היה זה אחר צהריים טיפוסי של אמצע הקיץ. החום היה מעייף ומתיש, וכולם כבר חיכו לחשכה. מיהרתי לבית החולים, כשאצבעותי החלו להתפרק ולכאוב.
לפתע, הרדיו התמלא בהתראות. "היכנסו למרחב המוגן!", זעק הקריין; צליל האזעקה חדר מבעד לחלון.
נשכבתי על הרצפה בפתאומיות בצידו של הרחוב הארוך והריק.
צלילי אזעקה ופיצוצים חרכו את השמיים, והכאב חרך את גופי, מכף הרגל דרך הברכיים ועד הידיים. וכאילו הייתי זקוק למעט חמימות ברגע זה, הציפו אותי פתאום זכרונות של ידיים משולבות זו בזו, מחובקות. שם, בארץ השמש העולה, רחוק מכאן, גם אם זה רגע חולף. כל זה היה ואיננו, ואולי בעצם, לא היה בכלל.
האזעקה נסתיימה, ואני לא הצלחתי להרים את עצמי מהרצפה. למזלי, חלף שם עובר אורח שהושיט לי יד, הרים אותי ונעלם, כאילו הוא היה פרי דימיוני הקודח.
בבית החולים, המקום בו הכל תמיד נראה אותו דבר, הצפצופים נשמעו זהים לחלוטין ל-20 השנים הקודמות.
במחלקה הגריאטרית, החיים היו סבל מתמשך.
בחדר אחד זעק איש מבוגר מכאבים, ובחדר שני, ניסתה מטופלת להרים עצמה בכוח לשירותים.
"תוכל לתת לו את הכדורים עם קצת מים?", שאלה האחות, ואני מיד הסכמתי. כשהכוס נפלה מידיי החלשות על גופו, היה נדמה שזו טעות אחת יותר מדי.
ידעתי שהוא לא התכוון, אך כל זה לא שינה יותר מדי. יצאתי קצת לנשום אוויר, עם בקבוק סודה שנקנה במכונת שתייה מקרטעת, ועם ברכיים כואבות. לא יכולתי שלא לחשוב עלייך, שוב ושוב.
"הפסקת האש תיכנס לתוקפה בקרוב", זמזם הטלפון. לא הספקתי למצמץ, והאזעקה מיד הגיעה. שוב נשכבתי על הרצפה, מבלי לחשוב על ההשלכות.
כשהכל נגמר, עובר האורח המוזר הופיע שוב, ומשך אותי מהרצפה. "לא הספקתי לומר לך תודה", אמרתי. "אין צורך", הוא השיב.
"אז מה הלקח?", שאלתי. "יש דברים שיש להם סוף טוב", הוא אמר, "ויש דברים, שנדמה שאין להם סוף כלל".
ובעודי חושב על הפילוסופיה שמאחורי המשפט הזה, ברחובות בית החולים שרר הד שלא היה לו סוף.
