בחירות 2015 - הפסד המרכז-שמאל: הסיבות והמסקנות

תוצאות הבחירות הביאו איתן השבוע שחר של יום ישן. הליכוד זכה, שוב, בניצחון סוחף בהובלתו של נתניהו, שירכיב את ממשלתו הרביעית. גוש המרכז-שמאל, בראשות העבודה, הוא הגוש המפסיד שוב. להפסד הזה יש סיבות, יש מסקנות שניתן להסיק, ויש מה לשפר, לקראת הבחירות הבאות.
הסיבות להפסד -
1. ההפחדות של נתניהו: ראש ממשלת ישראל לא נהג השבוע ביותר מדי ממלכתיות, וזה מה שניצח לו את הבחירות. נתניהו שיחק על הפחדים, על הרגשות, על הטראומות של האנשים. במדינת ישראל של 2015, עד כמה שעצוב להודות בכך, השמאל והערבים נתפסים כאויב העם. הסקרים הקשים של סוף השבוע אפשרו לנתניהו לשחק על הרגשות האלו, על הפחדים של הציבור, ובאמצעות קמפיין מבריק, ובליץ תקשורתי, הצליח להעביר לציבור את סכנת ממשלת "השמאל והערבים". החשש, השקרי, שהצליח נתניהו להחדיר אל הציבור - שהשמאל מתכוון להקים ממשלה עם הערבים (מה שלא היה ולא נברא, כי כחלון ולפיד לא היו מצטרפים לעולם לממשלה שכזו והערבים עצמם לא היו מוכנים גם כן למהלך שכזה), והחשש הנוסף, שקרי גם כן, של "נהירה ערבית באוטובוסים של השמאל אל הקלפיות", הבהילו את המצביעים. מצביעי ש"ס והבית היהודי, לצד אנשים שכבר עברו צד, שהיו מוכנים להצביע לכחלון, ליש עתיד ואפילו למחנה הציוני, מרוב אכזבה מנתניהו, חצו שוב את הקווים ברגע האחרון והצילו את הליכוד, או את המדינה מ-"ממשלת השמאל והערבים", כפי שהם ראו זאת. למרכז-שמאל לא היה דבר לעשות אל מול ההפחדות האלו של נתניהו, שהיו הסיבה העיקרית לניצחון הליכוד.
2. ההתנשאות: התופעות של ההתנשאות, שבאה לידי ביטוי לפני הבחירות בדבריהם של גרבוז וסובול, ואחרי הבחירות בדברים שאמרה אלונה קמחי, או בקמפיינים כמו "לא לתת" שצצו בימים האחרונים, הן תופעות פסולות, בזויות ומשפילות. מי שאומר דברים כאלו, מי שמשתמש בשיח שכזה, לא ראוי להיקרא שמאל, ועדיף שלא יציג עצמו עוד ככזה. הכעס והאכזבה על תוצאות הבחירות הם לגיטימיים בהחלט, למרות שיש כמה דוברי ימין שלא רואים זאת כך; אבל אין להפוך זאת לשנאה, לקיטוב ולהתנשאות. הדברים של גרבוז לא ייצגו את המחנה הציוני, ולא את יש עתיד, וגם לא את מרצ שבה גרבוז תומך. הרצוג, לבני, פרץ, יחימוביץ', גלאון, גילאון, מוסי רז ועוד ועוד בכירים בשמאל הישראלי הביעו סלידה עמוקה מכל הדברים הללו, גם מההתנשאות הזו של לפני הבחירות, וגם מזו שלאחר הבחירות. אך ההתנשאות הזו, של אותו קומץ (במקרה הזה, נכון השימוש במילה "קומץ") בתוך המרכז-שמאל הישראלי, סייעה יותר מכל לימין. במעשה אשפות פוליטית, נתניהו, בנט ושאר שותפיהם ניצלו את הדברים הקשים של גרבוז, עיוותו אותם (אמר מנשקי קמעות ומשתטחים על קברים - חמור כשלעצמו - אך לא השתמש בצירוף "מנשקי מזוזות"), והדביקו אותם לשמאל. מנהיגי המחנה הציוני יכלו להתנצל שוב ושוב, לתקוף את גרבוז ולהביע סלידה עמוקה, אבל זה לא עזר. התווית של ההתנשאות כבר הודבקה, ומכאן לא הייתה דרך חזרה. הנסיקה של הימין והליכוד בימים האחרונים הייתה גם בזכות אותה התנשאות. טוב יעשה השמאל הישראלי אם יוקיע מתוכו את אותם מתנשאים. אנחנו לא צריכים את קולותיהם בקלפי, אם כך הם חושבים על הציבור.
3. התדמית: יצחק (בוז'י) הרצוג הוא אדם נחמד. כשרואים אותו, כששומעים אותו מדבר, מתראיין, הוא מצטייר כאדם חביב, נחמד, אוהב אדם. הוא לא נתפס כראש ממשלה. בישראל, רוצים האזרחים בתור ראש ממשלה אדם חזק, כריזמטי, בטוח בעצמו, שאינו הססן, שבעת הצורך לא נוהג בממלכתיות. הרצוג הוא אינו כזה. כשהתרחש עימות בין ראשי המפלגות, סירב להופיע בגלל אי-הופעתו של נתניהו, וכך סייע לחיזוק תדמיתם של לפיד וגלאון כמנהיגים היותר כריזמטיים במרכז-שמאל הישראלי; כשהגיע לנאום בעוטף עזה, מיד לאחר נאום נתניהו בקונגרס, נאם נאום חלש, מתנצל, והיסה את תומכיו באולם שמחאו לו כפיים, במקום ליהנות מאותם מחיאות כפיים; כשזכה להופיע סוף סוף מול נתניהו, בפוזיציה שהייתה בוטה לטובתו של נתניהו, בשבת הקודמת בערוץ 2, הובס הרצוג כששגה בלשונו והבטיח לשמור על "נתניהו מאוחדת". כמובן שהייתה זו תוצאה של עייפות, אחרי קמפיין כ"כ מתיש, אך היא הייתה טעות הרסנית עבור הרצוג. בזמן שנתניהו השיל מעליו כל עכבה של ממלכתיות ותקף ללא רחם את יריביו מן השמאל ובתוך גוש הימין, הרצוג השתדל להישאר ממלכתי. הוא לא תקף את ראש הממשלה בצורה אישית, נגע בלפיד בכפפות של משי (בעוד לפיד היכה בו שוב ושוב בנושאים שונים), לא נגע בכלל במרצ ובגלאון (מסיבות מובנות, כדי לא לגרום להיעלמות המפלגה, אך בצד השני, נתניהו היה מוכן להקריב את יחד של אלי ישי כדי לנצח), וסירב שוב ושוב להודיע שלא יצטרף לממשלת אחדות, כדי שלא יאלץ להפר את הבטחתו במקרה הצורך ולהצטייר כשקרן לאחר הבחירות. לצד הרצוג ניצבה לבני, אישיות אהודה בשמאל הישראלי, ושנואה במיוחד בימין (גם בשל שוביניזם מוסתר). השילוב הזה, של אדם נחמד ותמים בתור ראש המפלגה, לצד אישיות שנואה במיוחד על חלקים גדולים בציבור הישראלי בתור מס' 2, לא יכלה להביא יותר ממה שהצליחה להביא בשלישי האחרון.
4. הארגונים הא-מפלגתיים: מן ההתחלה, ראיתי בפעולתם של ארגונים כמו V15 דבר חיובי, ובוודאי הזדעזתי מההאשמות שהוטחו כנגד ארגון זה ודומיו, כאשר מן העבר השני עמותות הנתמכות ע"י המדינה ("אם תרצו", מועצת יש"ע ואפילו גרעיניים תורניים, לכאורה בלבד - http://sixtyone.co.il/articles/203 מתוך אתר 61 של מכון "מולד") פעלו באופן אקטיבי לשימור שלטון הימין וחיזוקו. אך למעשה, כאשר בוחנים את הדברים מהפרספקטיבה של לאחר הבחירות, פעילותם של ארגונים אלו, טובים וחוקיים בעיניי ככל שיהיו, לא סייעו לניצחון השמאל אלא גרמו לתופעה ההפוכה. הם עוררו את הימין, חיזקו אותו, וגרמו לו לפחד שיאבד את השלטון, מה שגרם לו להתעוררות שהובילה לניצחון הגדול בשלישי. 
5. הפלטפורמה: הבחירה בשם "המחנה הציוני" נעשתה מתוך כוונה נכונה, כדי להראות שהציונות לא שייכת רק לצד הימני של המפה, הצד שלרוב מנכס לעצמו את הציונות שוב ושוב, אך בסופו של דבר, הבחירה בשם הזה הייתה מוטעית לחלוטין. היא אפשרה לליכוד ולבית היהודי לבצע קמפיין קשה מאוד, אכזרי מאוד, שכלל הרבה השמצות, הכפשות ואי-דיוקים (במקרה הטוב) או חצאי אמיתות, כלפי סתיו שפיר למשל, בנושא התקווה (למרות שמדובר בציטוט, ועוד ציטוט מעוות, מתוך עמוד 100 בספר שולי לחלוטין. שפיר עצמה הכחישה את הדברים ואין הקלטה שלה אומרת את הדברים האלו, שגם אם נאמרו, היו לפני מספר שנים ולא בציבור), כלפי מירב מיכאלי (הופצה הקלטה שלה קוראת לא להתגייס לצה"ל מתוך דיון בגלי צה"ל לפני מספר שנים. הדברים נאמרו אך הוצאו מהקונטקסט הכללי כמעט לחלוטין), כלפי יוסי יונה (על דברים שאמר לפני כ-10-15 שנים, וחזר בו מהם כבר ב-2010) וכלפי אנשים נוספים במפלגה. ברגע שהדברים הופצו, לא היה ניתן לעצור את השטף ואת התחושות של חלק גדול מהציבור כלפי "המחנה הציוני", למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של המפלגה לעצור את הגל הזה, כולל הפצת סרטון "מהי ציונות" וסרטון "אז יגידו". גם בבחירות הקודמות היו ברשימת מפלגת העבודה שפיר, מיכאלי, יונה ואחרים, אך אז הדברים שאמרו הנ"ל לא הטרידו במיוחד את הליכוד והבית היהודי, והם כלל לא הואשמו בנושא. בחירת השם, אם כן, יצרה פתח לקמפיין קשה כנגד המפלגה, שלא היה מתרחש לו הייתה נשארת תחת השם "העבודה" (הדבר לא היה מבריח מצביעים שהצביעו למפלגה).
6. השבטיות - בסופו של דבר, התופעה שקיימת בחברה הישראלית כבר מאז 1977 המשיכה להתקיים. השבט הלבן, כפי שהוא מכונה, כלומר מעמד הביניים והמעמד הגבוה, יוצאי מדינות אירופה, המתגוררים באזור המרכז ובאזורים מבוססים נוספים ברחבי המדינה, הצביעו ברובם המוחלט למרכז-שמאל. השבט השני, המעמד הנמוך, יוצאי מדינות ערב ויוצאי חבר העמים, המתגוררים בפריפריה, הצביע ברובו המוחלט לליכוד ולימין. רק ב-1992 וב-1999, בהובלת רבין וברק, הצליחה העבודה לסחוף אחריה את אותו קהל, שנוטה מסורתית לתמוך בליכוד ובש"ס. התדמית של המרכז-שמאל היא תדמית תל-אביבית, מנותקת, עשירה. אז מה אם ברשימת המחנה הציוני הופיעו נציגי כל המגזרים, נציגי כל המעמדות ותושבי הפריפריה. עדיין, המחנה הציוני, או יש עתיד או מרצ למשל, נתפסו כמפלגה אליטיסטית, בעוד הליכוד, שהאיש העומד בראשו הוא אשכנזי שגר באחד היישובים העשירים ביותר בארץ, קיסריה, או הבית היהודי, שבראשו עומד אדם שגר בשכונה לא ענייה במיוחד, בלשון המעטה, ברעננה, נתפסו כמפלגות העם. את השבטיות הזו לא ניתן היה לשבור.

המסקנות: הגיע הזמן למסקנות, כפי שאני רואה אותן. השמאל לא נכשל בגלל שלא היו בו יותר נציגים מן הפריפריה, או חובשי כיפות, או יוצאי חבר העמים; הוא לא נכשל בגלל שהוא לא עשה מספיק למען החלשים; הוא לא נכשל בגלל שהוא לא עשה קמפיין מספיק משמעותי בפריפריה. את כל אלו השמאל עשה גם עשה. היו בו נציגים מכל המגזרים, והוא עשה קמפיין גם בפריפריה, והוא פעל בכנסת שוב ושוב למען החלשים, כמו בחוק הדיור הציבורי של מרצ, כמו בהפסקת ניתוקי המים ביוזמתם של חברי הכנסת שמולי ומיכאלי מהעבודה בכנסת האחרונה, או כמו בהעברתם של מיליוני שקלים לניצולי שואה שביצעה יש עתיד. הדבר הזה הוא הרבה יותר עמוק. החברה הישראלית התנתקה, ברובה, מן השמאל, מן המושג שמאל, מן האג'נדות שלו ומן ההרכב הפרסונלי שלו. על השמאל להתאגד במסגרת אחת, גדולה, של העבודה (או לפחות הצד היותר שמאלי שלה), מרצ, התנועות הירוקות למיניהן, ואישים נוספים שיוכלו להצטרף. זו תהיה מסגרת שתבין ותפנים שאין לה סיכוי להילחם על השלטון בעתיד הקרוב, גם אם יובא גנרל שיהפוך את הקלפים (סקופ: אין גנרל כזה רלוונטי. עד שגנץ יגיע יעברו עוד הרבה שנים, דגן לא במצב בריאותי חיובי במיוחד, דיסקין מיתג עצמו כשמאל ו"שרף" את עצמו, אשכנזי מסובך בפרשת הרפז, וברק כבר לא ישוב וטוב שכך). זו תהיה תנועה גדולה, מפלגה גדולה, שלא תיאלץ להילחם על מקומה בכנסת בכל בחירות (כמו שמרצ נאלצת לעשות בכל בחירות) ושלא תשבור כל הזמן ימינה כדי להביא קולות. היא תתנגד לפסילות של ח"כים ומועמדים, גם אם הם אנשים שמתנהגים בצורה מבחילה כמו זועבי או מרזל. היא תהיה סוציאל-דמוקרטית, בלי מלבינים ניאו-קפיטליסטיים כמו טרכטנברג, והיא לא תהיה עלה תאנה בממשלת ימין כדי להיות שותפה למדיניות המנוגדת למה שמצביעיה מאמינים בו. היא תציג קו חילוני אמיתי, ולא תקרוץ לחרדים כדי להקים איתם ממשלה לאחר הבחירות, אלא תוביל קו שיהיה גם סוציאלי, גם דמוקרטי וגם בלתי-מתפשר בנושאים אזרחיים ובנושאי דת ומדינה, למען חופש דת. מפלגה שכזו תוכל להיות בעיקר קיימת, גדולה, נלחמת, לא מתנצלת (בתור אנטיתזה של הבית היהודי), והיא תעבור תהליך ארוך של חיבור לעם, תהליך שיוכל להיות מושלם ולהחזיר את השמאל לשלטון בעוד שנים רבות. במרכז, כאשר מפלגה כמו יש עתיד תיפרד מסמניה השמאליים, ותצרף אליה אנשים עם גוון יותר ימני, יותר "עממי" ופחות "אליטיסטי", כמו כחלון למשל, יהיה ניתן להחליף את שלטון הליכוד. ואז, ייתכן ומפלגת השמאל תוכל להיות שותפה בממשלה ולקדם חלק מהאג'נדות שלה. בינתיים, האתגר הגדול ביותר של השמאל הוא להכיל את התבוסה, ולהפנים את שינוי כללי המשחק, כדי ליצור את הגוף שממנו יחל התהליך הארוך בחזרה אל השלטון.

בחירות 2015 - סיכום אישי

זהו זה, עוד קצת יותר מ-60 שעות ייפתחו הקלפיות ברחבי הארץ, ו-5,881,696 בעלי זכות בחירה יוכלו להצביע עד השעה 22:00, עת יפורסמו המדגמים בערוצי הטלוויזיה. זה יהיה גם האות לפתיחתו של המשחק הפוליטי החדש.

תמו להם שלושה חודשים של מערכת בחירות. בשלושת החודשים האחרונים שמענו בעיקר הכפשות, נאצות, הסתה, לכלוך, הבטחות סרק, לקיחת קרדיטים על הדברים הטובים והאשמות הדדיות על הדברים הרעים. בקיצור, דיון אמיתי על הנושאים החשובים באמת - לא היה כאן.

התמונה - קמפיין לעידוד ההצבעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה

אז עכשיו, ממש קצת לפני שאתם הולכים להצביע, תחשבו קצת על הנושאים החשובים לנו באמת. תזכרו שב-6 השנים האחרונות עלו מחירי הדיור ביותר מ-80%. שרק לפני כמה חודשים, ממש בקיץ האחרון, הייתה כאן מלחמה עקובה מדם, שנמשכה 50 ימים שבהם מיליוני אזרחים ישראליים ישבו במקלטים, ושהביאה למותם של 72 אזרחים וחיילים, ושל מאות פלסטינים, שכן, גם חלק מתוכם, אפילו קטן, היו אנשים באמת חפים מפשע. תזכרו איך בשנים האחרונות הפכה מדינת ישראל למקום שבו הסתה היא שם המשחק, מכלל הכיוונים. הקיץ האחרון, באותו קיץ ארור של מלחמה, היה גם קיץ שבו נעשתה דה-לגיטימציה לאלפי אנשים שהעזו לחשוב אחרת ממה שהמיינסטרים ציפה מהם. רק בחודשיים האחרונים, מתחת לרדאר ולעין הציבורית, הוכו קשות שני צעירים דרוזים, ששירתו בצה"ל ביחידות מובחרות, רק בגלל שהעזו לדבר בערבית (http://news.walla.co.il/item/2827238; http://www.haaretz.co.il/news/local/1.2546990).

אני רוצה להאמין, ואני מקווה שעוד רבים מאמינים כמוני, שיכולה להיות כאן מדינה טובה יותר, שמחירי הדירות והשכירות הכל-כך גבוהים הם לא גזירת גורל, ושהם יכולים לרדת; שהמצב הקשה של הרפואה הציבורית, שהולכת וקורסת לתוך עצמה, הוא מצב הפיך, שניתן לשנות רק אם ירצו; שהשחיתות וחוסר השקיפות לא יימשכו לעולם; שאפשר, בכל זאת, לעשות יותר ממה שנעשה כדי למנוע מלחמות כ"כ כואבות, עם כל כך הרבה שפיכות דמים, בכל שנתיים; שכשאני, או אדם אחר לצורך העניין, כותב את דעתי בפייסבוק, אני לא צריך "לזכות" למטר כבד של קללות וגידופים; ושרגישות חברתית לא תהיה מילת גנאי, אלא מה שינחה את אלו שמובילים את המדינה שלנו.

לא איבדתי את התקווה, ואני רוצה להאמין שגם אתם לא. לא איבדתי את התקווה שהמדינה שלנו יכולה להיות טובה יותר וצודקת יותר. שנושאים כמו איכות סביבה, בריאות, דיור ציבורי ותחבורה ציבורית יהיו בראש סדר העדיפויות של המדינה ולא בסופו; שיהיה כאן יותר בטוח, יותר שקט ויותר סובלני. שהפגנה, גם בזמן מלחמה, תהיה משהו שאנשים גאים ללכת אליו אם הם מאמינים במטרה שלו, ולא משהו שאנשים מפחדים ללכת אליו בגלל איומים והסתה. שנהיה מוטרדים מזה שאלפי אנשים מפוטרים בגלל חזירות, ולא נקבל את זה בשיוויון נפש. שיהיה כאן יותר חופש דת, לא כדי לפגוע בדת, אלא להפך.

ביום שלישי, תצאו החוצה מהבית, ואל תקבלו את המצב כמובן מאליו. תאמינו שאפשר לשנות, ושהכוח שלכם, שלנו, הוא הכוח לעשות כאן טוב יותר. ואני אסיים עם שיר שמבטא בדיוק את התקווה והאמונה שאפשר אחרת. בשבוע הבא טור חדש עם ניתוח של התוצאות. שבוע טוב שיהיה, ולכו להצביע. 

בחירות 2015 - איך תראה הכנסת ה-20?

השבוע בבלוג אנתח את פניה של הכנסת ה-20, כפי שהיא צפויה להיראות על פי הסקרים הנוכחיים. אחר כך גם סקרים והערות לקראת השבוע האחרון של מערכת הבחירות. בעוד כמה ימים, טור חדש שלי שיסכם את כל מערכת הבחירות ויהיה בעיקר טור סיכום אישי.
הפרופיל המסתמן של הכנסת העשרים - לפני שנתיים, נבחרה כנסת יוצאת דופן. בעקבות בחירות 2013 49 ח"כים חדשים נכנסו לכנסת, ו-27 נשים (מספר שיא). היה נדמה שהמחאה החברתית של 2011 לא הובילה לשום שינוי, ולא תגרום לשינוי פוליטי של ממש בישראל. אולם, בניגוד לכל התחזיות והסקרים, תוצאות הבחירות של 2013 הצביעו על כך שהציבור הישראלי מאס בפוליטיקה הישנה ובחר בשינוי. התחלופה של חברי הכנסת בין הכנסת ה-18 ל-19 הייתה מהגדולות ביותר בתולדות מדינת ישראל. כעת, שבוע לפני הבחירות, זה הזמן לבדוק כיצד תראה הכנסת העשרים על פי תוצאות הסקרים האחרונים. על פי תוצאות הסקרים, כך תראה הכנסת הבאה:

• לכנסת הקרובה צפויים להיכנס 36 ח"כים חדשים ו-4 ח"כים חוזרים (שכיהנו בעבר בכנסת), לעומת 49 ח"כים חדשים, כאמור, בכנסת הקודמת, ו-7 ח"כים חוזרים. הסיבה העיקרית לכך שלכנסת הקודמת נכנסו 49 חברי כנסת חדשים הייתה בעיקר עקב הצלחתה של מפלגת יש עתיד, שכל מועמדיה לא כיהנו בעבר בכנסת. ברוב הרשימות יש ייצוג משמעותי לשמות חדשים במקומות ריאליים, מלבד המפלגות החרדיות. במידה ומפלגת כולנו של משה כחלון תצליח מעל למצופה בבחירות, מספר הח"כים החדשים צפוי לעלות.
• כרגע, מסתמן כי מספר הנשים בכנסת ה-20 יהיה שווה למספר הנשים בכנסת הנוכחית - 27. ברשימת הליכוד ישנן 4 נשים ב-25 המקומות הראשונים, במחנה הציוני - 9 נשים ב-25 הראשונים, ביש עתיד - 5 ב-15 הראשונים, ובכולנו - 4 נשים ב-10 הראשונים. גם הייצוג הנשי במפלגות הערביות צפוי לעלות עקב שיבוצה של עאידה תומא-סלימאן כמועמדת השנייה מטעם חד"ש ברשימה המשותפת.
• מספר הגנרלים (בעלי דרגת אלוף\רב אלוף) יישאר ככל הנראה 4, בעוד השב"כ יאבד נציג אחד (ישראל חסון, שכבר פרש מהכנסת לטובת ניהול רשות העתיקות) וייוצג בכנסת הקרובה ע"י יעקב פרי מיש עתיד. בכנסת האחרונה כיהנו 4 נציבי משטרה בדימוס (אהרונוביץ', צור, מזרחי ומיקי לוי), ובכנסת הקרובה יכהן ככל הנראה רק ניצב אחד לשעבר - מיקי לוי שממוקם במקום ה-11 ביש עתיד.
• בכנסת העשרים צפויים לכהן כ-15 חברי כנסת בעלי תואר דוקטור, שמתוכם 2 פרופסורים המשובצים ברשימת המחנה הציוני (יוסי יונה ומנואל טרכטנברג).
• הייצוג של לא-יהודים יגדל במעט, כאשר מסתמן כי מטעם המפלגות הציוניות יכהנו כ-2 או 3 ח"כים ערבים (זוהיר בהלול מהמחנה הציוני, עיסאווי פריג' ממרצ וייתכן שגם איוב קרא, הממוקם במקום ה-24 הגבולי בליכוד, יחזור לכהן בכנסת). ברשימה המשותפת 13 המקומות הראשונים הם ריאליים כרגע, כאשר 12 מתוך 13 המועמדים הראשונים הם לא-יהודים (דב חנין, הממוקם במקום ה-8, הוא היהודי היחיד במקום הריאלי).
• מספר הח"כים הדתיים יעמוד, לפי הסקרים, על 39 (לעומת 40 כעת), ומתוכם כ-10 יכהנו מטעם המפלגות הלא-דתיות (הליכוד, יש עתיד, המחנה הציוני).

לקראת השבוע האחרון של מערכת הבחירות - השבוע צפוי להיות רווי באירועים, והמועמדים יעברו ממקום למקום, בכל רחבי הארץ, כדי להפגין נוכחות וכדי לנסות ולשכנע את המתלבטים האחרונים. הליכוד צפוי לערוך השבוע קמפיין "גוועאלד", שיזהיר מפני הפסד אפשרי של הליכוד בבחירות, ומטרתו תהיה להעביר מצביעי ימין מן הבית היהודי, ישראל ביתנו, יחד וגם מכולנו של כחלון, אל הליכוד. נתניהו צפוי לסייר בגוש עציון ובמקומות נוספים ביהודה ושומרון השבוע, כדי לנסות ולהעמיק את אחיזת הליכוד באזורים אלו, על חשבון הבית היהודי. נפתלי בנט והבית היהודי, שבמשך חודשים היה נראה שהם בדרך להישג מאוד משמעותי בבחירות הללו, עשויים לסיים את מערכת הבחירות הזו בהיחלשות לעומת הבחירות הקודמות. המטרה של בנט בשבוע האחרון של הבחירות תהיה לבלום מעבר קולות לליכוד ולנסות לשכנע צעירים המתלבטים בינו לבין כחלון ולפיד. במקביל, המחנה הציוני יגביר את המאמצים בשטח, יקיים כנסים ברחבי הארץ, כולל כנס במגזר הדרוזי, וינסה להעביר שוב ושוב את המסר - "רק הרצוג יכול לנצח את ביבי", בסגנון קמפיין קדימה ב-2009, בתקווה להצלחה דומה. המטרה של המחנה הציוני היא לפתוח פער של לפחות 3-4 מנדטים מן הליכוד, ועל מנת להשיג מטרה זו, ינסו שם "לאכול" את המפלגות האחרות בגוש שלהם, בלי לתקוף אותן אישית כדי לא לפתוח חזיתות נוספות ולא להחליש אותן יתר על המידה. בנוסף, יימשך הקמפיין נגד ביבי, ויועברו מסרים רבים (כמו סרטון המנהרות, שלמעשה חיזק את מעמדו של בנט) שמטרתם היא לגרום למעבר קולות מן הליכוד לבנט, לפיד וכחלון.

יש עתיד, שנמצאת במומנטום נהדר בשטח, תמשיך בפעילות השבוע, בעיקר בקרב המתלבטים, ותמשיך לקרוץ למרכז-ימין ולימין הרך. בשלב הזה של מערכת הבחירות, לפני שנתיים, יש עתיד הייתה עם כ-10 מנדטים. ההתייצבות שלה על 12-13 בסקרים האחרונים מהווה עבורה קרש קפיצה אל עבר 15, 16, 17 ואולי אף יותר, מנדטים. כחלון ינסה להסיט את הדיון לכלכלי-חברתי, ולנגוס בליכוד ובלפיד, ואילו מרצ תנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות התאכזבותם של מצביעי השמאל מסירובה של הרשימה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, כדי להעביר מצביעי שמאל רדיקלי ומצביעים ערבים אל מרצ. סקר "הארץ האחרון שנערך הצביע על כך ש-40% ממצביעי הרשימה המשותפת שוקלים להצביע למרצ, וכמובן שהדבר הזה יעמוד לפניהם של ראשי מרצ בשבוע האחרון של מערכת הבחירות. השבוע כל מועמדי המפלגה יתגייסו ויופיעו בכנסים ובחוגי בית ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים, בסיס הכוח העיקרי של מרצ, שם יש חשש ממשי לזליגת קולות אל המחנה הציוני. ברשימה המשותפת ינסו לאחות את הקרעים שנוצרו לאחר משבר הסכם העודפים, ולנסות ולשנע כמה שיותר בוחרים אל הקלפי במגזר הערבי. צפו לעוד התפתחויות בגזרת מרצ-הרשימה המשותפת - יש שם התחממות ומתקפות הדדיות, ולדעתי, הם רק ילכו ויחריפו השבוע.

סקרים - זהו השבוע האחרון שבו יהיה ניתן לפרסם סקרים. סקרי יום שישי יהיו הסקרים האחרונים, ולאחר מכן, ב-72 השעות שיוותרו עד יום הבחירות, יערכו סקרים, לצרכים פנימיים בלבד, ויהיה אסור לפרסם את תוצאותיהם. מגמת הירידה של הליכוד בסקרים נבלמה השבוע לאחר הנאום בקונגרס, אך עדיין הליכוד לא הצליח ליצור מומנטום משמעותי. תוצאות הסקרים של השבוע מצביעות על, פחות או יותר, אותו מצב שוב ושוב: שיוויון, עם יתרון קל למחנה הציוני. יש עתיד הולכת ומתחזקת, ומרוויחה יותר ויותר קולות מן הימין. הבית היהודי לא מצליח להתרומם, והרשימה המשותפת נותרת על אותו מספר מנדטים, פחות או יותר. מתפתח כאן קרב, שהוא לא פחות מעניין מהקרב על מי תהיה המפלגה הראשונה - מי תהיה המפלגה השלישית? זהו קרב תלת-ראשי, בין יש עתיד, הרשימה המשותפת והבית היהודי. מרצ רשמה השבוע התחזקות קלה, בעוד אלי ישי ומפלגת יחד, שהיה נראה שהיא פורצת קדימה רק לפני כשבוע, שוב חוזרת להסתובב סביב אחוז החסימה. 

אני אחזור בעוד כמה ימים עם טור אישי לסיום ולסיכום מערכת הבחירות, ועם התוצאות של הסקרים האחרונים שיפורסמו. ובינתיים - כתבה מאוד מעניינת, חשובה ובעיקר מטרידה שפורסמה הבוקר ב-The Marker. 

http://www.themarker.com/career/1.2583622

בחירות 2015 - תשדירי התעמולה והנסיקה של לפיד

השבוע בבלוג אני אעסוק בתשדירי התעמולה הגדולים בהיסטוריה של הבחירות בישראל, לרגל פתיחת שידורי התעמולה השבוע ביום ג'. אחר כך ארחיב בנושא הנסיקה של לפיד ויש עתיד בסקרים בשבועות האחרונים אל מול הירידה של הליכוד והדשדוש של המחנה הציוני. 
דירוג תשדירי התעמולה ההיסטוריים -

10. המפד"ל קוראת לך, המפד"ל 1984: התשדיר הזכור של המפד"ל ממערכת הבחירות של 1984. אמנם זה נגמר ב-4 מנדטים בלבד, אבל התשדיר הפך לקאלט.

https://www.youtube.com/watch?v=h3IV7fWGfKI

9. ישראל חזקה עם פרס, העבודה 1996: אותו מקצב ואותה מנגינה של תשדיר הבחירות המנצח מ-1992, אבל גם התשדיר הזה לא עזר לפרס, שהפסיד לנתניהו בפער של כ-30,000 קולות בלבד (בבחירות ישירות), בעיקר בגלל קמפיין מנומנם, רצף פיגועים וקמפיין נכון של הליכוד מנגד.

בדקות 2:25-4:58 בסרטון הבא.

https://www.youtube.com/watch?v=Q_eUanSAzMI

8. מאמינים בך מצנע, העבודה 2003: עוד תשדיר זכור מקמפיין לא מוצלח. האלוף במיל' וראש עיריית חיפה דאז זכה בראשות העבודה והסתמן כהבטחה החדשה של המפלגה אבל נחל תבוסה קשה בבחירות עם 19 מנדטים בלבד. טוב, לפחות נזכור את הג'ינגל.

https://www.youtube.com/watch?v=Mm9i-xoiSAI

7. טועה, טעות, טעינו, המערך 1984 - התשדיר של המערך מבחירות 1984 בכיכובם של חברי הגשש החיוור, שהוצגו כמאוכזבי ליכוד. מנגד, שלף הליכוד את השחקן והמנחה ספי ריבלין ז"ל, ואת הילדה ליסה פרץ מקרית שמונה (שלימים הפכה לעורכת מוסף "גלריה" של עיתון הארץ). תוצאות הבחירות האלו הניבו ניצחון למערך, אבל תיקו גושי כפה הקמת ממשלת אחדות לאומית ורוטציה.
https://www.youtube.com/watch?v=BTzh0pcD1zo

6. זה או ציפי או ביבי, קדימה 2009 - ג'ינגל אין בתשדיר הזה, אבל זהו אחד התשדירים המוצלחים ביותר אי פעם. הקמפיינר ראובן אדלר, היום במחנה הציוני, הגה את הסיסמה המוצלחת "או ציפי או ביבי", שהובילה למעבר מאסיבי של קולות מן העבודה ומרצ (שהתרסקו כמעט לחלוטין) ומן המפלגות הירוקות שהיו על סף אחוז החסימה, אל קדימה שהצליחה לעקוף את הליכוד בליל הבחירות. ממשלה לא יצאה מזה, לצערה של לבני.
https://www.youtube.com/watch?v=WUR6LMgcQLM

5. הליכוד זה נכון, הליכוד 1992 - מערכת הבחירות ב-1992 הסתיימה בתבוסה לליכוד, אבל הג'ינגל ההיסטורי הזה מלווה את המפלגה עד היום. 
https://www.youtube.com/watch?v=cS-z4IYSrKQ
4. עושים שלום בטוח, הליכוד 1996 - הקמפיין עם הסיסמה המבטיחה מבחירות 1996 היה אחד מהגורמים שהביאו לנתניהו את הניצחון. בניגוד למערכת הבחירות הנוכחית, נתניהו של אז פנה למרכז, הבטיח ליישם את הסכמי אוסלו ולהמשיך בתהליך השלום בצורה בטוחה יותר. במקביל, הקמפיין של "פרס יחלק את ירושלים", ופיגועי הטרור של מרץ 1996, גרמו לנדידה של קולות מתלבטים בעלי עמדות מרכז מפרס לנתניהו, מה שהכריע את הבחירות לטובתו.
https://www.youtube.com/watch?v=61vSrAadkrg
3. רק שרון יביא שלום, הליכוד 2001 - עוד קמפיין מוצלח של "פורום החווה" בהובלת הקמפיינרים ראובן אדלר ואייל ארד. אריק שרון, שהיה אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר על הציבור, וזוהה עם הכישלון של מלחמת לבנון הראשונה, עבר שינוי תדמית על ידי הקמפיינרים. שיאו של שינוי התדמית היה בתשדירי הבחירות של 2001, שהציגו אותו בתור סבא חביב, אדם חם ומשפחתי ומנהיג שיוכל להוביל לשלום (אחרי שבמשך שנים היה שנוא השמאל). אל מול ברק, שכהונתו בת השנתיים הסתיימה במפח נפש, זה הספיק לניצחון סוחף בבחירות האישיות, ואחר כך לעוד ניצחון סוחף בבחירות 2003 מול מצנע. והנה הג'ינגל, לצערי בלי התשדיר שלא ניתן היה למצוא.
https://www.youtube.com/watch?v=0Ow9mPzvNj8
2. ממשלה עם מרצ, מרצ 1992 - לפני הבחירות ב-1992 החליטו שלוש מפלגות שמאל קטנות, רצ, מפ"ם ושינוי (שהייתה יותר מפלגת מרכז), להתאחד למפלגה אחת. שלוש מפלגות שייצגו בעיקר ציבור קטן, אנשי הקיבוצים ופעילי שמאל שקצו במערך המיושן, אבל לעולם לא הפכו למשמעותיות בשיח הפוליטי הישראלי. בראש המפלגה החדשה הזו לא עמדו אנשים כריזמטיים במיוחד, כמו שריד, אלוני, רובינשטיין וצבן, אבל העובדה שהוקמה מפלגה חדשה, ששמה על סדר היום את הנושאים של הפרדת דת ממדינה, ניקיון משחיתות וצדק חברתי, הובילה לסחף של צעירים למפלגה ולהישג נהדר של 12 מנדטים בבחירות (עלייה של 2 מנדטים מה-10 שזכו בהן שלוש המפלגות יחדיו ב-88'), הישג שמעולם לא שוחזר. הקמפיין היה כל כך מוצלח בעיקר בגלל התשדיר הזה, תשדיר שסימל שינוי ואווירה צעירה.
הנה התשדיר המיתולוגי, בכיכובה של עינת ארליך.
https://www.youtube.com/watch?v=MjS1w82qEMU
1. ישראל מחכה לרבין, העבודה 1992 - השמאל הציוני, מרצ והעבודה על גלגוליהן השונים, לא הצליח מאז 1977 לשבור את התדמית האליטיסטית והמיושנת, את מעגל התומכים הקבוע, את הריחוק בינן לבין הציבור הרחב. מערכת הבחירות של 1992 הייתה יוצאת מן הכלל ויוצאת דופן בהתייחס לקביעה הזו. מרצ והעבודה נפטרו מהתדמית המיושנת של המפלגות שלהן (רצ, המערך), יצרו גוף פוליטי חדש עם שם חדש, וסחפו אחריהן את הקהל שאף פעם לא היה אצלן וגם לא חזר אליהן אחרי הבחירות האלו. זה היה הקהל של עיירות הפיתוח, של הצעירים שמאסו בשלטון ובשחיתות, של העולים החדשים שלא יכלו להכיל את העול של הממסד. המערך, שהפך לשנוא השכבות החלשות, וייצג את השכבות הגבוהות ואת תושבי הערים המפותחות, החליף את פרס שכשל שוב ושוב מול הליכוד, בגנרל בדימוס וראש הממשלה לשעבר רבין. הוא שינה את שמו, שינה תדמית, ובצירוף של אכזבה מהשלטון המתמשך של הליכוד ושותפיו הטבעיים, ואישיות ביטחונית עם תדמית נקייה וראויה בעיני הציבור כמו רבין, הצליחה העבודה לכבוש את השלטון, תוך כדי שהיא סוחפת אחריה את מעוזי הליכוד. התשדיר האלמותי של העבודה ממערכת הבחירות הזו, ישראל מחכה לרבין, סימן יותר מכל את הקו שהוביל אותה אל השלטון, הקו שהדגיש את מנהיגותו של רבין ואת האווירה החדשה שהביאה איתה המפלגה. הנה התשדיר:

סקרים - התופעה הבולטת ביותר בסקרים האחרונים היא הנסיקה של יש עתיד. המפלגה שהתחילה את הבחירות כסוס מת, שכולם כבר הספידו, שהגיעה כבר ל-7 מנדטים, מגיעה ל-12-13 מנדטים, מספרים שהיא לא ראתה אפילו בשבוע האחרון של מערכת הבחירות הקודמת. אז נכון שהפעם לא צפוי להתרחש אותו באזז שקרה בפעם שעברה בימים האחרונים של מערכת הבחירות סביב יש עתיד, אבל המקום שבו היא נמצאת כרגע מציב אותה בנקודת זינוק מצוינת לקראת ה-17.3. מפלגת המחנה הציוני מתחילה לחוש יותר ויותר מאוימת על ידי יש עתיד, למרות שעדיין, ההתחזקות של יש עתיד לא מובילה להיחלשות ממשית של המחנה הציוני. מי שנחלש כרגע הוא בעיקר הליכוד, והקולות כנראה עוברים לכיוון המרכז, לכולנו של כחלון וללפיד. העובדה שנתניהו פונה שוב ושוב רק לציבור הימני הקשה, ולא פונה למרכז כמו שעשה במערכות בחירות קודמות, לצד הדו"חות הקשים של המבקר על נתניהו, הובילו לכך שמצביעי הימין הרך והמרכז שתכננו להצביע ליכוד הפכו למתלבטים, ונוטים כעת לכיוון מפלגות המרכז, או כמו שאוהבים לכנות אותן בליכוד, מפלגות "האווירה". הליכוד יקווה להחזיר השבוע את הקולות בעקבות הנאום בקונגרס האמריקני של נתניהו. המחנה הציוני בראש בסקרי השבוע האחרון עם כ-23-24 מנדטים, הליכוד עם 22-23, הבית היהודי עדיין לא מצליח להתאושש משמעותית ונשאר על 12-13, יש עתיד והרשימה המשותפת גם כן עם אותם מספרים, כחלון מתחזק מעט ל-8-9, ובשאר המפלגות המצב די סטטי.
בשבוע הבא טור חדש, עם המסקנות מהשבוע הראשון של תשדירי התעמולה, מנאום נתניהו בקונגרס ומתמונת המצב של מערכת הבחירות שהולכת ומתקרבת לשיאה.

בחירות 2015 - ש"ס, הרשימה המשותפת ומזרחיות שמאלנית-רדיקלית

מבין כל ההתרחשויות בבחירות האלו, צדה את עיני התופעה שהולכת וצוברת תאוצה, תופעה של הצבעת מחאה של פעילים מזרחיים עבור ש"ס. יש לא מעט כאלו שיצביעו לרשימה המשותפת או לכולנו של כחלון, ובלבד שלא יצביעו עבור העבודה או מרצ, השמאל הציוני המיושן, שמייצג בעיני אותם אנשים את האשכנזיות וההתנשאות.
נשגב מבינתי כיצד אנשים כ"כ מבריקים ובעלי מודעות חברתית ואזרחית, יכולים לבחור במפלגה כמו ש"ס. האם זו לא אותה מפלגה שהדירה וממשיכה להדיר במשך שנים ציבורים שלמים בחברה הישראלית מרשימתה? נשים, רוסים, ערבים, חילונים, דתיים-לאומיים וגם סתם אשכנזים לא הופיעו לעולם ברשימת המפלגה הזו, וגם לעולם כנראה לא יופיעו. האין זו אותה מפלגה שמייצגת קו דתי קיצוני, שמטרתה לייסד שלטון מדינת הלכה במדינת ישראל, שבמשך שנים חברה שוב ושוב לימין?
אותה מפלגה שהאדם הקודם שעמד בראשה עסק במשך כל שנותיו במשרד הפנים במלחמת חורמה במסתננים במקום לטפל בבעיות הקשות של המדינה, וזה שעומד בראשה כעת עסק במשך כל שנותיו בתור שר בלקיחת שוחד ובהנאה ממנעמי השלטון?
אי אפשר להעמיד פנים ולומר שאין קיפוח כלפי מזרחים, ושיש שיוויון בין מזרחים לאשכנזים באקדמיה ובצמתי הכוח של המדינה. הממסד של קום המדינה הפלה את המזרחים ויצר אי-שיוויון ופערים שלא נסגרו עד היום, אך אחת מהמנציחות הגדולות ביותר של המצב הזה היא ש"ס. אותה מפלגה קמה בקול תרועה רמה כמייצגת האותנטית של המזרחים, אך במשך השנים בעיקר דאגה לציבור החרדי-מזרחי בלבד, הייתה זו שעודדה את השינוי שעבר על החברה היהודית-מזרחית, מחברה מסורתית אך פתוחה ומכילה, לחברה שהפכה לתואמת של החברה האשכנזית החרדית, כולל באימוץ הלבוש. הפערים החברתיים ואי-השיוויון עדיין קיימים, ובוודאי שישנה אפליה, אך הדרך לשינוי נעוצה קודם בכל בהשקעה בפריפריה ובתיקון של אי-השיוויון בחינוך. ש"ס הייתה המתחזקת הגדולה ביותר של אי-השיוויון הזה, בכך שבמשך שנים תמכה ותפעלה, ועודנה מתפעלת, רשת חינוך פרטית משלה, רשת חינוך חרדית שהתלמידים הלומדים בה לא זוכים ללמוד לימודי ליבה. ש"ס היא המפלגה שמנציחה את הקיפוח ואת האפליה, המפלגה שגורמת לכך שדורות שלמים של אזרחים לא מקבלים חינוך שווה לשאר האזרחים במדינה, ובכך לא זוכים להגיע למעמד השווה בו הם צריכים וחייבים להיות. בראשות המפלגה הזו עומד אדם שהוא לא רק עבריין מורשע, אלא גם אדם שאמנם מתיימר לייצג את העניים והחלשים ("השקופים"), אך במקביל לובש את מיטב החליפות היקרות בשוק של ארמאני וגוצ'י. לא מש"ס, המפלגה שמדירה נשים ומנציחה אפליה, תצא הבשורה המזרחית.
ומה בנוגע לרשימה המשותפת? יש ברשימה הזו איזושהי בשורה חדשה, והאדם שעומד בראשה, איימן עודה, הוא ראוי, רהוט ומרשים. עם זאת, אל לנו לשכוח שחד"ש היא רק אחת מהמפלגות המרכיבות את הרשימה הזו. ברשימה הזו נמצאות גם בל"ד ורע"ם, מפלגה אחת היא מפלגה לאומנית פאן-ערבית, בסגנון הבעת' הסורית של משפחת אסד, ואחת היא מפלגה דתית פנאטית, שבה חברים ביגמיסטים ומדירי נשים. אלו שתי מפלגות שהתייצבו שוב ושוב לצד המפלגות החרדיות בהצבעתן כנגד חוקים כמו חוק הגיור וחוקים חילוניים נוספים, שהיו עקביות בעמדתן כנגד הקהילה הלהט"בית. גם המפלגה הזו היא לא אבירת הייצוג. ב-15 המקומות הראשונים יש רק שתי נשים ויהודי אחד, שזה ייצוג מביש בהחלט לכל הדעות. גם מן הרשימה המשותפת, על אף שיש בה בשורה חדשה, לא תצא הבשורה המזרחית.
יש צורך בתיקון עוולות שנעשו וממשיכות להיעשות כלפי המזרחים. התיקון הזה לא יוכל להיעשות דרך תמיכה במפלגות דתיות המנציחות קיפוח, שדואגות לאינטרסים של ציבור קטן. התיקון הזה צריך להיעשות מתוך אותן מפלגות, שהן אכן אליטיסטיות מדי ולבנות מדי, מתוך תמיכה באותן מפלגות, ועל ידי חיזוק של אותם גורמים במפלגות אלו שיכולים לשנות את המצב הזה. אני מזרחי שגאה במזרחיותי, ואני חושב שבחירה במפלגה או באדם רק על בסיס היותו מזרחי, אינה משרתת את האינטרס של הציבור.