הבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016 יהיו ה-58 במספר. לא כל ה-57 שקדמו לה נצרבו בתודעה ובהיסטוריה. במסגרת פרויקט הבחירות שלי בבלוג, אתמקד ב-10 מערכות בחירות, שבעיניי הן החשובות ביותר מבחינה היסטורית ופוליטית.
1860 - הבחירות ששינו את פניה של ארצות הברית
המועמד הדמוקרטי: הסנטור סטפן דאגלאס (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: המושל לשעבר הרשל ג'ונסון (ג'ורג'יה)
המועמד הרפובליקני: חבר הקונגרס לשעבר אברהם לינקולן (אילינוי)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: הסנטור האניבל המלין (מיין)
מועמדים בולטים נוספים: סגן הנשיא ג'ון ברקינרידג' (קנטאקי) כמועמד "הדמוקרטים הדרומיים" והסנטור לשעבר ג'ון בל (טנסי) מטעם מפלגת האיחוד החוקתי
סקירה: בחירות 1860 נערכו כאשר ארה"ב הייתה מפולגת על רקע שאלת העבדות. הדרום והצפון היו חלוקים בנושא העבדות עוד מתחילת המאה ה-19. ב-1820, היו באיחוד 22 מדינות, 11 שבהן התאפשרה עבדות ו-11 שבהן לא התאפשרה. כאשר מיזורי ביקשה באותה עת להצטרף לאיחוד, היה חשש מהפרת האיזון, ולכן צורפה לאיחוד גם מיין, שהייתה טריטוריה חופשייה מעבדות. פשרה זו נקראה פשרת מיזורי, והיא זו שמנעה את ההתנגשות בין הצפון לדרום. פסק הדין דרד סקוט נגד סנדפורד של בית המשפט העליון היה הזרז לניצחונו בבחירות של לינקולן ולמלחמת האזרחים. דרד סקוט היה עבד שנקנה במדינת אילינוי, הובל למינסוטה (מדינה חופשית מעבדות) ולאחר מכן למיזורי (שכאמור, הייתה מדינה שבה העבדות הייתה מותרת). לאחר שאדונו מת, פנה סקוט לבית המשפט במיזורי וביקש להפוך לאדם חופשי. בית המשפט המחוזי של מיזורי קיבל את טענותיו, אך בית המשפט העליון ביטל החלטה זו, והנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון של ארה"ב. בית המשפט קבע כי לסקוט אין זכות עמידה בפני בית המשפט, כי שחורים, בין אם חופשיים או עבדים, אין זכויות אדם כי הם "במדרג נמוך יותר מבני אדם". בנוסף, בית המשפט קבע כי עבד כפוף לחוקי מדינתו של אדונו ולא לחוקי המדינה שבה הוא שוהה, וכי פשרת מיזורי מבוטלת כי היא מפרה את התיקון החמישי לחוקה (שלפיו אין לגזול מאדם את רכושו). החלטה דרמטית זו של בית המשפט העליון הובילה לכך שלמעשה, העבדות הפכה לחוקית בכל רחבי ארה"ב. הזעם בצפון הלך וגדל, ועל בסיס זה, הפופולריות של הרפובליקנים, המפלגה שהתנגדה לעבדות, הלכה וגדלה. במקביל, הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן, שהיה גם כן צפוני אך אהד את הדרום, ניסה בכל כוחו שלא לבצע מהלכים רדיקליים, כדי לא לפגוע בשלמות האיחוד. חוסר יכולתו של ביוקנן למנוע את העמקת הקרע בין הצפון לדרום, ואי-התמודדותו לכהונה שנייה (כפי שהבטיח לאחר בחירתו), הובילה לפיצול במפלגה הדמוקרטית. הפלג הדרומי במפלגה פרש והתמודד באופן עצמאי בראשותו של סגן הנשיא דאז ברקינרידג'. הפיצול במפלגה הדמוקרטית, העמדה היחסית מתונה שהציגו הרפובליקנים בנוגע לעבדות (התנגדות לעבדות בטריטוריות, אי-התערבות בעבדות במדינות עצמן) והכעס בצפון בעקבות פסק הדין סקוט נגד סנדפורד הובילו את לינקולן לניצחון קל, כשהוא זוכה בכל מדינות הצפון וכלל לא מתמודד ברוב מדינות הדרום.
תוצאות: אברהם לינקולן 1,865,908 קולות, 39.8%, 180 אלקטורים; ג'ון ברקינרידג' 848,019, 18.1%, 72 אלקטורים; ג'ון בל 590,901 קולות, 12.6%, 39 אלקטורים; סטפן דאגלאס 1,380,202, 29.5%, 12 אלקטורים.
1912 - הגל הפרוגרסיבי
המועמד הדמוקרטי: המושל וודרו ווילסון (ניו ג'רזי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: המושל תומאס ר. מרשל (אינדיאנה)
המועמד הרפובליקני: הנשיא וויליאם הווארד טאפט (אוהיו)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: נשיא אוניברסיטת קולומביה ניקולאס מ. באטלר (ניו יורק)
מועמדים בולטים נוספים: הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט (ניו יורק) כמועמד המפלגה הפרוגרסיבית ומר יוג'ין ו. דבס (אינדיאנה) כמועמד המפלגה הסוציאליסטית
סקירה: המפלגה הרפובליקנית שלטה בפוליטיקה האמריקאית ללא עוררין מ-1860 ועד ל-1932. מתוך 72 שנים, שלטו הרפובליקנים ב-56 מהן. בחירות 1912 שמו קץ לשלטון רפובליקני רצוף של 16 שנים. הסיבה לניצחון הגדול והחד-צדדי של הדמוקרטים בבחירות הללו נעוצה בתהליכים שהתרחשו דווקא במפלגה היריבה. תיאודור רוזוולט נחשב לנשיא מאוד מוצלח. רווזולט היה אמנם רפובליקני, אך היום הוא נחשב, סביר להניח, לחבר באגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית. במהלך כהונתו קידם את זכויותיהם של עובדים להתאגד, הנהיג רגולציה ממשלתית, והקים רשת של פארקים לאומיים כדי להגן על הטבע. במקביל, הפגין רוזוולט מדיניות חוץ קשוחה אך מתונה (יש סתירה פנימית, ובכל זאת) - הוא חיזק את הצבא האמריקאי ורצה שזה יפגין את כוחו, אך במקביל, היה זה שהוביל לשלום בין יפן לרוסיה. על מעורבותו בהסכם שלום זה זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום ב-1906. רוזוולט יכל להתמודד לקדנציה שלישית (רק בסוף שנות ה-40 הועבר החוק שלפיו נשיא לא יכול לכהן יותר משתי כהונות), אך ויתר וקידם את שר ההגנה שלו, טאפט, כמועמד. כהונתו של טאפט אופיינה במדיניות שמרנית. רוזוולט, שהתאכזב מטאפט, החליט לאתגר אותו ולהתמודד על המועמדות הרפובליקנית ב-1912. לאחר שנכשל בכך, הקים רוזוולט מפלגה חדשה, המפלגה הפרוגרסיבית. במפלגה הדמוקרטית, נבחר כמועמד מושל ניו ג'רזי, וודרו ווילסון. ווילסון נחשב למועמד מתון, וכשממולו עמדו שתי מפלגות שלמעשה פיצלו את הקול הרפובליקני, ניצחו הדמוקרטים בקלות בבחירות. הבחירות ב-1912 היו הבחירות שהחלו את הגל הפרוגרסיבי. הצלחתה של המפלגה הפרוגרסיבית בראשות רוזוולט, ההצלחה היחסית של המפלגה הסוציאליסטית (כ-6%) וכהונתו הפרוגרסיבית של ווילסון כנשיא, שבה ניתנה לנשים זכות הבחירה ושבה ארה"ב החלה לקדם את הדמוקרטיה ברחבי העולם (התערבה במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן, פרסם ווילסון את 14 הנקודות), הפכו את הבחירות הללו לציון דרך משמעותי בקידום האג'נדה השמאלית והליברלית בארה"ב. ניתן להתייחס לבחירות אלו גם כנקודה שבה החלה התנועה של הדמוקרטים שמאלה ושל הרפובליקנים ימינה. עם זאת, רק ב-1968 הושלם תהליך זה, ונוצרו הקואליציות היותר מוכרות לנו.
תוצאות: וודרו ווילסון 6,296,684 קולות, 41.8%, 435 אלקטורים; תיאודור רוזוולט 4,122,721, 27.4%, 88 אלקטורים; טאפט 3,486,242, 23.2%, 8 אלקטורים; יוג'ין ו. דבס 901,551, 6% (ללא אלקטורים)
1932 - מהפכת הניו-דיל
המועמד הדמוקרטי: המושל פרנקלין דלאנו רוזוולט (ניו יורק)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: יו"ר בית הנבחרים ג'ון נאנס גארנר (טקסס)
המועמד הרפובליקני: הנשיא הרברט הובר (קליפורניה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: סגן הנשיא צ'רלס קרטיס (קנזס)
סקירה: כפי שציינתי קודם לכן, העידן שבין 1860 (שנה לפני תחילת מלחמת האזרחים) ל-1932 נשלט באופן מוחלט על ידי הרפובליקנים. התקופה שבין 1860 ל-1896 נקראת גם The Third-Party System, והתקופה שבין 1896 ל-1932 נקראת גם The Fourth-Party System. בשתי תקופות אלו, שלטו הדמוקרטים לרוב במדינות הדרום, אך החוזק של הרפובליקנים במדינות הצפון והמערב הגדולות, ובהן ניו יורק וקליפורניה, היה זה שהוביל אותם לניצחונות חוזרים ונשנים בבחירות לנשיאות. ב-1928, השלים הרברט הובר ניצחון Landslide רפובליקני שלישי ברציפות, כשהוא נוגס גם בדרום הדמוקרטי. שנה לאחר מכן, ב-1929, פרץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, שבעקבותיו, הובר הלך ואיבד תמיכה. מושל ניו יורק הפופולרי רוזוולט רץ על מצע כלכלי פרוגרסיבי. במסגרת מצע זה, הבטיח רוזוולט לנקוט במדיניות "הניו דיל", שבמסגרתה תתערב המדינה בכלכלה ותסייע לשקם עסקים ומפעלים. ניצחונם של הדמוקרטים בבחירות אלו, על בסיס הבטחותיו הכלכליות של רוזוולט, יצר את קואליציית הניו-דיל וסיים למעשה את המערכת המפלגתית הרביעית. מתוך 36 השנים הבאות, מ-1932 עד 1968, שלטו הדמוקרטים ב-28. קואליציית הניו-דיל כללה את הדרום העמוק (שהיה בשליטת הדמוקרטים לרוב עוד מ-1860, המיעוטים, האליטה האינטלקטואלית, אנשי הצווארון הכחול וחברי ארגוני העובדים. קואליצייה זו, שהורכבה בעקבות בחירות 1932, יצרה את המערכת המפלגתית החמישית. אם כן, בחירות 1932 סימנו על ראשיתו של עידן חדש, שיסתיים רק ב-1968.
תוצאות: פרנקלין דלאנו רוזוולט 22,821,277, 57.4%, 472 אלקטורים; הרברט הובר 15,761,254, 39.7%, 59 אלקטורים
1952 - המהפך הרפובליקני
המועמד הדמוקרטי: המושל אדלאיי סטיבנסון (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ון ספארקמן (אלבמה)
המועמד הרפובליקני: הגנרל דוייט ד. אייזנהאוואר (ניו יורק)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: הסנטור ריצ'רד ניקסון (קליפורניה)
סקירה: בחירות 1952 סיימו 20 שנים של שלטון דמוקרטי. מ-1885 עד 2017, במשך 132 שנים, רק פעם אחת שלטה מפלגה אחת למשך יותר מ-16 שנים רצופות - והפעם היחידה הייתה בין 1933 ל-1953. הניצחון של הרפובליקנים ב-1952 לא שבר את קואליציית הניו דיל, ולא סיים את המערכת המפלגתית החמישית. את 8 השנים הרצופות של אייזנהאוואר (ששקל תחילה להתמודד כמועמד הדמוקרטים, ולא היה רפובליקני מושבע) בבית הלבן ניתן לייחס בעיקר לפופולריות העצומה שלה זכה, בהיותו גיבור מלחמת העולם השנייה. בנוסף, הנשיא היוצא טרומן סבל מחוסר אהדה קיצוני, כאשר לקראת סוף כהונתו, 66% מהציבור האמריקני לא היה שבע רצון מתפקודו (רק ניקסון ובוש הבן "זכו" לאחוזי תמיכה נמוכים כל כך בסוף כהונתם). חוסר האהדה נבע בעיקר מהתמשכותה של מלחמת קוריאה המדממת, מהגל האנטי-קומוניסטי שפשט במדינה (בעקבות פעולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי) ומחשיפת פרשיות שחיתות פדרליות. המועמד הדמוקרטי ב-1952 (וב-1956) מול אייזנהאוואר היה מושל אילינוי אדלאיי סטיבנסון. סטיבנסון היה מושל מוערך, בן למשפחה עם עבר פוליטי מפואר (נכדו של סגן נשיא ארה"ב, אדלאיי סטיבנסון I), פופולרי בקרב אינטלקטואלים, וחביבו של הנשיא היוצא טרומן. יחד עם זאת, הוא התמהמה בהחלטה אם להיכנס למירוץ, ומבחינה ציבורית, לא היה ברור אם הוא בכלל רצה לרוץ לנשיאות או שהוא עשה זאת בשל לחץ שהפעיל עליו טרומן. השילוב של כל הגורמים הללו - הפופולריות של אייזנהאוואר, חוסר הפופולריות של טרומן, הגל האנטי-קומוניסטי ומועמדותו החלשה של סטיבנסון - הוא זה שאפשר לרפובליקנים לחזור לבית הלבן ל-8 שנים באמצע תקופת הניו-דיל. רק ב-1968 תישבר קואליציית הניו-דיל, והרפובליקנים יהפכו למפלגה המוכרת לנו כיום.
תוצאות: דווייט ד. אייזנהאוואר 34,075,529, 55.2%, 442 אלקטורים; אדלאיי סטיבנסון 27,375,090, 44.3%, 89 אלקטורים.
1964 - ניצחון הקונצנזוס
המועמד הדמוקרטי: הנשיא לינדון ב. ג'ונסון (טקסס)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור יוברט האמפרי (מינסוטה)
המועמד הרפובליקני: הסנטור בארי גולדווטר (אריזונה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: חבר הקונגרס וויליאם א. מילר (ניו יורק)
סקירה: מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1964 הייתה אחת ממערכות הבחירות החד-צדדיות שידעה ארה"ב במאה ה-20. ג'ונסון הגיע למערכת הבחירות ב-1964 לאחר שנה בתפקיד הנשיא. בנובמבר 1963 נרצח בדאלאס הנשיא הפופולרי ג'ון קנדי. הרצח זעזע את אמריקה, וגרם לדחייה בהתחלת הקמפיינים לבחירות 1964. ג'ונסון נישא על גלי הפופולריות של קנדי, והגיע לבחירות 1964 כמועמד שכמעט לא היה שנוי במחלוקת. אם זה לא מספיק, ממולו בחרו הרפובליקנים את בארי גולדווטר, מועמד שנחשב באותה עת לשמרן קיצוני. הניסיון והאהדה של ג'ונסון העניקו לו את היתרון כבר מראשית מערכת הבחירות. ג'ונסון הצליח לתאר את גולדווטר כאדם מסוכן, ובשיאה של המלחמה הקרה, כמי שמסוכן לשים בידיו את המפתחות לנשק גרעיני. גולדווטר לא זכה לתמיכה מהמתונים במפלגתו, מה שסייע עוד יותר למיצובו כמועמד קיצוני. בספטמבר ובאוקטובר הצביעו הסקרים על יתרון של כ-30% לג'ונסון. במצב הזה, חששו במחנה ג'ונסון מ-"Voter Complacency", כלומר, השלמה של הבוחרים עם ניצחונו של ג'ונסון, והישארותם בבית, מה שיביא לניצחון דחוק במקרה הטוב או להפסד במקרה הרע. תשדירי הבחירות של ג'ונסון בטלוויזיה היו אפקטיביים ביותר, ובמיוחד תשדיר החרצית (מוצגת ילדה קטנה סופרת עלי כותרת של חרצית, כשבאמצע הספירה מתחלפת לספירה לאחור לפצצה גרעינית - ראו בפוסט נפרד על תשדירי בחירות). ג'ונסון הצליח להביא ביום הבחירות 62% מהאמריקנים לקלפיות, וזה הספיק כדי לרשום את ההופעה הטובה ביותר עד לשנה זו של מועמד דמוקרטי בבחירות לנשיאות. עם זאת, מועמדותו של גולדווטר הייתה הטריגר להיווצרותו של הגוש הימני-שמרני האמריקני, והניחה את היסודות למהפכה השמרנית. לראשונה, הצליחו הרפובליקנים ליצור בקיעים של ממש ב-Solid South הדמוקרטי, וזאת בעקבות חקיקת חוק זכויות האזרח ע"י ג'ונסון. גולדווטר היה הרפובליקני הראשון שניצח אי פעם בג'ורג'יה. בנוסף, לראשונה מאז תקופת הבנייה מחדש (Reconstruction), התקופה שלאחר מלחמת האזרחים, ניצחו הרפובליקנים במיסיסיפי, אלבמה ודרום קרוליינה. בחירות 1964 הניחו את היסודות למפנה הגדול של 1968 ושל השנים שלאחר מכן - החלפת השליטה האבסולוטית הדמוקרטית בדרום לשליטה אבסולוטית רפובליקנית, תנועה מאסיבית של מיעוטים וליברלים למפלגה הדמוקרטית ושל שמרנים למפלגה הרפובליקנית, עלייתו של רייגן ויצירת קבוצת ה-"Reagan Democrats".
תוצאות: לינדון ב. ג'ונסון 43,127,041, 61.1%, 486 אלקטורים; בארי גולדווטר 27,175,754, 38.5%, 52 אלקטורים.
1968 - נקודת מפנה
המועמד הדמוקרטי: סגן הנשיא יוברט האמפרי (מינסוטה)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור אדמונד מאסקי (מיין)
המועמד הרפובליקני: סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון (ניו יורק)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: המושל ספירו אגניו (מרילנד)
מועמדים בולטים נוספים: המושל לשעבר ג'ורג' וואלאס (אלבמה) כמועמד מפלגת אמריקה העצמאית
סקירה: בחירות 1968 סיימו את המערכת המפלגתית החמישית, והחלו את ה-Sixth-Party System, המערכת המפלגתית השישית. רק 4 שנים לפני כן זכה ג'ונסון בניצחון מוחץ בבחירות, אך כפי שציינתי, בבחירות 1964 הרפובליקנים החלו לנגוס בדרום העמוק הדמוקרטי. 4 שנים מאוחר יותר, עמדה אמריקה בפני שנת בחירות קשה, אלימה ומרובת אירועים. תחילה, התכוון הנשיא ג'ונסון לרוץ לקדנציה נוספת. עם זאת, על רקע ההתנגדות הקשה למלחמת וייטנאם, במיוחד במפלגה הדמוקרטית, ג'ונסון ניצב בעמדה בעייתית. בפריימריז שנערכו בניו-המפשייר, הצליח הסנטור יוג'ין מקארתי לזכות ב-42% אל מול 49% של ג'ונסון, וב-20 מתוך 24 הצירים במדינה. התוצאה הגרועה שלה זכה ג'ונסון, וכניסתו של הסנטור הפופולרי רוברט קנדי (אחיו של ג'ון קנדי) למירוץ, גרמו לג'ונסון להודיע ב-31 למרץ כי הוא פורש מהמירוץ. לאחר פרישתו של ג'ונסון, סגן הנשיא יוברט האמפרי, שנתמך ע"י ארגוני העובדים ומנהיגי המפלגה בערים הגדולות, לא התמודד ישירות בפריימריז וזכה לתמיכה של נציגים רבים ממדינות שלא ערכו פריימריז (כיום, במפלגה הדמוקרטית, כל המדינות עורכות פריימריז). בפריימריז עצמו התמודדו קנדי, שזכה לתמיכה גדולה מהמיעוטים במפלגה - קתולים, אפרו-אמריקאים והיספנים - ולתמיכה מחלק ממתנגדי המלחמה, ומקארתי, שזכה לתמיכה של האגף האנטי-מלחמתי, ובהם צעירים, סטודנטים, משכילים ואנשי המעמד הבינוני-גבוה. האגף הדרומי של המפלגה, שהיה אחד מבסיסי הכוח שלה במסגרת קואליציית הניו-דיל, הלך והתרחק ממנה. ב-6 ביוני 1968, לאחר הצלחה משמעותית בפריימריז, נרצח קנדי ע"י המהגר הפלסטיני סירחאן סירחאן, על רקע תמיכתו של קנדי בישראל. סגן הנשיא האמפרי הפך, אם כן, למועמד המוביל, וזכה במועמדות בוועידה שנערכה בעיר שיקגו. עם זאת, מה שזכור מהועידה היו ההפגנות נגד המלחמה שנערכו מחוצה לה. הפגנות אלו גלשו למהומות ולאלימות הדדית בין המפגינים למשטרה. האירועים הללו פגעו קשות במועמדות של האמפרי. מנגד, הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמדה לנשיאות את ריצ'רד ניקסון, סגן הנשיא לשעבר ומועמד המפלגה בבחירות 1960 (בהן הפסיד לקנדי). מושל אלבמה לשעבר ג'ורג' וואלאס, איש המפלגה הדמוקרטית, החליט להתמודד באופן עצמאי, על מצע של תמיכה בהמשך ההפרדה הגזעית (הסגרגציה). בספטמבר נדמה היה שניקסון בדרכו לניצחון מוחץ, כשוואלאס זכה ליותר מ-20% הקולות בסקרים והאמפרי נשרך מאחוריו של ניקסון. הפסקת האש שעליה הכריז ג'ונסון בסוף השבוע שלפני הבחירות, יחד עם תמיכה מאוחרת בהאמפרי מצידו של הסנטור מקארתי וירידה משמעותית בכוחו של וואלאס (שאותו הצליחו הדמוקרטים לצייר כגזען), חיזקה את האמפרי, אך זה לא היה מספיק. ניקסון ניצח במניין הקולות ב-0.7%, ובזכות ניצחונותיו הדחוקים באוהיו, אילינוי וקליפורניה, זכה במספיק אלקטורים כדי לזכות בבחירות. הניצחון של הרפובליקנים בבחירות 1968 היה בעיקר הודות לשבירתה הסופית של קואליציית הניו-דיל. הדרום הלבן עזב את הדמוקרטים ועבר לוואלאס, כאשר במערכות הבחירות שלאחר מכן הוא ילך ויעשה יותר ויותר רפובליקני. במקביל, התמיכה בדמוקרטים בקרב קתולים ובקרב המעמדות הנמוכים ואנשי הצווארון הכחול הלכה וירדה. בחירות 1968 נערכו באמריקה מפולגת - על רקע רציחתם של האחים קנדי, מלחמת וייטנאם המדממת, נושא זכויות האזרח ורציחתו של מרטין לות'ר קינג. האירועים הללו הם אלו ששברו סופית את הקואליציה הדמוקרטית והפכו את הרפובליקנים למפלגת הרוב הטבעי ב-24 השנים הבאות.
תוצאות: ריצ'רד ניקסון 31,783,783, 43.4%, 301 אלקטורים; יוברט האמפרי 31,271,839, 42.7%, 191 אלקטורים; ג'ורג' וואלאס 9,901,118, 13.5%, 46 אלקטורים.
1980 - מהפכת רייגן
המועמד הדמוקרטי: הנשיא ג'ימי קרטר (ג'ורג'יה)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: סגן הנשיא וולטר מונדייל (מינסוטה)
המועמד הרפובליקני: המושל לשעבר רונלד רייגן (קליפורניה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: חבר הקונגרס ג'ורג' ה.ו. בוש (טקסס)
מועמדים בולטים נוספים: חבר הקונגרס ג'ון ב. אנדרסון (אילינוי)
סקירה: שנות ה-70 לא היו עשור מוצלח בארה"ב. פרשת ווטרגייט הובילה לחוסר אמון בפוליטיקאים ובממסד; האבטלה, שיעורי הריביות והאינפלציה הרקיעו שחקים; החוסר במקורות האנרגיה הוביל למשבר חמור ולתורי ענק בתחנות דלק; ולבסוף, מעמדה הבינלאומי נפגע. המהפכה באיראן ב-1979, שבמסגרתה הופל השאה, בעל בריתה של ארה"ב, והוחלף במשטר איסלאמי, הכניסה את האמריקאים לסחרור כלכלי ופוליטי. קרטר ניצח בבחירות ב-1976 בגלל כמה סיבות: העובדה שהוא הגיע מהדרום העמוק סייעה לו לרשום הישגים משמעותיים בדרום (כולל 54% בדרום ו-46% בדרום הלבן), והמיתון ופרשת ווטרגייט פגעו בפורד, ששימש כסגנו של ניקסון. עם זאת, במהרה הפך קרטר לנשיא לא פופולרי, כאשר המצב הכלכלי לא השתפר. ההפיכה באיראן, ספקית הנפט העיקרית של ארה"ב, הרעה את המצב. עליית המשטר האיסלמיסטי גרמה למחסור חמור באנרגיה בארה"ב, לתורי ענק בתחנות דלק, ולירידה נוספת בפופולריות של קרטר. הסנטור ממסצ'וסטס, אחיהם של ג'ון ורוברט קנדי, טד קנדי, החליט לאתגר את קרטר על המועמדות הדמוקרטית. משבר בני הערובה באיראן, שהחל בנובמבר 1979, העלה את הפופולריות של קרטר, וסייע לו לגבור על קנדי בקרב על המועמדות הדמוקרטית. עם זאת, המשכות המשבר, והניסיון הכושל לפתור אותו ולשחרר את בני הערובה מהשגרירות באפריל, פגעו בקרטר. מנגד, השחקן ההוליוודי ומושל קליפורניה לשעבר, רונלד רייגן, הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית בניסיונו השלישי (אחרי 1968 ו-1976). רייגן אמנם נחשב תחילה למועמד ימני מדי ושמרני מדי, אבל ההופעה המוצלחת שלו בעימותים והקמפיין החיובי שניהל, אל מול הקמפיין השלילי וחוסר האהדה הגוברת של קרטר, הובילו את רייגן לבסוף לניצחון מוחץ בבחירות. גורם נוסף שפגע בקרטר היה מועמדותו של ג'ון אנדרסון, חבר קונגרס רפובליקני, שבשל עמדותיו הליברליות לא פגע ברייגן, אלא בקרטר. לבחירות 1980 יש מספר משמעויות היסטוריות: ראשית, הניצחון של רייגן לווה בניצחון מוחץ של הרפובליקנים בבחירות לסנאט, שהחזיר אותם לעמדת מפלגת הרוב, לראשונה מאז 1954, ובהישגים משמעותיים בבחירות לקונגרס, שם הרפובליקנים הגדילו את כוחם ב-35 מושבים (למרות זאת, הדמוקרטים נותרו מפלגת הרוב בבית הנבחרים עד 1994). ההישגים המשמעותיים של הרפובליקנים ב-1980 חיזקו את מעמדם כמפלגת הרוב בארה"ב בתקופה זו, והקנו לבחירות של 1980 את הכינוי "Reagan Revolution"; שנית, קבוצה גדולה של דמוקרטים הצביעה לרייגן, וזכתה לכינוי "Reagan Democrats". אלו היו לבנים מהמעמד הבינוני-נמוך, רובם חסרי השכלת קולג', שהצביעו מסורתית לדמוקרטים, ובתקופה זו, ראו בדמוקרטים כמפלגה שדואגת לקבוצות אחרות: המעמד הנמוך, הפמיניסטיות, המובטלים, השחורים וההיספנים, וכבר לא דואגת להם. Reagan Democrats סייעו לרייגן לזכות בקלות בבחירות ב-1980 וב-1984, כאשר הוא סוחף את אזור ה-Midwestern של ארה"ב. הדמוקרטים תומכי רייגן הם, ככל הנראה, הבסיס הרפובליקני של ימינו אנו, ולכן, ניתן להתייחס לבחירות אלו גם כן כבחירות של Realignment מבחינה מפלגתית. המועמדות של רייגן קידמה את האג'נדה הימנית-שמרנית בארה"ב, כאשר אג'נדה זו תהפוך בתוך זמן לא רב לאג'נדה העיקרית של המפלגה הרפובליקנית. לכן, בחירות 1980 היוו נקודת מפנה נוספת, כאשר הרפובליקנים הליברלים עזבו את המפלגה הרפובליקנית (אם כי לא במספרים גדולים, וחלקם עברו למועמד השלישי אנדרסון - ולכן הרפובליקנים יכלו לזכות בניצחונות מוחצים בשנות ה-80), והדמוקרטים השמרנים עזבו את המפלגה הדמוקרטית. עד לשנות ה-60, בשתי המפלגות הייתה בערך כמות שווה של ליברלים ושמרנים, וזו גם הסיבה שמספר מועמדים לנשיאות (משתי המפלגות, ובהם רייגן) יכלו לזכות בניצחונות מוחצים בבחירות.
תוצאות: רונלד רייגן 43,903,230, 50.7%, 489 אלקטורים; ג'ימי קרטר 35,480,115, 41%, 49 אלקטורים; ג'ון ב. אנדרסון 5,719,850, 6.6% (ללא אלקטורים).
1992 - הדמוקרטים החדשים
המועמד הדמוקרטי: המושל ביל קלינטון (ארקנסו)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור אל גור (טנסי)
המועמד הרפובליקני: הנשיא ג'ורג' ה.ו. בוש (טקסס)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: סגן הנשיא דן קווייל (אינדיאנה)
מועמדים בולטים נוספים: מר רוס פרו (טקסס)
סקירה: בחירות 1992 סיימו רצף של 12 שנות ממשל רפובליקני. כבר ב-1988 היה נדמה שהדמוקרטים עומדים לזכות בבחירות, אך קמפיין גרוע שניהל מושל מסצ'וסטס דוקאקיס, מועמד הדמוקרטים, לצד המצב הכלכלי הטוב והפופולריות של רייגן, העניקו לסגן הנשיא דאז, בוש, את הנשיאות בניצחון מוחץ. בוש זכה, כאמור, ב-Landslide בבחירות 1988, ולאחר מלחמת המפרץ, הפופולריות שלו הרקיעה שחקים. עם זאת, המצב הכלכלי בארה"ב הלך והורע והמדינה נכנסה למיתון. במהלך הקמפיין בבחירות 1988, הבטיח בוש "Read my lips... no new taxes" (קראו את שפתיי - לא יהיו עוד מיסים), הבטחה שרבים מעריכים שסייעה לו לנצח בבחירות. עם זאת, במהלך הכהונה שלו, בעקבות המצב הכלכלי ובעקבות לחץ מהקונגרס הדמוקרטי, העלה בוש את המיסים. הפרת ההבטחה פגעה בו, ובתחילת 1992 בוש נאלץ להתמודד עם אופוזיציה מתוך המפלגה, כאשר העיתונאי השמרן פט ביוקנן התמודד מולו וקרא עליו תיגר מימין, בעיקר בנושא המיסים. בוש אמנם ניצח בכל המדינות, אך הצלחתו היחסית של ביוקנן (כ-27%), בוודאי מול נשיא מכהן, הכריחה את בוש ואת המפלגה הרפובליקנית לזוז ימינה. נאומו של ביוקנן בועידה הצליח להבריח בוחרים מתונים רבים. מנגד, במועמדות הדמוקרטית זכה מושל ארקנסו, ביל קלינטון. קלינטון לא היה מוכר במיוחד בציבור, לא פופולרי, אפוף בשערוריות ובתדמית רודף שמלות, ונאומו בועידה הדמוקרטית ב-1988 נחשב לנאום גרוע ומשעמם. עם זאת, קלינטון הצליח למצב עצמו כמועמד מרכזי, צעיר וחדש. המסר של הקמפיין שלו, Don't Stop Thinking About Tomorrow, אל תפסיקו לחשוב על המחר (כשם השיר של להקת פליטווד מק, ששימש כשיר הקמפיין שלו), סייע לו למצב את עצמו ככזה. כמו במדינות אחרות, כמו טוני בלייר בבריטניה, גרהרד שרודר בגרמניה ואהוד ברק (להבדיל אלף אלפי השוואות, אבל בכל זאת) בישראל, הצליח קלינטון לקחת מפלגת מרכז-שמאל לאחר שנים באופוזיציה, עם תדמית של מפלגה שמאלנית מדי וישנה מדי, ולהחזיר אותה לשלטון עם מצע ותדמית מרכזית. בבחירות 1992 נרשמה גם אחת מההופעות המוצלחות ביותר של מועמד שלישי בהיסטוריה המודרנית, כאשר איש העסקים רוס פרו זכה בכ-19% מהקולות (אך ללא אלקטורים). פרו רץ על מצע של אנטי-ממסדיות, התנגדות לגירעון תקציבי והתנגדות להסכמי סחר חופשי. פרו אף הוביל בסקרים בנקודה מסוימת, אך פרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו בספטמבר, ופגע במועמדותו. למרות הכל, הצליח פרו לקחת קולות משני הצדדים, ולהשפיע על הבחירות. בחירות 1992 היוו את הבסיס לחזרתה של המפלגה הדמוקרטית לעמדת מפלגת הרוב הטבעי בארה"ב. אמנם הקואליציה הדמוקרטית שאנחנו מכירים כיום הושלמה רק ב-2008, אך בבחירות 1992, הצליחה המפלגה הדמוקרטית לקבע את שליטתה במספר רב של מדינות. מדינות צפון-מזרח ארה"ב ומדינות מערב ארה"ב הפכו מאז לגוש ליברלי שתומך בדמוקרטים בפערים גדולים בכל בחירות, ובשל כך, בחירות אלו הן הבחירות שסייעו לדמוקרטים ליצור את היתרון הטבעי שיש להם מבחינה אלקטורלית כיום. קלינטון היה גם המועמד הדמוקרטי האחרון שהצליח לנצח במספר מדינות בדרום העמוק. אולי ב-2016, רעייתו תצליח לבקע בקיעים גם כן בדרום הרפובליקני.
תוצאות: ביל קלינטון 44,909,806, 43%, 370 אלקטורים; ג'ורג' ה.ו. בוש 39,104,550, 37.4%, 168 אלקטורים; רוס פרו 19,743,821, 18.9% (ללא אלקטורים).
2000 - ניצחון שנוי במחלוקת
המועמד הדמוקרטי: סגן הנשיא אל גור (טנסי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ו ליברמן (קונטיקט)
המועמד הרפובליקני: המושל ג'ורג' ו. בוש (טקסס)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: שר ההגנה לשעבר דיק צ'ייני (וייומינג)
סקירה: בחירות 2000 היו אחת ממערכות הבחירות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של ארה"ב. אל גור, סגן הנשיא המכהן, זכה במספר הגבוה ביותר של הקולות, אך הפסיד בהפרש של 5 אלקטורים את הנשיאות. הדרום, שחלק גדול ממנו הצביע לביל קלינטון במערכות הבחירות הקודמות, הפך סופית למעוז רפובליקני, ואילו האזור הצפון-מזרחי והמערבי הפך סופית למעוז דמוקרטי. הקרב על הנשיאות, אם כן, הצטמצם למספר קטן יחסית של מדינות - פלורידה, ניו מקסיקו, איווה, אורגון, ניו המפשייר, מיזורי, אוהיו ונבאדה. בוש, בקמפיין יעיל שהדגיש את ערכי המשפחה ואת ערכי השמרנות, הצליח לצבור תמיכה רבה בקרב הלבנים ובקרב האוונגליסטים, וזכה בתמיכה רבה יחסית (בוודאי בהשוואה ל-2008 ול-2012, ובהשוואה למה שצפוי לקרות ב-2016) בקרב המיעוטים וההיספנים. בזכות קמפיין זה, הצליח בוש לזכות במיזורי, אוהיו ונבאדה בפערים קטנים, ובניו המפשייר בפער זעום. גור, לעומת זאת, הצליח לבסס את התמיכה של הליברלים בדמוקרטים, וזכה בפערים קטנים בניו מקסיקו, איווה ואורגון. המדינה שהכריעה את הבחירות הייתה פלורידה. עם סגירת הקלפיות, דיווחו הרשתות כי גור ניצח בפלורידה, בהתבסס על סקרים. ככל שהתקדמה ספירת הקולות, התברר כי לבוש יש יתרון בפלורידה, ולכן, לאחר ספירת כ-85% מהקולות, הכריזו הרשתות כי בוש ניצח בפלורידה ובבחירות, למרות שגור זכה ברוב הקולות (בשל שיטת האלקטורים). עם זאת, המחוזות שטרם נספרו היו דמוקרטיים, ובבוקר התברר כי הפער לטובת בוש עומד על פחות מ-1,000 קולות. גור דרש ספירה חוזרת, ומאותו רגע החלה סאגה משפטית ארוכה של ספירות חוזרות. ב-12 בדצמבר הורה בית המשפט העליון של ארה"ב, ברוב של 5 מול 4, להפסיק את ספירת הקולות. משמעות ההחלטה הייתה ניצחון לבוש. ניתן לייחס את הפסדו של גור לשני גורמים נוספים (מלבד הקמפיין המוצלח של בוש): הראשונה - מועמדותו של ראלף ניידר מטעם מפלגת הירוקים, שמשכה מצביעים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (שהיו עשויים להצביע לדמוקרטים). ההפסד הזעום בפלורידה מיוחס לעיתים גם לעיצוב המיוחד והמבלבל של פתקי ההצבעה במדינה, שככל הנראה גרם לבוחרים דמוקרטיים יהודים קשישים במחוז פאלם ביץ' הדמוקרטי להצביע למועמד השמרני הקיצוני פט ביוקנן (שרץ מטעם המפלגה הרפורמיסטית). הסיבה השנייה הייתה ההחלטה של גור להתרחק מביל קלינטון, על רקע פרשת מוניקה לווינסקי. ביל קלינטון אמנם סבל משיעורי תמיכה נמוכים לתקופה קצרה בעקבות הפרשה, אך לקראת סיום כהונתו ובסמוך לבחירות נהנה הנשיא המכהן מאחוזי תמיכה גבוהים במיוחד, בעיקר על רקע הכלכלה הצומחת והמצב הכללי הטוב שבו הייתה שרויה המדינה. גור נמנע מלהופיע עם קלינטון בציבור, וייתכן מאוד שאם היה מופיע איתו, במיוחד באזור הדרום בו היה פופולרי מאוד, היה גור מנצח בבחירות.
תוצאות: ג'ורג' ו. בוש 50,456,002, 47.9%, 271 אלקטורים; אל גור 50,999,897, 48.4%, 266 אלקטורים.
2008 - עידן חדש
המועמד הדמוקרטי: הסנטור ברק אובמה (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ו ביידן (דלאוור)
המועמד הרפובליקני: הסנטור ג'ון מקיין (אריזונה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: המושלת שרה פיילין (אלסקה)
סקירה: בחירות 2008 בישרו על ראשיתו של עידן חדש בארה"ב. במהלך כהונתו, לא זכה הנשיא ג'ורג' בוש הבן לאחוזי פופולריות גבוהים במיוחד, אבל אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, והמלחמות באפגניסטן ובעיראק, הוא נישא על גלי אהדה וניצל מועמדות חלשה של ג'ון קרי כדי לנצח ניצחון דחוק ב-2004. עם זאת, ככל שהמלחמות באפגניסטן ובעיראק נמשכו, ומספר הקורבנות הלך וגדל, הפופולריות של בוש הלכה וירדה. בתחילת 2007, מוקדם מאוד מהרגיל (כמעט שנתיים לפני הבחירות), החלו הקמפיינים בפריימריז בשתי המפלגות. לראשונה מאז 1952, לא הנשיא המכהן ולא סגן הנשיא המכהן התמודדו בבחירות הכלליות. יתרה מזאת, לראשונה מאז 1928, לא הנשיא המכהן ולא סגן הנשיא המכהן ניסו להתמודד אפילו בבחירות המקדימות. במפלגה הדמוקרטית, הובילה הסנטורית מניו יורק והגברת הראשונה לשעבר, הילארי קלינטון, בסקרים. מתחריה העיקריים על המועמדות היו הסנטור לשעבר והמועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא ב-2004, ג'ון אדוארדס, והסנטור הצעיר והמבטיח מאילינוי, ברק אובמה. ככל שמועד הפריימריז הראשון הלך והתקרב, אובמה הלך והתחזק בסקרים. מועמדותו ההיסטורית של הסנטור האפרו-אמריקאי הצעיר והכריזמטי מאילינוי משכה עצמאיים וצעירים ליברלים, ותמיכה זו הובילה אותה לניצחון מרשים באסיפת הבוחרים (Caucus) שנערכה באיווה, כשקלינטון מסיימת שלישית, אחרי אדוארדס. קלינטון חזרה למירוץ אחרי ניצחון מפתיע בניו המפשייר, ומאותו רגע, החל קרב פריימריז ארוך שנמשך כמה חודשים (כשאדוארדס ומתמודדים נוספים נושרים במהירות). אובמה נהנה מהתמיכה של קואליציית סנדרס של 2016, כאשר לקואליציה זו התווספה תמיכה מוחצת מצד השחורים. בסיומם של הפריימריז הצמודים, הצליח אובמה לזכות במועמדות, וקלינטון התייצבה מאחוריו. עם זאת, הפריימריז הארוכים והקרב הקשה בין המועמדים פגעו תחילה במועמדות של אובמה. מנגד, הסנטור הותיק וגיבור המלחמה, ג'ון מקיין, זכה די בקלות במועמדות הרפובליקנית, כשהוא גובר על ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני והמושל לשעבר מיט רומני. בקיץ המירוץ היה צמוד, אך התפוצצתו של המשבר הכלכלי הגדול בספטמבר אפשרה לאובמה לפתוח יתרון גדול בסקרים. אובמה לא שמט את היתרון עד לבחירות, שבהן ניצח בכ-7%. אובמה ניצח בעיקר בזכות היכולת שלו להרכיב קואליציה מנצחת, שהיא גם הקואליציה הגדלה מבחינה דמוגרפית - צעירים, ליברלים, נשים, מיעוטים (היספנים, שחורים ואסייתים בעיקר), לבנים משכילים, המעמד הבינוני-גבוה - כל אלו הצביעו לאובמה ולדמוקרטים באחוזים גדולים. הקואליציה הזו צפויה לגבות גם את הילרי קלינטון באחוזים גדולים. בחירות 2016 הן נקודת מבחן לחשיבות ההיסטורית של בחירות 2008. ניצחון ב-2016, בוודאי אם הוא ילווה בהישגים גם בסנאט ובקונגרס, יהפוך את הבחירות של 2008 לבחירות מכריעות מבחינה היסטורית.
תוצאות: ברק אובמה 69,498,516, 52.9%, 365 אלקטורים; ג'ון מקיין 59,948,323, 45.7%, 173 אלקטורים.
1860 - הבחירות ששינו את פניה של ארצות הברית
המועמד הדמוקרטי: הסנטור סטפן דאגלאס (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: המושל לשעבר הרשל ג'ונסון (ג'ורג'יה)
המועמד הרפובליקני: חבר הקונגרס לשעבר אברהם לינקולן (אילינוי)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: הסנטור האניבל המלין (מיין)
מועמדים בולטים נוספים: סגן הנשיא ג'ון ברקינרידג' (קנטאקי) כמועמד "הדמוקרטים הדרומיים" והסנטור לשעבר ג'ון בל (טנסי) מטעם מפלגת האיחוד החוקתי
סקירה: בחירות 1860 נערכו כאשר ארה"ב הייתה מפולגת על רקע שאלת העבדות. הדרום והצפון היו חלוקים בנושא העבדות עוד מתחילת המאה ה-19. ב-1820, היו באיחוד 22 מדינות, 11 שבהן התאפשרה עבדות ו-11 שבהן לא התאפשרה. כאשר מיזורי ביקשה באותה עת להצטרף לאיחוד, היה חשש מהפרת האיזון, ולכן צורפה לאיחוד גם מיין, שהייתה טריטוריה חופשייה מעבדות. פשרה זו נקראה פשרת מיזורי, והיא זו שמנעה את ההתנגשות בין הצפון לדרום. פסק הדין דרד סקוט נגד סנדפורד של בית המשפט העליון היה הזרז לניצחונו בבחירות של לינקולן ולמלחמת האזרחים. דרד סקוט היה עבד שנקנה במדינת אילינוי, הובל למינסוטה (מדינה חופשית מעבדות) ולאחר מכן למיזורי (שכאמור, הייתה מדינה שבה העבדות הייתה מותרת). לאחר שאדונו מת, פנה סקוט לבית המשפט במיזורי וביקש להפוך לאדם חופשי. בית המשפט המחוזי של מיזורי קיבל את טענותיו, אך בית המשפט העליון ביטל החלטה זו, והנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון של ארה"ב. בית המשפט קבע כי לסקוט אין זכות עמידה בפני בית המשפט, כי שחורים, בין אם חופשיים או עבדים, אין זכויות אדם כי הם "במדרג נמוך יותר מבני אדם". בנוסף, בית המשפט קבע כי עבד כפוף לחוקי מדינתו של אדונו ולא לחוקי המדינה שבה הוא שוהה, וכי פשרת מיזורי מבוטלת כי היא מפרה את התיקון החמישי לחוקה (שלפיו אין לגזול מאדם את רכושו). החלטה דרמטית זו של בית המשפט העליון הובילה לכך שלמעשה, העבדות הפכה לחוקית בכל רחבי ארה"ב. הזעם בצפון הלך וגדל, ועל בסיס זה, הפופולריות של הרפובליקנים, המפלגה שהתנגדה לעבדות, הלכה וגדלה. במקביל, הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן, שהיה גם כן צפוני אך אהד את הדרום, ניסה בכל כוחו שלא לבצע מהלכים רדיקליים, כדי לא לפגוע בשלמות האיחוד. חוסר יכולתו של ביוקנן למנוע את העמקת הקרע בין הצפון לדרום, ואי-התמודדותו לכהונה שנייה (כפי שהבטיח לאחר בחירתו), הובילה לפיצול במפלגה הדמוקרטית. הפלג הדרומי במפלגה פרש והתמודד באופן עצמאי בראשותו של סגן הנשיא דאז ברקינרידג'. הפיצול במפלגה הדמוקרטית, העמדה היחסית מתונה שהציגו הרפובליקנים בנוגע לעבדות (התנגדות לעבדות בטריטוריות, אי-התערבות בעבדות במדינות עצמן) והכעס בצפון בעקבות פסק הדין סקוט נגד סנדפורד הובילו את לינקולן לניצחון קל, כשהוא זוכה בכל מדינות הצפון וכלל לא מתמודד ברוב מדינות הדרום.
תוצאות: אברהם לינקולן 1,865,908 קולות, 39.8%, 180 אלקטורים; ג'ון ברקינרידג' 848,019, 18.1%, 72 אלקטורים; ג'ון בל 590,901 קולות, 12.6%, 39 אלקטורים; סטפן דאגלאס 1,380,202, 29.5%, 12 אלקטורים.
1912 - הגל הפרוגרסיבי
המועמד הדמוקרטי: המושל וודרו ווילסון (ניו ג'רזי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: המושל תומאס ר. מרשל (אינדיאנה)
המועמד הרפובליקני: הנשיא וויליאם הווארד טאפט (אוהיו)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: נשיא אוניברסיטת קולומביה ניקולאס מ. באטלר (ניו יורק)
מועמדים בולטים נוספים: הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט (ניו יורק) כמועמד המפלגה הפרוגרסיבית ומר יוג'ין ו. דבס (אינדיאנה) כמועמד המפלגה הסוציאליסטית
סקירה: המפלגה הרפובליקנית שלטה בפוליטיקה האמריקאית ללא עוררין מ-1860 ועד ל-1932. מתוך 72 שנים, שלטו הרפובליקנים ב-56 מהן. בחירות 1912 שמו קץ לשלטון רפובליקני רצוף של 16 שנים. הסיבה לניצחון הגדול והחד-צדדי של הדמוקרטים בבחירות הללו נעוצה בתהליכים שהתרחשו דווקא במפלגה היריבה. תיאודור רוזוולט נחשב לנשיא מאוד מוצלח. רווזולט היה אמנם רפובליקני, אך היום הוא נחשב, סביר להניח, לחבר באגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית. במהלך כהונתו קידם את זכויותיהם של עובדים להתאגד, הנהיג רגולציה ממשלתית, והקים רשת של פארקים לאומיים כדי להגן על הטבע. במקביל, הפגין רוזוולט מדיניות חוץ קשוחה אך מתונה (יש סתירה פנימית, ובכל זאת) - הוא חיזק את הצבא האמריקאי ורצה שזה יפגין את כוחו, אך במקביל, היה זה שהוביל לשלום בין יפן לרוסיה. על מעורבותו בהסכם שלום זה זכה רוזוולט בפרס נובל לשלום ב-1906. רוזוולט יכל להתמודד לקדנציה שלישית (רק בסוף שנות ה-40 הועבר החוק שלפיו נשיא לא יכול לכהן יותר משתי כהונות), אך ויתר וקידם את שר ההגנה שלו, טאפט, כמועמד. כהונתו של טאפט אופיינה במדיניות שמרנית. רוזוולט, שהתאכזב מטאפט, החליט לאתגר אותו ולהתמודד על המועמדות הרפובליקנית ב-1912. לאחר שנכשל בכך, הקים רוזוולט מפלגה חדשה, המפלגה הפרוגרסיבית. במפלגה הדמוקרטית, נבחר כמועמד מושל ניו ג'רזי, וודרו ווילסון. ווילסון נחשב למועמד מתון, וכשממולו עמדו שתי מפלגות שלמעשה פיצלו את הקול הרפובליקני, ניצחו הדמוקרטים בקלות בבחירות. הבחירות ב-1912 היו הבחירות שהחלו את הגל הפרוגרסיבי. הצלחתה של המפלגה הפרוגרסיבית בראשות רוזוולט, ההצלחה היחסית של המפלגה הסוציאליסטית (כ-6%) וכהונתו הפרוגרסיבית של ווילסון כנשיא, שבה ניתנה לנשים זכות הבחירה ושבה ארה"ב החלה לקדם את הדמוקרטיה ברחבי העולם (התערבה במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן, פרסם ווילסון את 14 הנקודות), הפכו את הבחירות הללו לציון דרך משמעותי בקידום האג'נדה השמאלית והליברלית בארה"ב. ניתן להתייחס לבחירות אלו גם כנקודה שבה החלה התנועה של הדמוקרטים שמאלה ושל הרפובליקנים ימינה. עם זאת, רק ב-1968 הושלם תהליך זה, ונוצרו הקואליציות היותר מוכרות לנו.
תוצאות: וודרו ווילסון 6,296,684 קולות, 41.8%, 435 אלקטורים; תיאודור רוזוולט 4,122,721, 27.4%, 88 אלקטורים; טאפט 3,486,242, 23.2%, 8 אלקטורים; יוג'ין ו. דבס 901,551, 6% (ללא אלקטורים)
1932 - מהפכת הניו-דיל
המועמד הדמוקרטי: המושל פרנקלין דלאנו רוזוולט (ניו יורק)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: יו"ר בית הנבחרים ג'ון נאנס גארנר (טקסס)
המועמד הרפובליקני: הנשיא הרברט הובר (קליפורניה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: סגן הנשיא צ'רלס קרטיס (קנזס)
סקירה: כפי שציינתי קודם לכן, העידן שבין 1860 (שנה לפני תחילת מלחמת האזרחים) ל-1932 נשלט באופן מוחלט על ידי הרפובליקנים. התקופה שבין 1860 ל-1896 נקראת גם The Third-Party System, והתקופה שבין 1896 ל-1932 נקראת גם The Fourth-Party System. בשתי תקופות אלו, שלטו הדמוקרטים לרוב במדינות הדרום, אך החוזק של הרפובליקנים במדינות הצפון והמערב הגדולות, ובהן ניו יורק וקליפורניה, היה זה שהוביל אותם לניצחונות חוזרים ונשנים בבחירות לנשיאות. ב-1928, השלים הרברט הובר ניצחון Landslide רפובליקני שלישי ברציפות, כשהוא נוגס גם בדרום הדמוקרטי. שנה לאחר מכן, ב-1929, פרץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, שבעקבותיו, הובר הלך ואיבד תמיכה. מושל ניו יורק הפופולרי רוזוולט רץ על מצע כלכלי פרוגרסיבי. במסגרת מצע זה, הבטיח רוזוולט לנקוט במדיניות "הניו דיל", שבמסגרתה תתערב המדינה בכלכלה ותסייע לשקם עסקים ומפעלים. ניצחונם של הדמוקרטים בבחירות אלו, על בסיס הבטחותיו הכלכליות של רוזוולט, יצר את קואליציית הניו-דיל וסיים למעשה את המערכת המפלגתית הרביעית. מתוך 36 השנים הבאות, מ-1932 עד 1968, שלטו הדמוקרטים ב-28. קואליציית הניו-דיל כללה את הדרום העמוק (שהיה בשליטת הדמוקרטים לרוב עוד מ-1860, המיעוטים, האליטה האינטלקטואלית, אנשי הצווארון הכחול וחברי ארגוני העובדים. קואליצייה זו, שהורכבה בעקבות בחירות 1932, יצרה את המערכת המפלגתית החמישית. אם כן, בחירות 1932 סימנו על ראשיתו של עידן חדש, שיסתיים רק ב-1968.
תוצאות: פרנקלין דלאנו רוזוולט 22,821,277, 57.4%, 472 אלקטורים; הרברט הובר 15,761,254, 39.7%, 59 אלקטורים
1952 - המהפך הרפובליקני
המועמד הדמוקרטי: המושל אדלאיי סטיבנסון (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ון ספארקמן (אלבמה)
המועמד הרפובליקני: הגנרל דוייט ד. אייזנהאוואר (ניו יורק)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: הסנטור ריצ'רד ניקסון (קליפורניה)
סקירה: בחירות 1952 סיימו 20 שנים של שלטון דמוקרטי. מ-1885 עד 2017, במשך 132 שנים, רק פעם אחת שלטה מפלגה אחת למשך יותר מ-16 שנים רצופות - והפעם היחידה הייתה בין 1933 ל-1953. הניצחון של הרפובליקנים ב-1952 לא שבר את קואליציית הניו דיל, ולא סיים את המערכת המפלגתית החמישית. את 8 השנים הרצופות של אייזנהאוואר (ששקל תחילה להתמודד כמועמד הדמוקרטים, ולא היה רפובליקני מושבע) בבית הלבן ניתן לייחס בעיקר לפופולריות העצומה שלה זכה, בהיותו גיבור מלחמת העולם השנייה. בנוסף, הנשיא היוצא טרומן סבל מחוסר אהדה קיצוני, כאשר לקראת סוף כהונתו, 66% מהציבור האמריקני לא היה שבע רצון מתפקודו (רק ניקסון ובוש הבן "זכו" לאחוזי תמיכה נמוכים כל כך בסוף כהונתם). חוסר האהדה נבע בעיקר מהתמשכותה של מלחמת קוריאה המדממת, מהגל האנטי-קומוניסטי שפשט במדינה (בעקבות פעולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי) ומחשיפת פרשיות שחיתות פדרליות. המועמד הדמוקרטי ב-1952 (וב-1956) מול אייזנהאוואר היה מושל אילינוי אדלאיי סטיבנסון. סטיבנסון היה מושל מוערך, בן למשפחה עם עבר פוליטי מפואר (נכדו של סגן נשיא ארה"ב, אדלאיי סטיבנסון I), פופולרי בקרב אינטלקטואלים, וחביבו של הנשיא היוצא טרומן. יחד עם זאת, הוא התמהמה בהחלטה אם להיכנס למירוץ, ומבחינה ציבורית, לא היה ברור אם הוא בכלל רצה לרוץ לנשיאות או שהוא עשה זאת בשל לחץ שהפעיל עליו טרומן. השילוב של כל הגורמים הללו - הפופולריות של אייזנהאוואר, חוסר הפופולריות של טרומן, הגל האנטי-קומוניסטי ומועמדותו החלשה של סטיבנסון - הוא זה שאפשר לרפובליקנים לחזור לבית הלבן ל-8 שנים באמצע תקופת הניו-דיל. רק ב-1968 תישבר קואליציית הניו-דיל, והרפובליקנים יהפכו למפלגה המוכרת לנו כיום.
תוצאות: דווייט ד. אייזנהאוואר 34,075,529, 55.2%, 442 אלקטורים; אדלאיי סטיבנסון 27,375,090, 44.3%, 89 אלקטורים.
1964 - ניצחון הקונצנזוס
המועמד הדמוקרטי: הנשיא לינדון ב. ג'ונסון (טקסס)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור יוברט האמפרי (מינסוטה)
המועמד הרפובליקני: הסנטור בארי גולדווטר (אריזונה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: חבר הקונגרס וויליאם א. מילר (ניו יורק)
סקירה: מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1964 הייתה אחת ממערכות הבחירות החד-צדדיות שידעה ארה"ב במאה ה-20. ג'ונסון הגיע למערכת הבחירות ב-1964 לאחר שנה בתפקיד הנשיא. בנובמבר 1963 נרצח בדאלאס הנשיא הפופולרי ג'ון קנדי. הרצח זעזע את אמריקה, וגרם לדחייה בהתחלת הקמפיינים לבחירות 1964. ג'ונסון נישא על גלי הפופולריות של קנדי, והגיע לבחירות 1964 כמועמד שכמעט לא היה שנוי במחלוקת. אם זה לא מספיק, ממולו בחרו הרפובליקנים את בארי גולדווטר, מועמד שנחשב באותה עת לשמרן קיצוני. הניסיון והאהדה של ג'ונסון העניקו לו את היתרון כבר מראשית מערכת הבחירות. ג'ונסון הצליח לתאר את גולדווטר כאדם מסוכן, ובשיאה של המלחמה הקרה, כמי שמסוכן לשים בידיו את המפתחות לנשק גרעיני. גולדווטר לא זכה לתמיכה מהמתונים במפלגתו, מה שסייע עוד יותר למיצובו כמועמד קיצוני. בספטמבר ובאוקטובר הצביעו הסקרים על יתרון של כ-30% לג'ונסון. במצב הזה, חששו במחנה ג'ונסון מ-"Voter Complacency", כלומר, השלמה של הבוחרים עם ניצחונו של ג'ונסון, והישארותם בבית, מה שיביא לניצחון דחוק במקרה הטוב או להפסד במקרה הרע. תשדירי הבחירות של ג'ונסון בטלוויזיה היו אפקטיביים ביותר, ובמיוחד תשדיר החרצית (מוצגת ילדה קטנה סופרת עלי כותרת של חרצית, כשבאמצע הספירה מתחלפת לספירה לאחור לפצצה גרעינית - ראו בפוסט נפרד על תשדירי בחירות). ג'ונסון הצליח להביא ביום הבחירות 62% מהאמריקנים לקלפיות, וזה הספיק כדי לרשום את ההופעה הטובה ביותר עד לשנה זו של מועמד דמוקרטי בבחירות לנשיאות. עם זאת, מועמדותו של גולדווטר הייתה הטריגר להיווצרותו של הגוש הימני-שמרני האמריקני, והניחה את היסודות למהפכה השמרנית. לראשונה, הצליחו הרפובליקנים ליצור בקיעים של ממש ב-Solid South הדמוקרטי, וזאת בעקבות חקיקת חוק זכויות האזרח ע"י ג'ונסון. גולדווטר היה הרפובליקני הראשון שניצח אי פעם בג'ורג'יה. בנוסף, לראשונה מאז תקופת הבנייה מחדש (Reconstruction), התקופה שלאחר מלחמת האזרחים, ניצחו הרפובליקנים במיסיסיפי, אלבמה ודרום קרוליינה. בחירות 1964 הניחו את היסודות למפנה הגדול של 1968 ושל השנים שלאחר מכן - החלפת השליטה האבסולוטית הדמוקרטית בדרום לשליטה אבסולוטית רפובליקנית, תנועה מאסיבית של מיעוטים וליברלים למפלגה הדמוקרטית ושל שמרנים למפלגה הרפובליקנית, עלייתו של רייגן ויצירת קבוצת ה-"Reagan Democrats".
תוצאות: לינדון ב. ג'ונסון 43,127,041, 61.1%, 486 אלקטורים; בארי גולדווטר 27,175,754, 38.5%, 52 אלקטורים.
1968 - נקודת מפנה
המועמד הדמוקרטי: סגן הנשיא יוברט האמפרי (מינסוטה)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור אדמונד מאסקי (מיין)
המועמד הרפובליקני: סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון (ניו יורק)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: המושל ספירו אגניו (מרילנד)
מועמדים בולטים נוספים: המושל לשעבר ג'ורג' וואלאס (אלבמה) כמועמד מפלגת אמריקה העצמאית
סקירה: בחירות 1968 סיימו את המערכת המפלגתית החמישית, והחלו את ה-Sixth-Party System, המערכת המפלגתית השישית. רק 4 שנים לפני כן זכה ג'ונסון בניצחון מוחץ בבחירות, אך כפי שציינתי, בבחירות 1964 הרפובליקנים החלו לנגוס בדרום העמוק הדמוקרטי. 4 שנים מאוחר יותר, עמדה אמריקה בפני שנת בחירות קשה, אלימה ומרובת אירועים. תחילה, התכוון הנשיא ג'ונסון לרוץ לקדנציה נוספת. עם זאת, על רקע ההתנגדות הקשה למלחמת וייטנאם, במיוחד במפלגה הדמוקרטית, ג'ונסון ניצב בעמדה בעייתית. בפריימריז שנערכו בניו-המפשייר, הצליח הסנטור יוג'ין מקארתי לזכות ב-42% אל מול 49% של ג'ונסון, וב-20 מתוך 24 הצירים במדינה. התוצאה הגרועה שלה זכה ג'ונסון, וכניסתו של הסנטור הפופולרי רוברט קנדי (אחיו של ג'ון קנדי) למירוץ, גרמו לג'ונסון להודיע ב-31 למרץ כי הוא פורש מהמירוץ. לאחר פרישתו של ג'ונסון, סגן הנשיא יוברט האמפרי, שנתמך ע"י ארגוני העובדים ומנהיגי המפלגה בערים הגדולות, לא התמודד ישירות בפריימריז וזכה לתמיכה של נציגים רבים ממדינות שלא ערכו פריימריז (כיום, במפלגה הדמוקרטית, כל המדינות עורכות פריימריז). בפריימריז עצמו התמודדו קנדי, שזכה לתמיכה גדולה מהמיעוטים במפלגה - קתולים, אפרו-אמריקאים והיספנים - ולתמיכה מחלק ממתנגדי המלחמה, ומקארתי, שזכה לתמיכה של האגף האנטי-מלחמתי, ובהם צעירים, סטודנטים, משכילים ואנשי המעמד הבינוני-גבוה. האגף הדרומי של המפלגה, שהיה אחד מבסיסי הכוח שלה במסגרת קואליציית הניו-דיל, הלך והתרחק ממנה. ב-6 ביוני 1968, לאחר הצלחה משמעותית בפריימריז, נרצח קנדי ע"י המהגר הפלסטיני סירחאן סירחאן, על רקע תמיכתו של קנדי בישראל. סגן הנשיא האמפרי הפך, אם כן, למועמד המוביל, וזכה במועמדות בוועידה שנערכה בעיר שיקגו. עם זאת, מה שזכור מהועידה היו ההפגנות נגד המלחמה שנערכו מחוצה לה. הפגנות אלו גלשו למהומות ולאלימות הדדית בין המפגינים למשטרה. האירועים הללו פגעו קשות במועמדות של האמפרי. מנגד, הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמדה לנשיאות את ריצ'רד ניקסון, סגן הנשיא לשעבר ומועמד המפלגה בבחירות 1960 (בהן הפסיד לקנדי). מושל אלבמה לשעבר ג'ורג' וואלאס, איש המפלגה הדמוקרטית, החליט להתמודד באופן עצמאי, על מצע של תמיכה בהמשך ההפרדה הגזעית (הסגרגציה). בספטמבר נדמה היה שניקסון בדרכו לניצחון מוחץ, כשוואלאס זכה ליותר מ-20% הקולות בסקרים והאמפרי נשרך מאחוריו של ניקסון. הפסקת האש שעליה הכריז ג'ונסון בסוף השבוע שלפני הבחירות, יחד עם תמיכה מאוחרת בהאמפרי מצידו של הסנטור מקארתי וירידה משמעותית בכוחו של וואלאס (שאותו הצליחו הדמוקרטים לצייר כגזען), חיזקה את האמפרי, אך זה לא היה מספיק. ניקסון ניצח במניין הקולות ב-0.7%, ובזכות ניצחונותיו הדחוקים באוהיו, אילינוי וקליפורניה, זכה במספיק אלקטורים כדי לזכות בבחירות. הניצחון של הרפובליקנים בבחירות 1968 היה בעיקר הודות לשבירתה הסופית של קואליציית הניו-דיל. הדרום הלבן עזב את הדמוקרטים ועבר לוואלאס, כאשר במערכות הבחירות שלאחר מכן הוא ילך ויעשה יותר ויותר רפובליקני. במקביל, התמיכה בדמוקרטים בקרב קתולים ובקרב המעמדות הנמוכים ואנשי הצווארון הכחול הלכה וירדה. בחירות 1968 נערכו באמריקה מפולגת - על רקע רציחתם של האחים קנדי, מלחמת וייטנאם המדממת, נושא זכויות האזרח ורציחתו של מרטין לות'ר קינג. האירועים הללו הם אלו ששברו סופית את הקואליציה הדמוקרטית והפכו את הרפובליקנים למפלגת הרוב הטבעי ב-24 השנים הבאות.
תוצאות: ריצ'רד ניקסון 31,783,783, 43.4%, 301 אלקטורים; יוברט האמפרי 31,271,839, 42.7%, 191 אלקטורים; ג'ורג' וואלאס 9,901,118, 13.5%, 46 אלקטורים.
1980 - מהפכת רייגן
המועמד הדמוקרטי: הנשיא ג'ימי קרטר (ג'ורג'יה)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: סגן הנשיא וולטר מונדייל (מינסוטה)
המועמד הרפובליקני: המושל לשעבר רונלד רייגן (קליפורניה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: חבר הקונגרס ג'ורג' ה.ו. בוש (טקסס)
מועמדים בולטים נוספים: חבר הקונגרס ג'ון ב. אנדרסון (אילינוי)
סקירה: שנות ה-70 לא היו עשור מוצלח בארה"ב. פרשת ווטרגייט הובילה לחוסר אמון בפוליטיקאים ובממסד; האבטלה, שיעורי הריביות והאינפלציה הרקיעו שחקים; החוסר במקורות האנרגיה הוביל למשבר חמור ולתורי ענק בתחנות דלק; ולבסוף, מעמדה הבינלאומי נפגע. המהפכה באיראן ב-1979, שבמסגרתה הופל השאה, בעל בריתה של ארה"ב, והוחלף במשטר איסלאמי, הכניסה את האמריקאים לסחרור כלכלי ופוליטי. קרטר ניצח בבחירות ב-1976 בגלל כמה סיבות: העובדה שהוא הגיע מהדרום העמוק סייעה לו לרשום הישגים משמעותיים בדרום (כולל 54% בדרום ו-46% בדרום הלבן), והמיתון ופרשת ווטרגייט פגעו בפורד, ששימש כסגנו של ניקסון. עם זאת, במהרה הפך קרטר לנשיא לא פופולרי, כאשר המצב הכלכלי לא השתפר. ההפיכה באיראן, ספקית הנפט העיקרית של ארה"ב, הרעה את המצב. עליית המשטר האיסלמיסטי גרמה למחסור חמור באנרגיה בארה"ב, לתורי ענק בתחנות דלק, ולירידה נוספת בפופולריות של קרטר. הסנטור ממסצ'וסטס, אחיהם של ג'ון ורוברט קנדי, טד קנדי, החליט לאתגר את קרטר על המועמדות הדמוקרטית. משבר בני הערובה באיראן, שהחל בנובמבר 1979, העלה את הפופולריות של קרטר, וסייע לו לגבור על קנדי בקרב על המועמדות הדמוקרטית. עם זאת, המשכות המשבר, והניסיון הכושל לפתור אותו ולשחרר את בני הערובה מהשגרירות באפריל, פגעו בקרטר. מנגד, השחקן ההוליוודי ומושל קליפורניה לשעבר, רונלד רייגן, הצליח לזכות במועמדות הרפובליקנית בניסיונו השלישי (אחרי 1968 ו-1976). רייגן אמנם נחשב תחילה למועמד ימני מדי ושמרני מדי, אבל ההופעה המוצלחת שלו בעימותים והקמפיין החיובי שניהל, אל מול הקמפיין השלילי וחוסר האהדה הגוברת של קרטר, הובילו את רייגן לבסוף לניצחון מוחץ בבחירות. גורם נוסף שפגע בקרטר היה מועמדותו של ג'ון אנדרסון, חבר קונגרס רפובליקני, שבשל עמדותיו הליברליות לא פגע ברייגן, אלא בקרטר. לבחירות 1980 יש מספר משמעויות היסטוריות: ראשית, הניצחון של רייגן לווה בניצחון מוחץ של הרפובליקנים בבחירות לסנאט, שהחזיר אותם לעמדת מפלגת הרוב, לראשונה מאז 1954, ובהישגים משמעותיים בבחירות לקונגרס, שם הרפובליקנים הגדילו את כוחם ב-35 מושבים (למרות זאת, הדמוקרטים נותרו מפלגת הרוב בבית הנבחרים עד 1994). ההישגים המשמעותיים של הרפובליקנים ב-1980 חיזקו את מעמדם כמפלגת הרוב בארה"ב בתקופה זו, והקנו לבחירות של 1980 את הכינוי "Reagan Revolution"; שנית, קבוצה גדולה של דמוקרטים הצביעה לרייגן, וזכתה לכינוי "Reagan Democrats". אלו היו לבנים מהמעמד הבינוני-נמוך, רובם חסרי השכלת קולג', שהצביעו מסורתית לדמוקרטים, ובתקופה זו, ראו בדמוקרטים כמפלגה שדואגת לקבוצות אחרות: המעמד הנמוך, הפמיניסטיות, המובטלים, השחורים וההיספנים, וכבר לא דואגת להם. Reagan Democrats סייעו לרייגן לזכות בקלות בבחירות ב-1980 וב-1984, כאשר הוא סוחף את אזור ה-Midwestern של ארה"ב. הדמוקרטים תומכי רייגן הם, ככל הנראה, הבסיס הרפובליקני של ימינו אנו, ולכן, ניתן להתייחס לבחירות אלו גם כן כבחירות של Realignment מבחינה מפלגתית. המועמדות של רייגן קידמה את האג'נדה הימנית-שמרנית בארה"ב, כאשר אג'נדה זו תהפוך בתוך זמן לא רב לאג'נדה העיקרית של המפלגה הרפובליקנית. לכן, בחירות 1980 היוו נקודת מפנה נוספת, כאשר הרפובליקנים הליברלים עזבו את המפלגה הרפובליקנית (אם כי לא במספרים גדולים, וחלקם עברו למועמד השלישי אנדרסון - ולכן הרפובליקנים יכלו לזכות בניצחונות מוחצים בשנות ה-80), והדמוקרטים השמרנים עזבו את המפלגה הדמוקרטית. עד לשנות ה-60, בשתי המפלגות הייתה בערך כמות שווה של ליברלים ושמרנים, וזו גם הסיבה שמספר מועמדים לנשיאות (משתי המפלגות, ובהם רייגן) יכלו לזכות בניצחונות מוחצים בבחירות.
תוצאות: רונלד רייגן 43,903,230, 50.7%, 489 אלקטורים; ג'ימי קרטר 35,480,115, 41%, 49 אלקטורים; ג'ון ב. אנדרסון 5,719,850, 6.6% (ללא אלקטורים).
1992 - הדמוקרטים החדשים
המועמד הדמוקרטי: המושל ביל קלינטון (ארקנסו)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור אל גור (טנסי)
המועמד הרפובליקני: הנשיא ג'ורג' ה.ו. בוש (טקסס)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: סגן הנשיא דן קווייל (אינדיאנה)
מועמדים בולטים נוספים: מר רוס פרו (טקסס)
סקירה: בחירות 1992 סיימו רצף של 12 שנות ממשל רפובליקני. כבר ב-1988 היה נדמה שהדמוקרטים עומדים לזכות בבחירות, אך קמפיין גרוע שניהל מושל מסצ'וסטס דוקאקיס, מועמד הדמוקרטים, לצד המצב הכלכלי הטוב והפופולריות של רייגן, העניקו לסגן הנשיא דאז, בוש, את הנשיאות בניצחון מוחץ. בוש זכה, כאמור, ב-Landslide בבחירות 1988, ולאחר מלחמת המפרץ, הפופולריות שלו הרקיעה שחקים. עם זאת, המצב הכלכלי בארה"ב הלך והורע והמדינה נכנסה למיתון. במהלך הקמפיין בבחירות 1988, הבטיח בוש "Read my lips... no new taxes" (קראו את שפתיי - לא יהיו עוד מיסים), הבטחה שרבים מעריכים שסייעה לו לנצח בבחירות. עם זאת, במהלך הכהונה שלו, בעקבות המצב הכלכלי ובעקבות לחץ מהקונגרס הדמוקרטי, העלה בוש את המיסים. הפרת ההבטחה פגעה בו, ובתחילת 1992 בוש נאלץ להתמודד עם אופוזיציה מתוך המפלגה, כאשר העיתונאי השמרן פט ביוקנן התמודד מולו וקרא עליו תיגר מימין, בעיקר בנושא המיסים. בוש אמנם ניצח בכל המדינות, אך הצלחתו היחסית של ביוקנן (כ-27%), בוודאי מול נשיא מכהן, הכריחה את בוש ואת המפלגה הרפובליקנית לזוז ימינה. נאומו של ביוקנן בועידה הצליח להבריח בוחרים מתונים רבים. מנגד, במועמדות הדמוקרטית זכה מושל ארקנסו, ביל קלינטון. קלינטון לא היה מוכר במיוחד בציבור, לא פופולרי, אפוף בשערוריות ובתדמית רודף שמלות, ונאומו בועידה הדמוקרטית ב-1988 נחשב לנאום גרוע ומשעמם. עם זאת, קלינטון הצליח למצב עצמו כמועמד מרכזי, צעיר וחדש. המסר של הקמפיין שלו, Don't Stop Thinking About Tomorrow, אל תפסיקו לחשוב על המחר (כשם השיר של להקת פליטווד מק, ששימש כשיר הקמפיין שלו), סייע לו למצב את עצמו ככזה. כמו במדינות אחרות, כמו טוני בלייר בבריטניה, גרהרד שרודר בגרמניה ואהוד ברק (להבדיל אלף אלפי השוואות, אבל בכל זאת) בישראל, הצליח קלינטון לקחת מפלגת מרכז-שמאל לאחר שנים באופוזיציה, עם תדמית של מפלגה שמאלנית מדי וישנה מדי, ולהחזיר אותה לשלטון עם מצע ותדמית מרכזית. בבחירות 1992 נרשמה גם אחת מההופעות המוצלחות ביותר של מועמד שלישי בהיסטוריה המודרנית, כאשר איש העסקים רוס פרו זכה בכ-19% מהקולות (אך ללא אלקטורים). פרו רץ על מצע של אנטי-ממסדיות, התנגדות לגירעון תקציבי והתנגדות להסכמי סחר חופשי. פרו אף הוביל בסקרים בנקודה מסוימת, אך פרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו בספטמבר, ופגע במועמדותו. למרות הכל, הצליח פרו לקחת קולות משני הצדדים, ולהשפיע על הבחירות. בחירות 1992 היוו את הבסיס לחזרתה של המפלגה הדמוקרטית לעמדת מפלגת הרוב הטבעי בארה"ב. אמנם הקואליציה הדמוקרטית שאנחנו מכירים כיום הושלמה רק ב-2008, אך בבחירות 1992, הצליחה המפלגה הדמוקרטית לקבע את שליטתה במספר רב של מדינות. מדינות צפון-מזרח ארה"ב ומדינות מערב ארה"ב הפכו מאז לגוש ליברלי שתומך בדמוקרטים בפערים גדולים בכל בחירות, ובשל כך, בחירות אלו הן הבחירות שסייעו לדמוקרטים ליצור את היתרון הטבעי שיש להם מבחינה אלקטורלית כיום. קלינטון היה גם המועמד הדמוקרטי האחרון שהצליח לנצח במספר מדינות בדרום העמוק. אולי ב-2016, רעייתו תצליח לבקע בקיעים גם כן בדרום הרפובליקני.
תוצאות: ביל קלינטון 44,909,806, 43%, 370 אלקטורים; ג'ורג' ה.ו. בוש 39,104,550, 37.4%, 168 אלקטורים; רוס פרו 19,743,821, 18.9% (ללא אלקטורים).
2000 - ניצחון שנוי במחלוקת
המועמד הדמוקרטי: סגן הנשיא אל גור (טנסי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ו ליברמן (קונטיקט)
המועמד הרפובליקני: המושל ג'ורג' ו. בוש (טקסס)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: שר ההגנה לשעבר דיק צ'ייני (וייומינג)
סקירה: בחירות 2000 היו אחת ממערכות הבחירות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של ארה"ב. אל גור, סגן הנשיא המכהן, זכה במספר הגבוה ביותר של הקולות, אך הפסיד בהפרש של 5 אלקטורים את הנשיאות. הדרום, שחלק גדול ממנו הצביע לביל קלינטון במערכות הבחירות הקודמות, הפך סופית למעוז רפובליקני, ואילו האזור הצפון-מזרחי והמערבי הפך סופית למעוז דמוקרטי. הקרב על הנשיאות, אם כן, הצטמצם למספר קטן יחסית של מדינות - פלורידה, ניו מקסיקו, איווה, אורגון, ניו המפשייר, מיזורי, אוהיו ונבאדה. בוש, בקמפיין יעיל שהדגיש את ערכי המשפחה ואת ערכי השמרנות, הצליח לצבור תמיכה רבה בקרב הלבנים ובקרב האוונגליסטים, וזכה בתמיכה רבה יחסית (בוודאי בהשוואה ל-2008 ול-2012, ובהשוואה למה שצפוי לקרות ב-2016) בקרב המיעוטים וההיספנים. בזכות קמפיין זה, הצליח בוש לזכות במיזורי, אוהיו ונבאדה בפערים קטנים, ובניו המפשייר בפער זעום. גור, לעומת זאת, הצליח לבסס את התמיכה של הליברלים בדמוקרטים, וזכה בפערים קטנים בניו מקסיקו, איווה ואורגון. המדינה שהכריעה את הבחירות הייתה פלורידה. עם סגירת הקלפיות, דיווחו הרשתות כי גור ניצח בפלורידה, בהתבסס על סקרים. ככל שהתקדמה ספירת הקולות, התברר כי לבוש יש יתרון בפלורידה, ולכן, לאחר ספירת כ-85% מהקולות, הכריזו הרשתות כי בוש ניצח בפלורידה ובבחירות, למרות שגור זכה ברוב הקולות (בשל שיטת האלקטורים). עם זאת, המחוזות שטרם נספרו היו דמוקרטיים, ובבוקר התברר כי הפער לטובת בוש עומד על פחות מ-1,000 קולות. גור דרש ספירה חוזרת, ומאותו רגע החלה סאגה משפטית ארוכה של ספירות חוזרות. ב-12 בדצמבר הורה בית המשפט העליון של ארה"ב, ברוב של 5 מול 4, להפסיק את ספירת הקולות. משמעות ההחלטה הייתה ניצחון לבוש. ניתן לייחס את הפסדו של גור לשני גורמים נוספים (מלבד הקמפיין המוצלח של בוש): הראשונה - מועמדותו של ראלף ניידר מטעם מפלגת הירוקים, שמשכה מצביעים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (שהיו עשויים להצביע לדמוקרטים). ההפסד הזעום בפלורידה מיוחס לעיתים גם לעיצוב המיוחד והמבלבל של פתקי ההצבעה במדינה, שככל הנראה גרם לבוחרים דמוקרטיים יהודים קשישים במחוז פאלם ביץ' הדמוקרטי להצביע למועמד השמרני הקיצוני פט ביוקנן (שרץ מטעם המפלגה הרפורמיסטית). הסיבה השנייה הייתה ההחלטה של גור להתרחק מביל קלינטון, על רקע פרשת מוניקה לווינסקי. ביל קלינטון אמנם סבל משיעורי תמיכה נמוכים לתקופה קצרה בעקבות הפרשה, אך לקראת סיום כהונתו ובסמוך לבחירות נהנה הנשיא המכהן מאחוזי תמיכה גבוהים במיוחד, בעיקר על רקע הכלכלה הצומחת והמצב הכללי הטוב שבו הייתה שרויה המדינה. גור נמנע מלהופיע עם קלינטון בציבור, וייתכן מאוד שאם היה מופיע איתו, במיוחד באזור הדרום בו היה פופולרי מאוד, היה גור מנצח בבחירות.
תוצאות: ג'ורג' ו. בוש 50,456,002, 47.9%, 271 אלקטורים; אל גור 50,999,897, 48.4%, 266 אלקטורים.
2008 - עידן חדש
המועמד הדמוקרטי: הסנטור ברק אובמה (אילינוי)
מועמד דמוקרטי לסגן נשיא: הסנטור ג'ו ביידן (דלאוור)
המועמד הרפובליקני: הסנטור ג'ון מקיין (אריזונה)
מועמד רפובליקני לסגן נשיא: המושלת שרה פיילין (אלסקה)
סקירה: בחירות 2008 בישרו על ראשיתו של עידן חדש בארה"ב. במהלך כהונתו, לא זכה הנשיא ג'ורג' בוש הבן לאחוזי פופולריות גבוהים במיוחד, אבל אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, והמלחמות באפגניסטן ובעיראק, הוא נישא על גלי אהדה וניצל מועמדות חלשה של ג'ון קרי כדי לנצח ניצחון דחוק ב-2004. עם זאת, ככל שהמלחמות באפגניסטן ובעיראק נמשכו, ומספר הקורבנות הלך וגדל, הפופולריות של בוש הלכה וירדה. בתחילת 2007, מוקדם מאוד מהרגיל (כמעט שנתיים לפני הבחירות), החלו הקמפיינים בפריימריז בשתי המפלגות. לראשונה מאז 1952, לא הנשיא המכהן ולא סגן הנשיא המכהן התמודדו בבחירות הכלליות. יתרה מזאת, לראשונה מאז 1928, לא הנשיא המכהן ולא סגן הנשיא המכהן ניסו להתמודד אפילו בבחירות המקדימות. במפלגה הדמוקרטית, הובילה הסנטורית מניו יורק והגברת הראשונה לשעבר, הילארי קלינטון, בסקרים. מתחריה העיקריים על המועמדות היו הסנטור לשעבר והמועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא ב-2004, ג'ון אדוארדס, והסנטור הצעיר והמבטיח מאילינוי, ברק אובמה. ככל שמועד הפריימריז הראשון הלך והתקרב, אובמה הלך והתחזק בסקרים. מועמדותו ההיסטורית של הסנטור האפרו-אמריקאי הצעיר והכריזמטי מאילינוי משכה עצמאיים וצעירים ליברלים, ותמיכה זו הובילה אותה לניצחון מרשים באסיפת הבוחרים (Caucus) שנערכה באיווה, כשקלינטון מסיימת שלישית, אחרי אדוארדס. קלינטון חזרה למירוץ אחרי ניצחון מפתיע בניו המפשייר, ומאותו רגע, החל קרב פריימריז ארוך שנמשך כמה חודשים (כשאדוארדס ומתמודדים נוספים נושרים במהירות). אובמה נהנה מהתמיכה של קואליציית סנדרס של 2016, כאשר לקואליציה זו התווספה תמיכה מוחצת מצד השחורים. בסיומם של הפריימריז הצמודים, הצליח אובמה לזכות במועמדות, וקלינטון התייצבה מאחוריו. עם זאת, הפריימריז הארוכים והקרב הקשה בין המועמדים פגעו תחילה במועמדות של אובמה. מנגד, הסנטור הותיק וגיבור המלחמה, ג'ון מקיין, זכה די בקלות במועמדות הרפובליקנית, כשהוא גובר על ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני והמושל לשעבר מיט רומני. בקיץ המירוץ היה צמוד, אך התפוצצתו של המשבר הכלכלי הגדול בספטמבר אפשרה לאובמה לפתוח יתרון גדול בסקרים. אובמה לא שמט את היתרון עד לבחירות, שבהן ניצח בכ-7%. אובמה ניצח בעיקר בזכות היכולת שלו להרכיב קואליציה מנצחת, שהיא גם הקואליציה הגדלה מבחינה דמוגרפית - צעירים, ליברלים, נשים, מיעוטים (היספנים, שחורים ואסייתים בעיקר), לבנים משכילים, המעמד הבינוני-גבוה - כל אלו הצביעו לאובמה ולדמוקרטים באחוזים גדולים. הקואליציה הזו צפויה לגבות גם את הילרי קלינטון באחוזים גדולים. בחירות 2016 הן נקודת מבחן לחשיבות ההיסטורית של בחירות 2008. ניצחון ב-2016, בוודאי אם הוא ילווה בהישגים גם בסנאט ובקונגרס, יהפוך את הבחירות של 2008 לבחירות מכריעות מבחינה היסטורית.
תוצאות: ברק אובמה 69,498,516, 52.9%, 365 אלקטורים; ג'ון מקיין 59,948,323, 45.7%, 173 אלקטורים.
No comments:
Post a Comment