עונת הבחירות של 2017 (כמו גם עונת הקיץ) תיפתח בשבוע הבא בצרפת. 2016 הייתה שנה שתיזכר יותר מכל כשנת השיא של גל הפופוליזם העולמי, ובמיוחד של הפופוליזם הימני. אחרי שנה שתיזכר בעיקר בזכות ההצלחות הפנומנליות של הימין הפופוליסטי במשאל העם בבריטניה ובבחירות בארה"ב, ובזכות התחזקותו המרשימה של הימין הפופוליסטי-רדיקלי בשורה של מדינות מערביות, 2017 היא שנת מבחן לעולם המערבי.
האם הפופוליזם של הימין הגיע לקצה גבול היכולת שלו, לפחות לעת עתה? האם הבחירות בהולנד ובאוסטריה, שבהן נחלו מועמדי הימין הרדיקלי תבוסות לא צפויות למועמדי המרכז והשמאל, מצביעות על שינוי מגמה? או שאולי אנחנו צפויים לעוד הפתעות יוצאות דופן?
כמו רוב מערכות הבחירות בעבר, הבחירות בצרפת היו נראות בתחילה כמו שעמום אחד ארוך ומתמשך. לכל מי שמבין קצת בפוליטיקה הצרפתית היו די ברורים, לפחות עד נובמבר 2016, שלושה דברים:
1. הנשיא המכהן מטעם המפלגה הסוציאליסטית, פרנסואה הולנד, ילך הביתה אחרי הדחה משפילה בסיבוב הראשון.
2. מועמדת הימין הקיצוני מארין לה פן תעלה לסיבוב השני.
3. בסיבוב השני היא תובס ע"י מועמד המרכז-ימין, שיהיה או ראש הממשלה לשעבר אלן ז'ופה או הנשיא לשעבר סרקוזי.
ואז, הבלתי-צפוי הפך למציאות, ומערכת בחירות משמימה הפכה למערכת בחירות רותחת ופתוחה לחלוטין שבה יש 4 מועמדים שיכולים להגיע לארמון האליזה באמצע מאי.
ניצחונו המפתיע והמוחץ של פרנסואה פיון, ראש הממשלה לשעבר, בפריימריז של המרכז-ימין שנערכו בנובמבר, על חשבונם של שותפיו לשעבר ז'ופה וסרקוזי, הפך אותו בן רגע לפייבוריט במערכת הבחירות.
במקביל, הודיע הנשיא פרנסואה הולנד כי הוא לא ירוץ לכהונה שנייה, וראש הממשלה מנואל ואלס הודיע כי ירוץ למועמדות המפלגה הסוציאליסטית. בשלב זה, הייתה תמונת המירוץ כזו: פיון ולה פן ראש בראש בסיבוב הראשון, עם כ-25% תמיכה לכל אחד (כשבסיבוב השני הוא מביס אותה לפי כל הסקרים), מאחוריהם משתרכים עם כ-10-15% כל אחד ראש הממשלה ואלס ומועמד המרכז העצמאי, שר הכלכלה לשעבר מקרון, ועם כ-8-9% תמיכה נמצא מועמד השמאל הרדיקלי ז'אן לוק מלנשון במקום החמישי.
ברור לכם שכאן זה לא נגמר: פיון הסתבך בפרשת שחיתות סבוכה שפגעה בו משמעותית, כוחה של לה פן הלך ונשחק, מקרון זינק למקום הראשון, ואלס הפסיד בפריימריז של הסוציאליסטים לשר החינוך לשעבר, בנואה האמון הבלתי כריזמטי בעליל, ומלנשון הצבעוני הפך למועמד משמעותי שיש לו סיכוי לא רע לעלות לסיבוב השני.
אתחיל בלוח הזמנים ובסקירה של השיטה, אחר כך של המועמדים, ולבסוף אסכם, לקראת הסיבוב הראשון שיערך ביום ראשון הבא, ה-23.4.
לוח הזמנים
23 באפריל - סיבוב ראשון, בחירות לנשיאות
7 במאי - סיבוב שני, בחירות לנשיאות
11 ביוני - סיבוב ראשון, בחירות לפרלמנט
18 ביוני - סיבוב שני, בחירות לפרלמנט
השיטה
צרפת היא דמוקרטיה חצי-נשיאותית. כלומר, זוהי מדינה שבה יש נשיא שנבחר ישירות על ידי העם, ופרלמנט שנבחר ישירות על ידי העם. כמו בארה"ב, לנשיא יש סמכות כמעט מוחלטת בענייני חוץ, שאינה תלויה בפרלמנט, וסמכות מוגבלת בענייני פנים; שלא כמו בארה"ב, בצרפת מכהן תחת הנשיא ראש ממשלה, שממונה יחד עם הממשלה על ידי הנשיא. עם זאת, במקרה שבו מפלגה אחת היא המחזיקה במוסד הנשיאות, ומפלגה אחרת היא המחזיקה ברוב בפרלמנט (דבר שקרה מספר פעמים בעבר), הנשיא יאלץ למנות ראש ממשלה מהמפלגה שאוחזת ברוב בפרלמנט, ולא מהמפלגה שלו.
בחירות לנשיאות צרפת נערכות פעם בחמש שנים (עד 2002, הן נערכו פעם ב-7 שנים), ונשיא יכול לכהן שתי קדנציות בלבד. החל מ-1962, שיטת הבחירות לנשיאות היא שיטה של שני סיבובים. במידה ואף מועמד לא מצליח לזכות ב-50% ומעלה בסיבוב הראשון (כפי שקרה בכל מערכות הבחירות עד היום), עולים לסיבוב הבא שני המועמדים שזכו למרב הקולות בסיבוב הראשון. בסיבוב השני, מי שזוכה ביותר קולות - מנצח.
כדי להציג מועמדות לנשיאות, על המועמד לאסוף 500 חתימות מנבחרים רשמיים ברמה הלאומית או המקומית, מ-30 מחוזות שונים, עד לתאריך יעד מסוים (השנה - 17.3.17).
בחירות לפרלמנט נערכות פעם בחמש שנים, והחל מ-2002, הן מסונכרנות עם הבחירות לנשיאות. בפרלמנט, האספה הלאומית (Assemblee Nationale), יש 577 חברים, והם מייצגים 577 אזורי בחירה שונים בצרפת, במושבותיה בעולם ובשאר העולם (11 אזורי בחירה שמייצגים את הצרפתים שחיים מחוץ לצרפת, ברחבי העולם, לא כולל המושבות). שיטת הבחירה לפרלמנט היא דומה לשיטת הבחירות לנשיאות - לאחר הסיבוב הראשון, אם אף מועמד לא זוכה ליותר מ-50%, עולים לסיבוב השני כל המועמדים שזכו ל-12.5% תמיכה ומעלה. אם אין אף מועמד שהגיע ל-12.5% - עולים שני המועמדים הראשונים. יש לציין כי אם יש פחות מ-25% אחוזי הצבעה, התוצאות לא תקפות.
מועמדים בולטים
מארין לה פן (Marine Le Pen)
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to AG Gimnasium Melle
מפלגה: Front National (החזית הלאומית)
ניסיון פוליטי: חברת הפרלמנט האירופי (2004-), מנהיגת החזית הלאומית (2011-)
גיל: 49
מיקום במפה הפוליטית: ימין קיצוני
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - ימין קיצוני, כלכלה - שמאל קיצוני, נושאי חברה - מרכז-ימין, מדיני - אנטי-התערבות, פרו-רוסיה, האיחוד האירופי - אנטי-אירופאיות
בחירות 2012: 17.9%, מקום 3 בסיבוב הראשון
על המועמדת: מארין לה פן היא כנראה המועמדת המוכרת ביותר מחוץ לצרפת, הן בישראל והן באשר העולם. המטאורית הפוליטית, שירשה את אביה בתפקיד מנהיגת החזית הלאומית ב-2011, מגיעה לרגע השיא בקריירה שלה. אחרי שהשקיעה שנים בניסיון לשנות את תדמית המפלגה, בחירות 2017 הן כנראה הצ'אנס הטוב ביותר של לה פן להגיע לאליזה. הבחירות הללו נערכות על רקע של גל פופוליסטי, גל הגירה, משבר כלכלי, משבר אמון ומועמדים חלשים או בעייתיים. אם לה פן לא תצליח לרשום הישג משמעותי, היא תתקשה לאחוז בכסאה.
אין ספק ששינוי התדמית החיצונית של המפלגה, התהליך שעליו עובדת לה פן כל כך הרבה שנים, סייע לה. ההדחה של אביה, הגזען ומכחיש השואה ז'אן-מארי לה פן מחברות במפלגה, ושינוי עמדותיה של המפלגה בנושאי נישואים חד-מיניים, עונש מוות והפלות, כמו גם מינויו של פלוריאן פיליפו, ההומוסקסואל המוצהר, לתפקיד סגן נשיאת המפלגה, סייעו לחזית הלאומית להתרחב מעבר לקהל הקלאסי שלה, שכלל בעיקר גברים מבוגרים ולבנים מהאזורים הכפריים בצפון ובדרום בצרפת.
כעת, עם תמיכה משמעותית בקרב הצעירים והלהט"בים, יכולה מארין לעלות לסיבוב השני, ואפילו לזכות שם לאחוזי תמיכה נאים, אך נדמה, לפחות כרגע, שהיא אינה יכולה כרגע להיבחר לנשיאות. שינוי התדמית לא שינה את עמדותיהם של רוב הצרפתים כלפי החזית. בתוך תוכה, החזית הלאומית היא עדיין מפלגה גזענית, אנטישמית, שוביניסטית ולהט"בופובית. דבריה של מארין לה פן בשבוע שעבר, על כך שצרפת איננה אחראית לגירוש היהודים משטחה במלחמת העולם השנייה, בניגוד מוחלט להצהרותיהם של הנשיאים שיראק והולנד, רק חיזקו את ההסתייגות ממנה בקהילה היהודית.
האם, כמו טראמפ, מארין תפתיע בגדול, ותיכנס לארמון האליזה באמצע מאי? או שהיא תובס כצפוי בסיבוב השני? ואולי, היא בכלל לא תעלה לסיבוב השני? תהיו בטוחים שבתרחיש כזה, תשמעו מהאחיינית שלה, חברת הפרלמנט בת ה-27 מריון-מרשל לה פן. עם אג'נדה מיליטנטית וקרבה לסב הגזען, מריון תחזיר את המפלגה למה שהייתה עד 2011.
The photo was taken from the site La Terre en Thiers, all rights reserved
סיסמאות קמפיין: Au Nom Du Peuple (בשם האנשים), Oui La France (כן, צרפת).
הישג: עלייה לסיבוב השני תיחשב להישג, אם כי זה יהיה די צפוי. הישג משמעותי יהיה הפסד בפער של פחות מ-10% או ניצחון מפתיע.
כישלון: אי-עלייה לסיבוב השני או הפסד בפער של יותר מ-30% בסיבוב השני.
צפי: מקום ראשון בסיבוב הראשון, הפסד בפער של כ-15%-20% בסיבוב השני.
עמנואל מקרון (Emmanuel Macron)
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to Ecole Polytechnique Universite Paris
מפלגה: En Marche (קדימה\בתנועה)
ניסיון פוליטי: שר הכלכלה (2014-2016)
גיל: 39
מיקום במפה הפוליטית: מרכז
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - מרכז-שמאל, כלכלה - מרכז, נושאי חברה - שמאל, מדיני - מרכז, אנטי-רוסיה, האיחוד האירופי - פרו-אירופאיות
בחירות 2012: לא התמודד, המפלגה לא הייתה קיימת (הוקמה ב-2016)
על המועמד: עמנואל מקרון הוא ההפתעה הגדולה של הבחירות, וכנראה המטאור הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה הצרפתית. הבנקאי לשעבר בן ה-39, ששימש כיועץ בכיר לנשיא הולנד בין 2012 ל-2014 וכשר הכלכלה של צרפת בין 2014 ל-2016, הפך בתוך כמה חודשים מאלמוני מוחלט לאיש בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להיות הנשיא הבא של צרפת. ללא מפלגה של ממש (מפלגת En Marche הוקמה כבסיס למועמדות של מקרון, אין לה סניפים, פעילים או מערך יום בחירות) וללא מנגנון, החולשה של המועמדים האחרים והכריזמה יוצאת הדופן של מקרון הביאו אותו לעמדת הניצחון הזו. המצע של מקרון והאישיות שלו נראים מנוגדים כמעט לחלוטין לגל הפופוליסטי. ברור שיש מעין פופוליזם במועמדות שלו, בכריזמה שלו ובמסריו העמומים, אך צריך לזכור ולהזכיר שמדובר במועמד מרכז, שמקדם אג'נדה ניאו-ליברלית (שהיא בעייתית בעיניי, אך עדיפה על הפאשיזם של לה פן או הקומוניזם של מלנשון), סוג של שילוב בין טוני בלייר לג'סטין טרודו.
כיצד מועמד שכזה יכול להפוך לנשיא בעידן של לה פן, פאראג', טראמפ, פוטין וארדואן (ואולי אפשר להוסיף לרשימה עוד מישהו)? ניצחון של מקרון עשוי לסמן את תגובת הנגד לגל הפופוליסטי. שנה שתסתיים בניצחון למקרון בצרפת, בתבוסה קשה לימין הקיצוני בגרמניה (ובהולנד) ובהתחזקות של הדמוקרטים בעידן טראמפ עשויה לעצור את הגל הפופוליסטי, לפחות זמנית.
עם עלייתו לגדולה של מקרון, צפו גם הסיפורים והשאלות: החל מאשתו בת ה-63, שהיא גם מורתו לשעבר, וכלה בשמועות שהפיצו הרוסים על כך שהוא מנהל רומן הומוסקסואלי עם מנהל תחנת רדיו. השאלות הרציניות יותר שנשאלו הן האם למקרון יש באמת אג'נדה סדורה, או שהוא מוביל מסרים עמומים מתוך רצון לנצח, ואין לו תכניות של ממש? לזכותו יאמר שהוא פרסם תכניות מקיפות. האם הוא יוכל ליישם אותן? על זה בהמשך.
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to En Marche
סיסמאות קמפיין: La France En Marche (צרפת בתנועה), Revolution En Marche (מהפכה בתנועה)
הישג: אך ורק ניצחון בבחירות לנשיאות.
כישלון: הפסד בבחירות יחשב לכישלון. אי-עלייה לסיבוב השני תיחשב לכישלון חרוץ.
צפי: קשה מאוד להעריך, לנוכח הסקרים האחרונים וההתחזקות של מלנשון. יש סיכוי גבוה שמקרון יעלה לסיבוב השני וינצח שם.
פרנסואה פיון (Francois Fillon)
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Marie-Lan Nguyen
מפלגה: Les Republicains (הרפובליקנים)
ניסיון פוליטי: ראש ממשלת צרפת (2007-2012), שר הפיתוח והאנרגיה (2012), שר החינוך (2004-2005), שר העבודה והרווחה (2002-2004), שר הדואר (1995-1997), שר להשכלה גבוהה ומחקר (1993-1995), נשיא המועצה המקומית של מחוז Sarthe (סארת) (1992-1998), נשיא מועצת האזור Pays de la Loire (ארץ הלואר) (1998-2002), חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם אזור הבחירה השני של פריז (2012-)
גיל: 63
מיקום במפה הפוליטית: מרכז-ימין\ימין
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - מרכז-ימין, כלכלה - ימין, נושאי חברה - ימין, מדיני - מרכז-ימין, פרו-רוסיה, האיחוד האירופי - פרו-אירופאיות
בחירות 2012: לא התמודד, סרקוזי התמודד מטעם המפלגה (בגלגולה הקודם) - 27.2% בסיבוב הראשון, מקום שני; 48.4% בסיבוב השני, מקום שני.
על המועמד: פרנסואה פיון נכנס למירוץ בפריימריז כאנדרדוג, והפתיע את כולם כשסיים עם ניצחון גדול, ונבחר כמועמד המרכז-ימין בסיבוב הראשון. באותו רגע, ובשבועות שלאחר מכן, פיון היה הפייבוריט המוחלט לניצחון בבחירות, אבל הוא לא יכל לנוח על זרי הדפנה לזמן ארוך.
חשיפת פרשת השחיתות שבה הוא ומשפחתו היו מעורבים, שבמסגרתה העסיק פיון באופן פיקטיבי את אשתו כעוזרת פרלמנטרית (והיא זכתה למשכורת מהמדינה כעובדת ציבור, למרות שלא עבדה אפילו יום אחד בתפקיד זה) ע"י העיתון Le Canard Enchaine פתחה תיבת פנדורה, ובעקבותיה החלו להיחשף עוד ועוד פרשות הקשורות בשמו. חקירה נפתחה בעניינו, המשטרה כנראה תגיש נגדו ונגד אשתו כתבי אישום, והוא כבר ממש לא הפייבוריט לזכות בבחירות לנשיאות.
ולמרות הכל, פיון ממש לא מחוסל מבחינה פוליטית, יש לו עדיין סיכוי לעלות לסיבוב השני, והוא אפילו התחזק מעט בשבועות האחרונים. הגישה שהוא אימץ לאחר חשיפת הפרשה - תקיפת העיתונות, מערכת המשפט והשמאל (ובמיוחד הנשיא פרנסואה הולנד, אותו האשים פיון ב"המצאת" הפרשה ובהדלפתה באופן מכוון כדי לפגוע בו) - לא פגעה בו, וייתכן שאף סייעה לו למשוך מצביעים מהחזית הלאומית.
לפיון יש כמה אספקטים שיכולים לקרוץ לחלק מהמצביעים. ראשית, הניסיון הרב מאוד שלו בממשלה, כולל בתפקיד ראש הממשלה, התפקיד השני בחשיבותו בצרפת, בו שימש במשך 5 שנים. הניסיון הזה הוא מאוד משמעותי, מכיוון שלאף אחד מהמועמדים האחרים אין רקורד שמתקרב לרקורד של פיון. מקרון, מלנשון והאמון הם שלושת המועמדים היחידים מלבד פיון שכיהנו בממשלה, ושלושתם כיהנו בה למשך תקופה של שנתיים בלבד (מקרון ומלנשון שימשו בתפקיד אחד בלבד, האמון בשני תפקידים). שנית, השמרנות של פיון בענייני דת ומדינה, והקפיטליזם הרדיקלי שלו, מציבים אותו כמועמד כמעט יחיד הן עבור הקתולים האדוקים והן עבור הקפיטליסטים האדוקים (לה פן מציגה, כאמור, עמדות שמאל רדיקלי בכלכלה, ועמדות מרכז\מרכז-ימין מבחינת דת ומדינה).
עדיין, יש סיכוי גבוה שפיון יישאר מחוץ לסיבוב השני, ואף יזכה לפחות מ-20%. אם יעלה לסיבוב השני, הוא יהיה האנדרדוג מול מקרון ומול מלנשון, אך הפייבוריט מול לה פן. ההופעה שלו בבחירות האלו תשפיע על העתיד של המרכז-ימין הצרפתי. אם פיון יפסיד, משמעות הדבר שהמרכז-ימין יהיה באופוזיציה למשך 10 שנים רצופות, התפתחות משמעותית ביותר לנוכח העובדה שהשלטון היה נתון בידי המרכז-ימין למשך 17 שנים רצופות, מ-1995 עד ל-2012. עד כמה ישפיעו פרשיות השחיתות על התוצאה שישיג פיון בבחירות? נדע בעוד שבוע.
יש לציין, דרך אגב, שנשיא בצרפת הוא חסין מהעמדה לדין. כך שעבור פיון, זה או האליזה או בית הכלא.
The photo was taken from BFMTV, all rights reserved
סיסמאות קמפיין: Le Courage de la Verite (האומץ של האמת), Une Volonte Pour La France (התשוקה לצרפת)
הישג: עלייה לסיבוב השני תהיה הישג מרשים, בהתחשב בפרשת השחיתות. ניצחון שם יהיה מפתיע ביותר, אלא אם כן יתמודד מול לה פן.
כישלון: 16-17% ומטה.
צפי: ככל הנראה לא יעלה לסיבוב השני. צפוי להשיג כ-20%, תוצאה סבירה פלוס, בהתחשב בחשיפת פרשיות השחיתות.
ז'אן-לוק מלנשון (Jean-Luc Melenchon)
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Gerhard Valck
מפלגה: La France Insoumise (צרפת הבלתי-כנועה) - זהו גוש של מפלגות שמאל שתומך במועמדות של מלנשון. למעשה, מלנשון הוא מנהיג מפלגת ה-Parti de Gauche (מפלגת השמאל), שהיא חברה בגוש Front de Gauche (חזית השמאל), גוף שכולל בין השאר גם את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF).ניסיון פוליטי: חבר הפרלמנט האירופי (2009-), שר החינוך (2000-2002), חבר הסנאט הצרפתי מטעם Essone (אסון) (1986-2000, 2004-2010)
גיל: 66
מיקום במפה הפוליטית: שמאל קיצוני
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - שמאל, כלכלה - שמאל רדיקלי, נושאי חברה - שמאל, מדיני - אנטי-התערבות, אנטי-אמריקני, פרו-רוסיה, האיחוד האירופי - אנטי-אירופאיות
בחירות 2012: 11.1%, מקום רביעי בסיבוב הראשון
על המועמד: אם ההצלחה של מקרון היא הפתעה, ההצלחה של מלנשון היא הפתעה אדירה, אם כי יש לה שורשים. לצרפת היסטוריה עשירה במפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות, וגם כיום, כשבעולם המערבי כמעט ולא נותרו מפלגות סוציאליסטיות של ממש, ובוודאי שלא קומוניסטיות, צרפת היא עדיין מדינה שבה יש קהל לא מבוטל שתומך ברעיונות הללו.
המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הייתה כוח חשוב במיוחד בפוליטיקה הצרפתית עד לשנות ה-80. מתקופה זו, היא החלה לאבד מכוחה, וב-2007 זכתה מועמדת המפלגה הקומוניסטית לפחות מ-2% בבחירות לנשיאות. האיחוד של המפלגה הקומוניסטית עם מפלגות נוספות, ובראשן מפלגת השמאל של מלנשון, מפלגה של פורשים מהמפלגה הסוציאליסטית, החייתה את המפלגה, והיא זכתה לתוצאות לא רעות בבחירות האירופאיות ובבחירות לפרלמנט. ההצלחה היחסית של מלנשון בבחירות לנשיאות ב-2012 - 11.1% תמיכה, מקום רביעי - היא הבסיס להצלחתו המרשימה הפעם (אם כי יש לחכות ולראות מה יהיו התוצאות).
הסוציאליסט הרדיקלי (יש שיגידו קומוניסט) פרש מהמפלגה הסוציאליסטית ב-2008, והקים את מפלגת השמאל. שנה לאחר מכן, הוקמה חזית השמאל, ומלנשון נבחר מטעמה לפרלמנט האירופי ב-2009. הוא שימש כמועמדה, כאמור, בבחירות הקודמות לנשיאות. עם מצע רדיקלי, שדומה בחלקים רבים לזה של לה פן והחזית הלאומית, מלנשון מושך אליו צעירים רבים. ממש כמוה, הוא בונה על קואליציה של צעירים (וגם של שמאלנים, שלא כמוה) מהערים הגדולות יחד עם כפריים שנואשו מהמפלגות הגדולות ומהגלובליזציה. מלנשון הוא הגרסה הצרפתית של קורבין ושל סנדרס, ויש שיאמרו שהוא אפילו מאפיל עליהם. למרות הקרבה שלו ללה פן בתחומים רבים, מלנשון מתאר את עצמו כמי שמתעב אותה, ואפילו לא מסוגל לבטא את שמה.
הרטוריקה שלו יוצאת דופן, והוא מצליח למשוך עשרות אלפים לעצרות כמעט בכל יום. האלמנט הביזארי (ויש שיאמרו חדשני) של עצרות אלו הוא גם משהו שסייע למלנשון להתחזק בסקרים - הוא מופיע במקום אחד, ובמקביל, במקום נוסף, או בכמה מקומות נוספים, הוא מופיע בתור הולוגרמה. כלומר, הוא נואם בפריז, והוא נואם במקביל כהולוגרמה גם בליון או במרסיי, נניח.
ההופעה של מלנשון בעימותים הטלוויזיונים היא זו שהקפיצה אותו לעמדה שממנה הוא יכול להדהים ולעלות לסיבוב השני. מלנשון הוא בראש ובראשונה איש שמאל פופוליסטי. האם, בניגוד למה שחשבנו, המגמה של 2017 תהיה ההתחזקות של השמאל הפופוליסטי, ולא של המרכז החדש כמו מקרון? האם אנחנו צפויים לסיבוב שני בין צמד רדיקלים משני צידי המתרס?
The photo was taken from melenchon.fr, all rights reserved
סיסמאות קמפיין: L'avenir en Commun (אל העתיד יחדיו)
הישג: כל תוצאה מעל 15% תהיה הישג מרשים; עלייה לסיבוב השני תהיה הישג יוצא דופן; זכייה בנשיאות - בלתי נתפסת.
כישלון: 12-13% ומטה.
צפי: מלנשון ירשום הישג מרשים, אך קשה לראות אותו עולה לסיבוב השני. להערכתי, הוא כנראה יזכה ל-17%-18% תמיכה, הישג מרשים ביותר.
בנואה האמון (Benoit Hamon)
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Marion Germa
מפלגה: Parti Socialiste (המפלגה הסוציאליסטית)ניסיון פוליטי: שר הכלכלה (2012-2014), שר החינוך (2014), חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם המחוז ה-11 של Yvelines (איוולין) (2012, 2014-), חבר הפרלמנט האירופי (2004-2009), דובר המפלגה הסוציאליסטית (2008-2012), יו"ר תנועת הסוציאליסטים הצעירים (1993-1995)
גיל: 50
מיקום במפה הפוליטית: שמאל
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - שמאל, כלכלה - שמאל, נושאי חברה - שמאל, מדיני - אנטי-רוסיה, האיחוד האירופי - פרו-אירופאיות
בחירות 2012: לא התמודד, הולנד התמודד מטעם המפלגה - 28.6% בסיבוב הראשון, מקום ראשון; 51.6% בסיבוב השני, מקום שני.
על המועמד: האיש שמוביל את מפלגת השלטון לבחירות לנשיאות הוא לא בדיוק מועמד מוצלח. עם אג'נדה שמאלית והרבה אנרגיה, ובעיקר הרבה שנאה למנואל ואלס, האמון הצליח לנצח בפריימריז של הסוציאליסטים, אבל חוסר הכריזמה שלו בולט מאוד. ההופעות שלו בעימותים הטלוויזיונים היו חלשות, ז'אן-לוק מלנשון ועמנואל מקרון לקחו לו את מעט המצביעים שעוד נותרו לו, וכמובן ש-5 השנים המאוד לא פופולריות של שלטון המפלגה הסוציאליסטית לא מסייעות. האמון הוא פוליטיקאי צעיר יחסית, עם ניסיון בממשלה, אבל הקריירה שלו כנראה כבר לא תמריא.
אפשר כבר להיות כמעט בטוחים שהאמון יסיים במקום החמישי, שפל של כל הזמנים עבור המפלגה הסוציאליסטית, ועבור קודמתה ה-SFIO. למעשה, בכל שנות קיומה של המפלגה הסוציאליסטית, ובכל שנות קיומה של קודמתה, ה-SFIO (שהוקמה ב-1905), לא קרה מקרה בו מועמד המפלגה סיים במקום נמוך יותר מהמקום הרביעי בבחירות לנשיאות. כל מה שנותר להאמון הוא לקוות שהתמיכה בו תחצה את ה-10%, ושהוא לא יאלץ להיות חתום גם על התוצאה הנמוכה ביותר בהיסטוריה מבחינת אחוזי תמיכה.
ומה באשר לסוציאליסטים? הם יפנו את משאביהם לבחירות לפרלמנט.
מועמדים נוספים
מלבד 5 המועמדים הנ"ל, יתמודדו בבחירות לנשיאות עוד 6 מועמדים, שהצליחו להשיג 500 חתימות. אף אחד מהמועמדים האלו לא צפוי לזכות ביותר מ-3% תמיכה.
ניקולא דופון-איינון (Nicolas Dupont-Aignan) הוא המועמד של מפלגת Debout la France (עורי צרפת), מייסד המפלגה ומי שעומד בראשה מאז היווסדה ב-2008. דופון-איינון ומפלגתו נמצאים בצד הימני של המפה הפוליטית, וממוקמים בערך בין החזית הלאומית לרפובליקנים. דופון-איינון הוא חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם מחוז הבחירה השמיני של Essonne מאז 1997, וזו הפעם השנייה שבה הוא מתמודד בבחירות לנשיאות. בבחירות ב-2012, הוא סיים במקום השביעי בסיבוב הראשון, וזכה ל-1.8% מהקולות. מלבד דופון-איינן, למפלגת Debout La France יש נציג נוסף בפרלמנט הצרפתי (ובסה"כ 2 מתוך 577).
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved
נתלי ארטו (Nathalie Arthaud) היא המועמדת של מפלגת Lutte Ouvriere (מאבק העובדים) ומי שעומדת בראשה מאז 2007. ארטו משמשת, במקביל לתפקידה כמנהיגת מפלגת Lutte Ouvriere, כמורה לכלכלה בתיכון. Lutte Ouvriere היא מפלגת שמאל רדיקלי קומוניסטית-טרוקיצסטית שהוקמה ב-1956. בעבר זכתה המפלגה לייצוג של 3 חברים בפרלמנט האירופי. עבור ארטו, זו תהיה ההתמודדות השנייה במספר, הראשונה ב-2012. בבחירות 2012, היא סיימה במקום התשיעי בסיבוב הראשון וזכתה ב-0.56% מהקולות.
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved
פיליפ פוטו (Philippe Poutou) הוא המועמד של מפלגת Nouveau Parti Anticapitaliste (המפלגה האנטי-קפיטליסטית החדשה) וממייסדי המפלגה ב-2009. זוהי מפלגת שמאל ניאו-קומוניסטית. פיליפ פוטו עצמו הוא פועל במפעל של חברת הרכבים פורד ומנהיג עובדים. זו הפעם השנייה שפוטו ירוץ לנשיאות. ב-2012 הוא זכה ב-1.15% מהקולות וסיים במקום השמיני בסיבוב הראשון. לאחרונה הוא הרשים בעימות הנשיאותי, והוא עשוי לשפר את התוצאה שלו מ-2012.
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Phototheque Rouge/JMB
ז'אן לאסאל (Jean Lassalle) הוא המועמד של מפלגת Resistons (התנגדו). לאסאל הוא חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם מחוז הבחירה הרביעי של המחוז Pyrenees-Atlantiques (הפירנאים האטלנטיים) מאז 2002. עד לאחרונה, הוא היה חבר במפלגת המרכז MoDem (שלא מעמידה מועמד משלה לבחירות לנשיאות ותומכת במקרון), אך פרש והקים את Resistons כדי להתמודד לנשיאות. לאסאל ידוע בעיקר בזכות שביתת הרעב בת 39 הימים שקיים ב-2006 כדי למחות על אובדן מקומות עבודה במחוז הבחירה שאותו הוא מייצג. הוא לא צפוי לזכות ביותר מ-1% מהקולות.
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to Marie-Lan Nguyen
פרנסואה אסלינו (Francois Asselineau) הוא המועמד של מפלגת UPR, Union Populaire Republicaine (האיחוד הרפובליקני העממי), מנהיג המפלגה מאז הקמתה (2007) ומייסדה. זו תהיה הפעם הראשונה שאסלינו יתמודד לנשיאות. UPR היא מפלגת ימין קיצוני, אם כי אסלינו מכנה אותה "לא ימין ולא שמאל". הוא ידוע בעיקר בגלל עמדותיו כנגד האיחוד האירופי, בגלל האנטי-אמריקניות שלו ובגלל אמונתו בתיאוריות קונספירציה שונות. אסלינו לא צפוי לזכות ביותר מ-1% מהקולות.
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to Union Populaire Republicaine
ז'אק שמינאד (Jacques Cheminade) הוא המועמד האחרון (ה-11) וההזוי ביותר מכולם. שמינאד, המנהיג והמייסד של מפלגת Solidarite et Progres (סולידריות והתקדמות), ידוע בעיקר בגלל עמדותיו הביזאריות בנושאים שונים. כפי שתוכלו לקרוא בכתבה הזו של Ynet ורועי סמיוני מ-22.4.2012 - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4219020,00.html - הוא רואה במלכת בריטניה אליזבת השנייה "כמי שעשתה את הונה מסחר בסמים", הוא השווה את אובמה לאדולף היטלר והאשים את הקג"ב בהמצאת ההומוסקסואליות. יותר מכל, משכה תשומת לב התבטאותו שיש לתעש את הירח ולאחר מכן את מאדים. הוא גם נודע לשמצה לאחר שהורשע (ונענש ב-9 חודשים על תנאי, לאחר ערעור) בגניבה של 1.2 מיליון פרנק צרפתי מאישה מבוגרת הסובלת מאלצהיימר, דרך 3 ארגונים שונים.
שמינאד הביזארי כבר התמודד פעמיים לנשיאות - ב-1995 זכה ל-0.27% מהקולות וסיים במקום התשיעי, וב-2012 זכה ב-0.25% מהקולות וסיים במקום העשירי.
האם הפופוליזם של הימין הגיע לקצה גבול היכולת שלו, לפחות לעת עתה? האם הבחירות בהולנד ובאוסטריה, שבהן נחלו מועמדי הימין הרדיקלי תבוסות לא צפויות למועמדי המרכז והשמאל, מצביעות על שינוי מגמה? או שאולי אנחנו צפויים לעוד הפתעות יוצאות דופן?
כמו רוב מערכות הבחירות בעבר, הבחירות בצרפת היו נראות בתחילה כמו שעמום אחד ארוך ומתמשך. לכל מי שמבין קצת בפוליטיקה הצרפתית היו די ברורים, לפחות עד נובמבר 2016, שלושה דברים:
1. הנשיא המכהן מטעם המפלגה הסוציאליסטית, פרנסואה הולנד, ילך הביתה אחרי הדחה משפילה בסיבוב הראשון.
2. מועמדת הימין הקיצוני מארין לה פן תעלה לסיבוב השני.
3. בסיבוב השני היא תובס ע"י מועמד המרכז-ימין, שיהיה או ראש הממשלה לשעבר אלן ז'ופה או הנשיא לשעבר סרקוזי.
ואז, הבלתי-צפוי הפך למציאות, ומערכת בחירות משמימה הפכה למערכת בחירות רותחת ופתוחה לחלוטין שבה יש 4 מועמדים שיכולים להגיע לארמון האליזה באמצע מאי.
ניצחונו המפתיע והמוחץ של פרנסואה פיון, ראש הממשלה לשעבר, בפריימריז של המרכז-ימין שנערכו בנובמבר, על חשבונם של שותפיו לשעבר ז'ופה וסרקוזי, הפך אותו בן רגע לפייבוריט במערכת הבחירות.
במקביל, הודיע הנשיא פרנסואה הולנד כי הוא לא ירוץ לכהונה שנייה, וראש הממשלה מנואל ואלס הודיע כי ירוץ למועמדות המפלגה הסוציאליסטית. בשלב זה, הייתה תמונת המירוץ כזו: פיון ולה פן ראש בראש בסיבוב הראשון, עם כ-25% תמיכה לכל אחד (כשבסיבוב השני הוא מביס אותה לפי כל הסקרים), מאחוריהם משתרכים עם כ-10-15% כל אחד ראש הממשלה ואלס ומועמד המרכז העצמאי, שר הכלכלה לשעבר מקרון, ועם כ-8-9% תמיכה נמצא מועמד השמאל הרדיקלי ז'אן לוק מלנשון במקום החמישי.
ברור לכם שכאן זה לא נגמר: פיון הסתבך בפרשת שחיתות סבוכה שפגעה בו משמעותית, כוחה של לה פן הלך ונשחק, מקרון זינק למקום הראשון, ואלס הפסיד בפריימריז של הסוציאליסטים לשר החינוך לשעבר, בנואה האמון הבלתי כריזמטי בעליל, ומלנשון הצבעוני הפך למועמד משמעותי שיש לו סיכוי לא רע לעלות לסיבוב השני.
אתחיל בלוח הזמנים ובסקירה של השיטה, אחר כך של המועמדים, ולבסוף אסכם, לקראת הסיבוב הראשון שיערך ביום ראשון הבא, ה-23.4.
לוח הזמנים
23 באפריל - סיבוב ראשון, בחירות לנשיאות
7 במאי - סיבוב שני, בחירות לנשיאות
11 ביוני - סיבוב ראשון, בחירות לפרלמנט
18 ביוני - סיבוב שני, בחירות לפרלמנט
השיטה
צרפת היא דמוקרטיה חצי-נשיאותית. כלומר, זוהי מדינה שבה יש נשיא שנבחר ישירות על ידי העם, ופרלמנט שנבחר ישירות על ידי העם. כמו בארה"ב, לנשיא יש סמכות כמעט מוחלטת בענייני חוץ, שאינה תלויה בפרלמנט, וסמכות מוגבלת בענייני פנים; שלא כמו בארה"ב, בצרפת מכהן תחת הנשיא ראש ממשלה, שממונה יחד עם הממשלה על ידי הנשיא. עם זאת, במקרה שבו מפלגה אחת היא המחזיקה במוסד הנשיאות, ומפלגה אחרת היא המחזיקה ברוב בפרלמנט (דבר שקרה מספר פעמים בעבר), הנשיא יאלץ למנות ראש ממשלה מהמפלגה שאוחזת ברוב בפרלמנט, ולא מהמפלגה שלו.
בחירות לנשיאות צרפת נערכות פעם בחמש שנים (עד 2002, הן נערכו פעם ב-7 שנים), ונשיא יכול לכהן שתי קדנציות בלבד. החל מ-1962, שיטת הבחירות לנשיאות היא שיטה של שני סיבובים. במידה ואף מועמד לא מצליח לזכות ב-50% ומעלה בסיבוב הראשון (כפי שקרה בכל מערכות הבחירות עד היום), עולים לסיבוב הבא שני המועמדים שזכו למרב הקולות בסיבוב הראשון. בסיבוב השני, מי שזוכה ביותר קולות - מנצח.
כדי להציג מועמדות לנשיאות, על המועמד לאסוף 500 חתימות מנבחרים רשמיים ברמה הלאומית או המקומית, מ-30 מחוזות שונים, עד לתאריך יעד מסוים (השנה - 17.3.17).
בחירות לפרלמנט נערכות פעם בחמש שנים, והחל מ-2002, הן מסונכרנות עם הבחירות לנשיאות. בפרלמנט, האספה הלאומית (Assemblee Nationale), יש 577 חברים, והם מייצגים 577 אזורי בחירה שונים בצרפת, במושבותיה בעולם ובשאר העולם (11 אזורי בחירה שמייצגים את הצרפתים שחיים מחוץ לצרפת, ברחבי העולם, לא כולל המושבות). שיטת הבחירה לפרלמנט היא דומה לשיטת הבחירות לנשיאות - לאחר הסיבוב הראשון, אם אף מועמד לא זוכה ליותר מ-50%, עולים לסיבוב השני כל המועמדים שזכו ל-12.5% תמיכה ומעלה. אם אין אף מועמד שהגיע ל-12.5% - עולים שני המועמדים הראשונים. יש לציין כי אם יש פחות מ-25% אחוזי הצבעה, התוצאות לא תקפות.
מועמדים בולטים
מארין לה פן (Marine Le Pen)
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to AG Gimnasium Melle
מפלגה: Front National (החזית הלאומית)
ניסיון פוליטי: חברת הפרלמנט האירופי (2004-), מנהיגת החזית הלאומית (2011-)
גיל: 49
מיקום במפה הפוליטית: ימין קיצוני
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - ימין קיצוני, כלכלה - שמאל קיצוני, נושאי חברה - מרכז-ימין, מדיני - אנטי-התערבות, פרו-רוסיה, האיחוד האירופי - אנטי-אירופאיות
בחירות 2012: 17.9%, מקום 3 בסיבוב הראשון
על המועמדת: מארין לה פן היא כנראה המועמדת המוכרת ביותר מחוץ לצרפת, הן בישראל והן באשר העולם. המטאורית הפוליטית, שירשה את אביה בתפקיד מנהיגת החזית הלאומית ב-2011, מגיעה לרגע השיא בקריירה שלה. אחרי שהשקיעה שנים בניסיון לשנות את תדמית המפלגה, בחירות 2017 הן כנראה הצ'אנס הטוב ביותר של לה פן להגיע לאליזה. הבחירות הללו נערכות על רקע של גל פופוליסטי, גל הגירה, משבר כלכלי, משבר אמון ומועמדים חלשים או בעייתיים. אם לה פן לא תצליח לרשום הישג משמעותי, היא תתקשה לאחוז בכסאה.
אין ספק ששינוי התדמית החיצונית של המפלגה, התהליך שעליו עובדת לה פן כל כך הרבה שנים, סייע לה. ההדחה של אביה, הגזען ומכחיש השואה ז'אן-מארי לה פן מחברות במפלגה, ושינוי עמדותיה של המפלגה בנושאי נישואים חד-מיניים, עונש מוות והפלות, כמו גם מינויו של פלוריאן פיליפו, ההומוסקסואל המוצהר, לתפקיד סגן נשיאת המפלגה, סייעו לחזית הלאומית להתרחב מעבר לקהל הקלאסי שלה, שכלל בעיקר גברים מבוגרים ולבנים מהאזורים הכפריים בצפון ובדרום בצרפת.
כעת, עם תמיכה משמעותית בקרב הצעירים והלהט"בים, יכולה מארין לעלות לסיבוב השני, ואפילו לזכות שם לאחוזי תמיכה נאים, אך נדמה, לפחות כרגע, שהיא אינה יכולה כרגע להיבחר לנשיאות. שינוי התדמית לא שינה את עמדותיהם של רוב הצרפתים כלפי החזית. בתוך תוכה, החזית הלאומית היא עדיין מפלגה גזענית, אנטישמית, שוביניסטית ולהט"בופובית. דבריה של מארין לה פן בשבוע שעבר, על כך שצרפת איננה אחראית לגירוש היהודים משטחה במלחמת העולם השנייה, בניגוד מוחלט להצהרותיהם של הנשיאים שיראק והולנד, רק חיזקו את ההסתייגות ממנה בקהילה היהודית.
האם, כמו טראמפ, מארין תפתיע בגדול, ותיכנס לארמון האליזה באמצע מאי? או שהיא תובס כצפוי בסיבוב השני? ואולי, היא בכלל לא תעלה לסיבוב השני? תהיו בטוחים שבתרחיש כזה, תשמעו מהאחיינית שלה, חברת הפרלמנט בת ה-27 מריון-מרשל לה פן. עם אג'נדה מיליטנטית וקרבה לסב הגזען, מריון תחזיר את המפלגה למה שהייתה עד 2011.
סיסמאות קמפיין: Au Nom Du Peuple (בשם האנשים), Oui La France (כן, צרפת).
הישג: עלייה לסיבוב השני תיחשב להישג, אם כי זה יהיה די צפוי. הישג משמעותי יהיה הפסד בפער של פחות מ-10% או ניצחון מפתיע.
כישלון: אי-עלייה לסיבוב השני או הפסד בפער של יותר מ-30% בסיבוב השני.
צפי: מקום ראשון בסיבוב הראשון, הפסד בפער של כ-15%-20% בסיבוב השני.
עמנואל מקרון (Emmanuel Macron)
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to Ecole Polytechnique Universite Paris
מפלגה: En Marche (קדימה\בתנועה)
ניסיון פוליטי: שר הכלכלה (2014-2016)
גיל: 39
מיקום במפה הפוליטית: מרכז
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - מרכז-שמאל, כלכלה - מרכז, נושאי חברה - שמאל, מדיני - מרכז, אנטי-רוסיה, האיחוד האירופי - פרו-אירופאיות
בחירות 2012: לא התמודד, המפלגה לא הייתה קיימת (הוקמה ב-2016)
על המועמד: עמנואל מקרון הוא ההפתעה הגדולה של הבחירות, וכנראה המטאור הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה הצרפתית. הבנקאי לשעבר בן ה-39, ששימש כיועץ בכיר לנשיא הולנד בין 2012 ל-2014 וכשר הכלכלה של צרפת בין 2014 ל-2016, הפך בתוך כמה חודשים מאלמוני מוחלט לאיש בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להיות הנשיא הבא של צרפת. ללא מפלגה של ממש (מפלגת En Marche הוקמה כבסיס למועמדות של מקרון, אין לה סניפים, פעילים או מערך יום בחירות) וללא מנגנון, החולשה של המועמדים האחרים והכריזמה יוצאת הדופן של מקרון הביאו אותו לעמדת הניצחון הזו. המצע של מקרון והאישיות שלו נראים מנוגדים כמעט לחלוטין לגל הפופוליסטי. ברור שיש מעין פופוליזם במועמדות שלו, בכריזמה שלו ובמסריו העמומים, אך צריך לזכור ולהזכיר שמדובר במועמד מרכז, שמקדם אג'נדה ניאו-ליברלית (שהיא בעייתית בעיניי, אך עדיפה על הפאשיזם של לה פן או הקומוניזם של מלנשון), סוג של שילוב בין טוני בלייר לג'סטין טרודו.
כיצד מועמד שכזה יכול להפוך לנשיא בעידן של לה פן, פאראג', טראמפ, פוטין וארדואן (ואולי אפשר להוסיף לרשימה עוד מישהו)? ניצחון של מקרון עשוי לסמן את תגובת הנגד לגל הפופוליסטי. שנה שתסתיים בניצחון למקרון בצרפת, בתבוסה קשה לימין הקיצוני בגרמניה (ובהולנד) ובהתחזקות של הדמוקרטים בעידן טראמפ עשויה לעצור את הגל הפופוליסטי, לפחות זמנית.
עם עלייתו לגדולה של מקרון, צפו גם הסיפורים והשאלות: החל מאשתו בת ה-63, שהיא גם מורתו לשעבר, וכלה בשמועות שהפיצו הרוסים על כך שהוא מנהל רומן הומוסקסואלי עם מנהל תחנת רדיו. השאלות הרציניות יותר שנשאלו הן האם למקרון יש באמת אג'נדה סדורה, או שהוא מוביל מסרים עמומים מתוך רצון לנצח, ואין לו תכניות של ממש? לזכותו יאמר שהוא פרסם תכניות מקיפות. האם הוא יוכל ליישם אותן? על זה בהמשך.
סיסמאות קמפיין: La France En Marche (צרפת בתנועה), Revolution En Marche (מהפכה בתנועה)
הישג: אך ורק ניצחון בבחירות לנשיאות.
כישלון: הפסד בבחירות יחשב לכישלון. אי-עלייה לסיבוב השני תיחשב לכישלון חרוץ.
צפי: קשה מאוד להעריך, לנוכח הסקרים האחרונים וההתחזקות של מלנשון. יש סיכוי גבוה שמקרון יעלה לסיבוב השני וינצח שם.
פרנסואה פיון (Francois Fillon)
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Marie-Lan Nguyen
מפלגה: Les Republicains (הרפובליקנים)
ניסיון פוליטי: ראש ממשלת צרפת (2007-2012), שר הפיתוח והאנרגיה (2012), שר החינוך (2004-2005), שר העבודה והרווחה (2002-2004), שר הדואר (1995-1997), שר להשכלה גבוהה ומחקר (1993-1995), נשיא המועצה המקומית של מחוז Sarthe (סארת) (1992-1998), נשיא מועצת האזור Pays de la Loire (ארץ הלואר) (1998-2002), חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם אזור הבחירה השני של פריז (2012-)
גיל: 63
מיקום במפה הפוליטית: מרכז-ימין\ימין
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - מרכז-ימין, כלכלה - ימין, נושאי חברה - ימין, מדיני - מרכז-ימין, פרו-רוסיה, האיחוד האירופי - פרו-אירופאיות
בחירות 2012: לא התמודד, סרקוזי התמודד מטעם המפלגה (בגלגולה הקודם) - 27.2% בסיבוב הראשון, מקום שני; 48.4% בסיבוב השני, מקום שני.
על המועמד: פרנסואה פיון נכנס למירוץ בפריימריז כאנדרדוג, והפתיע את כולם כשסיים עם ניצחון גדול, ונבחר כמועמד המרכז-ימין בסיבוב הראשון. באותו רגע, ובשבועות שלאחר מכן, פיון היה הפייבוריט המוחלט לניצחון בבחירות, אבל הוא לא יכל לנוח על זרי הדפנה לזמן ארוך.
חשיפת פרשת השחיתות שבה הוא ומשפחתו היו מעורבים, שבמסגרתה העסיק פיון באופן פיקטיבי את אשתו כעוזרת פרלמנטרית (והיא זכתה למשכורת מהמדינה כעובדת ציבור, למרות שלא עבדה אפילו יום אחד בתפקיד זה) ע"י העיתון Le Canard Enchaine פתחה תיבת פנדורה, ובעקבותיה החלו להיחשף עוד ועוד פרשות הקשורות בשמו. חקירה נפתחה בעניינו, המשטרה כנראה תגיש נגדו ונגד אשתו כתבי אישום, והוא כבר ממש לא הפייבוריט לזכות בבחירות לנשיאות.
ולמרות הכל, פיון ממש לא מחוסל מבחינה פוליטית, יש לו עדיין סיכוי לעלות לסיבוב השני, והוא אפילו התחזק מעט בשבועות האחרונים. הגישה שהוא אימץ לאחר חשיפת הפרשה - תקיפת העיתונות, מערכת המשפט והשמאל (ובמיוחד הנשיא פרנסואה הולנד, אותו האשים פיון ב"המצאת" הפרשה ובהדלפתה באופן מכוון כדי לפגוע בו) - לא פגעה בו, וייתכן שאף סייעה לו למשוך מצביעים מהחזית הלאומית.
לפיון יש כמה אספקטים שיכולים לקרוץ לחלק מהמצביעים. ראשית, הניסיון הרב מאוד שלו בממשלה, כולל בתפקיד ראש הממשלה, התפקיד השני בחשיבותו בצרפת, בו שימש במשך 5 שנים. הניסיון הזה הוא מאוד משמעותי, מכיוון שלאף אחד מהמועמדים האחרים אין רקורד שמתקרב לרקורד של פיון. מקרון, מלנשון והאמון הם שלושת המועמדים היחידים מלבד פיון שכיהנו בממשלה, ושלושתם כיהנו בה למשך תקופה של שנתיים בלבד (מקרון ומלנשון שימשו בתפקיד אחד בלבד, האמון בשני תפקידים). שנית, השמרנות של פיון בענייני דת ומדינה, והקפיטליזם הרדיקלי שלו, מציבים אותו כמועמד כמעט יחיד הן עבור הקתולים האדוקים והן עבור הקפיטליסטים האדוקים (לה פן מציגה, כאמור, עמדות שמאל רדיקלי בכלכלה, ועמדות מרכז\מרכז-ימין מבחינת דת ומדינה).
עדיין, יש סיכוי גבוה שפיון יישאר מחוץ לסיבוב השני, ואף יזכה לפחות מ-20%. אם יעלה לסיבוב השני, הוא יהיה האנדרדוג מול מקרון ומול מלנשון, אך הפייבוריט מול לה פן. ההופעה שלו בבחירות האלו תשפיע על העתיד של המרכז-ימין הצרפתי. אם פיון יפסיד, משמעות הדבר שהמרכז-ימין יהיה באופוזיציה למשך 10 שנים רצופות, התפתחות משמעותית ביותר לנוכח העובדה שהשלטון היה נתון בידי המרכז-ימין למשך 17 שנים רצופות, מ-1995 עד ל-2012. עד כמה ישפיעו פרשיות השחיתות על התוצאה שישיג פיון בבחירות? נדע בעוד שבוע.
יש לציין, דרך אגב, שנשיא בצרפת הוא חסין מהעמדה לדין. כך שעבור פיון, זה או האליזה או בית הכלא.
סיסמאות קמפיין: Le Courage de la Verite (האומץ של האמת), Une Volonte Pour La France (התשוקה לצרפת)
הישג: עלייה לסיבוב השני תהיה הישג מרשים, בהתחשב בפרשת השחיתות. ניצחון שם יהיה מפתיע ביותר, אלא אם כן יתמודד מול לה פן.
כישלון: 16-17% ומטה.
צפי: ככל הנראה לא יעלה לסיבוב השני. צפוי להשיג כ-20%, תוצאה סבירה פלוס, בהתחשב בחשיפת פרשיות השחיתות.
ז'אן-לוק מלנשון (Jean-Luc Melenchon)
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Gerhard Valck
מפלגה: La France Insoumise (צרפת הבלתי-כנועה) - זהו גוש של מפלגות שמאל שתומך במועמדות של מלנשון. למעשה, מלנשון הוא מנהיג מפלגת ה-Parti de Gauche (מפלגת השמאל), שהיא חברה בגוש Front de Gauche (חזית השמאל), גוף שכולל בין השאר גם את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF).ניסיון פוליטי: חבר הפרלמנט האירופי (2009-), שר החינוך (2000-2002), חבר הסנאט הצרפתי מטעם Essone (אסון) (1986-2000, 2004-2010)
גיל: 66
מיקום במפה הפוליטית: שמאל קיצוני
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - שמאל, כלכלה - שמאל רדיקלי, נושאי חברה - שמאל, מדיני - אנטי-התערבות, אנטי-אמריקני, פרו-רוסיה, האיחוד האירופי - אנטי-אירופאיות
בחירות 2012: 11.1%, מקום רביעי בסיבוב הראשון
על המועמד: אם ההצלחה של מקרון היא הפתעה, ההצלחה של מלנשון היא הפתעה אדירה, אם כי יש לה שורשים. לצרפת היסטוריה עשירה במפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות, וגם כיום, כשבעולם המערבי כמעט ולא נותרו מפלגות סוציאליסטיות של ממש, ובוודאי שלא קומוניסטיות, צרפת היא עדיין מדינה שבה יש קהל לא מבוטל שתומך ברעיונות הללו.
המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הייתה כוח חשוב במיוחד בפוליטיקה הצרפתית עד לשנות ה-80. מתקופה זו, היא החלה לאבד מכוחה, וב-2007 זכתה מועמדת המפלגה הקומוניסטית לפחות מ-2% בבחירות לנשיאות. האיחוד של המפלגה הקומוניסטית עם מפלגות נוספות, ובראשן מפלגת השמאל של מלנשון, מפלגה של פורשים מהמפלגה הסוציאליסטית, החייתה את המפלגה, והיא זכתה לתוצאות לא רעות בבחירות האירופאיות ובבחירות לפרלמנט. ההצלחה היחסית של מלנשון בבחירות לנשיאות ב-2012 - 11.1% תמיכה, מקום רביעי - היא הבסיס להצלחתו המרשימה הפעם (אם כי יש לחכות ולראות מה יהיו התוצאות).
הסוציאליסט הרדיקלי (יש שיגידו קומוניסט) פרש מהמפלגה הסוציאליסטית ב-2008, והקים את מפלגת השמאל. שנה לאחר מכן, הוקמה חזית השמאל, ומלנשון נבחר מטעמה לפרלמנט האירופי ב-2009. הוא שימש כמועמדה, כאמור, בבחירות הקודמות לנשיאות. עם מצע רדיקלי, שדומה בחלקים רבים לזה של לה פן והחזית הלאומית, מלנשון מושך אליו צעירים רבים. ממש כמוה, הוא בונה על קואליציה של צעירים (וגם של שמאלנים, שלא כמוה) מהערים הגדולות יחד עם כפריים שנואשו מהמפלגות הגדולות ומהגלובליזציה. מלנשון הוא הגרסה הצרפתית של קורבין ושל סנדרס, ויש שיאמרו שהוא אפילו מאפיל עליהם. למרות הקרבה שלו ללה פן בתחומים רבים, מלנשון מתאר את עצמו כמי שמתעב אותה, ואפילו לא מסוגל לבטא את שמה.
הרטוריקה שלו יוצאת דופן, והוא מצליח למשוך עשרות אלפים לעצרות כמעט בכל יום. האלמנט הביזארי (ויש שיאמרו חדשני) של עצרות אלו הוא גם משהו שסייע למלנשון להתחזק בסקרים - הוא מופיע במקום אחד, ובמקביל, במקום נוסף, או בכמה מקומות נוספים, הוא מופיע בתור הולוגרמה. כלומר, הוא נואם בפריז, והוא נואם במקביל כהולוגרמה גם בליון או במרסיי, נניח.
ההופעה של מלנשון בעימותים הטלוויזיונים היא זו שהקפיצה אותו לעמדה שממנה הוא יכול להדהים ולעלות לסיבוב השני. מלנשון הוא בראש ובראשונה איש שמאל פופוליסטי. האם, בניגוד למה שחשבנו, המגמה של 2017 תהיה ההתחזקות של השמאל הפופוליסטי, ולא של המרכז החדש כמו מקרון? האם אנחנו צפויים לסיבוב שני בין צמד רדיקלים משני צידי המתרס?
סיסמאות קמפיין: L'avenir en Commun (אל העתיד יחדיו)
הישג: כל תוצאה מעל 15% תהיה הישג מרשים; עלייה לסיבוב השני תהיה הישג יוצא דופן; זכייה בנשיאות - בלתי נתפסת.
כישלון: 12-13% ומטה.
צפי: מלנשון ירשום הישג מרשים, אך קשה לראות אותו עולה לסיבוב השני. להערכתי, הוא כנראה יזכה ל-17%-18% תמיכה, הישג מרשים ביותר.
בנואה האמון (Benoit Hamon)
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Marion Germa
מפלגה: Parti Socialiste (המפלגה הסוציאליסטית)ניסיון פוליטי: שר הכלכלה (2012-2014), שר החינוך (2014), חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם המחוז ה-11 של Yvelines (איוולין) (2012, 2014-), חבר הפרלמנט האירופי (2004-2009), דובר המפלגה הסוציאליסטית (2008-2012), יו"ר תנועת הסוציאליסטים הצעירים (1993-1995)
גיל: 50
מיקום במפה הפוליטית: שמאל
מצע: הגירה, יחס למוסלמים, זכויות אדם - שמאל, כלכלה - שמאל, נושאי חברה - שמאל, מדיני - אנטי-רוסיה, האיחוד האירופי - פרו-אירופאיות
בחירות 2012: לא התמודד, הולנד התמודד מטעם המפלגה - 28.6% בסיבוב הראשון, מקום ראשון; 51.6% בסיבוב השני, מקום שני.
על המועמד: האיש שמוביל את מפלגת השלטון לבחירות לנשיאות הוא לא בדיוק מועמד מוצלח. עם אג'נדה שמאלית והרבה אנרגיה, ובעיקר הרבה שנאה למנואל ואלס, האמון הצליח לנצח בפריימריז של הסוציאליסטים, אבל חוסר הכריזמה שלו בולט מאוד. ההופעות שלו בעימותים הטלוויזיונים היו חלשות, ז'אן-לוק מלנשון ועמנואל מקרון לקחו לו את מעט המצביעים שעוד נותרו לו, וכמובן ש-5 השנים המאוד לא פופולריות של שלטון המפלגה הסוציאליסטית לא מסייעות. האמון הוא פוליטיקאי צעיר יחסית, עם ניסיון בממשלה, אבל הקריירה שלו כנראה כבר לא תמריא.
אפשר כבר להיות כמעט בטוחים שהאמון יסיים במקום החמישי, שפל של כל הזמנים עבור המפלגה הסוציאליסטית, ועבור קודמתה ה-SFIO. למעשה, בכל שנות קיומה של המפלגה הסוציאליסטית, ובכל שנות קיומה של קודמתה, ה-SFIO (שהוקמה ב-1905), לא קרה מקרה בו מועמד המפלגה סיים במקום נמוך יותר מהמקום הרביעי בבחירות לנשיאות. כל מה שנותר להאמון הוא לקוות שהתמיכה בו תחצה את ה-10%, ושהוא לא יאלץ להיות חתום גם על התוצאה הנמוכה ביותר בהיסטוריה מבחינת אחוזי תמיכה.
ומה באשר לסוציאליסטים? הם יפנו את משאביהם לבחירות לפרלמנט.
מועמדים נוספים
מלבד 5 המועמדים הנ"ל, יתמודדו בבחירות לנשיאות עוד 6 מועמדים, שהצליחו להשיג 500 חתימות. אף אחד מהמועמדים האלו לא צפוי לזכות ביותר מ-3% תמיכה.
ניקולא דופון-איינון (Nicolas Dupont-Aignan) הוא המועמד של מפלגת Debout la France (עורי צרפת), מייסד המפלגה ומי שעומד בראשה מאז היווסדה ב-2008. דופון-איינון ומפלגתו נמצאים בצד הימני של המפה הפוליטית, וממוקמים בערך בין החזית הלאומית לרפובליקנים. דופון-איינון הוא חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם מחוז הבחירה השמיני של Essonne מאז 1997, וזו הפעם השנייה שבה הוא מתמודד בבחירות לנשיאות. בבחירות ב-2012, הוא סיים במקום השביעי בסיבוב הראשון, וזכה ל-1.8% מהקולות. מלבד דופון-איינן, למפלגת Debout La France יש נציג נוסף בפרלמנט הצרפתי (ובסה"כ 2 מתוך 577).
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved
נתלי ארטו (Nathalie Arthaud) היא המועמדת של מפלגת Lutte Ouvriere (מאבק העובדים) ומי שעומדת בראשה מאז 2007. ארטו משמשת, במקביל לתפקידה כמנהיגת מפלגת Lutte Ouvriere, כמורה לכלכלה בתיכון. Lutte Ouvriere היא מפלגת שמאל רדיקלי קומוניסטית-טרוקיצסטית שהוקמה ב-1956. בעבר זכתה המפלגה לייצוג של 3 חברים בפרלמנט האירופי. עבור ארטו, זו תהיה ההתמודדות השנייה במספר, הראשונה ב-2012. בבחירות 2012, היא סיימה במקום התשיעי בסיבוב הראשון וזכתה ב-0.56% מהקולות.
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved
פיליפ פוטו (Philippe Poutou) הוא המועמד של מפלגת Nouveau Parti Anticapitaliste (המפלגה האנטי-קפיטליסטית החדשה) וממייסדי המפלגה ב-2009. זוהי מפלגת שמאל ניאו-קומוניסטית. פיליפ פוטו עצמו הוא פועל במפעל של חברת הרכבים פורד ומנהיג עובדים. זו הפעם השנייה שפוטו ירוץ לנשיאות. ב-2012 הוא זכה ב-1.15% מהקולות וסיים במקום השמיני בסיבוב הראשון. לאחרונה הוא הרשים בעימות הנשיאותי, והוא עשוי לשפר את התוצאה שלו מ-2012.
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Phototheque Rouge/JMB
ז'אן לאסאל (Jean Lassalle) הוא המועמד של מפלגת Resistons (התנגדו). לאסאל הוא חבר הפרלמנט הצרפתי מטעם מחוז הבחירה הרביעי של המחוז Pyrenees-Atlantiques (הפירנאים האטלנטיים) מאז 2002. עד לאחרונה, הוא היה חבר במפלגת המרכז MoDem (שלא מעמידה מועמד משלה לבחירות לנשיאות ותומכת במקרון), אך פרש והקים את Resistons כדי להתמודד לנשיאות. לאסאל ידוע בעיקר בזכות שביתת הרעב בת 39 הימים שקיים ב-2006 כדי למחות על אובדן מקומות עבודה במחוז הבחירה שאותו הוא מייצג. הוא לא צפוי לזכות ביותר מ-1% מהקולות.
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to Marie-Lan Nguyen
פרנסואה אסלינו (Francois Asselineau) הוא המועמד של מפלגת UPR, Union Populaire Republicaine (האיחוד הרפובליקני העממי), מנהיג המפלגה מאז הקמתה (2007) ומייסדה. זו תהיה הפעם הראשונה שאסלינו יתמודד לנשיאות. UPR היא מפלגת ימין קיצוני, אם כי אסלינו מכנה אותה "לא ימין ולא שמאל". הוא ידוע בעיקר בגלל עמדותיו כנגד האיחוד האירופי, בגלל האנטי-אמריקניות שלו ובגלל אמונתו בתיאוריות קונספירציה שונות. אסלינו לא צפוי לזכות ביותר מ-1% מהקולות.
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to Union Populaire Republicaine
שמינאד הביזארי כבר התמודד פעמיים לנשיאות - ב-1995 זכה ל-0.27% מהקולות וסיים במקום התשיעי, וב-2012 זכה ב-0.25% מהקולות וסיים במקום העשירי.
The photo was taken from wikipedia, all rights reserved to Julien Lemaitre
סיכום
כאמור, 11 מועמדים יתמודדו באופן רשמי על נשיאות צרפת, חלקם ביזאריים. העניין האמיתי לא יתרכז במועמדים השוליים והביזאריים, אלא באותם 5 מועמדים בולטים, ובמיוחד ב-4 שלהם יש סיכוי ממשי לזכות בנשיאות.
כפי שזה נראה כרגע, ייתכנו 6 תרחישים בסיבוב השני:
למרות שכל אחד מהתרחישים הללו הוא אפשרי, ולא ניתן לפסול אף אחד מהם על הסף, עדיין נראה שהתרחיש שבו מארין לה פן ועמנואל מקרון יתמודדו זה מול זה הוא התרחיש הסביר ביותר.
יש לציין כי ב-2012 מלנשון זכה ב-11%, בעוד הסקרים האחרונים הראו שהוא בסביבות 14% - ייתכן שגם הפעם יש הערכת יתר של כוחו.
הסיפור הגדול של הבחירות הללו, לדעתי, הוא ש-3 מתוך 4 המועמדים המובילים מגיעים ממפלגות שהסיכוי שלהם לזכות ברוב, או קרוב לרוב, בפרלמנט, הוא אפסי. שיטת הבחירות האזורית מעניקה יתרון ברור לשתי המפלגות הגדולות - הסוציאליסטים והרפובליקנים - הגם ששתי מפלגות אלו הולכות ונחלשות ומאבדות מכוחן. מכיוון שכל אחד מהשלושה האלו - לה פן, מקרון, מלנשון - מציע שינויים מרחיקי לכת, הם זקוקים לרוב בפרלמנט כדי להעביר אותם. ללא רוב בפרלמנט, כפי שציינתי קודם לכן, היכולת של הנשיא להתעסק בענייני פנים היא כמעט אפסית. ללא הרוב הזה, לא תוכל לה פן להוביל את צרפת למשאל עם על יציאה מגוש היורו או מהאיחוד האירופי, ומלנשון לא יוכל להעביר רפורמה רדיקלית בשיטת הבחירות בצרפת.
מקרון יתקשה לממש את כל האג'נדה שלו, ויש לזכור שהמפלגה שלו היא מפלגה חדשה לחלוטין, בעוד המפלגות של לה פן ומלנשון הן מפלגות קיימות עם כוח מסוים, גם אם הוא לא גדול במיוחד.
עם זאת, היכולת שלו, כמי שנמצא במרכז המפה הפוליטית, להגיע להסכמות הן עם הסוציאליסטים והן עם הרפובליקנים בפרלמנט תהיה גדולה בהרבה מהיכולת של לה פן או של מלנשון להגיע להסכמות כאלו.
הבחירות בצרפת יהיו בחירות שעשויות לסמן את הלך הרוח של הבוחרים ב-2017. עם זאת, הן לא יוכלו לספק לנו תשובה ברורה באשר לעתיד אירופה, לעתיד האיחוד האירופי ולעתיד היחסים של היבשת עם רוסיה וארה"ב. ניצחון של מקרון, למרות כל מגרעותיו של האיש, נראה כרגע כאופציה החיובית היחידה עבור מי שמחפש יציבות כלשהי והתנהלות אחראית ושקולה.
The photo was taken from Wikipedia, all rights reserved to Jybernard
להלן - ממוצע הסקרים: אפור - לה פן, כחול - פיון, צהוב - מקרון, אדום - מלנשון, ורוד - האמון
