'ורג' בוש האב אל מול מושל ארקנסו הדמוקרטי ביל קלינטון והמועמד העצמאי איש העסקים רוס פרו. ביל קלינטון החל את מערכת הבחירות כמועמד לא פופולרי ואפוף סקנדלים. עם זאת, הפופולריות הדועכת של בוש, המיתון הכלכלי, המועמדות של פרו ששינתה את הבחירות והקמפיין המוצלח של קלינטון אפשרו לדמוקרטים לבצע מהפך ולחזור לבית הלבן אחרי 12 שנים רפובליקניות. ביל קלינטון הצליח לנצח בגלל שהוא נתפס כמישהו חדש, צעיר וכריזמטי, שמגיע מהעם. הוא עמד מול בוש, שסימל פוליטיקה ישנה ומפלגה שכבר נמאסה על הציבור לאחר 12 שנות שלטון רצופות. היכולת של קלינטון להעביר את המסר של חדשנות היא זו שסייעה לו לנצח את הבחירות. העובדה שקלינטון גם נולד (בארקנסו) בעיר בשם הופ (Hope) אפשר לו, במעין משחק מילים, להציג את עצמו כאיש שבא מהופ, The Man From Hope, ולמעשה, כאיש שבא מהתקווה ושמייצג את התקווה. סיפור החיים שלו, כמי שבא ממשפחה ענייה, שחיה בדרום, כשאביו הביולוגי נפטר שלושה חודשים לפני לידתו ואביו החורג הוא אלכוהוליסט מתעלל, והגיע למקום הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו בארה"ב, היה הגשמה של החלום האמריקאי הכה אהוד. בפרסומת שנקראה "Hope", ביל קלינטון מספר על חייו. הוא מתחיל כשהוא מספר שנולד בעיר קטנה בשם הופ בארקנסו, שם חי בבית ישן של שתי קומות יחד עם סבא וסבתא שלו, שהיו בעלי הכנסות נמוכות. הוא מספר על המפגש שלו עם הנשיא קנדי בבית הלבן ב-1963, במסגרת הארגון "Boys Nation". הוא מספר שחשב על כך שזו ארץ כל כך נהדרת, מכיוון שאפילו נער עני וחסר כל כמוהו זכה לפגוש את הנשיא, ולכן החליט שהוא ישרת בשירות הציבורי. הוא מספר על כך שהוא עבד בעבודות מזדמנות כדי להגיע לבית הספר למשפטים, ולאחר מכן, חזר הביתה, לארקנסו, ועל הניסיון שלו לשפר את שירותי הבריאות והחינוך וליצור מקומות עבודה בתפקידו כמושל המדינה. הוא אומר שהוא הצליח להשיג התקדמות משמעותית בארקנסו, ומקווה שייבחר לנשיא, כדי שיוכל לסייע ליצור את אותו שינוי שעשה בארקנסו עבור מיליוני אמריקנים בכל רחבי ארה"ב ולהחזיר להם את התקווה. הפרסומת הזו גם שיפרה את התדמית של קלינטון וגם סייע לו למצב את עצמו כמועמד של השינוי והתקווה.
The Change Is Coming - ביל קלינטון, 1992
פרסומת מוצלחת נוספת של ביל קלינטון, מאותה מערכת בחירות הייתה The Change Is Coming. כשקלינטון כבר היה זה עם המומנטום, המטרה שלו הייתה לשמר את ההתלהבות של הבוחרים שלו. התשדיר הקצר הזה, שאורכו בסך הכל כחצי דקה, הוא תשדיר אופטימי, שמלווה במוזיקה מרגיעה ובנופים ירוקים, כשהקריין מדבר בקול שקט ורגוע על תחושת התקווה שנוצרת אצל רבים, ועל כך שהתקווה לעתיד טוב יותר היא כעת נחלתם של רבים. לאורך כל התשדיר מוצגים תומכים רבים ומחייכים של קלינטון בעצרות בחירות שלו. הפרסומת הזו הצליחה משתי בחינות - גם לחזק את התדמית של קלינטון כאיש שמייצג תקווה, וגם להגביר את ההתלהבות של התומכים שלו.
Windsurfing - ג'ורג' בוש, 2004
ב-2004, ניצב הנשיא הרפובליקני המכהן, ג'ורג' בוש הבן, באתגר קשה בבחירות לנשיאות. ארבע שנים קודם לכן הוא ניצח בפער הזעום ביותר האפשרי, והפופולריות העצומה שלה זכה בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר התפיידה לה במהרה, עם פתיחתן של שתי מלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. המועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי, ובוש, היו צמודים לאורך כל הקמפיין בסקרים. אחוזי הצבעה נמוכים יחסית בקרב הקהל הדמוקרטי וניצחון באוהיו הקריטית העניק לבוש את הניצחון בסופו של דבר. במהלך הקמפיין, הצליח בוש לצייר את קרי כזגזגן ולא החלטי, וככזה שמשנה את דעתו חדשות לבקרים. הפרסומת המוצלחת ביותר של בוש בקמפיין הזה, שהייתה גם מעט משעשעת וגם מאוד יעילה, הייתה Windsurfing. בפרסומת הקצרה הזו (כחצי דקה), קרי מוצג בזמן שהוא עוסק בגלישת גלים, והקריין מתחיל אותה בשאלה - לאיזה כיוון ג'ון קרי יוביל? הוא ממשיך ואומר - קרי הצביע בעד מלחמת עיראק, לאחר מכן התנגד לה, שוב תמך בה וכעת שוב מתנגד בה. הוא מספר שקרי התרברב בכך שהוא תמך בהוספת 87 מיליארד דולרים לצבא, אך לאחר מכן הצביע נגדה. הוא הצביע בעד רפורמה בחינוך, וכעת מתנגד לה; והוא טוען שהוא נגד העלאת הפרמיות של Medicare, אבל הצביע בעדה 5 פעמים. הקריין מסיים את הפרסומת באומרו - John Kerry, Whichever Way The Wind Blows. הפרסומת הזו הצליחה להעביר באופן מצוין, משעשע, קצר ועובדתי את המסר של בוש - קרי הוא זגזגן ועמדותיו משתנות לפי כיוון הרוח והפופולריות שלהן בציבור.
Yes We Can - ברק אובמה, 2008
בבחירות 2008 ניצבו זה מול זה הסנטור הרפובליקני הוותיק ג'ון מקיין והסנטור הדמוקרטי השחור הצעיר והמבטיח ברק אובמה. לניצחון של אובמה סיבות רבות - השינוי שייצג; ההיסטוריה בעצם בחירתו לנשיא השחור הראשון של ארה"ב; ההתלהבות של מספר קבוצות ממועמדותו; הצבתה של שרה פיילין, הרדיקלית מדי וחסרת הידע הנדרש, כמועמדת הרפובליקנית לסגנית הנשיא; חוסר הפופולריות הקיצוני של הנשיא הרפובליקני המכהן ג'ורג' בוש הבן; ההסתבכות במלחמות בעיראק ובאפגניסטאן וחוסר שביעות הרצון ההולך והגובר של האמריקנים מהשהות של הצבא במדינות אלו; והמשבר הכלכלי העולמי הענק שהתפרץ ממש לפני הבחירות. אובמה עצמו היה אנדרדוג בפריימריז הדמוקרטיים, כשממולו עמדו הגברת הראשונה לשעבר והסנטורית הילארי קלינטון והמועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא ב-2004, ג'ון אדוארדס. הקמפיין המוצלח והמפתיע שלו הוביל אותו לניצחון מרשים בפריימריז הראשונים, במדינת איווה. בעקבות הניצחון המרשים הזה, אובמה החל להוביל בסקרים במדינה הבאה שבה נערכו פריימריז, ניו המפשייר, ובמספרים דו-ספרתיים. עם זאת, דווקא מה שהיה נראה שיפגע בקלינטון - תשובה שנתנה בקול חנוק מדמעות לשאלה על איך היא מתמודדת עם קשיי הקמפיין במהלך מפגש עם בוחרים - הוביל לתגובת נגד של נשים ולניצחון מפתיע מאוד בפריימריז בניו המפשייר. דווקא נאום ההפסד של אובמה לאחר אותו פריימריז בניו המפשייר היה זה שנתן לו דחיפה. ויל איי אם, סולן להקת הבלאק אייד פיז, וג'סי דילן (בנו של בוב) הפיקו סרטון שבו הוסיפו לדבריו של אובמה מוזיקת רקע, כש-30 סלבריטאים שונים שרים את מילותיו של אובמה מהנאום. תוך מספר ימים הסרטון, שהועלה ליוטיוב, זכה לקרוב ל-25 מיליון צפיות, והוביל לגל חדש של תמיכה באובמה ולזינוק בגיוס התרומות. אובמה נישא על גלי המומנטום הזה, וניצח לאחר מאבק קשה את הילארי קלינטון בבחירות למועמדות הדמוקרטית. בבחירות עצמן, הוא ניצח בגדול, כשהמסר שלו, המסר העיקרי של אותו נאום באותו ערב של הפסד, מהדהד - Yes, We Can. הנה עוד סיבה למה אובמה ניצח את בחירות 2008 - כי הוא הבין, וניצל זאת בצורה המיטבית, שאלו הבחירות הראשונות שבהן הזירה האינטרנטית חשובה לא פחות, ואולי אף יותר, מהטלוויזיה ומהשטח. אם 1952 הייתה שנת המהפכה הטלוויזיונית הפוליטית, 2008 הייתה שנת המהפכה האינטרנטית הפוליטית. למרות שאינטרנט, וקמפיינים פוליטיים באינטרנט, היו הרבה לפני, הצלחתו של אובמה לנצל את האפקט ההולך וגובר של האינטרנט, במיוחד בקרב צעירים, ובמיוחד ביוטיוב, הפכו את הבחירות האלו לנקודת מפנה גם מבחינת הדרך שבה עושים קמפיינים. לא בכדי בחירות אלו מכונות לעיתים רבות "בחירות היוטיוב".
Big Bird - ברק אובמה, 2012
ארבע שנים חלפו, ואובמה עמד בפני קרב קשה מול מיט רומני. אובמה נראה תחילה כמי שחסר את ההתלהבות שאפיינה אותו כל כך ארבע שנים קודם לכן. הוא היה חלש ולא ממוקד בעימות הראשון, ורומני הביס אותו. כתוצאה מכך, רומני זכה למומנטום משמעותי והחל להוביל בסקרים. הופעה טובה של סגן הנשיא ביידן בעימות סגני הנשיא, והופעות מרשימות מאוד של אובמה בעימותים הבאים, החזירו לדמוקרטים את המומנטום, ולמרות שהסקרים הצביעו על מירוץ מאוד צמוד, אובמה ניצח בפער של כ-4% ובפער אלקטורלי של 126 אלקטורים. הקמפיין של אובמה שוב היה מאוד פעיל באינטרנט, כאשר הפעם הפייסבוק והטוויטר, שהיו רשתות חברתיות חדשות ויחסית אלמוניות ב-2008, שיחקו תפקיד משמעותי, לצד היוטיוב. דרך הרשתות, הצליח הקמפיין של אובמה להעצים כמה דברים שהכריעו את המערכה - נאום "אתה לא בנית את זה", You Didn't Build That של אובמה, שהדגיש את תפיסתו שלפיה אזרח מסוים שהצליח לא יכול לנכס לעצמו את כל ההצלחה, שכן ההצלחה הזו נבעה בין השאר מסיוע של אזרחים אחרים ומסיוע ממשלתי; המשפט Binders Full Of Women, "קלסרים מלאים בנשים", שבו רומני השתמש בתשובה לשאלה שנשאל בעימות השני, כדי להבליט את הרשימות הארוכות של נשים אותן בחן כשבחר את חברי הקבינט של מסצ'וסטס בהיותו מושל המדינה. המשפט נתפס הן כלא תקין לשונית והן כמזלזל בנשים, וסייע לאובמה; "47 האחוזים", משפט שבו השתמש רומני בנאום פרטי לתורמים שהוקלט ופורסם מעט לפני הבחירות, ובו טען כי 47% מהבוחרים יצביעו בכל מקרה לאובמה, כי הם תלויים בממשלה ולא ניתן לשכנע אותם לקחת אחריות אישית על חייהם; והתמקדותו של רומני בסגירת ה-PBS, רשת השידור הציבורית, ובפרט בדמות ביג בירד מרחוב סומסום, אחת מתוכניות הקאלט של הערוץ. אחד מהתשדירים המוצלחים ביותר של אובמה בקמפיין 2012 היה התשדיר Big Bird, שבו לעג הקמפיין שלו לרומני על התמקדותו בנושא, כשהוא מציג את רומני כמי שנלחם לכאורה בעברייני הצווארון הלבן הגדולים ובאויביה של ארה"ב. בתשדיר המשעשע בן חצי הדקה, מוצג ביג בירד כגאון קרימינלי שפשעיו עולים על פשעיהם של ברני מיידוף, קן ליי ודניס קוזלובסקי, עברייני צווארון לבן ידועים. רומני, לכאורה, הוא האיש היחיד שמוכן לומר את האמת על ביג בירד. בהמשך הסרטון מוצג רומני כשהוא חוזר שוב ושוב על שמו של ביג בירד. הקריין מציג את ביג בירד כגדול, צהוב וכמי שמהווה סכנה לכלכלה, ומוסיף שרומני יודע שהציבור לא צריך לדאוג מוול סטריט, אלא מ-Sesame Street (רחוב סומסום). הסרטון המשעשע הזה, שזכה לכ-3.5 מיליון צפיות ביוטיוב, היה אחד משורה של פעולות באינטרנט וברשתות החברתיות שסייעו לאובמה להחזיר לעצמו את המומנטום כחודש לפני הבחירות.
בחירות 1952 היו בחירות שנערכו בראשיתו של עידן הטלוויזיה. המכשיר הפופולרי, שרק מספר שנים קודם לכן היה בהישג ידם של עשירים בלבד, הפך בתחילת שנות ה-50 למכשיר שנמצא בכל בית. מערכת הבחירות הראשונה שבה תשדירי בחירות בטלוויזיה היו בעלי משמעות פוליטית הייתה 1952. אייזנהאוואר התמודד לנשיאות כאשר המפלגה הדמוקרטית הייתה מפלגת הרוב הטבעי בארה"ב. הדמוקרטים שלטו בארה"ב ברציפות מ-1932, וקואליציית הניו-דיל העניקה להם יתרון מובנה. עם זאת, אייזנהאוואר, הגנרל הנערץ ממלחמת העולם השנייה, הצליח לנצל את המתינות שלו, הפופולריות שלו וחוסר הפופולריות של הנשיא היוצא טרומן והמועמד הדמוקרטי סטיבנסון. תשדיר הפרסומת I Like Ike אמנם נראה בימינו די מטופש, אבל בשנות ה-50, זה היה תשדיר חביב וקליט שסייע לאייזנהאוואר להגיע לבית הלבן.
Daisy Girl, תשדיר החרצית - לינדון ג'ונסון, 1964
בחירות 1964 הפגישו את הנשיא הפופולרי ג'ונסון עם המועמד הרפובליקני השמרן בארי גולדווטר. ג'ונסון היה מלכתחילה הפייבוריט לנצח בבחירות, אך עמדו בפניו שתי בעיות: גולדווטר קרץ לקהל הלבן השמרני בדרום, שהיה עדיין הבסיס של הקואליציה הדמוקרטית; וההובלה החד-משמעית של ג'ונסון בסקרים גרמה לבוחרים רבים לתהות האם יש כלל צורך שיצאו להצביע. כדי להתמודד בעיקר עם הבעיה השנייה, וכדי לחזק את התפיסה הציבורית שלפיה גולדווטר הוא פזיז מדי, פרסם הקמפיין של ג'ונסון ב-7 בספטמבר פרסומת שתהפוך לאחת מהפרסומות הפוליטיות הידועות בהיסטוריה. בהפסקת הפרסומות ששודרה במהלך הקרנת הסרט ההיסטורי "דוד ובת שבע" (בכיכובו של גרגורי פק) ברשת NBC, העלה הקמפיין של הנשיא המכהן את הפרסומת. בתחילתה של הפרסומת, רואים ילדה שעומדת בשדה, מחזיקה חרצית בידה ותולשת את עלי החרצית כשהיא סופרת את העלים שהיא תולשת בסדר עולה. המצלמה הולכת ומתקרבת אל הילדה, כשבשלב מסוים היא מתחילה לספור את העלים בסדר לא נכון ולחזור על מספרים. כשהיא מגיעה למספר 9, נשמע קול של גבר, והתמונה נעצרת. הגבר סופר בסדר יורד מ-9 ועד 0, והמצלמה שוב הולכת ומתקרבת אל הילדה. כשהגבר מגיע למספר 1, המצלמה מתקרבת עד לתוך עינה הימנית של הילדה ולרגע המסך מחשיך. מיד לאחר מכן, הגבר מגיע למספר 0, וברקע התמונה מתחלפת, כאשר למעשה, בתוך עינה של הילדה משתקף פיצוץ גרעיני. במקביל לפיצוץ, ג'ונסון בקולו אומר את הדברים הבאים: "These are the stakes. To make a world in which all of God's children can live, or to go into the dark. We must either love each other, or we die". בסיום הדברים, התמונה שוב מתחלפת, ועל המסך מופיע הכיתוב - "Vote for President Johnson on November 3", כאשר קול גברי חוזר על הכתוב, ומוסיף - הסיכונים גדולים מדי מכדי להישאר בבית ("The Stakes are too high for you to stay home"). ג'ונסון ספג ביקורת קשה על שידור הפרסומת, ונטען שהוא מפחיד את הציבור לשווא. הקמפיין שלו החליט, איפוא, להוריד את הפרסומת כבר לאחר יום אחד. עם זאת, הפרסומת הופיעה שוב ושוב בדיווחי החדשות. למרות הביקורת הקשה שנמתחה על ג'ונסון בעקבות שידור הפרסומת, רוב המומחים מסכימים כיום כי הפרסומת הזו הייתה אחד מהגורמים העיקריים לניצחונו המוחץ, Landslide, של ג'ונסון בבחירות. ההצלחה הסוחפת של התשדיר הפכה אותו לאבן דרך פוליטית וטלוויזיונית. בקמפיינים רבים, שנים לאחר מכן, השתמשו מועמדים פוליטיים בתשדירים דומים לתשדיר החרצית. עם זאת, אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחררת של ג'ונסון, הנשיא הפופולרי שיועציו ידעו להעצים ולנצל את הפחדים והתפיסות השליליות של הציבור ליצירת כוח פוליטי.
Laughter - יוברט האמפרי, 1968
4 שנים לאחר מכן, התמודד סגן הנשיא של ג'ונסון, האמפרי, לנשיאות מול ניקסון הרפובליקני, סגן הנשיא לשעבר. פיצול במפלגה הדמוקרטית, שלו תרמה גם מועמדותו של תומך הסגרגרציה, מושל אלבמה הדמוקרטי ג'ורג' וואלאס, סייע לניקסון לפתוח פער של כמעט 20% במהלך הקיץ. קמפיין יעיל של האמפרי, ואיחוד שורות מסוים במפלגה הדמוקרטית, הוביל לצמצום משמעותי של הפער. לבסוף, ניצח ניקסון, אך בפער זעום של כמה עשיריות האחוז. אחד מהגורמים שסייעו להאמפרי לצמצם את הפער היה מועמדותו של ספירו אגניו לסגן הנשיא מטעם הרפובליקנים. אגניו היה מושל מרילנד, תפקיד בו אחז במשך כשנתיים טרם הבחירות, ומלבד זאת, היה חסר ניסיון פוליטי כלשהו. גם בחירתו למושל מרילנד התאפשרה רק, ככל הנראה, בעקבות הצבתו של מועמד בעייתי מאוד בצד הדמוקרטי. אגניו היה לחלוטין לא מוכר לציבור, והוא לא נתפס כמי שמתאים למלא את המשרה השנייה בחשיבותה בארה"ב. לכן, הפרסומת של הדמוקרטים במהלך הקמפיין, בה אדם צוחק צחוק ארוך ומתגלגל בתגובה למועמדותו של אגניו לסגן הנשיא. בסוף התשדיר, מופיע הכיתוב "This would be funny if it weren't so serious...". הפרסומת נחשבת לאחת הפרסומות הפוליטיות המוצלחות בהיסטוריה, וזאת למרות ניצחונו של ניקסון, מכיוון שהיא ככל הנראה מילאה תפקיד בקאמבק של האמפרי.
McGovern's Defense Plan - ריצ'רד ניקסון, 1972
בחירות 1972 הפגישו את הנשיא המכהן הרפובליקני ריצ'רד ניקסון עם הסנטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'ורג' מקגוורן. מקגוורן היה מועמד שרץ עם מצע שמאלי ואנטי-מלחמתי. הוא קרא להוצאת הכוחות האמריקניים מוייטנאם ולצמצום הצבא האמריקני. עמדות אלו היו מלכתחילה לא פופולריות בקרב הציבור הרחב, וניקסון הוביל בסקרים לאורך כל הקמפיין. בסוף יולי, שערורייה נוצרה לאחר שנחשף כי המועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא, הסנטור ממיזורי תומאס איגלטון, עבר אשפוזים וטיפולים נפשיים רבים, ובהם תרפיה בשוק חשמלי, בעשור הקודם. מקגוורן לא שש לפטר את איגלטון מהמועמדות, מכיוון שפחד שהדבר יגרום לו להיתפס כחלש וכנכנע לתכתיבים. לבסוף, איגלטון עצמו פרש מהמועמדות ב-1 באוגוסט, לבקשתו של מקגוורן. מקגוורן בחר את סרג'נט שרייבר כמועמדו לסגן הנשיא. שרייבר היה בעלה של יוניס קנדי, אחותם של ג'ון, רוברט וטד, והיה יועץ בכיר הן של הנשיא קנדי והן של הנשיא ג'ונסון. הוא היה גם דיפלומט מוערך, ששימש כראש כוחות השלום של ארה"ב וכשגריר ארה"ב בצרפת. מועמדותו של שרייבר, עם זאת, לא סייעה למקגוורן יותר מדי. בדומה לג'ונסון 8 שנים לפני כן, הצליח ניקסון לנצל את הפחד של הציבור ואת התדמית של יריבו כדי לנצח בקלות בבחירות לנשיאות. התשדיר של הקבוצה "Democrats for Nixon", היה, בדיעבד, תשדיר הבחירות הטוב ביותר של ניקסון בבחירות אלו. הסרטון נפתח עם קול גברי שאומר "The McGovern Defense Plan" (תוכנית ההגנה של מקגוורן). על המסך מופיעות שלוש קבוצות של חיילי צעצוע המייצגים את חיילי המארינס, ויד אנושית נכנסת למרקע ולוקחת קבוצה אחת מתוך השלוש, כשהקריין אומר שמקגוורן יקצץ את המארינס בשליש. לאחר מכן, מוצגות 4 קבוצות של חיילי צעצוע המייצגים את חיל האוויר, והקריין אומר שמקגוורן יקצץ את חיל האוויר בשליש. בהמשך מוצגות עוד קבוצות צעצועים של חיילים וכלי נשק, ובהתאמה אומר הקריין שמקגוורן יקצץ את חיל הים ברבע, את מטוסי היירוט בחצי, את צי חיל הים בחצי ואת נושאות המטוסים מ-16 ל-6. התמונה נעה ומציגה את חיילי וכלי הצעצוע שהוצאו, כשהקריין מספר על דעתו של יוברט האמפרי, סגן הנשיא לשעבר והמועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1968, על תוכניתו של מקגוורן - "זה לא רק קיצוץ בשומנים ובכוח אדם, אלא קיצוץ בביטחונה של המדינה הזו". התמונה עוברת לניקסון, והקריין אומר כי הנשיא ניקסון אינו מאמין שאנחנו צריכים לשחק משחקים ולסכן את הביטחון הלאומי שלנו, וכי הוא מאמין באמריקה חזקה, שתדון בשלום מתוך עמדה של כוח. הפרסומת הזו הייתה כל כך מוצלחת כי היא ניצלה את הפחד של האנשים, את התדמית הבעייתית של מקגוורן בקרב רוב הציבור, וכי היא פנתה גם לדמוקרטים, מכיוון שהיא מוגשת ע"י דמוקרטים עבור ניקסון ומכיוון שהיא מצטטת את דבריו של האמפרי. ניקסון סיים את הבחירות בניצחון מוחץ, אך נאלץ לפרוש מתפקידו לאחר פחות משנתיים בעקבות פרשת ווטרגייט.
Morning in America - רונלד רייגן, 1984
בחירות 1984 הפגישו את הנשיא המכהן והפופולרי, הרפובליקני רונלד רייגן עם סגן הנשיא לשעבר, הדמוקרטי וולטר מונדייל. רייגן הוביל מתחילת הקמפיין, אך החשש מגילו המתקדם של רייגן סייע למונדייל לעלות בסקרים ולצמצם את הפער. עם זאת, הופעה מוצלחת של רייגן בעימותים וקמפיין יעיל וחכם שניהל הוביל אותו לניצחון מוחץ ול-Landslide שני ברציפות. הפרסומת המוצלחת ביותר של רייגן בקמפיין זה, ואחת מהפרסומות הפוליטיות המוצלחות בהיסטוריה, הייתה Morning in America. הפרסומת נפתחת עם מוזיקה שלווה, וספינה שמפליגה בים כשברקע עיר גדולה ומודרנית וזריחה. הקריין פותח את הפרסומת באומרו, זה שוב בוקר באמריקה, It's Morning Again In America (משפט הפתיחה הזה הפך למשפט נודע בזכות עצמו). הפרסומת מציגה תמונות של אנשים שמחים שהולכים לעבודה, והקריין אומר שהיום, יותר אנשים ילכו לעבודה מאשר אי פעם בהיסטוריה של ארה"ב, כששיעורי הריבית ירדו בחצי מהשיא שלהם ב-1980, כשקרוב ל-2,000 משפחות יקנו באותו יום בית חדש (יותר מכל זמן אחר בארבע השנים האחרונות). באותו אחה"צ, אומר הקריין, 65 גברים ונשים יינשאו, וכשהאינפלציה ירדה לחצי ממה שהייתה ארבע שנים קודם לכן, הם יכולים להביט קדימה לעתיד בביטחון. כעת, התשדיר מציג את הבית הלבן וגבעת הקפיטול בשעת לילה, ושוב חוזר הקריין על המשפט It's Morning Again In America. תחת המדיניות של הנשיא רייגן, הוא אומר, המדינה שלנו גאה יותר, חזקה יותר וטובה יותר. המסר העיקרי של התשדיר מגיע בדיוק לפני סיומה, עם השאלה - למה שאי פעם נרצה לחזור לאיפה שהיינו לפני פחות מארבע שנים קצרות?. בתשדיר בודד של דקה בסך הכל, מצליח רייגן גם להבליט ולהדגיש את הישגיו בארבע שנותיו הראשונות כנשיא, גם להעביר מסר אופטימי של תקווה ורוגע, וגם לפגוע ביריבו, וולטר מונדייל, שכסגן נשיא היה חלק מאותה מדיניות שהובילה את ארה"ב למקום לא טוב 4 שנים קודם לכן. בניגוד לטראמפ ולמפלגה הרפובליקנית של ימינו, רייגן היה מועמד שהעביר לציבור מסר אופטימי וחיובי, ולא צייר את ארה"ב כמדינה חלשה, רקובה, מושחתת וענייה כפי שמציירים אותה כיום בצד הרפובליקני. זו גם הסיבה שהוא הצליח מבחינה פוליטית ברמה שאף רפובליקני לא הצליח אחריו.
Man From Hope - ביל קלינטון, 1992
בבחירות 1992 ניצב הנשיא הרפובליקני המכהן ג'ורג' בוש האב אל מול מושל ארקנסו הדמוקרטי ביל קלינטון והמועמד העצמאי איש העסקים רוס פרו. ביל קלינטון החל את מערכת הבחירות כמועמד לא פופולרי ואפוף סקנדלים. עם זאת, הפופולריות הדועכת של בוש, המיתון הכלכלי, המועמדות של פרו ששינתה את הבחירות והקמפיין המוצלח של קלינטון אפשרו לדמוקרטים לבצע מהפך ולחזור לבית הלבן אחרי 12 שנים רפובליקניות. ביל קלינטון הצליח לנצח בגלל שהוא נתפס כמישהו חדש, צעיר וכריזמטי, שמגיע מהעם. הוא עמד מול בוש, שסימל פוליטיקה ישנה ומפלגה שכבר נמאסה על הציבור לאחר 12 שנות שלטון רצופות. היכולת של קלינטון להעביר את המסר של חדשנות היא זו שסייעה לו לנצח את הבחירות. העובדה שקלינטון גם נולד (בארקנסו) בעיר בשם הופ (Hope) אפשר לו, במעין משחק מילים, להציג את עצמו כאיש שבא מהופ, The Man From Hope, ולמעשה, כאיש שבא מהתקווה ושמייצג את התקווה. סיפור החיים שלו, כמי שבא ממשפחה ענייה, שחיה בדרום, כשאביו הביולוגי נפטר שלושה חודשים לפני לידתו ואביו החורג הוא אלכוהוליסט מתעלל, והגיע למקום הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו בארה"ב, היה הגשמה של החלום האמריקאי הכה אהוד. בפרסומת שנקראה "Hope", ביל קלינטון מספר על חייו. הוא מתחיל כשהוא מספר שנולד בעיר קטנה בשם הופ בארקנסו, שם חי בבית ישן של שתי קומות יחד עם סבא וסבתא שלו, שהיו בעלי הכנסות נמוכות. הוא מספר על המפגש שלו עם הנשיא קנדי בבית הלבן ב-1963, במסגרת הארגון "Boys Nation". הוא מספר שחשב על כך שזו ארץ כל כך נהדרת, מכיוון שאפילו נער עני וחסר כל כמוהו זכה לפגוש את הנשיא, ולכן החליט שהוא ישרת בשירות הציבורי. הוא מספר על כך שהוא עבד בעבודות מזדמנות כדי להגיע לבית הספר למשפטים, ולאחר מכן, חזר הביתה, לארקנסו, ועל הניסיון שלו לשפר את שירותי הבריאות והחינוך וליצור מקומות עבודה בתפקידו כמושל המדינה. הוא אומר שהוא הצליח להשיג התקדמות משמעותית בארקנסו, ומקווה שייבחר לנשיא, כדי שיוכל לסייע ליצור את אותו שינוי שעשה בארקנסו עבור מיליוני אמריקנים בכל רחבי ארה"ב ולהחזיר להם את התקווה. הפרסומת הזו גם שיפרה את התדמית של קלינטון וגם סייע לו למצב את עצמו כמועמד של השינוי והתקווה.
The Change Is Coming - ביל קלינטון, 1992
פרסומת מוצלחת נוספת של ביל קלינטון, מאותה מערכת בחירות הייתה The Change Is Coming. כשקלינטון כבר היה זה עם המומנטום, המטרה שלו הייתה לשמר את ההתלהבות של הבוחרים שלו. התשדיר הקצר הזה, שאורכו בסך הכל כחצי דקה, הוא תשדיר אופטימי, שמלווה במוזיקה מרגיעה ובנופים ירוקים, כשהקריין מדבר בקול שקט ורגוע על תחושת התקווה שנוצרת אצל רבים, ועל כך שהתקווה לעתיד טוב יותר היא כעת נחלתם של רבים. לאורך כל התשדיר מוצגים תומכים רבים ומחייכים של קלינטון בעצרות בחירות שלו. הפרסומת הזו הצליחה משתי בחינות - גם לחזק את התדמית של קלינטון כאיש שמייצג תקווה, וגם להגביר את ההתלהבות של התומכים שלו.
Windsurfing - ג'ורג' בוש, 2004
ב-2004, ניצב הנשיא הרפובליקני המכהן, ג'ורג' בוש הבן, באתגר קשה בבחירות לנשיאות. ארבע שנים קודם לכן הוא ניצח בפער הזעום ביותר האפשרי, והפופולריות העצומה שלה זכה בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר התפיידה לה במהרה, עם פתיחתן של שתי מלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. המועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי, ובוש, היו צמודים לאורך כל הקמפיין בסקרים. אחוזי הצבעה נמוכים יחסית בקרב הקהל הדמוקרטי וניצחון באוהיו הקריטית העניק לבוש את הניצחון בסופו של דבר. במהלך הקמפיין, הצליח בוש לצייר את קרי כזגזגן ולא החלטי, וככזה שמשנה את דעתו חדשות לבקרים. הפרסומת המוצלחת ביותר של בוש בקמפיין הזה, שהייתה גם מעט משעשעת וגם מאוד יעילה, הייתה Windsurfing. בפרסומת הקצרה הזו (כחצי דקה), קרי מוצג בזמן שהוא עוסק בגלישת גלים, והקריין מתחיל אותה בשאלה - לאיזה כיוון ג'ון קרי יוביל? הוא ממשיך ואומר - קרי הצביע בעד מלחמת עיראק, לאחר מכן התנגד לה, שוב תמך בה וכעת שוב מתנגד בה. הוא מספר שקרי התרברב בכך שהוא תמך בהוספת 87 מיליארד דולרים לצבא, אך לאחר מכן הצביע נגדה. הוא הצביע בעד רפורמה בחינוך, וכעת מתנגד לה; והוא טוען שהוא נגד העלאת הפרמיות של Medicare, אבל הצביע בעדה 5 פעמים. הקריין מסיים את הפרסומת באומרו - John Kerry, Whichever Way The Wind Blows. הפרסומת הזו הצליחה להעביר באופן מצוין, משעשע, קצר ועובדתי את המסר של בוש - קרי הוא זגזגן ועמדותיו משתנות לפי כיוון הרוח והפופולריות שלהן בציבור.
Yes We Can - ברק אובמה, 2008
בבחירות 2008 ניצבו זה מול זה הסנטור הרפובליקני הוותיק ג'ון מקיין והסנטור הדמוקרטי השחור הצעיר והמבטיח ברק אובמה. לניצחון של אובמה סיבות רבות - השינוי שייצג; ההיסטוריה בעצם בחירתו לנשיא השחור הראשון של ארה"ב; ההתלהבות של מספר קבוצות ממועמדותו; הצבתה של שרה פיילין, הרדיקלית מדי וחסרת הידע הנדרש, כמועמדת הרפובליקנית לסגנית הנשיא; חוסר הפופולריות הקיצוני של הנשיא הרפובליקני המכהן ג'ורג' בוש הבן; ההסתבכות במלחמות בעיראק ובאפגניסטאן וחוסר שביעות הרצון ההולך והגובר של האמריקנים מהשהות של הצבא במדינות אלו; והמשבר הכלכלי העולמי הענק שהתפרץ ממש לפני הבחירות. אובמה עצמו היה אנדרדוג בפריימריז הדמוקרטיים, כשממולו עמדו הגברת הראשונה לשעבר והסנטורית הילארי קלינטון והמועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא ב-2004, ג'ון אדוארדס. הקמפיין המוצלח והמפתיע שלו הוביל אותו לניצחון מרשים בפריימריז הראשונים, במדינת איווה. בעקבות הניצחון המרשים הזה, אובמה החל להוביל בסקרים במדינה הבאה שבה נערכו פריימריז, ניו המפשייר, ובמספרים דו-ספרתיים. עם זאת, דווקא מה שהיה נראה שיפגע בקלינטון - תשובה שנתנה בקול חנוק מדמעות לשאלה על איך היא מתמודדת עם קשיי הקמפיין במהלך מפגש עם בוחרים - הוביל לתגובת נגד של נשים ולניצחון מפתיע מאוד בפריימריז בניו המפשייר. דווקא נאום ההפסד של אובמה לאחר אותו פריימריז בניו המפשייר היה זה שנתן לו דחיפה. ויל איי אם, סולן להקת הבלאק אייד פיז, וג'סי דילן (בנו של בוב) הפיקו סרטון שבו הוסיפו לדבריו של אובמה מוזיקת רקע, כש-30 סלבריטאים שונים שרים את מילותיו של אובמה מהנאום. תוך מספר ימים הסרטון, שהועלה ליוטיוב, זכה לקרוב ל-25 מיליון צפיות, והוביל לגל חדש של תמיכה באובמה ולזינוק בגיוס התרומות. אובמה נישא על גלי המומנטום הזה, וניצח לאחר מאבק קשה את הילארי קלינטון בבחירות למועמדות הדמוקרטית. בבחירות עצמן, הוא ניצח בגדול, כשהמסר שלו, המסר העיקרי של אותו נאום באותו ערב של הפסד, מהדהד - Yes, We Can. הנה עוד סיבה למה אובמה ניצח את בחירות 2008 - כי הוא הבין, וניצל זאת בצורה המיטבית, שאלו הבחירות הראשונות שבהן הזירה האינטרנטית חשובה לא פחות, ואולי אף יותר, מהטלוויזיה ומהשטח. אם 1952 הייתה שנת המהפכה הטלוויזיונית הפוליטית, 2008 הייתה שנת המהפכה האינטרנטית הפוליטית. למרות שאינטרנט, וקמפיינים פוליטיים באינטרנט, היו הרבה לפני, הצלחתו של אובמה לנצל את האפקט ההולך וגובר של האינטרנט, במיוחד בקרב צעירים, ובמיוחד ביוטיוב, הפכו את הבחירות האלו לנקודת מפנה גם מבחינת הדרך שבה עושים קמפיינים. לא בכדי בחירות אלו מכונות לעיתים רבות "בחירות היוטיוב".
Big Bird - ברק אובמה, 2012
ארבע שנים חלפו, ואובמה עמד בפני קרב קשה מול מיט רומני. אובמה נראה תחילה כמי שחסר את ההתלהבות שאפיינה אותו כל כך ארבע שנים קודם לכן. הוא היה חלש ולא ממוקד בעימות הראשון, ורומני הביס אותו. כתוצאה מכך, רומני זכה למומנטום משמעותי והחל להוביל בסקרים. הופעה טובה של סגן הנשיא ביידן בעימות סגני הנשיא, והופעות מרשימות מאוד של אובמה בעימותים הבאים, החזירו לדמוקרטים את המומנטום, ולמרות שהסקרים הצביעו על מירוץ מאוד צמוד, אובמה ניצח בפער של כ-4% ובפער אלקטורלי של 126 אלקטורים. הקמפיין של אובמה שוב היה מאוד פעיל באינטרנט, כאשר הפעם הפייסבוק והטוויטר, שהיו רשתות חברתיות חדשות ויחסית אלמוניות ב-2008, שיחקו תפקיד משמעותי, לצד היוטיוב. דרך הרשתות, הצליח הקמפיין של אובמה להעצים כמה דברים שהכריעו את המערכה - נאום "אתה לא בנית את זה", You Didn't Build That של אובמה, שהדגיש את תפיסתו שלפיה אזרח מסוים שהצליח לא יכול לנכס לעצמו את כל ההצלחה, שכן ההצלחה הזו נבעה בין השאר מסיוע של אזרחים אחרים ומסיוע ממשלתי; המשפט Binders Full Of Women, "קלסרים מלאים בנשים", שבו רומני השתמש בתשובה לשאלה שנשאל בעימות השני, כדי להבליט את הרשימות הארוכות של נשים אותן בחן כשבחר את חברי הקבינט של מסצ'וסטס בהיותו מושל המדינה. המשפט נתפס הן כלא תקין לשונית והן כמזלזל בנשים, וסייע לאובמה; "47 האחוזים", משפט שבו השתמש רומני בנאום פרטי לתורמים שהוקלט ופורסם מעט לפני הבחירות, ובו טען כי 47% מהבוחרים יצביעו בכל מקרה לאובמה, כי הם תלויים בממשלה ולא ניתן לשכנע אותם לקחת אחריות אישית על חייהם; והתמקדותו של רומני בסגירת ה-PBS, רשת השידור הציבורית, ובפרט בדמות ביג בירד מרחוב סומסום, אחת מתוכניות הקאלט של הערוץ. אחד מהתשדירים המוצלחים ביותר של אובמה בקמפיין 2012 היה התשדיר Big Bird, שבו לעג הקמפיין שלו לרומני על התמקדותו בנושא, כשהוא מציג את רומני כמי שנלחם לכאורה בעברייני הצווארון הלבן הגדולים ובאויביה של ארה"ב. בתשדיר המשעשע בן חצי הדקה, מוצג ביג בירד כגאון קרימינלי שפשעיו עולים על פשעיהם של ברני מיידוף, קן ליי ודניס קוזלובסקי, עברייני צווארון לבן ידועים. רומני, לכאורה, הוא האיש היחיד שמוכן לומר את האמת על ביג בירד. בהמשך הסרטון מוצג רומני כשהוא חוזר שוב ושוב על שמו של ביג בירד. הקריין מציג את ביג בירד כגדול, צהוב וכמי שמהווה סכנה לכלכלה, ומוסיף שרומני יודע שהציבור לא צריך לדאוג מוול סטריט, אלא מ-Sesame Street (רחוב סומסום). הסרטון המשעשע הזה, שזכה לכ-3.5 מיליון צפיות ביוטיוב, היה אחד משורה של פעולות באינטרנט וברשתות החברתיות שסייעו לאובמה להחזיר לעצמו את המומנטום כחודש לפני הבחירות.
No comments:
Post a Comment