לאחרונה, שוב עלה לכותרות הקרע שהולך ומעמיק בין ערביי ישראל (שמהווים את רובם המכריע של הלא-יהודים בישראל) לבין המדינה ואזרחיה היהודים. בעקבות הרג הנער בכפר כנא ע"י שוטרים לפני כשבוע, לאחר שניסה לתקוף אותם בסכין, פרצו מהומות בישובים ערביים רבים בישראל, שעד כה מסרבות לשכוך, ומזכירות לרבים את אירועי אוקטובר 2000.
בעזרת ניתוח סטטיסטי שערכתי, אראה כיצד הולכת ופחתה מעורבותם הפוליטית של ערביי ישראל, במקביל להעמקת השסע היהודי-ערבי מבחינה אזרחית.
בעבר חלק גדול מאזרחי ישראל הלא-יהודים היו מצביעים עבור המפלגות הציוניות, כאשר עד לבחירות 1992, זכו מפלגות אלו לכ-50% ואף יותר מכלל קולות המיעוטים. בעקבות פיצול ההצבעה לכנסת ולראשות הממשלה ב-1996, ירדה התמיכה במפלגות הציוניות, אך עדיין נשארה בשיעורים גבוהים בהרבה מהמצב כיום, וכמו כן, הצביעו הערבים בהמוניהם עבור מועמד המרכז-שמאל לראשות הממשלה, מועמד שייצג מפלגה ציונית (העבודה). אחוזי ההצבעה של הערבים נותרו גבוהים וקרובים יחסית לאחוזי ההצבעה הארציים.
בסקירה שערכתי בדקתי את הצבעת המיעוטים בבחירות 1999, 2003, 2006 ו-2013, ביישובים הערביים. לא כללתי את הצבעת המיעוטים בערים המעורבות, מכיוון שקשה לאמוד בדיוק את מספר בעלי זכות הבחירה והמצביעים הערביים מכלל המצביעים בעיר זו.
ב-1999 עמדו שיעורי ההצבעה במגזר הערבי על 73.88%, לעומת כ-78% בהצבעה הכלל-ארצית. המפלגות הציוניות זכו לתמיכה של כ-30.5%, כאשר מפלגת העבודה ומרצ זוכות יחד לתמיכה של כ-12.5% מכלל הקולות. התמיכה במועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, בהתמודדותו מול ראש הממשלה המכהן דאז והיום נתניהו, הייתה בלתי-מסויגת. 94.5% מהערבים תמכו בברק (304,022 קולות) לעומת 5.5% בלבד שתמכו בנתניהו (17,551 קולות).
במגזר הדרוזי, שנחשב לנאמן למדינה, שבניו משרתים בכוחות הביטחון וברבים מהמפלגות הציוניות היה לו ייצוג, היו אחוזי ההצבעה כמעט זהים לאחוזי ההצבעה בכלל המגזר הערבי (73.14%), כאשר המפלגות הציוניות זכו לרוב מוחץ של כ-81% בקרב הדרוזים, ומפלגת העבודה זכתה לתמיכה של כרבע מכלל הקולות. גם במגזר הדרוזי זכה ברק לרוב גדול של כ-78.5% לעומת 21.5% בלבד לנתניהו. אצל הבדואים, אחוז ההצבעה היה נמוך משמעותית מזה של כלל הציבור הערבי, ועמד על כ-63.2%. עוד נתון שיש לציין הוא שהמפלגות הדתיות (המפד"ל, יהדות התורה, ש"ס, האיחוד הלאומי) זכו לתמיכה של כ-7% (יחדיו) מכלל קולות המיעוטים.
לאחר כישלון שיחות קמפ דייויד אותן הוביל ברק כראש ממשלה, פרצה האינתיפאדה ועימה גם הפגנות התמיכה של ערביי ישראל בה, באוקטובר 2000, הפגנות שהדרדרו לאירועים חמורים ביותר שיצרו קרע שעדיין לא נסגר וספק אם ייסגר אי פעם בין היהודים לערבים בישראל. מותם של 13 ערבים במהלך הפגנות אלו גרם לכעס גדול במגזר הערבי על ראש הממשלה דאז ברק, שאותו ראו כאחראי למותם של אותם אנשים, ובבחירות 2001, בהם התמודד ברק מול שרון, אחוזי ההצבעה במגזר הערבי היו נמוכים בצורה משמעותית, ועמדו על 18% בלבד.
בבחירות 2003 היה אחוז ההצבעה גבוה יותר מזה ב-2001, גם מכיוון שהפעם נערכו בחירות לכנסת בלבד (ולא לרה"מ), אך עדיין נמוך משמעותית - 59.57% בלבד, לעומת 73.88% ב-1999. הייתה מגמה כללית של ירידה באחוזי ההצבעה מאז 1999, אך עדיין הירידה באחוזי ההצבעה אצל הערבים הייתה משמעותית וקיצונית הרבה יותר. ניכרה ירידה מסוימת בתמיכה במפלגות הציוניות (של כ-3%). כמו כן, נחלש כוחן של מפלגות הימין ובמיוחד המפלגות הדתיות. במגזר הדרוזי, גם כן ניכרה ירידה משמעותית באחוזי ההצבעה, ל-59.77% בלבד. במגזר הבדואי הייתה הירידה הגדולה והמשמעותית ביותר באחוזי ההצבעה, ל-46.87% בלבד. מפלגת עם אחד של עמיר פרץ זכתה להצלחה יחסית בבחירות אלו בקרב הערבים (כ-5.8% תמיכה), ייתכן שבעיקר על רקע האידיאולוגיה הסוציאליסטית שייצגה המפלגה, קרבתו של פרץ לשכבות החלשות והעובדה שבעבר כיהן ח"כ ערבי מטעם המפלגה.
בבחירות 2006 ירד אחוז ההצבעה בקרב הערבים עוד יותר, לכ-56% בלבד. מפלגת העבודה, שהפעם הונהגה ע"י עמיר פרץ, התחזקה משמעותית בקרב המגזר הערבי, וזכתה לכ-12.5%, לעומת כ-7.7% בשתי מערכות הבחירות הקודמות. מלבד זאת, נשארו אחוזי התמיכה במפלגות הציוניות בקרב הערבים זהים פחות או יותר לבחירות 2003. בקרב הדרוזים גדלה מעט התמיכה במפלגות הלא-ציוניות (חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל).
את בחירות 2009 לא סקרתי, אולם אציין את אחוז ההצבעה בקרב המיעוטים בבחירות אלו - כ-53%.
את בחירות 2013, הבחירות האחרונות, נוכל לאפיין ע"י שני נתונים סטטיסטיים - עלייה קלה באחוז ההצבעה, עלייה שלא נרשמה אצל הציבור הערבי מאז 1996 (אם נותיר בחוץ את בחירות 2001 שהיו יוצאות דופן ממספר בחינות), וירידה משמעותית בהצבעה למפלגות הציוניות. 55.56% מהערבים הצביעו בבחירות האחרונות, כאשר רק כ-22.7% מהקולות שלהם הלכו למפלגות הציוניות. דווקא התמיכה במפלגות הדתיות גדלה מעט, במיוחד התמיכה במפלגת ש"ס (שזכתה ל-3.7%). ניכר בהחלט כי בבחירות האחרונות הערבים הגיעו יותר לקלפי והצביעו יותר למפלגות הערביות. לעומת זאת, אחוזי ההצבעה במגזר הדרוזי המשיכו לרדת ועמדו ב-2013 על 54.42% בלבד. גם אחוזי ההצבעה בקרב הבדואים נשארו נמוכים ואף ירדו מעט, ועמדו על 44.32% בלבד. בבחירות אלו כדאי לציין את מפלגת קדימה, שזכתה ל-12,020 קולות בקרב המיעוטים, מתוכם 7,023 קולות שהגיעו מהמגזר הדרוזי. ללא קולות אלו, קדימה לא הייתה עוברת את אחוז החסימה ולא נכנסת לכנסת, ולכן, תפקידם של המצביעים הערבים בהצבעה למפלגה זו היה קריטי.
אם כן, נוכל לסכם ולומר שישנה מגמה משמעותית של ירידה באחוזי ההצבעה, שהתייצבה מעט בבחירות האחרונות, לצד ירידה בהצבעה למפלגות הציוניות, תופעה שנמשכה גם בבחירות האחרונות. השינוי הדרסטי בהצבעת ערביי ישראל בין תקופת טרום מהומות אוקטובר 2000 לתקופה שאחרי, מצביעה על כך שהיו למהומות אלו תפקיד משמעותי בעיצוב דעתם של כלל ערביי ישראל (יחד עם קריסת המו"מ עם הפלסטינים ב-2000), ועל כך שערביי ישראל גם כן החלו לחוש ניתוק ולהתרחק מהפוליטיקה, במקביל להתרחשותה של תופעה זו גם בקרב הציבור היהודי (מה שגרם לירידה באחוזי ההצבעה הכלל-ארציים). את הירידה בהצבעה למפלגות הציוניות, ובמיוחד בבחירות האחרונות, נוכל גם לייחס לירידה בייצוג של הערבים במפלגות הציוניות. אם בשנת 1999 נבחרו לכנסת 2 ח"כים לא יהודיים במפלגת העבודה, 1 בליכוד ו-1 במרצ, וב-2006 נבחרו לכנסת 3 ח"כים ערבים מטעם מפלגת העבודה ועוד אחד מקדימה, ואף מונה לראשונה שר מוסלמי (ראלב מג'אדלה), הרי שבבחירות האחרונות לא נבחר לראשונה מזה שנים רבות, אף ח"כ לא יהודי מטעם העבודה ומטעם הליכוד, והייצוג היחיד של לא-יהודים במפלגות הציוניות הוא חמאד עמאר הדרוזי בישראל ביתנו ועיסאווי פריג' במרצ. אי-הצבתם של מועמדים ערבים במקומות ריאליים במפלגות כמו הליכוד והעבודה, משפיעים גם כן על הצבעת הערבים למפלגות אלו. ההצבעה למפלגת מרצ, שלראשונה מאז 1999 הציבה באחד המקומות הראשונים ברשימתה ערבי, גדלה בצורה משמעותית בבחירות האחרונות. נותר רק להמתין ולראות כיצד ישפיעו המאורעות בכפר כנא על ערביי ישראל בבחירות הקרובות, שמסתמן שיתרחשו בקרוב מאוד.
* הערה - איסוף החומר נעשה מאתר הכנסת ומאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
בעזרת ניתוח סטטיסטי שערכתי, אראה כיצד הולכת ופחתה מעורבותם הפוליטית של ערביי ישראל, במקביל להעמקת השסע היהודי-ערבי מבחינה אזרחית.
בעבר חלק גדול מאזרחי ישראל הלא-יהודים היו מצביעים עבור המפלגות הציוניות, כאשר עד לבחירות 1992, זכו מפלגות אלו לכ-50% ואף יותר מכלל קולות המיעוטים. בעקבות פיצול ההצבעה לכנסת ולראשות הממשלה ב-1996, ירדה התמיכה במפלגות הציוניות, אך עדיין נשארה בשיעורים גבוהים בהרבה מהמצב כיום, וכמו כן, הצביעו הערבים בהמוניהם עבור מועמד המרכז-שמאל לראשות הממשלה, מועמד שייצג מפלגה ציונית (העבודה). אחוזי ההצבעה של הערבים נותרו גבוהים וקרובים יחסית לאחוזי ההצבעה הארציים.
בסקירה שערכתי בדקתי את הצבעת המיעוטים בבחירות 1999, 2003, 2006 ו-2013, ביישובים הערביים. לא כללתי את הצבעת המיעוטים בערים המעורבות, מכיוון שקשה לאמוד בדיוק את מספר בעלי זכות הבחירה והמצביעים הערביים מכלל המצביעים בעיר זו.
ב-1999 עמדו שיעורי ההצבעה במגזר הערבי על 73.88%, לעומת כ-78% בהצבעה הכלל-ארצית. המפלגות הציוניות זכו לתמיכה של כ-30.5%, כאשר מפלגת העבודה ומרצ זוכות יחד לתמיכה של כ-12.5% מכלל הקולות. התמיכה במועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, בהתמודדותו מול ראש הממשלה המכהן דאז והיום נתניהו, הייתה בלתי-מסויגת. 94.5% מהערבים תמכו בברק (304,022 קולות) לעומת 5.5% בלבד שתמכו בנתניהו (17,551 קולות).
במגזר הדרוזי, שנחשב לנאמן למדינה, שבניו משרתים בכוחות הביטחון וברבים מהמפלגות הציוניות היה לו ייצוג, היו אחוזי ההצבעה כמעט זהים לאחוזי ההצבעה בכלל המגזר הערבי (73.14%), כאשר המפלגות הציוניות זכו לרוב מוחץ של כ-81% בקרב הדרוזים, ומפלגת העבודה זכתה לתמיכה של כרבע מכלל הקולות. גם במגזר הדרוזי זכה ברק לרוב גדול של כ-78.5% לעומת 21.5% בלבד לנתניהו. אצל הבדואים, אחוז ההצבעה היה נמוך משמעותית מזה של כלל הציבור הערבי, ועמד על כ-63.2%. עוד נתון שיש לציין הוא שהמפלגות הדתיות (המפד"ל, יהדות התורה, ש"ס, האיחוד הלאומי) זכו לתמיכה של כ-7% (יחדיו) מכלל קולות המיעוטים.
לאחר כישלון שיחות קמפ דייויד אותן הוביל ברק כראש ממשלה, פרצה האינתיפאדה ועימה גם הפגנות התמיכה של ערביי ישראל בה, באוקטובר 2000, הפגנות שהדרדרו לאירועים חמורים ביותר שיצרו קרע שעדיין לא נסגר וספק אם ייסגר אי פעם בין היהודים לערבים בישראל. מותם של 13 ערבים במהלך הפגנות אלו גרם לכעס גדול במגזר הערבי על ראש הממשלה דאז ברק, שאותו ראו כאחראי למותם של אותם אנשים, ובבחירות 2001, בהם התמודד ברק מול שרון, אחוזי ההצבעה במגזר הערבי היו נמוכים בצורה משמעותית, ועמדו על 18% בלבד.
בבחירות 2003 היה אחוז ההצבעה גבוה יותר מזה ב-2001, גם מכיוון שהפעם נערכו בחירות לכנסת בלבד (ולא לרה"מ), אך עדיין נמוך משמעותית - 59.57% בלבד, לעומת 73.88% ב-1999. הייתה מגמה כללית של ירידה באחוזי ההצבעה מאז 1999, אך עדיין הירידה באחוזי ההצבעה אצל הערבים הייתה משמעותית וקיצונית הרבה יותר. ניכרה ירידה מסוימת בתמיכה במפלגות הציוניות (של כ-3%). כמו כן, נחלש כוחן של מפלגות הימין ובמיוחד המפלגות הדתיות. במגזר הדרוזי, גם כן ניכרה ירידה משמעותית באחוזי ההצבעה, ל-59.77% בלבד. במגזר הבדואי הייתה הירידה הגדולה והמשמעותית ביותר באחוזי ההצבעה, ל-46.87% בלבד. מפלגת עם אחד של עמיר פרץ זכתה להצלחה יחסית בבחירות אלו בקרב הערבים (כ-5.8% תמיכה), ייתכן שבעיקר על רקע האידיאולוגיה הסוציאליסטית שייצגה המפלגה, קרבתו של פרץ לשכבות החלשות והעובדה שבעבר כיהן ח"כ ערבי מטעם המפלגה.
בבחירות 2006 ירד אחוז ההצבעה בקרב הערבים עוד יותר, לכ-56% בלבד. מפלגת העבודה, שהפעם הונהגה ע"י עמיר פרץ, התחזקה משמעותית בקרב המגזר הערבי, וזכתה לכ-12.5%, לעומת כ-7.7% בשתי מערכות הבחירות הקודמות. מלבד זאת, נשארו אחוזי התמיכה במפלגות הציוניות בקרב הערבים זהים פחות או יותר לבחירות 2003. בקרב הדרוזים גדלה מעט התמיכה במפלגות הלא-ציוניות (חד"ש, בל"ד, רע"ם-תע"ל).
את בחירות 2009 לא סקרתי, אולם אציין את אחוז ההצבעה בקרב המיעוטים בבחירות אלו - כ-53%.
את בחירות 2013, הבחירות האחרונות, נוכל לאפיין ע"י שני נתונים סטטיסטיים - עלייה קלה באחוז ההצבעה, עלייה שלא נרשמה אצל הציבור הערבי מאז 1996 (אם נותיר בחוץ את בחירות 2001 שהיו יוצאות דופן ממספר בחינות), וירידה משמעותית בהצבעה למפלגות הציוניות. 55.56% מהערבים הצביעו בבחירות האחרונות, כאשר רק כ-22.7% מהקולות שלהם הלכו למפלגות הציוניות. דווקא התמיכה במפלגות הדתיות גדלה מעט, במיוחד התמיכה במפלגת ש"ס (שזכתה ל-3.7%). ניכר בהחלט כי בבחירות האחרונות הערבים הגיעו יותר לקלפי והצביעו יותר למפלגות הערביות. לעומת זאת, אחוזי ההצבעה במגזר הדרוזי המשיכו לרדת ועמדו ב-2013 על 54.42% בלבד. גם אחוזי ההצבעה בקרב הבדואים נשארו נמוכים ואף ירדו מעט, ועמדו על 44.32% בלבד. בבחירות אלו כדאי לציין את מפלגת קדימה, שזכתה ל-12,020 קולות בקרב המיעוטים, מתוכם 7,023 קולות שהגיעו מהמגזר הדרוזי. ללא קולות אלו, קדימה לא הייתה עוברת את אחוז החסימה ולא נכנסת לכנסת, ולכן, תפקידם של המצביעים הערבים בהצבעה למפלגה זו היה קריטי.
אם כן, נוכל לסכם ולומר שישנה מגמה משמעותית של ירידה באחוזי ההצבעה, שהתייצבה מעט בבחירות האחרונות, לצד ירידה בהצבעה למפלגות הציוניות, תופעה שנמשכה גם בבחירות האחרונות. השינוי הדרסטי בהצבעת ערביי ישראל בין תקופת טרום מהומות אוקטובר 2000 לתקופה שאחרי, מצביעה על כך שהיו למהומות אלו תפקיד משמעותי בעיצוב דעתם של כלל ערביי ישראל (יחד עם קריסת המו"מ עם הפלסטינים ב-2000), ועל כך שערביי ישראל גם כן החלו לחוש ניתוק ולהתרחק מהפוליטיקה, במקביל להתרחשותה של תופעה זו גם בקרב הציבור היהודי (מה שגרם לירידה באחוזי ההצבעה הכלל-ארציים). את הירידה בהצבעה למפלגות הציוניות, ובמיוחד בבחירות האחרונות, נוכל גם לייחס לירידה בייצוג של הערבים במפלגות הציוניות. אם בשנת 1999 נבחרו לכנסת 2 ח"כים לא יהודיים במפלגת העבודה, 1 בליכוד ו-1 במרצ, וב-2006 נבחרו לכנסת 3 ח"כים ערבים מטעם מפלגת העבודה ועוד אחד מקדימה, ואף מונה לראשונה שר מוסלמי (ראלב מג'אדלה), הרי שבבחירות האחרונות לא נבחר לראשונה מזה שנים רבות, אף ח"כ לא יהודי מטעם העבודה ומטעם הליכוד, והייצוג היחיד של לא-יהודים במפלגות הציוניות הוא חמאד עמאר הדרוזי בישראל ביתנו ועיסאווי פריג' במרצ. אי-הצבתם של מועמדים ערבים במקומות ריאליים במפלגות כמו הליכוד והעבודה, משפיעים גם כן על הצבעת הערבים למפלגות אלו. ההצבעה למפלגת מרצ, שלראשונה מאז 1999 הציבה באחד המקומות הראשונים ברשימתה ערבי, גדלה בצורה משמעותית בבחירות האחרונות. נותר רק להמתין ולראות כיצד ישפיעו המאורעות בכפר כנא על ערביי ישראל בבחירות הקרובות, שמסתמן שיתרחשו בקרוב מאוד.
* הערה - איסוף החומר נעשה מאתר הכנסת ומאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
