השבוע האחרון בפוליטיקה הישראלית היה שבוע רב אירועים, מלא תהפוכות, ואת תוצאותיו כנראה שנוכל לנתח רק בעוד מספר חודשים עד שנים. אפשר להתווכח על עמדותיו (והדחתו) של יעלון, על המשמעות של הצבת ליברמן בתפקיד הרגיש של שר הביטחון או על הכוונות של נתניהו בנושאים המדיניים והביטחוניים. עם זאת, כנראה שקשה להתווכח על כך שזה היה שבוע קשה מאוד ליו"ר האופוזיציה, למפלגתו ולמחנה שלו.
בפרטי המשא ומתן, בתמימות של הרצוג ובסיבוב שכנראה עשה עליו נתניהו, כבר עסקו רבות, ואני לא אעסוק בזה. אז במה כן? בכמה דברים שקשורים במפלגת העבודה, בשמאל, ובהרצוג.
כשאתה מבטיח בבחירות לבוחרים שלך ש"זה אנחנו או הוא", וכשקמפיין הבחירות שלך מתרכז בעיקר בהחלפתו של ראש הממשלה (מטרה שאני לחלוטין מזדהה איתה), להתחבר לממשלה בהובלת אותו ראש ממשלה, יחד עם מפלגה (הבית היהודי) שמייצגת את הערכים ההפוכים (לטוב ולרע, תלוי את מי שואלים) זו סוג של בגידה במצביעים, וכן, כשראש הממשלה מציע לך הצעה שכוללת בעיקר ג'ובים, אז זו סוג של זריקת עצם, וגם אם השימוש במילים הללו הוא לא יאה, מבחינה מעשית הן נכונות.
הבעיה העיקרית היא חוסר לקיחת אחריות. כן, ליושב ראש האופוזיציה יש זכות מלאה לנהל משא ומתן עם ראש הממשלה, גם אם חברים אחרים במפלגתו חושבים שזה לא נכון. יחד עם זאת, כשאתה ניגש לבחירות ומפסיד בהן, או כשאתה ניגש למשא ומתן שנכשל בגלל שהצד השני במשא ומתן רימה אותך (הרצוג עצמו האשים, בין השאר, את נתניהו בכישלון המו"מ), אתה צריך לקחת אחריות. לא מספיקה לקיחת אחריות בישיבת סיעה סגורה שמודלפת לתקשורת (כפי שהייתה היום), אלא בראש ובראשונה לקיחת אחריות אל מול הציבור הרחב, ובמיוחד אל מול ציבור הבוחרים שלך. בבריטניה, אד מיליבנד נבחר לראשות הלייבור ב-2010 והוביל את המפלגה בבחירות הכלליות שנערכו במאי 2015. קצת כמו בישראל, הסקרים הצביעו על כך שהלייבור מחזיקה ביתרון קל על השמרנים, כאשר הסקרים הרעים ביותר הצביעו על שיוויון. כמעט כל המומחים הימרו שתוצאות הבחירות יובילו ל-Hung Parliament, כלומר שלאף מפלגה לא יהיה רוב. יום הבחירות, ה-7 במאי 2015, היה כמעט העתק מוחלט של יום הבחירות לכנסת בישראל כחודשיים קודם לכן. ראש הממשלה המכהן דייויד קמרון הזהיר מפני התחזקות המפלגה הלאומית הסקוטית (בסגנון הסקוטים נוהרים לקלפיות, רק בנימוס בריטי מתבקש), ובלילה הסתבר שהשמרנים ניצחו באופן סוחף. כבר בבוקר שלמחרת, הודיע מיליבנד כי הוא מתפטר מתפקידו וחוזר לספסלים האחוריים של הפרלמנט. איך זה נשמע? הגיוני, והוגן כלפי הבוחרים. בישראל זה לא היה קורה. נוכל לבוא ולומר שהתוצאה של הלייבור בבחירות האחרונות הייתה שפל היסטורי, וכישלון מוחלט שלא ניתן להסוות. אז, נזכיר שגם אחרי כישלונות שכאלו בישראל, המנהיג לא התפטר (ליכוד ב-2006, עבודה ב-2009). לכן, נרחיק לכת ונסתכל על הבחירות בבריטניה ב-2005. מייקל הווארד הוביל את המפלגה השמרנית ל-198 מושבים, עלייה של 33 מושבים, ואמנם הלייבור ניצח שוב, אך התוצאה שהשיגו השמרנים הייתה הטובה ביותר שלהם מאז 1992 (קצת מזכיר את הרצוג והתוצאה הטובה ביותר מאז 1999). למרות זאת, למחרת הודיע הווארד כי הוא פורש מתפקידו ומפנה את כסא היו"ר. ומה באשר לממשלת אחדות? ב-2010, השמרנים ניצחו אך לא זכו ברוב, ונדרשו להקים קואליציה. האם מישהו העלה על דעתו את הרעיון שתוקם ממשלת אחדות עם הלייבור? לא ממש. למעשה, מאז מלחמת העולם השנייה לא הייתה בבריטניה ממשלת אחדות. בארה"ב לא הייתה מעולם ממשלת אחדות, בספרד, למרות תוצאות בחירות שחייבו זאת, סירבו שתי המפלגות הגדולות לשתף פעולה ובגרמניה, שבה דווקא כן יש ממשלת אחדות, אבל ממשלת האחדות הזו מורכבת משתי המפלגות הגדולות בלבד - שותפות פריטטית, כששתי המפלגות הן שוות מבחינת ההשפעה שלהן על המדיניות, ומבחינת מספר התיקים (מפלגת השלטון המרכז-ימנית מורכבת למעשה משתי מפלגות - CDU ו-CSU, כשהמפלגה הגדולה מביניהן, CDU מחזיקה ב-6 תיקים, מפלגת המרכז-שמאל SPD מחזיקה ב-6 תיקים, ו-CSU מחזיקה ב-3 תיקים). כל הסיפורים האלו על בריטניה, ועל גרמניה, היו הקדמה למסקנה מאוד מטרידה על הפוליטיקה הישראלית. במקום לקבל את ההפסד בבחירות, ללכת לאופוזיציה, לבנות אלטרנטיבה, ולהחליף את ההנהגה, המפלגות המפסידות, שהן לרוב מפלגות המרכז-שמאל, זוחלות לממשלה תמורת ג'ובים, מאמצות את רוב העקרונות של הליכוד כדי למשוך מצביעים, ונשארות יותר מדי זמן עם אותה הנהגה כושלת שלא קיבלה מנדט מהעם. הצדק וההיגיון אומרים, שהעם בחר ממשלת ימין, והוא צריך לקבל ממשלת ימין, לטוב ולרע. ומפלגות המרכז-שמאל, שכשלו, צריכות לשבת באופוזיציה ולבנות אלטרנטיבה, ולא לזחול פנימה, ולא להתחזות לליכוד.
אבל הצדק וההיגיון לא מנחים לרוב פוליטיקאים ישראלים, ובמיוחד לא את מר הרצוג. במקום לקחת אחריות על הכישלון שלו במשא ומתן, ועל העובדה שהוא הונה את מפלגתו ובוחריו, הוא מאשים את יריביו הפוליטיים בתוך המפלגה, והוא עושה זאת בנאום לציבור. אתם יודעים מה? מילא, אבל העובדה שהאיש ממשיך מאז אותה מסיבת עיתונאים הזויה להשמיץ את חברי מפלגתו, ולהשתמש ברטוריקה שאפילו חלקים מהימין לא מוכנים לקבל יותר (כמו יעלון). אבל, זו לא צריכה להיות הפתעה. הרצוג איננו אידיאולוג, איננו איש עקרונות, והוא כבר ישב בשתי ממשלות אחדות שאליהן זחלה מפלגתו באופן מביש. יחימוביץ' עומדת על האידיאולוגיה שלה ועל העקרונות שלה, ואת זה צריך להעריך גם כשלא אוהבים את העמדות והעקרונות. גם לבני, בנושאים האזרחיים והדמוקרטיים, אימצה במהלך השנים עמדה ברורה, לא סטתה מעמדה זו, ופעלה כדי למנוע כל חקיקה גזענית וקיצונית. הרצוג, לעומת זאת, הוא אדם שהוא אולי מומחה בפוליטיקה, אבל ההתנהלות שלו, יחד עם ההתנהלות של האנשים שמקורבים אליו במפלגה, משדרת עסקנות ומשדרת בעיקר הרבה פוליטיקה ומעט ערכים ועקרונות. אישית, הוא נראה לי איש חביב, נחמד, אני גם מאמין שהוא נקי כפיים בסך הכל, אבל הוא אינו אלטרנטיבה והוא אינו מנהיג.
להלן המסקנות הנדרשות לדעתי:
1. החלפת המנהיגות - נכון שזו עריפת ראשים שוב, ונכון שלא בטוח שזה מה שיעזור. אבל כפי שראינו, נדיר למצוא מדינות שבהן מנהיג ממשיך להנהיג את מפלגתו אחרי הפסד בבחירות. בנוסף לכך, האמון בהרצוג בקרב חברי מפלגתו ובקרב ציבור הבוחרים שלו ירד באופן דרמטי, והאיש מתעסק בעיקר בלתקוף את מתנגדיו במפלגה וכינויים בשמות (זה שקראו לו כלב, וגם זה לא בדיוק, לא אומר שהוא צריך להשתמש ברטוריקה של סמוטריץ' כלפי בכירים במפלגתו שנבחרו באופן דמוקרטי והביאו הרבה מצביעים למפלגה).
2. מילוי הואקום המנהיגותי - יש צורך במנהיג, או מנהיגה, שיתוו את הדרך, שיעבדו יחד עם אנשים שנמצאים בתוך המערכת, ושיגרמו לכניסה של אנשים בעלי שיעור קומה שנמצאים מחוץ למערכת אל המערכת. ייתכן שיש צורך במנהיגות של כמה גורמים שיאזנו זה את זה, כמו נניח, יחימוביץ' וגנץ (או כל צמד אחר שאחד מהם יוביל את הנושאים החברתיים-הכלכליים והשני את הנושאים המדיניים-ביטחוניים).
3. יצירת אלטרנטיבה אמיתית - כדי להגיע לשלטון, לא מתחזים לימין, וזה בעיקר כי כשאל מול הבוחר מוצג ימין וחיקוי של ימין, הבוחר תמיד יעדיף לבחור בימין האמיתי. הדבר נכון במיוחד כשהחיקוי הוא דהוי. אם כבר הבוחר יבחר בחיקוי, הוא יעדיף את החיקוי הכריזמטי (לפיד) על החיקוי הדהוי (הרצוג).
4. הישארות באופוזיציה - מ-1948 עד 1977, מנחם בגין ישב באופוזיציה 26 שנה, ובממשלה ישב רק 3 שנים (ואליה נכנס רק בעקבות מצב החירום של מלחמת ששת הימים). רק על כך, הוא ראוי להערכה בפרספקטיבה היסטורית, במיוחד כשרואים את הזחילה החוזרת ונשנית כיום של מפלגות האופוזיציה אל הממשלה. הישיבה באופוזיציה איננה גזירת גורל אלא תוצאה של הצבעת הבוחר. כשהבוחר שולח אותך לאופוזיציה, מן הראוי שאם לא התפטרת מתפקידך, לפחות תישאר שם, תחשוב מה צריך לתקן ומה אפשר לעשות אחרת, ואיך אפשר לקבל מנדט מהציבור. הישיבה באופוזיציה היא לא בושה, ולא צריכה להיות.
5. התקרבות לקהלים שונים - התקרבות לקהלים ולאוכלוסיות שונות לא נעשית ע"י שיבוץ מועמדי מחמד מכל אוכלוסייה (שלרוב מגיעים גם מאליטה מסוימת של אותה אוכלוסיה, שלא מייצגת), אלא ע"י פנייה ישירה לאותם קהלים, בשטח וברשתות החברתיות, וע"י, בעיקר, הקשבה למצוקותיהם. את ההתקרבות לקהלים לא עושים בזמן מערכת הבחירות, אלא בזמן הקדנציה.
6. מסקנה למצביעים - אם אתם מצביעי מרכז-שמאל, וחשוב לכם שהמפלגה שאתם מצביעים לה לא תיכנס לממשלת ימין, תיקחו את זה בחשבון לפני שאתם מצביעים.
בפרטי המשא ומתן, בתמימות של הרצוג ובסיבוב שכנראה עשה עליו נתניהו, כבר עסקו רבות, ואני לא אעסוק בזה. אז במה כן? בכמה דברים שקשורים במפלגת העבודה, בשמאל, ובהרצוג.
כשאתה מבטיח בבחירות לבוחרים שלך ש"זה אנחנו או הוא", וכשקמפיין הבחירות שלך מתרכז בעיקר בהחלפתו של ראש הממשלה (מטרה שאני לחלוטין מזדהה איתה), להתחבר לממשלה בהובלת אותו ראש ממשלה, יחד עם מפלגה (הבית היהודי) שמייצגת את הערכים ההפוכים (לטוב ולרע, תלוי את מי שואלים) זו סוג של בגידה במצביעים, וכן, כשראש הממשלה מציע לך הצעה שכוללת בעיקר ג'ובים, אז זו סוג של זריקת עצם, וגם אם השימוש במילים הללו הוא לא יאה, מבחינה מעשית הן נכונות.
הבעיה העיקרית היא חוסר לקיחת אחריות. כן, ליושב ראש האופוזיציה יש זכות מלאה לנהל משא ומתן עם ראש הממשלה, גם אם חברים אחרים במפלגתו חושבים שזה לא נכון. יחד עם זאת, כשאתה ניגש לבחירות ומפסיד בהן, או כשאתה ניגש למשא ומתן שנכשל בגלל שהצד השני במשא ומתן רימה אותך (הרצוג עצמו האשים, בין השאר, את נתניהו בכישלון המו"מ), אתה צריך לקחת אחריות. לא מספיקה לקיחת אחריות בישיבת סיעה סגורה שמודלפת לתקשורת (כפי שהייתה היום), אלא בראש ובראשונה לקיחת אחריות אל מול הציבור הרחב, ובמיוחד אל מול ציבור הבוחרים שלך. בבריטניה, אד מיליבנד נבחר לראשות הלייבור ב-2010 והוביל את המפלגה בבחירות הכלליות שנערכו במאי 2015. קצת כמו בישראל, הסקרים הצביעו על כך שהלייבור מחזיקה ביתרון קל על השמרנים, כאשר הסקרים הרעים ביותר הצביעו על שיוויון. כמעט כל המומחים הימרו שתוצאות הבחירות יובילו ל-Hung Parliament, כלומר שלאף מפלגה לא יהיה רוב. יום הבחירות, ה-7 במאי 2015, היה כמעט העתק מוחלט של יום הבחירות לכנסת בישראל כחודשיים קודם לכן. ראש הממשלה המכהן דייויד קמרון הזהיר מפני התחזקות המפלגה הלאומית הסקוטית (בסגנון הסקוטים נוהרים לקלפיות, רק בנימוס בריטי מתבקש), ובלילה הסתבר שהשמרנים ניצחו באופן סוחף. כבר בבוקר שלמחרת, הודיע מיליבנד כי הוא מתפטר מתפקידו וחוזר לספסלים האחוריים של הפרלמנט. איך זה נשמע? הגיוני, והוגן כלפי הבוחרים. בישראל זה לא היה קורה. נוכל לבוא ולומר שהתוצאה של הלייבור בבחירות האחרונות הייתה שפל היסטורי, וכישלון מוחלט שלא ניתן להסוות. אז, נזכיר שגם אחרי כישלונות שכאלו בישראל, המנהיג לא התפטר (ליכוד ב-2006, עבודה ב-2009). לכן, נרחיק לכת ונסתכל על הבחירות בבריטניה ב-2005. מייקל הווארד הוביל את המפלגה השמרנית ל-198 מושבים, עלייה של 33 מושבים, ואמנם הלייבור ניצח שוב, אך התוצאה שהשיגו השמרנים הייתה הטובה ביותר שלהם מאז 1992 (קצת מזכיר את הרצוג והתוצאה הטובה ביותר מאז 1999). למרות זאת, למחרת הודיע הווארד כי הוא פורש מתפקידו ומפנה את כסא היו"ר. ומה באשר לממשלת אחדות? ב-2010, השמרנים ניצחו אך לא זכו ברוב, ונדרשו להקים קואליציה. האם מישהו העלה על דעתו את הרעיון שתוקם ממשלת אחדות עם הלייבור? לא ממש. למעשה, מאז מלחמת העולם השנייה לא הייתה בבריטניה ממשלת אחדות. בארה"ב לא הייתה מעולם ממשלת אחדות, בספרד, למרות תוצאות בחירות שחייבו זאת, סירבו שתי המפלגות הגדולות לשתף פעולה ובגרמניה, שבה דווקא כן יש ממשלת אחדות, אבל ממשלת האחדות הזו מורכבת משתי המפלגות הגדולות בלבד - שותפות פריטטית, כששתי המפלגות הן שוות מבחינת ההשפעה שלהן על המדיניות, ומבחינת מספר התיקים (מפלגת השלטון המרכז-ימנית מורכבת למעשה משתי מפלגות - CDU ו-CSU, כשהמפלגה הגדולה מביניהן, CDU מחזיקה ב-6 תיקים, מפלגת המרכז-שמאל SPD מחזיקה ב-6 תיקים, ו-CSU מחזיקה ב-3 תיקים). כל הסיפורים האלו על בריטניה, ועל גרמניה, היו הקדמה למסקנה מאוד מטרידה על הפוליטיקה הישראלית. במקום לקבל את ההפסד בבחירות, ללכת לאופוזיציה, לבנות אלטרנטיבה, ולהחליף את ההנהגה, המפלגות המפסידות, שהן לרוב מפלגות המרכז-שמאל, זוחלות לממשלה תמורת ג'ובים, מאמצות את רוב העקרונות של הליכוד כדי למשוך מצביעים, ונשארות יותר מדי זמן עם אותה הנהגה כושלת שלא קיבלה מנדט מהעם. הצדק וההיגיון אומרים, שהעם בחר ממשלת ימין, והוא צריך לקבל ממשלת ימין, לטוב ולרע. ומפלגות המרכז-שמאל, שכשלו, צריכות לשבת באופוזיציה ולבנות אלטרנטיבה, ולא לזחול פנימה, ולא להתחזות לליכוד.
אבל הצדק וההיגיון לא מנחים לרוב פוליטיקאים ישראלים, ובמיוחד לא את מר הרצוג. במקום לקחת אחריות על הכישלון שלו במשא ומתן, ועל העובדה שהוא הונה את מפלגתו ובוחריו, הוא מאשים את יריביו הפוליטיים בתוך המפלגה, והוא עושה זאת בנאום לציבור. אתם יודעים מה? מילא, אבל העובדה שהאיש ממשיך מאז אותה מסיבת עיתונאים הזויה להשמיץ את חברי מפלגתו, ולהשתמש ברטוריקה שאפילו חלקים מהימין לא מוכנים לקבל יותר (כמו יעלון). אבל, זו לא צריכה להיות הפתעה. הרצוג איננו אידיאולוג, איננו איש עקרונות, והוא כבר ישב בשתי ממשלות אחדות שאליהן זחלה מפלגתו באופן מביש. יחימוביץ' עומדת על האידיאולוגיה שלה ועל העקרונות שלה, ואת זה צריך להעריך גם כשלא אוהבים את העמדות והעקרונות. גם לבני, בנושאים האזרחיים והדמוקרטיים, אימצה במהלך השנים עמדה ברורה, לא סטתה מעמדה זו, ופעלה כדי למנוע כל חקיקה גזענית וקיצונית. הרצוג, לעומת זאת, הוא אדם שהוא אולי מומחה בפוליטיקה, אבל ההתנהלות שלו, יחד עם ההתנהלות של האנשים שמקורבים אליו במפלגה, משדרת עסקנות ומשדרת בעיקר הרבה פוליטיקה ומעט ערכים ועקרונות. אישית, הוא נראה לי איש חביב, נחמד, אני גם מאמין שהוא נקי כפיים בסך הכל, אבל הוא אינו אלטרנטיבה והוא אינו מנהיג.
להלן המסקנות הנדרשות לדעתי:
1. החלפת המנהיגות - נכון שזו עריפת ראשים שוב, ונכון שלא בטוח שזה מה שיעזור. אבל כפי שראינו, נדיר למצוא מדינות שבהן מנהיג ממשיך להנהיג את מפלגתו אחרי הפסד בבחירות. בנוסף לכך, האמון בהרצוג בקרב חברי מפלגתו ובקרב ציבור הבוחרים שלו ירד באופן דרמטי, והאיש מתעסק בעיקר בלתקוף את מתנגדיו במפלגה וכינויים בשמות (זה שקראו לו כלב, וגם זה לא בדיוק, לא אומר שהוא צריך להשתמש ברטוריקה של סמוטריץ' כלפי בכירים במפלגתו שנבחרו באופן דמוקרטי והביאו הרבה מצביעים למפלגה).
2. מילוי הואקום המנהיגותי - יש צורך במנהיג, או מנהיגה, שיתוו את הדרך, שיעבדו יחד עם אנשים שנמצאים בתוך המערכת, ושיגרמו לכניסה של אנשים בעלי שיעור קומה שנמצאים מחוץ למערכת אל המערכת. ייתכן שיש צורך במנהיגות של כמה גורמים שיאזנו זה את זה, כמו נניח, יחימוביץ' וגנץ (או כל צמד אחר שאחד מהם יוביל את הנושאים החברתיים-הכלכליים והשני את הנושאים המדיניים-ביטחוניים).
3. יצירת אלטרנטיבה אמיתית - כדי להגיע לשלטון, לא מתחזים לימין, וזה בעיקר כי כשאל מול הבוחר מוצג ימין וחיקוי של ימין, הבוחר תמיד יעדיף לבחור בימין האמיתי. הדבר נכון במיוחד כשהחיקוי הוא דהוי. אם כבר הבוחר יבחר בחיקוי, הוא יעדיף את החיקוי הכריזמטי (לפיד) על החיקוי הדהוי (הרצוג).
4. הישארות באופוזיציה - מ-1948 עד 1977, מנחם בגין ישב באופוזיציה 26 שנה, ובממשלה ישב רק 3 שנים (ואליה נכנס רק בעקבות מצב החירום של מלחמת ששת הימים). רק על כך, הוא ראוי להערכה בפרספקטיבה היסטורית, במיוחד כשרואים את הזחילה החוזרת ונשנית כיום של מפלגות האופוזיציה אל הממשלה. הישיבה באופוזיציה איננה גזירת גורל אלא תוצאה של הצבעת הבוחר. כשהבוחר שולח אותך לאופוזיציה, מן הראוי שאם לא התפטרת מתפקידך, לפחות תישאר שם, תחשוב מה צריך לתקן ומה אפשר לעשות אחרת, ואיך אפשר לקבל מנדט מהציבור. הישיבה באופוזיציה היא לא בושה, ולא צריכה להיות.
5. התקרבות לקהלים שונים - התקרבות לקהלים ולאוכלוסיות שונות לא נעשית ע"י שיבוץ מועמדי מחמד מכל אוכלוסייה (שלרוב מגיעים גם מאליטה מסוימת של אותה אוכלוסיה, שלא מייצגת), אלא ע"י פנייה ישירה לאותם קהלים, בשטח וברשתות החברתיות, וע"י, בעיקר, הקשבה למצוקותיהם. את ההתקרבות לקהלים לא עושים בזמן מערכת הבחירות, אלא בזמן הקדנציה.
6. מסקנה למצביעים - אם אתם מצביעי מרכז-שמאל, וחשוב לכם שהמפלגה שאתם מצביעים לה לא תיכנס לממשלת ימין, תיקחו את זה בחשבון לפני שאתם מצביעים.
