זהו, הגיעו לסיומם 16 ימים של ריגוש יוצא דופן, שבהם ספורטאים מכל העולם התקבצו בריו דה ז'נרו לחגיגה ספורטיבית. ב-16 הימים הללו ראינו אגדות חדשות ואגדות ישנות, שיאים ורגעים מרשימים שנחרטו בהיסטוריה. אז אחרי שהאולימפיאדה ה-31 הסתיימה, זה הזמן לסכם את האירועים הגדולים שלה ואת ההופעה של המשלחת הישראלית, ולהציץ למה שמצפה בהמשך.
הגדול מכולם - פלפס הוכיח שוב את גדולתו
יש משהו קצת משעמם בכך שב-4 אולימפיאדות רצופות, הכוכב הגדול ביותר היה אותו אדם. אבל, הדבר האחרון שאפשר לומר על מייקל פלפס הוא שהוא משעמם. השחיין האדיר, שערך את הופעת הבכורה שלו בבריכה האולימפית בסידני 2000 בגיל 15 בלבד (שם סיים חמישי ב-200 מטר פרפר), המציא את עצמו מחדש יותר מפעם אחת. הגרסה הראשונה של פלפס הייתה באולימפיאדות של 2004 ו-2008. זה היה פלפס הצעיר, הרעב והילדותי, שהגיע לגג העולם כבר בגיל 23. הגרסה השנייה של פלפס הייתה בלונדון 2012, כשהוא כבר שבע ולא בשיא כושרו, הפנומן עדיין היה מדהים עם 4 מדליות זהב ו-2 מדליות כסף, אבל בדרך למשחקים האלו הוא הלך והסתבך. לפני לונדון, ולאחריה, הוא עמד בנקודת הכרעה בחייו. אחרי שהסתבך עם החוק מספר פעמים, החמיץ עשרות אימונים ואכזב את מאמנו מגיל 11 בוב באומן, הגיע פלפס לנקודת מפנה. הוא אמנם פרש אחרי לונדון 2012, וטען שהוא לא יחזור לעולם להתחרות בשחייה ובספורט מקצועני, אבל ב-2014 הוא חזר. האיש שהיה שבע, והלך לאיבוד בחייו עוד לפני גיל 30, המשיך ללכת לאיבוד גם אחרי שחזר לשחות, אבל אחרי שנעצר שוב, ונכנס לתוכנית גמילה משתייה, פלפס גם חזר לכושר וגם השתנה. בריו 2016, כשהוא בן 31, קיבלנו את הגרסה השלישית, הבוגרת, של מייקל פלפס. פלפס הבוגר נראה יותר טוב ספורטיבית מלונדון, כשסיים עם 5 מדליות זהב ו-1 מכסף. אבל מעבר לכך, ניכרה בו הבגרות. פלפס של 2016 הוא שלם יותר, וכשבת זוגו ובנו הקטן המתינו ביציע, הוא שוב היה הכוכב הגדול של המשחקים האולימפיים, הפעם כנראה באמת בפעם האחרונה. 28 מדליות יש לו, 23 מהן מוזהבות, אבל הניצחון הגדול של מייקל פלפס הוא הניצחון על עצמו. ובנושא הזה - קישור לכתבה מרתקת של "הארץ" שפורסמה בפתיחת האולימפיאדה http://www.haaretz.co.il/sport/rio2016/.premium-1.3030247.
כל הזכויות על התמונה שמורות לטלגרף All rights reserved to The Telegraph.co.uk
הגדולה מכולן (ומכולם) - סימון ביילס הפכה לאחת מהספורטאיות הגדולות בהיסטוריה בגיל 19
סימון ביילס מתנשאת לגובה לא מרשים במיוחד של 142 ס"מ. היא נולדה ב-1997 בקולומבוס, אוהיו, למשפחה לא מתפקדת, התגלגלה גם בין משפחות אומנה, ולבסוף היא עברה לחזקתם של סבה ואשתו השנייה. זה נשמע כמו תסריט מצוין לסרט, אבל זה אמיתי. הנערה הזו הפכה, בגיל 19, לאחת מהספורטאיות הגדולות בהיסטוריה. מאז 2013, ביילס שלטה בענף ההתעמלות ללא עוררין. באופן סמלי, בגיל 19 היא כבר מחזיקה ב-19 מדליות באליפויות עולם ובאולימפיאדה. מלבד העובדה היבשה שביילס היא כבר אחת מהמתעמלות והספורטאיות הטובות בהיסטוריה, הריגוש הגדול באולימפיאדה היה מההופעה שלה. שיתוף הפעולה המצוין שלה עם שאר חברות הנבחרת האמריקאית סידר לארה"ב את המדליה המוזהבת בתחרות הקבוצתית; הדומיננטיות המרשימה שלה על המכשירים ועל הקרקע סידרה לה 3 מדליות זהב אישיות; וגם כשהיא הוכיחה שהיא אנושית, ונפלה מהקורה, היא סיימה עם ארד. כמו פלפס, הניצחון של ביילס הוא לא רק באולם התחרויות, אלא ניצחון של הרוח האנושית. למרות התנאים הקשים בה גדלה, היא עשתה זאת בגדול, וריתקה מיליוני צופים (כולל רבים שלא צופים בדרך כלל בהתעמלות, ובהם אני) למסך עם תרגילים חלקים, נקיים ויפים. היא הוכיחה שלא משנה מאיפה הגעת, אתה יכול להגיע לבמה הגדולה ביותר. ומה לגבי ההמשך? ביילס רמזה שלא תמשיך. אם היא לא תהיה שם, היא תיזכר כאגדה שזכינו לראות רק פעם אחת בבמה הגדולה בעולם. אם תמשיך, תהיה לה הזדמנות, כמו פלפס, לכתוב את האגדה מחדש. הנה סרטון של Sports Nation על ביילס אחרי שזכתה בזהב בקפיצות בריו:
קטנה אבל גדולה - ביילס אחרי עוד זהב בריו. כל הזכויות על התמונה שמורות ל-usmagazine.com
לא נס ליחו - בולט שוב שלט במסלול
אני מודה שאני לא מעריץ גדול של יוסיין בולט. הגינונים שלו והאגו הגדול (מאוד) שלו, שבאים לידי ביטוי בכל תחרות שבה הוא משתתף, לא חביבים עליי במיוחד. אבל כשבולט (כנראה) חותם קריירה באתלטיקה, חייבים להודות שמדובר באחד מהאתלטים הגדולים בהיסטוריה, ואחד מהספורטאים הגדולים בהיסטוריה. מאז שפרץ לחיינו בסערה עם שיא עולם אדיר ב-100 מטר בבייג'ינג 2008, ועד היום, שלט בולט לחלוטין בריצות הקצרות, אולי אפילו יותר ממקביליו בשחייה ובהתעמלות, פלפס וביילס. למעט פספוס אחד באליפות העולם בדאגו 2011, כשזינק מוקדם ופסל בגמר ה-100, הוא לא פספס זהב אחד ב-7 התחרויות הגדולות (אליפויות עולם ואולימפיאדות). 9 מדליות זהב אולימפיות, 3 בכל אולימפיאדה ו-3 בכל ריצה - 100 מ', 200 מ' ו-4x100 מ' יחד עם נבחרת ג'מייקה - הפכו את האיש הזה לאגדה. נכון שהוא כבר לא בשיאו, שהוא לא בכושר של 2008-2009 (אז רשם תוצאות בלתי נתפסות, שספק אם יישברו בעתיד הנראה לעין) וגם לא בכושר של 2012, אבל למרות זאת, בולט טייל גם בריו. האיש המהיר בעולם נפרד מעולם האתלטיקה וחותם 8 שנים מרהיבות. בעוד שנה, הוא צפוי לפרוש סופית אחרי אליפות העולם בלונדון. נדמה שלא נזכה לראות יורש אמיתי לבולט בזמן הקרוב. עד אז, נתנחם בכך שצפינו באחת מהאגדות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הספורט.
בולט חוגג בריו. כל הזכויות על התמונה שמורות לדיילי מירור All rights reserved to mirror.co.uk
מלבד 3 הכוכבים הגדולים, היו לנו עוד כוכבים ורגעי שיא באולימפיאדה. נעבור אליהם:
אתלטיקה בריו 2016 - פארח משלים דאבל שני בריצות הארוכות, שיא עולם לואן ניקרק ואלופה ג'מייקנית חדשה בריצות הקצרות
מלבד ההופעה הגדולה האחרונה של בולט, היו עוד רגעי שיא על המסלול באצטדיון האולימפי, וכל זאת על רקע השעייתם של הרוסים מהתחרויות בשל פרשת הסימום. אצל הגברים, הסיפור הגדול היה שיא העולם המדהים של ווייד ואן-ניקרק הדרום אפריקאי, שניפץ את השיא בן 17 השנים של מייקל ג'ונסון בריצה ל-400 מטרים וקבע שיא חדש ומדהים של 43.03 שניות. הצעיר המוכשר בן ה-24 הוא האתלט הראשון שירד מ-44 שניות ב-400 מטרים, 20 שניות ב-200 מטרים ו-10 שניות ב-100 מטרים במקביל. אל תתפלאו אם נמצא אותו בפעם הבאה גם ב-100 וב-200.
דייויד רודישה הקנייתי אמנם לא שחזר את הרמה שהציג בלונדון, אבל הוא עדיין סיים עם הזהב ב-800 מטרים, כשהוא מקדים את תאופיק מחלופי האלג'ירי. אותו מחלופי סיים את האולימפיאדה עם 2 מדליות כסף, כשב-1500 מטרים הוא הפסיד את תוארו מלונדון באופן מפתיע למתיו צנטרוביץ' האמריקאי. דרך אגב, צנטרוביץ' הוא האמריקאי הראשון שזוכה בזהב בריצה הזו מאז 1908.
מו פארח הוא אמנם כבר בן 33, אבל הבריטי עדיין בשיאו והוא השלים בפעם השנייה ברציפות דאבל מוזהב בריצות הארוכות - 5,000 ו-10,000 מטרים. עוד אירוע גדול באצטדיון האתלטיקה (שעוד נחזור אליו) הוא הניצחון המפתיע מאוד של טיאגו בראז דה סילבה הברזילאי, שבדחיפת הקהל המקומי זכה בזהב בקפיצה במוט כשהוא משפר את שיאו האישי ב-10 מטרים, קובע שיא אולימפי של 6.03 מטרים ומנצח את שיאן העולם, הצרפתי רנו לבילאני. אשטון איטון האמריקאי זכה שוב בזהב בקרב 10.
בנשים, איליין תומפסון הג'מייקנית זכתה בדאבל מרשים בריצות הקצרות, כשהיא מנשלת מהתואר ב-100 את בת ארצה, שלי אן פרייז'ר-פרייס (שזכתה בארד), ועוקפת ב-200 את אלופת העולם והפייבוריטית, ההולנדית דפני סחיפרס. שוני מילר מאיי הבהאמה זכתה בזהב ב-400, כשהיא ספק קורסת, ספק מנסה מהלך טקטי מפתיע, על קו הסיום. הנפילה של מילר על קו הסיום נתנה לה את הניצחון על פני אליסון פליקס האמריקאית. למרות ההפסד ב-400, פליקס זכתה בשתי מדליות זהב בריצות השליחות והפכה לאשה האתלטית המעוטרת ביותר בתולדות המשחקים, עם 6 מדליות זהב. אלמאז איינה האתיופית קבעה שיא עולם מרשים ב-10,000 וזכתה בזהב, אך סיימה רק עם הארד בחצי המרחק ונכנעה לצ'ריוט הקנייתית.
בריצת השליחות 4x100 האמריקאיות אמנם פסלו בחצי הגמר, אך ערעור שהוגש התקבל לאחר שהוכח שהן נדחקו ע"י הברזילאיות. הן רשמו זמן מצוין בריצה חוזרת נגד השעון שסידרה להן מקום בגמר, ושם הן כבר זכו בזהב. טיאנה ברטולטה האמריקאית סיימה עם שתי מדליות זהב, בשליחות 4x100 ובקפיצה לרוחק. קתרין איברגוואן הקולומביאנית זכתה בזהב בקפיצה משולשת, כשחנה מיננקו הישראלית מסיימת במקום החמישי המרשים ומשווה את הישג השיא של האתלטיקה הישראלית. עוד הפתיעה רות בייטיה הספרדייה, שזכתה בזהב בקפיצה לגובה בגיל 37, המדליה האולימפית הראשונה בקריירה שלה, ועל זה נאמר - אף פעם לא מאוחר מדי. בקרב 7, ג'סיקה אניס-היל סיימה רק עם הכסף הפעם, כשת'יאם הבלגית מקדימה אותה. אניטה ולודארצ'יק שברה את שיא העולם של עצמה ביידוי פטיש, וזכתה בזהב. ובמרתון - קיפצ'וגה (בגברים) וסומגונג (בנשים) הקנייתיים זכו בזהב.
פארח הבלתי נגמר עם עוד דאבל מוזהב בריו. כל הזכויות על התמונה שמורות לטלגרף All rights reserved to The Telegraph.co.uk
אליסון פליקס הופכת לאתלטית הראשונה שזוכה ב-6 מדליות זהב. כל הזכויות על התמונה שמורות לאינדיאן אקספרס All rights reserved to indianexpress.com
ואן ניקרק עם הלוח שמציג את שיא העולם החדש שלו. כל הזכויות על התמונה שמורות לסקיי ספורט All rights reserved to skysports.com
שחייה בריו 2016 - לא רק פלפס: מרפי, פיטי, סקולינג ולדקי - כוכבי ההווה והעתיד של הבריכה
חוץ ממייקל פלפס, היו עוד כמה כוכבים בבריכה. קייטי לדקי ראויה לטור שלם לבדה, ועל כן זה לא הוגן כל כך שאני דוחק אותה לכאן, אבל פלפס עדיין זכה ביותר מדליות זהב, גם בריו. אחרי שהדהימה וזכתה בזהב ב-800 מטר חופשי בלונדון בגיל 15, בריו לדקי זכתה בשלוש מדליות מוזהבות, בקלות רבה יש לציין, בשלושת המשחים החופשיים הארוכים - 200 מ', 400 ו-800. בגיל 19, לדקי היא אחת השחייניות הטובות ביותר בהיסטוריה, ויש לה עוד מה להשיג. הפעם, היא שברה שני שיאי עולם (שני שיאי הקודמים היו שלה - מה שמראה על הדומיננטיות שלה ועל השיפור שלה), וזכתה עם השליחות במדליית זהב נוספת ב-4x200 חופשי ובמדליית כסף ב-4x100 חופשי. לעומת מיסי פרנקלין, שהייתה הכוכבת של הבריכה ב-2012 ונחלשה מאוד בריו (העפילה רק לשני משחים, סיימה עם זהב אחד כמחליפה של השליחות), לדקי השתפרה מריו ותמשיך לככב גם בטוקיו.
גם קטינקה הושו ההונגרייה רשמה אולימפיאדה מאוד מוצלחת, עם 3 מדליות זהב, מדליית כסף, שיא עולם ושיא אולימפי. שרה סיוסטרום השוודית, שלא הצליחה לזכות במדליות בלונדון (כמו הושו), זכתה ב-3 מדליות, אחת מכל סוג, ושברה את שיא העולם (של עצמה) ב-100 מ' פרפר. סימון מנואל הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שזוכה בזהב בשחייה ב-100 מ' חופשי, זהב אותו חלקה עם פני אולקסיאק הקנדית בת ה-16. יוליה אפימובה הרוסייה, שריצתה עונש על שימוש בחומרים אסורים, זכתה ב-2 מדליות כסף ובהרבה קריאות בוז מהקהל.
בגברים הסיפור הגדול, מלבד פלפס, היה אדם פיטי הבריטי (עם סבתו המעודדת - גם לזה נגיע אחר כך) שזכה בזהב ב-100 מ' חזה עם שיא עולם חדש (הוסיף גם כסף ב-4x100 מעורב). אנתוני ארווין, היהודי האפרו-אמריקאי, שזכה בזהב בגיל 19 ב-50 מ' חופשי ב-2000, פרש ב-2003 וחזר להתחרות ב-2012, סגר מעגל וזכה בזהב בגיל 35 באותו משחה. ריאן מרפי האמריקאי שלט במשחי הגב, עם שתי מדליות זהב ושיא אולימפי אחד (ב-100). עוד סיפור מעניין היה של ג'וזף סקולינג. השחיין הסינגפורי, שהצטלם כנער מעריץ עם פלפס ב-2008, ניצח אותו, וזכה במדליית זהב הראשונה של מדינתו, ב-100 מ' פרפר, כשהוא מקדים 3 שחיינים אדירים - פלפס, לאסלו צה ההונגרי וצ'אד לה קלוס הדרום-אפריקאי.
פלפס וסקולינג בתמונה למזכרת, מ-2008. כל הזכויות שמורות לאינדיפנדנט ולרויטרס All rights reserved to the independent.co.uk and to reuters.com
לדקי עם עוד זהב לארון המדליות. כל הזכויות שמורות ל-fansided.com
עוד גיבורים בריו 2016 - אוצ'ימורה עם עוד זהב בהתעמלות, רייזמן ממשיכה להרשים, חגיגה בריטית באופניים, מארי עם עוד זהב בטניס, טדי רינר הבלתי-מנוצח בג'ודו וזהב היסטורי לברזיל בכדורגל
זו הייתה אולימפיאדה מאוד מוצלחת לבריטניה, ונגיע לזה בהמשך, אבל באופניים זו הייתה חגיגה בריטית של ממש. ג'ייסון קני וארוסתו לורה טרוט זכו ביחד ב-5 מדליות זהב, 3 לקני ו-2 לטרוט. קני זכה בזהב בקיירין ובספרינט האישי והקבוצתי, וטרוט זכתה בזהב באומניום ובאופני מסלול קבוצתי. סר בראדלי וויגינס האגדי ועטור המדליות והזכיות (כולל טור דה פרנס ב-2012) הוביל את נבחרת בריטניה באופני מסלול לזהב ולשיא עולם חדש.
בהתעמלות המכשירים, מקס וויטלוק ואולג ורניאייב אמנם הרשימו, אבל קוהיי אוצ'ימורה הוא עדיין המתעמל הטוב בעולם. בהפרש מזערי של 0.1 נקודות, גבר אוצ'ימורה על ורניאייב ושמר על הזהב בקרב-רב האישי מ-2012. הפעם, גם הנבחרת היפנית (שזכתה בכסף בלונדון) הצליחה לזכות בזהב בקרב-רב הקבוצתי בהובלתו של אוצ'ימורה, ואין ספק שהוא יהיה הספורטאי היפני הבכיר ביותר באולימפיאדה הביתית בעוד 4 שנים. אלי רייזמן, המתעמלת היהודיה-אמריקאית, רשמה עוד אולימפיאדה מוצלחת מבחינתה. היא אמנם חסתה בצילה של ביילס, אבל אחרי 2 זהב וארד בלונדון, היא הרשימה אף יותר בריו. היא אמנם לא זכתה במדליה בקורה (ארד בלונדון), אבל סיימה שנייה לביילס בקרקע ויותר מכך, סיימה שנייה בקרב-רב האישי. אחרי שפספסה את המדליה בקרב-רב האישי בלונדון בגלל שובר שיוויון, הכסף שלה בתחרות בריו הרשים. וכמובן, היא זכתה בזהב הקבוצתי יחד עם הנבחרת האמריקאית וביילס.
אנדי מארי שוב זכה בזהב בטניס. אחרי שב-2012 הוא הגיע למשחקים עם קוף על הגב, בלי תואר רציני ועם נאחס בריטי ארוך-שנים, הניצחון שלו בלונדון פתח את הסכר. מאז הוא זכה בשני תארי ווימבלדון היסטוריים, תואר ב-US Open, התקדם למקום השני בעולם ובריו הוא טייל לזהב שני ברציפות, כשפדרר (פציעה), דיוקוביץ' (הדחה בסיבוב הראשון) ונדאל (הדחה בחצי הגמר) לא עומדים בדרכו.
ואם מארי שבר נאחס ב-2012, הייתה זו נבחרת ברזיל בכדורגל וכוכבה ניימאר שזכו בזהב האולימפי, התואר היחיד שהיה חסר להם, בטורניר הכדורגל בריו אל מול הקהל הביתי, ועל הדרך נקמו בגרמניה על התבוסה בחצי הגמר המונדיאל לפני שנתיים באותו מקום בדיוק. בכדוריד, הגיבורים הגדולים היו נבחרת דנמרק בגברים, שזכו בזהב מפתיע מאוד אחרי ניצחון בגמר על הפייבוריטית צרפת.
בג'ודו, לעומת זאת, הצרפתים רוו נחת, בהובלתו של טדי רינר הבלתי מנוצח. רינר, שלא נוצח מאז 2010, לא נוצח גם בריו, וזכה בזהב במשקל מעל 100 ק"ג. הפנומן הצרפתי התקשה בחצי הגמר מול אורי ששון שלנו (שסיים עם הארד), אבל עבר וניצח בגמר בדרך לזהב אולימפי שני ברציפות.
נבחרת כדורסל הנשים האמריקאית הייתה מצוינת, והרבה יותר דומיננטית ממקבילתה הגברית, אבל הסיפור הגדול היה של נבחרות ספרד וסרביה (ד"א, הפודיום היה זהה לגברים, רק עם החלפת מקומות בין ספרד לסרביה), שזכו במדליה היסטורית, עם כסף וארד בהתאמה. מי שהובילה את ספרד למדליית הכסף ההיסטורית הייתה אלבה טורנס האדירה, הגארדית בת ה-27 (שמובילה את אלופת אירופה אקטרינבורג יחד עם הכוכבת האמריקאית דיאנה טוראסי), הייתה יוצאת דופן בטורניר, עם 16.4 נק', 5.8 ריב' ו-3.1 אס'.
אוצ'ימורה עם החברים מיפן והזהב הקבוצתי (שני מימין). כל הזכויות על התמונה שמורות ל-rio2016olympicswiki.com
מארי משייט לעוד זהב בטניס. כל הזכויות על התמונה שמורות לדיילי מייל All rights reserved to dailymail.co.uk
לורה טרוט וג'ייסון קני אחרי עוד זהב. כל הזכויות על התמונה שמורות לסאן All rights reserved to the sun.co.uk
שברו את הנאחס. ניימאר בריו 2016. כל הזכויות על התמונה שמורות לאי.אס.פי.אן All rights reserved to espnfc.com
רייזמן אחרי עוד תרגיל נהדר. כל הזכויות על התמונה שמורות ל-bostonmagazine.com
בלתי מנוצח. טדי רינר וחבר קרוב. All rights reserved to lexpress.fr
אלבה טורנס הובילה את נבחרת הנשים של ספרד למדליה היסטורית בטורניר הכדורסל. התמונה לקוחה מ-ivjwnba.blogspot.com.
לא ממש דרים-טים אבל עדיין מעל כולם - ארה"ב טיילה לזהב נוסף בכדורסל
נבחרת ארה"ב בכדורסל גברים לאולימפיאדת ריו 2016 לא הייתה ממש דרים טים. לא הייתה שם שום חלומיות - בלי הרבה מהלכים מרהיבים, בלי ניצחונות מוחצים על יריבות עד הגמר (למעט מול סין וונצואלה החלשות מאוד ובלי דומיננטיות מרשימה, שאפיינה את הנבחרת האמריקאית בשני הטורנירים הקודמים; גם לא הייתה שם ממש קבוצה - עד הגמר זה היה נראה כמו אוסף של שחקנים, לפרקים אפילו כמו אוסף בינוני של שחקנים, ולמעט דוראנט, אירווינג והבלחה או שתיים של תומפסון, אף שחקן לא באמת הרשים. ועדיין, למרות הכל, בסיום הטורניר האולימפי אפשר לומר בבטחון - אין לארה"ב יריבה אמיתית שיכולה לאיים עליה, גם אם הסגל שלה בינוני. במהלך הטורניר, כשצפיתי במשחקים, הייתה לי תחושה מאוד חזקה שהאמריקאים לא יזכו בזהב. הם נראו חלשים מדי, חסרי מוטיבציה, רכים בהגנה, ובעיקר - באו כשהם בטוחים שהם הולכים לטייל לזהב. אז אמנם זה הלך להם קשה משחשבו, אבל הם עדיין סיימו עם הזהב. אפשר לייחס את זה גם ליריבות, וגם להתעלות של שחקנים. בחצי הגמר, ספרד הייתה קרובה, שיחקה די טוב ועשתה עבודה טובה בהגנה על השחקנים הבולטים של ארה"ב (למעט על תומפסון), אבל היא לא באמת שיחקה כמו קבוצה שהאמינה שהיא יכולה לנצח. ניהול המשחק של סקאריולו היה רע (כרגיל), רוביו שהיה חלש מאוד שיחק יותר מדי זמן וגאסול, שהיה אדיר, נשאר על הספסל בתחילת הרבע הרביעי בזמן שהאמריקאים פתחו מבערים. בגמר, האמריקאים פגשו את סרביה. הסרבים פתחו את הטורניר רע ועלו ממקום 4 לרבע הגמר, אבל בשלבי הנוק-אאוט הם הרשימו עם נצחון צמוד מול קרואטיה וטיול בפארק מול אוסטרליה (שמאוד הרשימה עד חצי הגמר). המשחק המרשים ביותר של הסרבים בשלב המוקדם היה מול האמריקאים - הם הפסידו רק 91:94, היו מאוד קרובים, ובעיקר שיחקו טוב ועם ביטחון. בגמר, לעומת זאת, הזו הייתה אופרה אחרת. הסרבים כנראה הסתפקו בכסף, והגיעו לגמר בתור שטיח. ההופעה שלהם הייתה חלשה מאוד, ובעיקר, שידרה "אנחנו כבר עשינו את שלנו". האמריקאים, שעדיין לא התקרבו לרמה של הנבחרות הקודמות, תפסו את ההזדמנות בשתי ידיים וטיילו לזהב בגמר חד-צדדי שבו תוצאת הסיום החד-צדדית (96:66) הייתה משקרת לטובת הסרבים. קווין דוראנט אמנם עוד לא זכה באליפות NBA, אבל הוא ללא ספק אחד מהסקוררים הגדולים בהיסטוריה. עם 19.4 נק' למשחק ודומיננטיות מרשימה לאורך כל הטורניר, דוראנט היה השחקן הטוב ביותר, והמרשים ביותר, בריו 2016. דיאנדרה ג'ורדן היה האיש שסידר לאמריקאים את העלייה לגמר, עם הופעה אדירה בשני צידי המגרש בחצי הגמר; ואילו קליי תומפסון, שגמגם לפרקים, התעלה גם הוא ברגעים החשובים. כרמלו אנתוני, בהופעה רביעית באולימפיאדה וכנראה אחרונה, היה לראשונה בקריירה סוג של מבוגר אחראי. הוא מילא את התפקיד די טוב, יש לומר, והיה סולידי בדרך לזהב שלישי שלו ומדלייה רביעית בסך הכל (ארד מ-04 ושני זהבים מ-08 ו-12).
חוץ מהאמריקאים, גם ספרד שסיימה שלישית הרשימה בסך הכל אחרי פתיחה חלשה, ואמנם לא שמרה על הכסף, אך עלתה שוב על הפודיום במה שהיה, כנראה, ההופעה האחרונה של דור הזהב שלה בבמה הזו. גם דור הזהב של ארגנטינה נפרד (נגיע לג'ינובילי אחר כך). הפספוס של הטורניר הוא של אוסטרליה, שהציגה את טורניר הכדורסל הטוב ביותר בתולדותיה, אבל נחלשה אחרי רבע הגמר וסיימה רביעית. ליטא, שסומנה כמועמדת טבעית למדליה, כמו גם צרפת, אכזבו בגדול עם הופעה חלשה מאוד.
אבחר את חמישיות הטורניר שלי -
חמישיית הטורניר הראשונה: מילוש תיאודוסיץ', פאקונדו קמפאצו, קווין דוראנט, פאו גאסול, דיאנדרה ג'ורדן
חמישיית הטורניר השנייה: קיירי אירווינג, פטי מילס, כרמלו אנתוני, אנדרס נוצ'יוני, ניקולה מירוטיץ'
עוד ראויים לציון - קליי תומפסון, מתיו דלוודובה, בויאן בוגדנוביץ'
דוראנט ואנתוני חוגגים בריו. כל הזכויות שמורות לאתר הרשמי של ריו 2016 All rights reserved to www.rio2016.com
החגיגה הבריטית מול הכישלון הסיני
ריו 2016 הייתה האולימפיאדה של בריטניה. 20 שנים אחרי האולימפיאדה הכושלת באטלנטה, בה סיימה עם מדליית זהב אחת בלבד, 15 מדליות בסך הכל ומקום 36 בטבלת המדליות - בריטניה היא מעצמת הספורט השנייה בעולם עם 27 מדליות זהב, 67 מדליות בסך הכל ומקום 2 בטבלת המדליות. ומנגד - סין. אחרי 51 מדליות זהב ו-100 בסה"כ באולימפיאדה הביתית לפני 8 שנים, האימפריה נמצאת בשקיעה, והיא סיימה עם 26 מדליות זהב בלבד, 51 בסך הכל ומקום 3 בטבלת המדליות. בריטניה היא אימפריה ספורטיבית בעלייה - ההופעה האדירה של המשלחת שלה בריו מראה את העוצמה שלה אפילו מול ארה"ב: כשמחשבים את מספר המדליות ביחס למספר התושבים, בריטניה נמצאת במקום הראשון, מעל כולם. הכישלון באטלנטה הוביל לרפורמה משמעותית בחלוקת התקציבים, ומאז מגמת השיפור לא נעצרה עד להישג הגדול.
אצל סין, הכישלון מצביע על שינוי חברתי. אם פעם סין הייתה מדינה קומוניסטית של ממש, שבה ההצלחה הספורטיבית הייתה חלק מהקשיחות והנוקשות הסינית, ורק מדליית זהב הייתה נחשבת הצלחה, כעת, סין היא מדינה שונה. המערביות והקפיטליזם שחדרו למדינה שינו אותה גם תרבותית ומחשבתית, וכך למעשה החלישו את הכוח הספורטיבי שלה. ולראיה, הכוכבת של המשחקים בסין הייתה בכלל זוכת מדליית הארד ב-100 מ' גב, פו יואנהוי. פו, שלקחה על עצמה את כישלון הנבחרת הסינית בגמר ה-4x100 מעורב (סיימו במקום ה-4), סיפרה לתקשורת שהיא התקשתה גופנית בגלל מחזור. הכנות שלה, השמחה שהיא הפגינה בראיונות והעובדה ששברה טאבו (כשסיפרה לתקשורת על המחזור שלה) הפכו אותה לכוכבת של סין בריו 2016, וזהו, אולי, הסיפור של סין באולימפיאדה הזו.
נחזור לבריטניה. ההישג שלה הוא אדיר, גם בגלל הגיוון - מדליות זהב ב-15 ענפים, ומדליות ב-19 ענפים. הכוכבים הגדולים שלה היו יוצאי דופן - כבר הזכרתי את אדם פיטי ושיא העולם ב-100 מ' חזה, את הזוג המלכותי של האופניים ג'ייסון קני ולורה טרוט, את סר בראדלי וויגינס האגדי, את מו פארח ששוב זכה בדאבל בריצות הארוכות ואת אנדי מארי ששלט בדרך לזהב בטניס.
גיבורים בריטיים נוספים במשחקים האלו היו האחים בראונלי, אליסטייר וג'ונתן. אליסטייר בראונלי היה לראשון שזוכה בשתי מדליות זהב רצופות בטריאתלון, ואחיו ג'ונתן התברג מאחוריו על הפודיום בפעם השנייה ברציפות, כשהוא משתפר מארד בלונדון לכסף בריו. מקס וויטלוק הנהדר כיכב בהתעמלות, עם ארד בקרב-רב האישי וזהב בסוס הקפיצות ובתרגיל הקרקע. לוטאלו מוחמד ריגש כשזכה במדליית כסף בטקוואנדו (עוד נגיע לזה בהמשך). ג'סיקה אניס-היל אמנם סיימה רק עם הכסף, אבל בגיל 30 ואחרי שהייתה בחוץ בגלל היריון, היא רשמה הישג גדול. ניק דמפסי בן ה-36, שזכה בארד בשייט מאחורי גל פרידמן ב-2004, ממשיך להיות בטופ גם 12 שנים מאוחר יותר, והוא שחזר את הישגו מלונדון - מדליית כסף. גם כריס פרום, הזוכה הטרי של הטור דה-פרנס, זכה במדליית ארד במירוץ נגד השעון, ושנייה שלו בסך הכל במשחקים האולימפיים. בקיצור - ריו 2016 הייתה חגיגה בריטית עם עשרות סיפורים וכוכבים מרגשים, ששוב הראתה את עוצמתה של הממלכה.
האחים בראונלי חוגגים אחרי התחרות בריו. כל הזכויות על התמונה שייכות ל-au.eurosport.com
מקס וויטלוק - הגיבור הבריטי בהתעמלות. כל הזכויות על התמונה שמורות לדיילי מייל All rights reserved to dailymail.co.uk
האירועים המרגשים
בריו 2016 היו הרבה אירועים מרגשים, עצובים ומשמחים, שהזכירו לנו גם את המשמעות של הרוח האולימפית. אתייחס לשלושה:
בטורניר הכדורסל, נפרדנו משחקנים גדולים, שחלקם היו עוד בסידני 2000. פאו גאסול, פליפה רייס וחואן קרלוס נבארו, שלישיית הכוכבים הספרדיים מדור הזהב של 1980, כנראה כבר לא ישתתפו שוב באולימפיאדה. גם טוני פארקר, שהוביל את נבחרת צרפת להישגים שספק אם תשחזר אותם אי פעם, נפרד, וגם אנדרס נוצ'יוני ולואיס סקולה כנראה כבר לא יהיו בטוקיו 2020. אבל הפרידה המרגשת ביותר, והעצובה ביותר, הייתה ממאנו ג'ינובילי הגדול. ג'ינובילי בן ה-39 הוא ספורטאי אדיר, שלצד אליפות אירופה, 4 אליפויות NBA, תארים אישיים והשתתפויות באולסטאר ברמה הקבוצתית, היה האיש של נבחרת ארגנטינה מאז 1998. ב-18 השנים הללו הוא הוביל אותה למדליית זהב אולימפית (2004), מדליית ארד אולימפית (2008), מדליית כסף באליפות העולם (2002) ומקום 4 באליפות העולם 2006 ובלונדון 2012. במקום להכביר במילים, החלטתי ששווה לראות את הפרידה המרגשת שלו, בסיום משחק ההפסד ברבע הגמר מול ארה"ב. אבל הסרטון הזה, שכולל את הראיון עם ג'ינובילי לאחר המגרש, שווה צפייה, במיוחד אם אתם מבינים ספרדית. הצניעות והמחויבות של ג'ינובילי, לעומת השחצנות של ספורטאים אחרים (כמו בולט, למשל), רק מראה איזה ספורטאי גדול הוא.
והסרטון הבא מראה את הירידה מהמגרש (בלי קול):
לוטאלו מוחמד הבריטי הוא מתחרה בענף הטקוואנדו בקטגוריה של עד 80 ק"ג. הלונדוני בן ה-25 זכה במדליית ארד באולימפיאדה שנערכה בעירו ב-2012, ובריו 2016 העפיל לגמר. בגמר הוא הוביל עד השנייה האחרונה, אז מהלך של יריבו מחוף השנהב בשנייה האחרונה (!) של הקרב לקח ממוחמד את מדליית הזהב והעניק אותה לסיסה מחוף השנהב, שזכה במדליית הזהב הראשונה של חוף השנהב בהיסטוריה. מוחמד, שהיה כל כך קרוב למדליית הזהב והפסיד אותה בשנייה האחרונה, לא יכל לעצור את הדמעות בראיון לטלוויזיה. צפו בראיון שנתן מוחמד לאחר הקרב, שמצליח לעורר דמעות ברבים (וגם בי):
במקצה השני של מוקדמות ריצת ה-5,000 מטר נשים, נתקלו זו בזו אבי דאגוסטינו האמריקאית וניקי המבלין הניו זילנדית, ונפלו. במקום להמשיך קדימה, המבלין עזרה לדאגוסטינו להתרומם, אבל הפציעה של דאגוסטינו הייתה חמורה מזו של המבלין, ובהמשך המירוץ היא נפלה שוב על המסלול. המבלין עצרה, עזרה לדאגוסטינו להתרומם ודחקה בה לסיים את המסלול. דאגוסטינו הצליחה לסיים, ופונתה מהמסלול על כיסא גלגלים. המבלין זכתה למקום אוטומטי בגמר בעקבות הרוח האולימפית שהפגינה. בגמר היא סיימה אחרונה, אבל הניצחון הגדול שלה הוא שהיא תיזכר לתמיד בזכות העזרה שהעניקה לדאגוסטינו. האולימפיאדה איננה רק אירוע תחרותי, היא אירוע גדול הרבה יותר - אירוע שמחבר בין בני אדם, ושהמשמעות שלו גדולה הרבה יותר ממדליות וניצחונות.
גם זה קרה - האירועים השערורייתים, הביזאריים והמשעשעים
עד לפני 10 ימים, ריאן לוכטה היה ידוע בעיקר כשחיין אמריקאי מצוין, מבוגר, מי שחסה בצילו של פלפס, אך זכה ביחד איתו ב-4 מדליות זהב במשחי השליחים. בבוקרו של יום ראשון ה-14 באוגוסט, כמה שעות לאחר סיום התחרויות בבריכה האולימפית, התלוננו השחיינים האמריקניים ראיין לוכטה וג'ימי פייגן שהם, יחד עם חבריהם לנבחרת גונאר בנץ וג'ק קונגר, נשדדו באיומי אקדח ע"י שוטרים או אנשים שהתחזו לשוטרים. למחרת, לוכטה אף התראיין ל-Today Show של NBC וסיפר על המקרה. אחרי שלוכטה חזר לארה"ב, ובנץ וקונגר נחקרו, התברר כי לא היו דובים וגם לא יער. לא רק שלוכטה וחבריו לנבחרת האמריקנית לא נשדדו, הם התנהגו בפראות ובאלימות בתחנת דלק, הסתבכו במעין קטטה, ומאוחר יותר שילמו גם קנס כפיצוי על הנזק שגרמו כשנעצרו על ידי אנשי ביטחון. השערוריה הזו כנראה תכתים את שמו של לוכטה ואת שמם של שאר השחיינים לעד. התנצלותו של לוכטה כבר לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור, ועל כך יעידו ההודעות של שני נותני החסות המרכזיים שלו, ספידו ורלף לורן, על ביטול החסות שהם מעניקים לו. ספידו הגדילה לעשות, והודיעה שאת 50,000 הדולרים שלוכטה משלם כמס לנותן החסות היא תעביר לארגון הברזילאי של Save the Children, כדי שיסייעו לילדים עניים בברזיל. עוד קצת על "Lochtegate" בסרטון הבא:
סיפור נוסף ודי הזוי בריו סבב סביב הצבע של בריכת הקפיצות למים. ב-9 לאוגוסט, נצבעו המים בבריכת הקפיצות למים בצבע ירוק. האירוע ההזוי הזה הוביל לגל של ספקולציות והשערות לגבי הסיבה לצבע הירוק של המים. בין ההשערות שהועלו היו נוכחות של אצות, חום גבוה באולם וחוסר ברוח. לבסוף, התברר כי במהלך ניקוי הבריכה נשפכו אליה 160 ליטרים של הידרוגן פרוקסיד, מי חמצן. מי חמצן משמשים פעמים רבות לניקוי בריכות, אך לא ביחד עם כלור. הערבוב של כלור ושל מי חמצן ביחד הוא זה שגרם למים להיצבע בירוק. האירוע הספק מסוכן, ספק ביזארי הזה יהיה אחד האירועים שנזכור מריו 2016. כנראה שלא רק אנחנו נזכור, אלא גם השחיינים והקופצים למים שנכחו באולם, כשאחד מהם, קופץ למים גרמני, היטיב לתאר את מצב האולם במהלך הסאגה כשאמר ש-"The whole building smells like fart" (תתרגמו לבד..).
תמונה למזכרת של הבריכה הירוקה מריו. כל הזכויות על התמונה שמורות לסאן All rights reserved to the sun.co.uk
ההכנות למשחקים לוו בסיפור הגדול של פרשת הסמים הרוסית. בעקבות חשיפה של סימום שיטתי של ספורטאים והעלמת עין (במקרה הטוב והמקל) של המדינה, החליט איגוד האתלטיקה להשעות את כל האתלטים הרוסים מהמשחקים (למעט שתיים שנחזור אליהן), ולזמן מה, היה נדמה שכל המשלחת הרוסית תושעה ע"י הועד האולימפי הבינלאומי. לבסוף, הוחלט לתת לכל התאחדות אולימפית להחליט בנפרד על גורל הספורטאים הרוסים. חוץ מאיגוד האתלטיקה, שכאמור השעה את הרוסים מהשתתפות, גם איגוד הרמת המשקולות החליט להשעות את הרוסים מהמשחקים. בנוסף, הושעו ספורטאים רוסים בודדים גם בקאנו, אופניים, חתירה, היאבקות וקרב חמש מודרני. הספורטאים הרוסים שכן הגיעו לריו זכו לשריקות בוז כמעט בכל תחרות שבה השתתפו, והשחיינית האמריקאית לילי קינג, שניצחה בגמר 100 מ' חזה את יוליה אפימובה (שכבר ציינתי קודם לכן שריצתה בעבר עונש השעייה כתוצאה משימוש בחומרים אסורים), עקצה את אפימובה לאחר הניצחון, כשאמרה שהיא הוכיחה שאפשר לנצח גם בלי סמים. דווקא מה שקרה באתלטיקה, בסופו של דבר, היה סמל לכישלון של הועד האולימפי בהתמודדות עם הסימום בספורט הרוסי. דווקא את חושפת פרשת הסימום, יוליה סטפאנובה, שקיבלה תחילה אישור מיוחד להתחרות, החליט הוועד האולימפי להשעות, בגלל שימוש בחומרים אסורים בעבר. היחס כלפי סטפאנובה, שסיכנה כנראה את חייה שכשחשפה את הפרשה, הפכה למנודה ומוקצית מחמת מיאוס ברוסיה ואף כונתה Judas (יהודה איש קריות) ע"י דוברו של הנשיא פוטין, מצביע יותר מכל על הכשל של הועד האולימפי בטיפול בבעיה - מצד אחד, השעיית חושפת הפרשה, ומצד שני אי-השעיית הנבחרת הרוסית כולה, צעד שהיה מתבקש על רקע ההתנהלות האנטי-ספורטיבית שנחשפה. בעוד רצף אירועים שערורייתי וביזארי, האתלטית הרוסייה השנייה שהורשתה להתחרות במשחקים, דריה קלישינה, הושעתה 48 שעות לפני התחרות שלה ע"י הועד האולימפי. קלישינה עתרה ל-CAS, בית הדין הגבוה לספורט, וזה נתן לה אישור להתחרות ממש שעות לפני התחרות. הטיפול הבעייתי של הועד האולימפי בפרשת הסימום הרוסי ייזכר, ולא לטובה. מילה טובה מגיעה לסבסטיאן קו, אתלט העבר ויו"ר איחוד האתלטיקה IAAF בהווה, שבניגוד לועד האולימפי, החליט על השעייה גורפת של האתלטים הרוסים בעקבות השערורייה.
קלישינה מסיימת במקום התשיעי בתחרות בריו, אחרי 48 שעות ביזאריות. All rights reserved to dnaindia.com
עוד סיפור גדול בריו, ודי עצוב, היה היציעים הריקים. למעט בגמרי הכדורגל וכדורעף החופים, שבהם התחרו ספורטאים ברזילאים, ראינו יציעים ריקים, במיוחד באצטדיון האתלטיקה. לא מספיק תיירים הגיעו כדי למלא את האולמות, ובמיוחד, לא מספיק ברזילאים. אמנם היה אפשר להרגיש את העידוד המקומי לספורטאים המקומיים, במיוחד בגמר הקפיצה במוט (אליו נגיע בהמשך), אך עדיין, אי אפשר היה לפספס את הכיסאות הריקים באצטדיון, מחזה שלא ראינו באולימפיאדות קודמות.
אצטדיון האתלטיקה עם הכיסאות הריקים. כל הזכויות על התמונה שמורות לסאן All rights reserved to the sun.co.uk
תחרות הקנו משכה בקושי מניין של צופים. כל הזכויות על התמונה שמורות לדיילי מייל All rights reserved to dailymail.co.uk
היו גם צדדים משעשעים באולימפיאדה, כמו למשל, ריקודי ניצחון. אורימאס דידזבאליס בן ה-25 מליטא זכה במדליית הארד בהרמת משקולות למשקל של עד 94 ק"ג, וכך הוא חגג את המדליה (הריצו ל-0:23):
מיחאין לופז הוא מתאבק קובני בן 34 (שמשום מה עדיין מכונה "The Kid"), שזכה בריו במדליית זהב שלישית ברציפות (אחרי בייג'ינג ולונדון) בהיאבקות יוונית-רומית במשקל של עד 130 ק"ג. את מדליית הזהב בריו הוא חגג בדרך מאוד לא שגרתית:
עוד רקדן בריו, אבל כזה שלא זכה באף מדליה, היה דויד קטואטאו, שסיים במקום ה-14 בהרמת משקולות במשקל של עד 105 ק"ג. קטואטאו מייצג את מדינת האי קיריבאטי, שממוקמת באוקיינוס השקט. בריו, קטואטאו התפרסם בזכות הריקודים שביצע אחרי כל ניסיון הרמה. המטרה של הריקודים הייתה להעלות את המודעות להתחממות גלובלית, ולסכנת ההצפה לאי קיריבאטי כתוצאה מכך. משעשע, אבל גם מאוד חשוב. הנה קטואטאו בפעולה בריו:
הקרב על מדליית הארד בהיאבקות בסגנון חופשי במשקל של עד 86 ק"ג לגברים הסתיים באופן מאוד ביזארי. על המדליה התחרו ג'דן קוקס האמריקני וריינריס סאלאס הקובני, שני מתאבקים צעירים שנאבקו על מדליה אולימפית ראשונה בקריירה. תחילה, ספג הקובני עונש וקוקס קיבל נקודה. לקראת סוף הקרב, קוקס קיבל אזהרה שיקבל עונש אם לא יתקוף תוך 30 שניות, ולאחר 30 השניות פסק השופט על עונש לקוקס והקרב השתווה ל-1:1 כשיש עוד כ-6 שניות לסיום. קוקס ומאמנו הגישו ערעור לצוות השופטים שנמצא בצידי המשטח (הגשת הערעור עצמה היא תהליך ביזארי, לפחות למיטב הבנתי - צריך להשליך בובה של הקמע של המשחקים לעבר השופטים). לאחר צפייה חוזרת במהלך, החליטו השופטים שלקוקס מגיעות 2 נקודות, והוא נטל את ההובלה בקרב, 3:1, כשיש עוד 6 שניות כאמור. סאלאס החליט שהוא לא מעוניין לחזור להתחרות ל-6 השניות, סימן תנועות מגונות שונות לעבר השופטים ולאחר מכן הפנה את גבו למשטח הקרב כשהשופט הראשי מכריז על יריבו האמריקני כמנצח והזוכה במדליה. הנה הקטע הביזארי:
https://www.youtube.com/watch?v=dirsVpkPIGo
וגם כאן החל מ-10:06:
עוד אירוע הזוי וביזארי בהיאבקות התרחש בערב האחרון של המשחקים. גנדוריזין מנדאחנרן (מעתה ואילך - יכונה המונגולי...), מתאבק מונגולי, התחרה על מדליית הארד בסגנון חופשי במשקל של עד 65 ק"ג לגברים. מולו התמודד האוזבקי איחטיור נברוזוב. האירוע הביזארי של הקרב לא היה השמות שוברי השיניים של שני המתמודדים, אלא מה שהתרחש לקראת סוף הקרב. המונגולי הוביל לקראת סוף הקרב, ונראה היה שהוא בדרך למדליית ארד. אלא שאז מאמניו החלו לחגוג את הניצחון עוד לפני הסיום, והמתאבק עצמו החל לחגוג על המזרן. השופטים לא אהבו את זה במיוחד, ולאחר דין ודברים החליטו להעניק ניצחון טכני לאוזבקי. את מה שקרה אחר כך תראו כבר לבד:
עוד אירוע ספק ביזארי, ספק עצוב ומראה על רוח אולימפית, היה המקרה העצוב של יוהאן דיניץ הצרפתי בתחרות ההליכה ל-50 ק"מ (תחרות ההליכה בעצמה היא תחרות די ביזארית). ההלך בן ה-38 הוא מהבולטים בענף כבר שנים רבות, אבל הוא אף פעם לא סיים על הפודיום באולימפיאדה, וגם הפעם זה לא קרה. דיניץ, שיאן העולם ובעל התוצאה הטובה ביותר השנה, הוביל בפער משמעותי אחרי 33 ק"מ. אלא שאז לפתע, הוא התעלף ואיבד שליטה על צרכיו (מראה לא נעים..). עד הסיום, הוא נפל וקם כמה פעמים, והצליח באומץ רב וברוח ספורטיבית מרשימה לסיים את המירוץ במקום השמיני. גורלו של דיניץ לא שפר עליו גם בבייג'ינג, שם נאלץ לפרוש במהלך הריצה כתוצאה מכאבים עזים, וגם בלונדון, שם לאחר שסיים במקום השמיני, נפסל מכיוון שלקח מים לשתייה מחוץ לאזור המותר לחלוקת בקבוקי מים. דיניץ הוא גיבור טראגי, ודי ביזארי בענף ביזארי, אבל עדיין גיבור, שמצליח לסיים במקום 8 באולימפיאדה בגיל 38, גם אחרי קריסה במהלך המירוץ. ברשותכם, אחסוך מכם את הסרטון עם האירוע הביזארי.
דיניץ בתחרות ההליכה ל-50 ק"מ בריו. גיבור טראגי, ספורטיבי וביזארי בעת ובעונה אחת. כל הזכויות שמורות ל-thebiglead.com.
גבי דגלאס הייתה הגיבורה האמריקנית של לונדון 2012. אמנם היא לא התעלתה לרמות של סימון ביילס, אך עם שתי מדליות זהב בקרב-רב, אישית וקבוצתית, והעובדה שהיא הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שזוכה במדליית זהב בהתעמלות, היא הייתה הגיבורה שאמריקה אהבה לאהוב. בריו 2016 היא לא הציגה את הרמה שהציגה בלונדון, אך זכתה בזהב בקרב-רב הקבוצתי יחד עם חברותיה לנבחרת האמריקנית. בטקס חלוקת המדליות, בעת השמעת ההמנון, לא הניחה דאגלס את ידה על הלב כמקובל בארה"ב, וזכתה לקיטונות של ביקורת ובוז מצד גולשים ברשתות החברתיות ומצד שליח הלוס אנג'לס טיימס לריו, ביל פלאשקה. אמא של דגלאס יצאה מאוחר יותר לתקשורת, וסיפרה כי בתה שבורה כתוצאה מההתקפות הקשות עליה ברשתות החברתיות. אין ספק שהאמריקאים תמיד מוצאים נושא מטופש שאפשר להפוך אותו לשערוריה.
גבי דגלאס בריו, במוקדמות הקרב-רב האישי. מתעמלת יוצאת דופן ופורצת דרך. All rights reserved to billboard.com
שערוריה נוספת בריו 2016 קשורה אלינו. אורי ששון, הג'ודאי הישראלי המצוין, שזכה במדליית הארד בג'ודו במשקל של מעל 100 ק"ג, עבר בסיבוב הראשון בתחרות את הג'ודאי המצרי איסלאם אל-שעבי. עד לרגע האחרון, לא היה ברור אם אל-שעבי בכלל יופיע לקרב, כשלחצים רבים הופעלו עליו שלא להופיע. אל-שעבי בן ה-34 הופיע לקרב, אבל בסיום הקרוב, כשאורי ששון ניגש אליו כדי ללחוץ את ידו, אל-שעבי סירב ויצר מהומה רבתי לא רק בישראל ובאולם התחרויות (שם זכה לקריאות בוז רמות), אלא גם בעולם. השגרירים הטובים ביותר שלנו בחו"ל הם כנראה הספורטאים, ולא הפוליטיקאים.
לחיצת היד שלא הייתה. ששון ואל-שעבי לאחר הקרב ביניהם. כל הזכויות שמורות לויינט All rights reserved to www.ynetnews.com
עוד שערורייה בריו הייתה סביב גמר הקפיצה במוט. שיאן העולם והאלוף האולימפי מלונדון 2012, רנו לבילאני, הגיע כפייבוריט גם לריו, אבל הפסיד בגמר לטיאגו בראז דה-סילבה, הברזילאי המפתיע. לבילאני עבר את כל הגבהים עד ל-5.98 ללא פסילות. דה-סילבה, שלא נותר לו מה להפסיד, מכיוון שהוא סחב איתו פסילות מגבהים קודמים, החליט ללכת על כל הקופה ולהעלות את הרף ל-6.03, 10 ס"מ מעל שיאו האישי. אם יצליח - יזכה בזהב, אם לא יצליח - ישאר עם הכסף. דה סילבה אפילו לא הצליח לייצר קפיצה בניסיון הראשון, אבל בניסיון השני עבר והדהים את האצטדיון (שהיה דווקא די מלא בערב זה). לבילאני, שזכה לשריקות בוז במשך כל הערב, פסל ב-6.03 פעמיים, ניסה פעם אחרונה ב-6.08 ופסל גם בגובה זה, והזהב הלך לדה-סילבה. לבילאני, שכעס מאוד על התנהגות הקהל (שאינה מקובלת בתחרויות אתלטיקה, אבל מקובלת בברזיל), יצא לתקשורת והשווה את ההתנהגות של הקהל הברזילאי כלפיו להתנהגות של הקהל בגרמניה הנאצית ב-1936 כלפי ג'סי אוונס. ההתבטאות הקיצונית והמוגזמת הזו עוררה גלים של מחאה נגד לבילאני, ולאחר כמה שעות הוא התנצל. בפעם הבאה, לבילאני כבר ישקול מילים.
לבילאני בגמר הקפיצה למוט בריו. בפעם הבאה, ישקול מילים וייקח בחשבון את דה-סילבה. כל הזכויות שמורות לג'רוזלם פוסט All rights reserved to jpost.com
נעבור לקרובי משפחה של ספורטאים. הסבתא הפופולרית ביותר בבריטניה כיום, אם נוציא את המלכה אליזבת, היא כנראה סבתו של אדם פיטי. סבתו של השחיין ושיאן העולם, המתגוררת בשפילד, התפרסמה בזכות חשבון הטוויטר שלה, שדרכו שלחה ברכות לנכדה המתחרה בריו. מייויס וויליאמס בת ה-74 סיפרה לתקשורת הבריטית שהיא מקווה שדרך חשבון הטוויטר שלה היא עוזרת לנכדה ולשאר הנבחרת הבריטית ומזכירה להם שבמרחק אלפי קילומטרים מריו, יש להם מיליוני תומכים בבית.
מייויס וויליאמס עם חולצה שעליה רשום "Team Peaty". התמונה נלקחה מחשבון הטוויטר שלה, @Mavies42Mavis.
ועוד קרובי משפחה נלהבים ומלווים הם הוריה של אלי רייזמן, שמלווים אותה לכל תחרות. הנה סרטון עם מיטב הביצועים שהפכו אותם לכוכבי רשת:
הישראלים - הופעה טובה בסך הכל, הישגים גדולים ומקום לשיפור
המשלחת הישראלית לריו כללה 47 ספורטאים, מספר שיא, שהתחרו ב-17 ענפים שונים, גם כן שיא. היו כאלה שטענו שהגודל של המשלחת הישראלית היה צריך להיות קטן וכך התוצאות היו טובות יותר. אני חייב לחלוק על הטענה - דריסת רגל בענפי ספורט רבים ומגוונים איננה דבר שפוגם בספורט הישראלי, אלא משפר אותו. הוא חושף יותר ישראלים לעולם, יותר ענפי ספורט לישראלים, ומשפר את מעמדם של ענפי ספורט פחות ידועים, שבחלקם יש לנו אפשרות להשיג הישגים משמעותיים. כשאני מנתח את ההופעה של המשלחת הישראלית, אני חושב שאפשר לחלק את המשלחת לשני חלקים - אלו שהגיעו להישגים והיו בשיאם או מעבר לכך, ואלו שלא הגיעו לשיאם האישי (לא אשתמש כאן במילה כישלון, כי אין זה מתפקידי לקבוע מהו כישלון ומה לא, וכישלון הוא דבר סובייקטיבי. שיא אישי הוא משהו שניתן לכמת לרוב).
בין הספורטאים ששייכים לחלק הראשון נוכל למצוא דווקא לא מעט, למרות האכזבה מההופעה הישראלית במהלך האולימפיאדה, במיוחד עד לזכייה במדליה הראשונה. אז, קודם כל, שני הספורטאים שהציגו את היכולת הטובה ביותר היו כמובן ירדן ג'רבי ואורי ששון. שניהם היו בטופ העולמי עוד לפני האולימפיאדה, אבל התמודדו מול יריבים חזקים באופן מעורר כבוד. ג'רבי הייתה בירידה מאז הזהב בריו באליפות העולם 2013, אבל שלוש שנים מאוחר יותר באותה ריו, במשחקים האולימפיים, ג'רבי הייתה טובה, מפוקסת ומרשימה. גם ההפסד שלה ברבע הגמר היה די שנוי במחלוקת, והוכרע כנראה ע"י שיפוט שנטה לטובתה של המתחרה הברזילאית שלה. ג'רבי הוכיחה שאיגוד הג'ודו והועד האולימפי צדקו כשהאמינו בה, וסיפקה את הסחורה עם מדליית ארד היסטורית, כשהפכה לאישה הישראלית השנייה שזוכה במדליה, 24 שנים אחרי הכסף של יעל ארד בברצלונה. אורי ששון, לעומת ג'רבי, היה בגרף שיפור לפני האולימפיאדה. ביום התחרויות הוא היה טוב, חד וממוקד, וההופעה שלו מול טדי רינר, למרות שהסתיימה בהפסד בשנייה האחרונה, הייתה מצוינת. ששון הראה שמעבר לחזות הגדולה שלו, מדובר באדם רגיש שהגשים את חלום ילדותו.
חוץ מג'רבי וששון היו עוד הישגים ישראלים. שגיא מוקי, שהגיע לאולימפיאדה עם פציעה קשה בגב והיה ספק אם בכלל יתחרה, סיפק הופעה הירואית, סיים חמישי והגיע עד לקרב על המדליה. נכון שזה נגמר כואב ועצוב עבורו, אבל מוקי ראוי לכל המחמאות על ההופעה האדירה שלו. לינדה בולדר, ג'ודאית הולנדית במקור שעברה לישראל עם בעלה לפני כ-3 שנים, היא ג'ודאית עם פוטנציאל גבוה, וכשייצגה את הולנד, היא זכתה בכסף באליפות אירופה. מאז שהגיעה לכאן, היא זכתה במדליות בטורנירי גראנד פרי, אבל לא הרשימה באליפויות אירופה, ובתקופה שלפני האולימפיאדה לא התאמנה בשל פציעה. בריו, בולדר סיימה שביעית אחרי שני ניצחונות מרשימים ומקום ברבע הגמר, שם נכנעה למי שזכתה לבסוף במדליית הארד. בולדר, כמו מוקי, ראויה לכל המחמאות. שני הישגים גדולים נוספים היו של חנה קנייזבה-מיננקו, סגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת, שגם היא הגיעה אחרי פציעה והיעדרות ארוכה, רשמה את התוצאה הטובה ביותר שלה השנה וסיימה חמישית בהופעה מרשימה, כשהיא רחוקה רק 6 ס"מ ממדליה. גם מעיין דוידוביץ' התעלתה על הציפיות, כשסיימה שביעית בשייט על דגם RS:X. זה נכון שהיא רשמה שיוט מדליות לא טוב, שמנע ממנה מדליה, אבל דוידוביץ', שזכתה בארד באליפות העולם ב-2013 וב-2014, עברה שנתיים לא מוצלחות במיוחד, ולא הגיעה כמועמדת בולטת למדליה. ההגעה שלה למקום שביעי בריו, כל כך קרוב למדליה, כנגד כל הציפיות, היא הישג ענק. נבחרת ההתעמלות האמנותית אמנם לא זכתה במדליה, אבל שוב שמרה על מקומה בטופ העולמי. בענף כל כך קשה, וכל כך תלוי בשופטים שלעיתים עשויים להיות מונעים משיקולים זרים, נבחרת ישראל של אירה ויגדורצ'יק רשמה הישג מרשים כשסיימה כנבחרת השישית בטיבה בעולם בריו, וזאת אחרי פרשת המאמנת (והבעיטה שהייתה או לא הייתה) שפגעה בנבחרת. גם בענפים הקטנים יותר, נרשמו הישגים יפים. רון דרמון, בהופעת בכורה של טריאתלט ישראלי באולימפיאדה, סיים במקום ה-26 מתוך 56; שלומי חיימי היה פנטסטי ברכיבה על אופני ההרים, וסיים במקום ה-29 למרות שני תקרים בגלגל. בלעדיהם, סביר שהיה מתברג בעשירייה הראשונה; לטיסיה בק סיימה הופעת בכורה ישראלית בגולף במקום ה-31, אחרי שהרשימה מאוד בשלושת הימים האחרונים של התחרות; דודי סלע עבר סיבוב והיה לא רע בטורניר הטניס; איגור אולשנצקי סיים במקום ה-17 המכובד בתחרות הרמת המשקולות, והיה הנציג הראשון של ישראל בענף מאז 1996; שני בלוך סיימה במקום ה-48 מתוך 68 בתחרות אופני הכביש, בגיל 37; אנסטסיה גלושקוב, המתחרה בשחייה צורנית, עשתה את שלה בכך שהגיעה לאולימפיאדה רביעית רצופה והפכה לאישה הראשונה שעושה זאת; מישה זילברמן לא עלה שלב בבדמינטון, אבל רשם ניצחון היסטורי בשלב הבתים; ומאור טיורי (90 במרתון נשים) ומרהו טפרי (74 במרתון גברים) נתנו הופעה טובה במרתון בהתחשב בתנאים.
מנגד, היו ספורטאים רבים שלא היו בשיאם במשחקים. אלכס שטילוב ונטע ריבקין (שלזכותה צריך לציין שהייתה פצועה לפני המשחקים) לא הצליחו לעלות לגמר בהתעמלות, נבחרת השחייה לא הרשימה וכך גם צמדי ה-470 בשייט. לא אכנס ספציפית לכל ספורטאי שלא הצליח, אלא אתייחס באופן כללי למה שאני חושב שצריך לקרות מעתה: לפני שממהרים לצמצם משלחות, להאשים ספורטאים בכישלון, מקשיחים קריטריונים ומקצצים בענפים מסוימים כדי לתת לאחרים, ראוי שתהיה בדיקה רצינית ומסודרת של כל עניין התקצוב, של עניין הקריטריונים הבינלאומיים לעומת הישראליים, של גודל המשלחות, מעמד המאמן, אולמות האימונים בישראל ועוד. משלחת גדולה של ספורטאים איננה בזבוז, היא יתרון - היא מגדילה את החשיפה, היא פותחת פתח לענפים חדשים להתפתח והיא גם מעניקה ניסיון להרבה ספורטאים צעירים לקראת העתיד. בזמן שמתפרסמים דיווחים על כך שיש רצון לצמצם את המשלחת לקראת הפעם הבאה (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4845986,00.html), מתפרסמים דיווחים גם על כך שהתאחדות ספורט הנכים תטיס לריו 25 אנשי מנהלה ב-30 אלף ש"ח לאדם (http://www.themarker.com/career/1.3046271). הרשו לי לשאול שאלת תם - האם לא עדיף שקודם נצמצם את מספר העסקנים ואנשי המנהלה שנוסעים לאולימפיאדה, ורק אחר כך נצמצם את משלחת הספורטאים? לייבא ספורטאים יהודים מחו"ל זה רעיון לא רע לדעתי, אבל זו לא צריכה להיות המטרה וזה לא צריך להיות מה שיעמוד במרכז ההכנה של ישראל לטוקיו 2020 ולאולימפיאדת 2024. ראוי שתיבנה תוכנית מסודרת ל-4 או ל-8 שנים (עדיף ל-8), שאכן תתמקד ותתקצב מספר ענפים גם על חשבון ענפים אחרים, אך לאחר חשיבה, בדיקה ובחינה מקצועית. יש לישראל הרבה כישרונות, וביחס לגודלה, להשקעה המאוד נמוכה בספורט בישראל (במיוחד אולימפי), ולחוסר בתרבות ספורט, היא אינה מדינת ספורט כושלת. אבל אם ישראל רוצה להתקדם, ולהפוך לסוג של מעצמת ספורט (הכל יחסי), היא צריכה לא רק להגדיל את התקצוב, אלא גם לשנות את החשיבה, להקטין את העסקנים, להבין שהישגים אינם רק מדליות (ההישג של חנה מיננקו בתחרות בענף האולימפי הפופולרי ביותר איננו דבר של מה בכך), ושהספורטאים צריכים תמיכה, ממשלתית וציבורית, במשך 4 שנים ולא רק במשך חודשיים בכל 4 שנים. אם יותר תחרויות של ספורטאים אולימפיים ישודרו, יותר תשומת לב לספורטאים תוקדש בכלי התקשורת, ישופרו מתקנים ויצטמצמו העסקנים, העתיד של ישראל, בספורט לפחות, עשוי להיות טוב מאוד.
המארחת - ברזיל לא הייתה המארחת המושלמת ביותר, אבל היא הייתה השמחה ביותר
התחושה שלי לגבי ריו והמשחקים היא אמביוולנטית. מחד, אי אפשר להכחיש שריו אינה המקום האידיאלי לאירוח אירוע בסדר גודל שכזה. הארגון לא היה מדויק ומסודר כמו בלונדון או בייג'ינג, הכפר האולימפי היה בעייתי, האולמות היו ריקים, השיפוט היה לעיתים מוטה לטובת המקומיים, המפרץ היה מזוהם ואיום הפשע ריחף מעל המשחקים ומעל המבקרים בריו למשך כל 16 הימים. גם העובדה שרוב הברזילאים לא התחברו למשחקים, שהכסף שבוזבז יכל לשרת שכונות עוני שמי יודע אם אי פעם ישתקמו ושהמדינה עצמה מצויה בתוך מערבולת פוליטית, לא סייעה. מאידך, ברזיל הייתה המארחת השמחה ביותר שהייתה (וכנראה שגם תהיה) למשחקים אי פעם. האווירה השמחה הברזילאית, העידוד המרשים (גם אם הבעייתי לעיתים) של האוהדים שכן באו, וטקסי הפתיחה והסגירה שאמנם לא היו עתירי תקציב אבל מרשימים ומהנים לצפייה, עשו את המשחקים האלו לטובים מאוד. נכון שלא הכל תקתק, אבל בסך הכל, רוב החששות (אני מודה שגם אני הייתי שותף לחלקם) התבדו, וברזיל עמדה ביעד. השאלה היא מה הלאה עבור ברזיל - האם האירוח של המונדיאל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016 יסייעו לשפר את המצב הכלכלי והחברתי בברזיל? ספק רב, אבל הבנייה והשיפור של תשתיות ותחבורה ציבורית עבור המשחקים תשרת את הברזילאים גם אחרי המשחקים, והשימוש במתקנים שיפורקו לבניית שכונות חדשות ומבנים חדשים עשוי גם כן לעשות את החיים של הברזילאים טובים יותר. רק בעוד מספר שנים נוכל לומר האם ריו 2016 הייתה אתונה 2004, אולימפיאדה ש"סייעה" בריסוק הכלכלה של מדינה שהלכה והתפרקה בשנים שלאחר המשחקים, או שהיא הייתה ברצלונה 1992, אולימפיאדה שהפכה עיר בעייתית וחסרת חיוניות אחרי שנים של שלטון פאשיסטי לעיר משגשגת ומושכת תיירים. אם ברזיל תשכיל להפוך את ריו למה שהפכה ברצלונה אחרי 1992, המשחקים האלו עוד ייזכרו בברזיל כמאורע מכונן מבחינה היסטורית. מה שבטוח - ברזיל אולי לא הייתה המארחת הטובה ביותר, אבל היא הייתה השמחה ביותר. הנה קצת מוזיקה שתזכיר לכם למה. זו המוזיקה שליוותה את טקסי המדליות:
וזו המוזיקה שליוותה את שידורי התחרויות בכל העולם (את הסרטון והמוזיקה בטח ראיתם ושמעתם אם צפיתם במשחקים):
והנה השיר "The girl from Ipanema" מבוצע ע"י דניאל ז'ובים בטקס הפתיחה, כשהדוגמנית הידועה ג'יזל נכנסת במהלך השיר לבמה:
מה הלאה?
בעוד 4 שנים, האולימפיאדה מגיעה לטוקיו. טוקיו לא תהיה ריו. אלו לא יהיו משחקים של שמחה וריקודים, אבל הם יהיו הרבה יותר מאורגנים, וכנראה יעמדו בסימן טכנולוגיה, עם חידושים יוצאי דופן שאנחנו עוד לא יכולים אפילו לדמיין. עד אז, נעבור הרבה אירועי ספורט גדולים. מה בתוכנית עד טוקיו?
בעוד כשבועיים, יפתחו בריו המשחקים הפאראלימפיים, עם משלחת ישראלית של 33 ספורטאים. המשחקים הפאראלימפיים הם חגיגה של ניצחון הרוח על הקשיים, והם גם חגיגה ישראלית. ישראל היא מעצמה פאראלימפית, עם 380 מדליות בסך הכל, מהן 124 זהב, 124 כסף ו-132 ארד. בלונדון, ישראל סיימה עם 8 מדליות, כולל אחת מזהב. גם הפעם יש לישראל מועמדים למדליות, אז תעקבו אחרי הספורטאים שלנו גם במשחקים האלו.
מה עוד? חוץ מטורנירי הכדורגל הארבע-שנתיים, יערכו עוד תחרויות גדולות. מהזווית הישראלית, בעוד כשנה ישראל תהיה מארחת משותפת (יחד עם רומניה, פינלנד וטורקיה, שתארח את שלבי הסיום) של אליפות אירופה בכדורסל. עוד לא ברור מי יהיו היריבות של ישראל, ואילו שחקנים יגיעו, אבל ייתכן מאוד שנזכה לראות כאן בהיכל בעוד שנה את פאו גאסול או טוני פארקר.
בעוד שנה, נוכל לדעת איזו עיר תארח את האולימפיאדה ב-2024. המועמדות הסופיות הן רומא, בודפשט, פריז ולוס אנג'לס. כשנה מאוחר יותר, ב-2018, יערכו משחקי החורף בפיונג'צאנג שבדרום קוריאה, שם מבטיחים שמשחקי החורף של 2018 יהיו המרשימים ביותר בהיסטוריה.
באתלטיקה, בעוד שנה אליפות העולם תיערך בלונדון, באצטדיון האתלטיקה שאירח את האולימפיאדה ב-2012. האירוע אמור להיות ההופעה האחרונה של יוסיין בולט. אליפות העולם באתלטיקה בשנה שלפני האולימפיאדה, ב-2019, תיערך בחום המחריד של דוחא, קטאר.
בשחייה, בודפשט תוכל לשפר את הסיכויים שלה לזכות באירוח אולימפיאדת 2024, כשתארח את אליפות העולם בשחייה ביולי הבא. אליפות העולם של 2019 תיערך בגואנגז'ו, דרום קוריאה.
בנוסף, ב-2019 אמורים להיערך המשחקים האירופאיים השניים (בהשתתפות ישראל כמובן), ככל הנראה ברוסיה.
זהו לעת עתה, לפחות עד האולימפיאדה הבאה. אני מקווה שנמשיך לעסוק ולדבר על ספורט כנושא חדשותי מרכזי, ולא על מלחמות ואסונות טבע. אז לפני שנפרדים סופית מריו, נסיים עם ג'ורג'י בן והשיר "Pais Tropical" (או בגרסתו העברית "ארץ טרופית יפה"). בן ביצע את השיר בטקס הפתיחה יחד עם הזמרת רג'ינה קאסה. את הקטע מטקס הפתיחה לא השגתי, אז נסתפק בזה:
הגדול מכולם - פלפס הוכיח שוב את גדולתו
יש משהו קצת משעמם בכך שב-4 אולימפיאדות רצופות, הכוכב הגדול ביותר היה אותו אדם. אבל, הדבר האחרון שאפשר לומר על מייקל פלפס הוא שהוא משעמם. השחיין האדיר, שערך את הופעת הבכורה שלו בבריכה האולימפית בסידני 2000 בגיל 15 בלבד (שם סיים חמישי ב-200 מטר פרפר), המציא את עצמו מחדש יותר מפעם אחת. הגרסה הראשונה של פלפס הייתה באולימפיאדות של 2004 ו-2008. זה היה פלפס הצעיר, הרעב והילדותי, שהגיע לגג העולם כבר בגיל 23. הגרסה השנייה של פלפס הייתה בלונדון 2012, כשהוא כבר שבע ולא בשיא כושרו, הפנומן עדיין היה מדהים עם 4 מדליות זהב ו-2 מדליות כסף, אבל בדרך למשחקים האלו הוא הלך והסתבך. לפני לונדון, ולאחריה, הוא עמד בנקודת הכרעה בחייו. אחרי שהסתבך עם החוק מספר פעמים, החמיץ עשרות אימונים ואכזב את מאמנו מגיל 11 בוב באומן, הגיע פלפס לנקודת מפנה. הוא אמנם פרש אחרי לונדון 2012, וטען שהוא לא יחזור לעולם להתחרות בשחייה ובספורט מקצועני, אבל ב-2014 הוא חזר. האיש שהיה שבע, והלך לאיבוד בחייו עוד לפני גיל 30, המשיך ללכת לאיבוד גם אחרי שחזר לשחות, אבל אחרי שנעצר שוב, ונכנס לתוכנית גמילה משתייה, פלפס גם חזר לכושר וגם השתנה. בריו 2016, כשהוא בן 31, קיבלנו את הגרסה השלישית, הבוגרת, של מייקל פלפס. פלפס הבוגר נראה יותר טוב ספורטיבית מלונדון, כשסיים עם 5 מדליות זהב ו-1 מכסף. אבל מעבר לכך, ניכרה בו הבגרות. פלפס של 2016 הוא שלם יותר, וכשבת זוגו ובנו הקטן המתינו ביציע, הוא שוב היה הכוכב הגדול של המשחקים האולימפיים, הפעם כנראה באמת בפעם האחרונה. 28 מדליות יש לו, 23 מהן מוזהבות, אבל הניצחון הגדול של מייקל פלפס הוא הניצחון על עצמו. ובנושא הזה - קישור לכתבה מרתקת של "הארץ" שפורסמה בפתיחת האולימפיאדה http://www.haaretz.co.il/sport/rio2016/.premium-1.3030247.
הגדולה מכולן (ומכולם) - סימון ביילס הפכה לאחת מהספורטאיות הגדולות בהיסטוריה בגיל 19
סימון ביילס מתנשאת לגובה לא מרשים במיוחד של 142 ס"מ. היא נולדה ב-1997 בקולומבוס, אוהיו, למשפחה לא מתפקדת, התגלגלה גם בין משפחות אומנה, ולבסוף היא עברה לחזקתם של סבה ואשתו השנייה. זה נשמע כמו תסריט מצוין לסרט, אבל זה אמיתי. הנערה הזו הפכה, בגיל 19, לאחת מהספורטאיות הגדולות בהיסטוריה. מאז 2013, ביילס שלטה בענף ההתעמלות ללא עוררין. באופן סמלי, בגיל 19 היא כבר מחזיקה ב-19 מדליות באליפויות עולם ובאולימפיאדה. מלבד העובדה היבשה שביילס היא כבר אחת מהמתעמלות והספורטאיות הטובות בהיסטוריה, הריגוש הגדול באולימפיאדה היה מההופעה שלה. שיתוף הפעולה המצוין שלה עם שאר חברות הנבחרת האמריקאית סידר לארה"ב את המדליה המוזהבת בתחרות הקבוצתית; הדומיננטיות המרשימה שלה על המכשירים ועל הקרקע סידרה לה 3 מדליות זהב אישיות; וגם כשהיא הוכיחה שהיא אנושית, ונפלה מהקורה, היא סיימה עם ארד. כמו פלפס, הניצחון של ביילס הוא לא רק באולם התחרויות, אלא ניצחון של הרוח האנושית. למרות התנאים הקשים בה גדלה, היא עשתה זאת בגדול, וריתקה מיליוני צופים (כולל רבים שלא צופים בדרך כלל בהתעמלות, ובהם אני) למסך עם תרגילים חלקים, נקיים ויפים. היא הוכיחה שלא משנה מאיפה הגעת, אתה יכול להגיע לבמה הגדולה ביותר. ומה לגבי ההמשך? ביילס רמזה שלא תמשיך. אם היא לא תהיה שם, היא תיזכר כאגדה שזכינו לראות רק פעם אחת בבמה הגדולה בעולם. אם תמשיך, תהיה לה הזדמנות, כמו פלפס, לכתוב את האגדה מחדש. הנה סרטון של Sports Nation על ביילס אחרי שזכתה בזהב בקפיצות בריו:
לא נס ליחו - בולט שוב שלט במסלול
אני מודה שאני לא מעריץ גדול של יוסיין בולט. הגינונים שלו והאגו הגדול (מאוד) שלו, שבאים לידי ביטוי בכל תחרות שבה הוא משתתף, לא חביבים עליי במיוחד. אבל כשבולט (כנראה) חותם קריירה באתלטיקה, חייבים להודות שמדובר באחד מהאתלטים הגדולים בהיסטוריה, ואחד מהספורטאים הגדולים בהיסטוריה. מאז שפרץ לחיינו בסערה עם שיא עולם אדיר ב-100 מטר בבייג'ינג 2008, ועד היום, שלט בולט לחלוטין בריצות הקצרות, אולי אפילו יותר ממקביליו בשחייה ובהתעמלות, פלפס וביילס. למעט פספוס אחד באליפות העולם בדאגו 2011, כשזינק מוקדם ופסל בגמר ה-100, הוא לא פספס זהב אחד ב-7 התחרויות הגדולות (אליפויות עולם ואולימפיאדות). 9 מדליות זהב אולימפיות, 3 בכל אולימפיאדה ו-3 בכל ריצה - 100 מ', 200 מ' ו-4x100 מ' יחד עם נבחרת ג'מייקה - הפכו את האיש הזה לאגדה. נכון שהוא כבר לא בשיאו, שהוא לא בכושר של 2008-2009 (אז רשם תוצאות בלתי נתפסות, שספק אם יישברו בעתיד הנראה לעין) וגם לא בכושר של 2012, אבל למרות זאת, בולט טייל גם בריו. האיש המהיר בעולם נפרד מעולם האתלטיקה וחותם 8 שנים מרהיבות. בעוד שנה, הוא צפוי לפרוש סופית אחרי אליפות העולם בלונדון. נדמה שלא נזכה לראות יורש אמיתי לבולט בזמן הקרוב. עד אז, נתנחם בכך שצפינו באחת מהאגדות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הספורט.
מלבד 3 הכוכבים הגדולים, היו לנו עוד כוכבים ורגעי שיא באולימפיאדה. נעבור אליהם:
אתלטיקה בריו 2016 - פארח משלים דאבל שני בריצות הארוכות, שיא עולם לואן ניקרק ואלופה ג'מייקנית חדשה בריצות הקצרות
מלבד ההופעה הגדולה האחרונה של בולט, היו עוד רגעי שיא על המסלול באצטדיון האולימפי, וכל זאת על רקע השעייתם של הרוסים מהתחרויות בשל פרשת הסימום. אצל הגברים, הסיפור הגדול היה שיא העולם המדהים של ווייד ואן-ניקרק הדרום אפריקאי, שניפץ את השיא בן 17 השנים של מייקל ג'ונסון בריצה ל-400 מטרים וקבע שיא חדש ומדהים של 43.03 שניות. הצעיר המוכשר בן ה-24 הוא האתלט הראשון שירד מ-44 שניות ב-400 מטרים, 20 שניות ב-200 מטרים ו-10 שניות ב-100 מטרים במקביל. אל תתפלאו אם נמצא אותו בפעם הבאה גם ב-100 וב-200.
דייויד רודישה הקנייתי אמנם לא שחזר את הרמה שהציג בלונדון, אבל הוא עדיין סיים עם הזהב ב-800 מטרים, כשהוא מקדים את תאופיק מחלופי האלג'ירי. אותו מחלופי סיים את האולימפיאדה עם 2 מדליות כסף, כשב-1500 מטרים הוא הפסיד את תוארו מלונדון באופן מפתיע למתיו צנטרוביץ' האמריקאי. דרך אגב, צנטרוביץ' הוא האמריקאי הראשון שזוכה בזהב בריצה הזו מאז 1908.
מו פארח הוא אמנם כבר בן 33, אבל הבריטי עדיין בשיאו והוא השלים בפעם השנייה ברציפות דאבל מוזהב בריצות הארוכות - 5,000 ו-10,000 מטרים. עוד אירוע גדול באצטדיון האתלטיקה (שעוד נחזור אליו) הוא הניצחון המפתיע מאוד של טיאגו בראז דה סילבה הברזילאי, שבדחיפת הקהל המקומי זכה בזהב בקפיצה במוט כשהוא משפר את שיאו האישי ב-10 מטרים, קובע שיא אולימפי של 6.03 מטרים ומנצח את שיאן העולם, הצרפתי רנו לבילאני. אשטון איטון האמריקאי זכה שוב בזהב בקרב 10.
בנשים, איליין תומפסון הג'מייקנית זכתה בדאבל מרשים בריצות הקצרות, כשהיא מנשלת מהתואר ב-100 את בת ארצה, שלי אן פרייז'ר-פרייס (שזכתה בארד), ועוקפת ב-200 את אלופת העולם והפייבוריטית, ההולנדית דפני סחיפרס. שוני מילר מאיי הבהאמה זכתה בזהב ב-400, כשהיא ספק קורסת, ספק מנסה מהלך טקטי מפתיע, על קו הסיום. הנפילה של מילר על קו הסיום נתנה לה את הניצחון על פני אליסון פליקס האמריקאית. למרות ההפסד ב-400, פליקס זכתה בשתי מדליות זהב בריצות השליחות והפכה לאשה האתלטית המעוטרת ביותר בתולדות המשחקים, עם 6 מדליות זהב. אלמאז איינה האתיופית קבעה שיא עולם מרשים ב-10,000 וזכתה בזהב, אך סיימה רק עם הארד בחצי המרחק ונכנעה לצ'ריוט הקנייתית.
בריצת השליחות 4x100 האמריקאיות אמנם פסלו בחצי הגמר, אך ערעור שהוגש התקבל לאחר שהוכח שהן נדחקו ע"י הברזילאיות. הן רשמו זמן מצוין בריצה חוזרת נגד השעון שסידרה להן מקום בגמר, ושם הן כבר זכו בזהב. טיאנה ברטולטה האמריקאית סיימה עם שתי מדליות זהב, בשליחות 4x100 ובקפיצה לרוחק. קתרין איברגוואן הקולומביאנית זכתה בזהב בקפיצה משולשת, כשחנה מיננקו הישראלית מסיימת במקום החמישי המרשים ומשווה את הישג השיא של האתלטיקה הישראלית. עוד הפתיעה רות בייטיה הספרדייה, שזכתה בזהב בקפיצה לגובה בגיל 37, המדליה האולימפית הראשונה בקריירה שלה, ועל זה נאמר - אף פעם לא מאוחר מדי. בקרב 7, ג'סיקה אניס-היל סיימה רק עם הכסף הפעם, כשת'יאם הבלגית מקדימה אותה. אניטה ולודארצ'יק שברה את שיא העולם של עצמה ביידוי פטיש, וזכתה בזהב. ובמרתון - קיפצ'וגה (בגברים) וסומגונג (בנשים) הקנייתיים זכו בזהב.
ואן ניקרק עם הלוח שמציג את שיא העולם החדש שלו. כל הזכויות על התמונה שמורות לסקיי ספורט All rights reserved to skysports.com
שחייה בריו 2016 - לא רק פלפס: מרפי, פיטי, סקולינג ולדקי - כוכבי ההווה והעתיד של הבריכה
חוץ ממייקל פלפס, היו עוד כמה כוכבים בבריכה. קייטי לדקי ראויה לטור שלם לבדה, ועל כן זה לא הוגן כל כך שאני דוחק אותה לכאן, אבל פלפס עדיין זכה ביותר מדליות זהב, גם בריו. אחרי שהדהימה וזכתה בזהב ב-800 מטר חופשי בלונדון בגיל 15, בריו לדקי זכתה בשלוש מדליות מוזהבות, בקלות רבה יש לציין, בשלושת המשחים החופשיים הארוכים - 200 מ', 400 ו-800. בגיל 19, לדקי היא אחת השחייניות הטובות ביותר בהיסטוריה, ויש לה עוד מה להשיג. הפעם, היא שברה שני שיאי עולם (שני שיאי הקודמים היו שלה - מה שמראה על הדומיננטיות שלה ועל השיפור שלה), וזכתה עם השליחות במדליית זהב נוספת ב-4x200 חופשי ובמדליית כסף ב-4x100 חופשי. לעומת מיסי פרנקלין, שהייתה הכוכבת של הבריכה ב-2012 ונחלשה מאוד בריו (העפילה רק לשני משחים, סיימה עם זהב אחד כמחליפה של השליחות), לדקי השתפרה מריו ותמשיך לככב גם בטוקיו.
גם קטינקה הושו ההונגרייה רשמה אולימפיאדה מאוד מוצלחת, עם 3 מדליות זהב, מדליית כסף, שיא עולם ושיא אולימפי. שרה סיוסטרום השוודית, שלא הצליחה לזכות במדליות בלונדון (כמו הושו), זכתה ב-3 מדליות, אחת מכל סוג, ושברה את שיא העולם (של עצמה) ב-100 מ' פרפר. סימון מנואל הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שזוכה בזהב בשחייה ב-100 מ' חופשי, זהב אותו חלקה עם פני אולקסיאק הקנדית בת ה-16. יוליה אפימובה הרוסייה, שריצתה עונש על שימוש בחומרים אסורים, זכתה ב-2 מדליות כסף ובהרבה קריאות בוז מהקהל.
בגברים הסיפור הגדול, מלבד פלפס, היה אדם פיטי הבריטי (עם סבתו המעודדת - גם לזה נגיע אחר כך) שזכה בזהב ב-100 מ' חזה עם שיא עולם חדש (הוסיף גם כסף ב-4x100 מעורב). אנתוני ארווין, היהודי האפרו-אמריקאי, שזכה בזהב בגיל 19 ב-50 מ' חופשי ב-2000, פרש ב-2003 וחזר להתחרות ב-2012, סגר מעגל וזכה בזהב בגיל 35 באותו משחה. ריאן מרפי האמריקאי שלט במשחי הגב, עם שתי מדליות זהב ושיא אולימפי אחד (ב-100). עוד סיפור מעניין היה של ג'וזף סקולינג. השחיין הסינגפורי, שהצטלם כנער מעריץ עם פלפס ב-2008, ניצח אותו, וזכה במדליית זהב הראשונה של מדינתו, ב-100 מ' פרפר, כשהוא מקדים 3 שחיינים אדירים - פלפס, לאסלו צה ההונגרי וצ'אד לה קלוס הדרום-אפריקאי.
עוד גיבורים בריו 2016 - אוצ'ימורה עם עוד זהב בהתעמלות, רייזמן ממשיכה להרשים, חגיגה בריטית באופניים, מארי עם עוד זהב בטניס, טדי רינר הבלתי-מנוצח בג'ודו וזהב היסטורי לברזיל בכדורגל
זו הייתה אולימפיאדה מאוד מוצלחת לבריטניה, ונגיע לזה בהמשך, אבל באופניים זו הייתה חגיגה בריטית של ממש. ג'ייסון קני וארוסתו לורה טרוט זכו ביחד ב-5 מדליות זהב, 3 לקני ו-2 לטרוט. קני זכה בזהב בקיירין ובספרינט האישי והקבוצתי, וטרוט זכתה בזהב באומניום ובאופני מסלול קבוצתי. סר בראדלי וויגינס האגדי ועטור המדליות והזכיות (כולל טור דה פרנס ב-2012) הוביל את נבחרת בריטניה באופני מסלול לזהב ולשיא עולם חדש.
בהתעמלות המכשירים, מקס וויטלוק ואולג ורניאייב אמנם הרשימו, אבל קוהיי אוצ'ימורה הוא עדיין המתעמל הטוב בעולם. בהפרש מזערי של 0.1 נקודות, גבר אוצ'ימורה על ורניאייב ושמר על הזהב בקרב-רב האישי מ-2012. הפעם, גם הנבחרת היפנית (שזכתה בכסף בלונדון) הצליחה לזכות בזהב בקרב-רב הקבוצתי בהובלתו של אוצ'ימורה, ואין ספק שהוא יהיה הספורטאי היפני הבכיר ביותר באולימפיאדה הביתית בעוד 4 שנים. אלי רייזמן, המתעמלת היהודיה-אמריקאית, רשמה עוד אולימפיאדה מוצלחת מבחינתה. היא אמנם חסתה בצילה של ביילס, אבל אחרי 2 זהב וארד בלונדון, היא הרשימה אף יותר בריו. היא אמנם לא זכתה במדליה בקורה (ארד בלונדון), אבל סיימה שנייה לביילס בקרקע ויותר מכך, סיימה שנייה בקרב-רב האישי. אחרי שפספסה את המדליה בקרב-רב האישי בלונדון בגלל שובר שיוויון, הכסף שלה בתחרות בריו הרשים. וכמובן, היא זכתה בזהב הקבוצתי יחד עם הנבחרת האמריקאית וביילס.
אנדי מארי שוב זכה בזהב בטניס. אחרי שב-2012 הוא הגיע למשחקים עם קוף על הגב, בלי תואר רציני ועם נאחס בריטי ארוך-שנים, הניצחון שלו בלונדון פתח את הסכר. מאז הוא זכה בשני תארי ווימבלדון היסטוריים, תואר ב-US Open, התקדם למקום השני בעולם ובריו הוא טייל לזהב שני ברציפות, כשפדרר (פציעה), דיוקוביץ' (הדחה בסיבוב הראשון) ונדאל (הדחה בחצי הגמר) לא עומדים בדרכו.
ואם מארי שבר נאחס ב-2012, הייתה זו נבחרת ברזיל בכדורגל וכוכבה ניימאר שזכו בזהב האולימפי, התואר היחיד שהיה חסר להם, בטורניר הכדורגל בריו אל מול הקהל הביתי, ועל הדרך נקמו בגרמניה על התבוסה בחצי הגמר המונדיאל לפני שנתיים באותו מקום בדיוק. בכדוריד, הגיבורים הגדולים היו נבחרת דנמרק בגברים, שזכו בזהב מפתיע מאוד אחרי ניצחון בגמר על הפייבוריטית צרפת.
בג'ודו, לעומת זאת, הצרפתים רוו נחת, בהובלתו של טדי רינר הבלתי מנוצח. רינר, שלא נוצח מאז 2010, לא נוצח גם בריו, וזכה בזהב במשקל מעל 100 ק"ג. הפנומן הצרפתי התקשה בחצי הגמר מול אורי ששון שלנו (שסיים עם הארד), אבל עבר וניצח בגמר בדרך לזהב אולימפי שני ברציפות.
נבחרת כדורסל הנשים האמריקאית הייתה מצוינת, והרבה יותר דומיננטית ממקבילתה הגברית, אבל הסיפור הגדול היה של נבחרות ספרד וסרביה (ד"א, הפודיום היה זהה לגברים, רק עם החלפת מקומות בין ספרד לסרביה), שזכו במדליה היסטורית, עם כסף וארד בהתאמה. מי שהובילה את ספרד למדליית הכסף ההיסטורית הייתה אלבה טורנס האדירה, הגארדית בת ה-27 (שמובילה את אלופת אירופה אקטרינבורג יחד עם הכוכבת האמריקאית דיאנה טוראסי), הייתה יוצאת דופן בטורניר, עם 16.4 נק', 5.8 ריב' ו-3.1 אס'.
לא ממש דרים-טים אבל עדיין מעל כולם - ארה"ב טיילה לזהב נוסף בכדורסל
נבחרת ארה"ב בכדורסל גברים לאולימפיאדת ריו 2016 לא הייתה ממש דרים טים. לא הייתה שם שום חלומיות - בלי הרבה מהלכים מרהיבים, בלי ניצחונות מוחצים על יריבות עד הגמר (למעט מול סין וונצואלה החלשות מאוד ובלי דומיננטיות מרשימה, שאפיינה את הנבחרת האמריקאית בשני הטורנירים הקודמים; גם לא הייתה שם ממש קבוצה - עד הגמר זה היה נראה כמו אוסף של שחקנים, לפרקים אפילו כמו אוסף בינוני של שחקנים, ולמעט דוראנט, אירווינג והבלחה או שתיים של תומפסון, אף שחקן לא באמת הרשים. ועדיין, למרות הכל, בסיום הטורניר האולימפי אפשר לומר בבטחון - אין לארה"ב יריבה אמיתית שיכולה לאיים עליה, גם אם הסגל שלה בינוני. במהלך הטורניר, כשצפיתי במשחקים, הייתה לי תחושה מאוד חזקה שהאמריקאים לא יזכו בזהב. הם נראו חלשים מדי, חסרי מוטיבציה, רכים בהגנה, ובעיקר - באו כשהם בטוחים שהם הולכים לטייל לזהב. אז אמנם זה הלך להם קשה משחשבו, אבל הם עדיין סיימו עם הזהב. אפשר לייחס את זה גם ליריבות, וגם להתעלות של שחקנים. בחצי הגמר, ספרד הייתה קרובה, שיחקה די טוב ועשתה עבודה טובה בהגנה על השחקנים הבולטים של ארה"ב (למעט על תומפסון), אבל היא לא באמת שיחקה כמו קבוצה שהאמינה שהיא יכולה לנצח. ניהול המשחק של סקאריולו היה רע (כרגיל), רוביו שהיה חלש מאוד שיחק יותר מדי זמן וגאסול, שהיה אדיר, נשאר על הספסל בתחילת הרבע הרביעי בזמן שהאמריקאים פתחו מבערים. בגמר, האמריקאים פגשו את סרביה. הסרבים פתחו את הטורניר רע ועלו ממקום 4 לרבע הגמר, אבל בשלבי הנוק-אאוט הם הרשימו עם נצחון צמוד מול קרואטיה וטיול בפארק מול אוסטרליה (שמאוד הרשימה עד חצי הגמר). המשחק המרשים ביותר של הסרבים בשלב המוקדם היה מול האמריקאים - הם הפסידו רק 91:94, היו מאוד קרובים, ובעיקר שיחקו טוב ועם ביטחון. בגמר, לעומת זאת, הזו הייתה אופרה אחרת. הסרבים כנראה הסתפקו בכסף, והגיעו לגמר בתור שטיח. ההופעה שלהם הייתה חלשה מאוד, ובעיקר, שידרה "אנחנו כבר עשינו את שלנו". האמריקאים, שעדיין לא התקרבו לרמה של הנבחרות הקודמות, תפסו את ההזדמנות בשתי ידיים וטיילו לזהב בגמר חד-צדדי שבו תוצאת הסיום החד-צדדית (96:66) הייתה משקרת לטובת הסרבים. קווין דוראנט אמנם עוד לא זכה באליפות NBA, אבל הוא ללא ספק אחד מהסקוררים הגדולים בהיסטוריה. עם 19.4 נק' למשחק ודומיננטיות מרשימה לאורך כל הטורניר, דוראנט היה השחקן הטוב ביותר, והמרשים ביותר, בריו 2016. דיאנדרה ג'ורדן היה האיש שסידר לאמריקאים את העלייה לגמר, עם הופעה אדירה בשני צידי המגרש בחצי הגמר; ואילו קליי תומפסון, שגמגם לפרקים, התעלה גם הוא ברגעים החשובים. כרמלו אנתוני, בהופעה רביעית באולימפיאדה וכנראה אחרונה, היה לראשונה בקריירה סוג של מבוגר אחראי. הוא מילא את התפקיד די טוב, יש לומר, והיה סולידי בדרך לזהב שלישי שלו ומדלייה רביעית בסך הכל (ארד מ-04 ושני זהבים מ-08 ו-12).
חוץ מהאמריקאים, גם ספרד שסיימה שלישית הרשימה בסך הכל אחרי פתיחה חלשה, ואמנם לא שמרה על הכסף, אך עלתה שוב על הפודיום במה שהיה, כנראה, ההופעה האחרונה של דור הזהב שלה בבמה הזו. גם דור הזהב של ארגנטינה נפרד (נגיע לג'ינובילי אחר כך). הפספוס של הטורניר הוא של אוסטרליה, שהציגה את טורניר הכדורסל הטוב ביותר בתולדותיה, אבל נחלשה אחרי רבע הגמר וסיימה רביעית. ליטא, שסומנה כמועמדת טבעית למדליה, כמו גם צרפת, אכזבו בגדול עם הופעה חלשה מאוד.
אבחר את חמישיות הטורניר שלי -
חמישיית הטורניר הראשונה: מילוש תיאודוסיץ', פאקונדו קמפאצו, קווין דוראנט, פאו גאסול, דיאנדרה ג'ורדן
חמישיית הטורניר השנייה: קיירי אירווינג, פטי מילס, כרמלו אנתוני, אנדרס נוצ'יוני, ניקולה מירוטיץ'
עוד ראויים לציון - קליי תומפסון, מתיו דלוודובה, בויאן בוגדנוביץ'
החגיגה הבריטית מול הכישלון הסיני
ריו 2016 הייתה האולימפיאדה של בריטניה. 20 שנים אחרי האולימפיאדה הכושלת באטלנטה, בה סיימה עם מדליית זהב אחת בלבד, 15 מדליות בסך הכל ומקום 36 בטבלת המדליות - בריטניה היא מעצמת הספורט השנייה בעולם עם 27 מדליות זהב, 67 מדליות בסך הכל ומקום 2 בטבלת המדליות. ומנגד - סין. אחרי 51 מדליות זהב ו-100 בסה"כ באולימפיאדה הביתית לפני 8 שנים, האימפריה נמצאת בשקיעה, והיא סיימה עם 26 מדליות זהב בלבד, 51 בסך הכל ומקום 3 בטבלת המדליות. בריטניה היא אימפריה ספורטיבית בעלייה - ההופעה האדירה של המשלחת שלה בריו מראה את העוצמה שלה אפילו מול ארה"ב: כשמחשבים את מספר המדליות ביחס למספר התושבים, בריטניה נמצאת במקום הראשון, מעל כולם. הכישלון באטלנטה הוביל לרפורמה משמעותית בחלוקת התקציבים, ומאז מגמת השיפור לא נעצרה עד להישג הגדול.
אצל סין, הכישלון מצביע על שינוי חברתי. אם פעם סין הייתה מדינה קומוניסטית של ממש, שבה ההצלחה הספורטיבית הייתה חלק מהקשיחות והנוקשות הסינית, ורק מדליית זהב הייתה נחשבת הצלחה, כעת, סין היא מדינה שונה. המערביות והקפיטליזם שחדרו למדינה שינו אותה גם תרבותית ומחשבתית, וכך למעשה החלישו את הכוח הספורטיבי שלה. ולראיה, הכוכבת של המשחקים בסין הייתה בכלל זוכת מדליית הארד ב-100 מ' גב, פו יואנהוי. פו, שלקחה על עצמה את כישלון הנבחרת הסינית בגמר ה-4x100 מעורב (סיימו במקום ה-4), סיפרה לתקשורת שהיא התקשתה גופנית בגלל מחזור. הכנות שלה, השמחה שהיא הפגינה בראיונות והעובדה ששברה טאבו (כשסיפרה לתקשורת על המחזור שלה) הפכו אותה לכוכבת של סין בריו 2016, וזהו, אולי, הסיפור של סין באולימפיאדה הזו.
נחזור לבריטניה. ההישג שלה הוא אדיר, גם בגלל הגיוון - מדליות זהב ב-15 ענפים, ומדליות ב-19 ענפים. הכוכבים הגדולים שלה היו יוצאי דופן - כבר הזכרתי את אדם פיטי ושיא העולם ב-100 מ' חזה, את הזוג המלכותי של האופניים ג'ייסון קני ולורה טרוט, את סר בראדלי וויגינס האגדי, את מו פארח ששוב זכה בדאבל בריצות הארוכות ואת אנדי מארי ששלט בדרך לזהב בטניס.
גיבורים בריטיים נוספים במשחקים האלו היו האחים בראונלי, אליסטייר וג'ונתן. אליסטייר בראונלי היה לראשון שזוכה בשתי מדליות זהב רצופות בטריאתלון, ואחיו ג'ונתן התברג מאחוריו על הפודיום בפעם השנייה ברציפות, כשהוא משתפר מארד בלונדון לכסף בריו. מקס וויטלוק הנהדר כיכב בהתעמלות, עם ארד בקרב-רב האישי וזהב בסוס הקפיצות ובתרגיל הקרקע. לוטאלו מוחמד ריגש כשזכה במדליית כסף בטקוואנדו (עוד נגיע לזה בהמשך). ג'סיקה אניס-היל אמנם סיימה רק עם הכסף, אבל בגיל 30 ואחרי שהייתה בחוץ בגלל היריון, היא רשמה הישג גדול. ניק דמפסי בן ה-36, שזכה בארד בשייט מאחורי גל פרידמן ב-2004, ממשיך להיות בטופ גם 12 שנים מאוחר יותר, והוא שחזר את הישגו מלונדון - מדליית כסף. גם כריס פרום, הזוכה הטרי של הטור דה-פרנס, זכה במדליית ארד במירוץ נגד השעון, ושנייה שלו בסך הכל במשחקים האולימפיים. בקיצור - ריו 2016 הייתה חגיגה בריטית עם עשרות סיפורים וכוכבים מרגשים, ששוב הראתה את עוצמתה של הממלכה.
האירועים המרגשים
בריו 2016 היו הרבה אירועים מרגשים, עצובים ומשמחים, שהזכירו לנו גם את המשמעות של הרוח האולימפית. אתייחס לשלושה:
בטורניר הכדורסל, נפרדנו משחקנים גדולים, שחלקם היו עוד בסידני 2000. פאו גאסול, פליפה רייס וחואן קרלוס נבארו, שלישיית הכוכבים הספרדיים מדור הזהב של 1980, כנראה כבר לא ישתתפו שוב באולימפיאדה. גם טוני פארקר, שהוביל את נבחרת צרפת להישגים שספק אם תשחזר אותם אי פעם, נפרד, וגם אנדרס נוצ'יוני ולואיס סקולה כנראה כבר לא יהיו בטוקיו 2020. אבל הפרידה המרגשת ביותר, והעצובה ביותר, הייתה ממאנו ג'ינובילי הגדול. ג'ינובילי בן ה-39 הוא ספורטאי אדיר, שלצד אליפות אירופה, 4 אליפויות NBA, תארים אישיים והשתתפויות באולסטאר ברמה הקבוצתית, היה האיש של נבחרת ארגנטינה מאז 1998. ב-18 השנים הללו הוא הוביל אותה למדליית זהב אולימפית (2004), מדליית ארד אולימפית (2008), מדליית כסף באליפות העולם (2002) ומקום 4 באליפות העולם 2006 ובלונדון 2012. במקום להכביר במילים, החלטתי ששווה לראות את הפרידה המרגשת שלו, בסיום משחק ההפסד ברבע הגמר מול ארה"ב. אבל הסרטון הזה, שכולל את הראיון עם ג'ינובילי לאחר המגרש, שווה צפייה, במיוחד אם אתם מבינים ספרדית. הצניעות והמחויבות של ג'ינובילי, לעומת השחצנות של ספורטאים אחרים (כמו בולט, למשל), רק מראה איזה ספורטאי גדול הוא.
לוטאלו מוחמד הבריטי הוא מתחרה בענף הטקוואנדו בקטגוריה של עד 80 ק"ג. הלונדוני בן ה-25 זכה במדליית ארד באולימפיאדה שנערכה בעירו ב-2012, ובריו 2016 העפיל לגמר. בגמר הוא הוביל עד השנייה האחרונה, אז מהלך של יריבו מחוף השנהב בשנייה האחרונה (!) של הקרב לקח ממוחמד את מדליית הזהב והעניק אותה לסיסה מחוף השנהב, שזכה במדליית הזהב הראשונה של חוף השנהב בהיסטוריה. מוחמד, שהיה כל כך קרוב למדליית הזהב והפסיד אותה בשנייה האחרונה, לא יכל לעצור את הדמעות בראיון לטלוויזיה. צפו בראיון שנתן מוחמד לאחר הקרב, שמצליח לעורר דמעות ברבים (וגם בי):
עד לפני 10 ימים, ריאן לוכטה היה ידוע בעיקר כשחיין אמריקאי מצוין, מבוגר, מי שחסה בצילו של פלפס, אך זכה ביחד איתו ב-4 מדליות זהב במשחי השליחים. בבוקרו של יום ראשון ה-14 באוגוסט, כמה שעות לאחר סיום התחרויות בבריכה האולימפית, התלוננו השחיינים האמריקניים ראיין לוכטה וג'ימי פייגן שהם, יחד עם חבריהם לנבחרת גונאר בנץ וג'ק קונגר, נשדדו באיומי אקדח ע"י שוטרים או אנשים שהתחזו לשוטרים. למחרת, לוכטה אף התראיין ל-Today Show של NBC וסיפר על המקרה. אחרי שלוכטה חזר לארה"ב, ובנץ וקונגר נחקרו, התברר כי לא היו דובים וגם לא יער. לא רק שלוכטה וחבריו לנבחרת האמריקנית לא נשדדו, הם התנהגו בפראות ובאלימות בתחנת דלק, הסתבכו במעין קטטה, ומאוחר יותר שילמו גם קנס כפיצוי על הנזק שגרמו כשנעצרו על ידי אנשי ביטחון. השערוריה הזו כנראה תכתים את שמו של לוכטה ואת שמם של שאר השחיינים לעד. התנצלותו של לוכטה כבר לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור, ועל כך יעידו ההודעות של שני נותני החסות המרכזיים שלו, ספידו ורלף לורן, על ביטול החסות שהם מעניקים לו. ספידו הגדילה לעשות, והודיעה שאת 50,000 הדולרים שלוכטה משלם כמס לנותן החסות היא תעביר לארגון הברזילאי של Save the Children, כדי שיסייעו לילדים עניים בברזיל. עוד קצת על "Lochtegate" בסרטון הבא:
סיפור נוסף ודי הזוי בריו סבב סביב הצבע של בריכת הקפיצות למים. ב-9 לאוגוסט, נצבעו המים בבריכת הקפיצות למים בצבע ירוק. האירוע ההזוי הזה הוביל לגל של ספקולציות והשערות לגבי הסיבה לצבע הירוק של המים. בין ההשערות שהועלו היו נוכחות של אצות, חום גבוה באולם וחוסר ברוח. לבסוף, התברר כי במהלך ניקוי הבריכה נשפכו אליה 160 ליטרים של הידרוגן פרוקסיד, מי חמצן. מי חמצן משמשים פעמים רבות לניקוי בריכות, אך לא ביחד עם כלור. הערבוב של כלור ושל מי חמצן ביחד הוא זה שגרם למים להיצבע בירוק. האירוע הספק מסוכן, ספק ביזארי הזה יהיה אחד האירועים שנזכור מריו 2016. כנראה שלא רק אנחנו נזכור, אלא גם השחיינים והקופצים למים שנכחו באולם, כשאחד מהם, קופץ למים גרמני, היטיב לתאר את מצב האולם במהלך הסאגה כשאמר ש-"The whole building smells like fart" (תתרגמו לבד..).
ההכנות למשחקים לוו בסיפור הגדול של פרשת הסמים הרוסית. בעקבות חשיפה של סימום שיטתי של ספורטאים והעלמת עין (במקרה הטוב והמקל) של המדינה, החליט איגוד האתלטיקה להשעות את כל האתלטים הרוסים מהמשחקים (למעט שתיים שנחזור אליהן), ולזמן מה, היה נדמה שכל המשלחת הרוסית תושעה ע"י הועד האולימפי הבינלאומי. לבסוף, הוחלט לתת לכל התאחדות אולימפית להחליט בנפרד על גורל הספורטאים הרוסים. חוץ מאיגוד האתלטיקה, שכאמור השעה את הרוסים מהשתתפות, גם איגוד הרמת המשקולות החליט להשעות את הרוסים מהמשחקים. בנוסף, הושעו ספורטאים רוסים בודדים גם בקאנו, אופניים, חתירה, היאבקות וקרב חמש מודרני. הספורטאים הרוסים שכן הגיעו לריו זכו לשריקות בוז כמעט בכל תחרות שבה השתתפו, והשחיינית האמריקאית לילי קינג, שניצחה בגמר 100 מ' חזה את יוליה אפימובה (שכבר ציינתי קודם לכן שריצתה בעבר עונש השעייה כתוצאה משימוש בחומרים אסורים), עקצה את אפימובה לאחר הניצחון, כשאמרה שהיא הוכיחה שאפשר לנצח גם בלי סמים. דווקא מה שקרה באתלטיקה, בסופו של דבר, היה סמל לכישלון של הועד האולימפי בהתמודדות עם הסימום בספורט הרוסי. דווקא את חושפת פרשת הסימום, יוליה סטפאנובה, שקיבלה תחילה אישור מיוחד להתחרות, החליט הוועד האולימפי להשעות, בגלל שימוש בחומרים אסורים בעבר. היחס כלפי סטפאנובה, שסיכנה כנראה את חייה שכשחשפה את הפרשה, הפכה למנודה ומוקצית מחמת מיאוס ברוסיה ואף כונתה Judas (יהודה איש קריות) ע"י דוברו של הנשיא פוטין, מצביע יותר מכל על הכשל של הועד האולימפי בטיפול בבעיה - מצד אחד, השעיית חושפת הפרשה, ומצד שני אי-השעיית הנבחרת הרוסית כולה, צעד שהיה מתבקש על רקע ההתנהלות האנטי-ספורטיבית שנחשפה. בעוד רצף אירועים שערורייתי וביזארי, האתלטית הרוסייה השנייה שהורשתה להתחרות במשחקים, דריה קלישינה, הושעתה 48 שעות לפני התחרות שלה ע"י הועד האולימפי. קלישינה עתרה ל-CAS, בית הדין הגבוה לספורט, וזה נתן לה אישור להתחרות ממש שעות לפני התחרות. הטיפול הבעייתי של הועד האולימפי בפרשת הסימום הרוסי ייזכר, ולא לטובה. מילה טובה מגיעה לסבסטיאן קו, אתלט העבר ויו"ר איחוד האתלטיקה IAAF בהווה, שבניגוד לועד האולימפי, החליט על השעייה גורפת של האתלטים הרוסים בעקבות השערורייה.
עוד סיפור גדול בריו, ודי עצוב, היה היציעים הריקים. למעט בגמרי הכדורגל וכדורעף החופים, שבהם התחרו ספורטאים ברזילאים, ראינו יציעים ריקים, במיוחד באצטדיון האתלטיקה. לא מספיק תיירים הגיעו כדי למלא את האולמות, ובמיוחד, לא מספיק ברזילאים. אמנם היה אפשר להרגיש את העידוד המקומי לספורטאים המקומיים, במיוחד בגמר הקפיצה במוט (אליו נגיע בהמשך), אך עדיין, אי אפשר היה לפספס את הכיסאות הריקים באצטדיון, מחזה שלא ראינו באולימפיאדות קודמות.
היו גם צדדים משעשעים באולימפיאדה, כמו למשל, ריקודי ניצחון. אורימאס דידזבאליס בן ה-25 מליטא זכה במדליית הארד בהרמת משקולות למשקל של עד 94 ק"ג, וכך הוא חגג את המדליה (הריצו ל-0:23):
https://www.youtube.com/watch?v=dirsVpkPIGo
וגם כאן החל מ-10:06:
גבי דגלאס הייתה הגיבורה האמריקנית של לונדון 2012. אמנם היא לא התעלתה לרמות של סימון ביילס, אך עם שתי מדליות זהב בקרב-רב, אישית וקבוצתית, והעובדה שהיא הפכה לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שזוכה במדליית זהב בהתעמלות, היא הייתה הגיבורה שאמריקה אהבה לאהוב. בריו 2016 היא לא הציגה את הרמה שהציגה בלונדון, אך זכתה בזהב בקרב-רב הקבוצתי יחד עם חברותיה לנבחרת האמריקנית. בטקס חלוקת המדליות, בעת השמעת ההמנון, לא הניחה דאגלס את ידה על הלב כמקובל בארה"ב, וזכתה לקיטונות של ביקורת ובוז מצד גולשים ברשתות החברתיות ומצד שליח הלוס אנג'לס טיימס לריו, ביל פלאשקה. אמא של דגלאס יצאה מאוחר יותר לתקשורת, וסיפרה כי בתה שבורה כתוצאה מההתקפות הקשות עליה ברשתות החברתיות. אין ספק שהאמריקאים תמיד מוצאים נושא מטופש שאפשר להפוך אותו לשערוריה.
שערוריה נוספת בריו 2016 קשורה אלינו. אורי ששון, הג'ודאי הישראלי המצוין, שזכה במדליית הארד בג'ודו במשקל של מעל 100 ק"ג, עבר בסיבוב הראשון בתחרות את הג'ודאי המצרי איסלאם אל-שעבי. עד לרגע האחרון, לא היה ברור אם אל-שעבי בכלל יופיע לקרב, כשלחצים רבים הופעלו עליו שלא להופיע. אל-שעבי בן ה-34 הופיע לקרב, אבל בסיום הקרוב, כשאורי ששון ניגש אליו כדי ללחוץ את ידו, אל-שעבי סירב ויצר מהומה רבתי לא רק בישראל ובאולם התחרויות (שם זכה לקריאות בוז רמות), אלא גם בעולם. השגרירים הטובים ביותר שלנו בחו"ל הם כנראה הספורטאים, ולא הפוליטיקאים.
עוד שערורייה בריו הייתה סביב גמר הקפיצה במוט. שיאן העולם והאלוף האולימפי מלונדון 2012, רנו לבילאני, הגיע כפייבוריט גם לריו, אבל הפסיד בגמר לטיאגו בראז דה-סילבה, הברזילאי המפתיע. לבילאני עבר את כל הגבהים עד ל-5.98 ללא פסילות. דה-סילבה, שלא נותר לו מה להפסיד, מכיוון שהוא סחב איתו פסילות מגבהים קודמים, החליט ללכת על כל הקופה ולהעלות את הרף ל-6.03, 10 ס"מ מעל שיאו האישי. אם יצליח - יזכה בזהב, אם לא יצליח - ישאר עם הכסף. דה סילבה אפילו לא הצליח לייצר קפיצה בניסיון הראשון, אבל בניסיון השני עבר והדהים את האצטדיון (שהיה דווקא די מלא בערב זה). לבילאני, שזכה לשריקות בוז במשך כל הערב, פסל ב-6.03 פעמיים, ניסה פעם אחרונה ב-6.08 ופסל גם בגובה זה, והזהב הלך לדה-סילבה. לבילאני, שכעס מאוד על התנהגות הקהל (שאינה מקובלת בתחרויות אתלטיקה, אבל מקובלת בברזיל), יצא לתקשורת והשווה את ההתנהגות של הקהל הברזילאי כלפיו להתנהגות של הקהל בגרמניה הנאצית ב-1936 כלפי ג'סי אוונס. ההתבטאות הקיצונית והמוגזמת הזו עוררה גלים של מחאה נגד לבילאני, ולאחר כמה שעות הוא התנצל. בפעם הבאה, לבילאני כבר ישקול מילים.
נעבור לקרובי משפחה של ספורטאים. הסבתא הפופולרית ביותר בבריטניה כיום, אם נוציא את המלכה אליזבת, היא כנראה סבתו של אדם פיטי. סבתו של השחיין ושיאן העולם, המתגוררת בשפילד, התפרסמה בזכות חשבון הטוויטר שלה, שדרכו שלחה ברכות לנכדה המתחרה בריו. מייויס וויליאמס בת ה-74 סיפרה לתקשורת הבריטית שהיא מקווה שדרך חשבון הטוויטר שלה היא עוזרת לנכדה ולשאר הנבחרת הבריטית ומזכירה להם שבמרחק אלפי קילומטרים מריו, יש להם מיליוני תומכים בבית.
ועוד קרובי משפחה נלהבים ומלווים הם הוריה של אלי רייזמן, שמלווים אותה לכל תחרות. הנה סרטון עם מיטב הביצועים שהפכו אותם לכוכבי רשת:
הישראלים - הופעה טובה בסך הכל, הישגים גדולים ומקום לשיפור
המשלחת הישראלית לריו כללה 47 ספורטאים, מספר שיא, שהתחרו ב-17 ענפים שונים, גם כן שיא. היו כאלה שטענו שהגודל של המשלחת הישראלית היה צריך להיות קטן וכך התוצאות היו טובות יותר. אני חייב לחלוק על הטענה - דריסת רגל בענפי ספורט רבים ומגוונים איננה דבר שפוגם בספורט הישראלי, אלא משפר אותו. הוא חושף יותר ישראלים לעולם, יותר ענפי ספורט לישראלים, ומשפר את מעמדם של ענפי ספורט פחות ידועים, שבחלקם יש לנו אפשרות להשיג הישגים משמעותיים. כשאני מנתח את ההופעה של המשלחת הישראלית, אני חושב שאפשר לחלק את המשלחת לשני חלקים - אלו שהגיעו להישגים והיו בשיאם או מעבר לכך, ואלו שלא הגיעו לשיאם האישי (לא אשתמש כאן במילה כישלון, כי אין זה מתפקידי לקבוע מהו כישלון ומה לא, וכישלון הוא דבר סובייקטיבי. שיא אישי הוא משהו שניתן לכמת לרוב).
בין הספורטאים ששייכים לחלק הראשון נוכל למצוא דווקא לא מעט, למרות האכזבה מההופעה הישראלית במהלך האולימפיאדה, במיוחד עד לזכייה במדליה הראשונה. אז, קודם כל, שני הספורטאים שהציגו את היכולת הטובה ביותר היו כמובן ירדן ג'רבי ואורי ששון. שניהם היו בטופ העולמי עוד לפני האולימפיאדה, אבל התמודדו מול יריבים חזקים באופן מעורר כבוד. ג'רבי הייתה בירידה מאז הזהב בריו באליפות העולם 2013, אבל שלוש שנים מאוחר יותר באותה ריו, במשחקים האולימפיים, ג'רבי הייתה טובה, מפוקסת ומרשימה. גם ההפסד שלה ברבע הגמר היה די שנוי במחלוקת, והוכרע כנראה ע"י שיפוט שנטה לטובתה של המתחרה הברזילאית שלה. ג'רבי הוכיחה שאיגוד הג'ודו והועד האולימפי צדקו כשהאמינו בה, וסיפקה את הסחורה עם מדליית ארד היסטורית, כשהפכה לאישה הישראלית השנייה שזוכה במדליה, 24 שנים אחרי הכסף של יעל ארד בברצלונה. אורי ששון, לעומת ג'רבי, היה בגרף שיפור לפני האולימפיאדה. ביום התחרויות הוא היה טוב, חד וממוקד, וההופעה שלו מול טדי רינר, למרות שהסתיימה בהפסד בשנייה האחרונה, הייתה מצוינת. ששון הראה שמעבר לחזות הגדולה שלו, מדובר באדם רגיש שהגשים את חלום ילדותו.
חוץ מג'רבי וששון היו עוד הישגים ישראלים. שגיא מוקי, שהגיע לאולימפיאדה עם פציעה קשה בגב והיה ספק אם בכלל יתחרה, סיפק הופעה הירואית, סיים חמישי והגיע עד לקרב על המדליה. נכון שזה נגמר כואב ועצוב עבורו, אבל מוקי ראוי לכל המחמאות על ההופעה האדירה שלו. לינדה בולדר, ג'ודאית הולנדית במקור שעברה לישראל עם בעלה לפני כ-3 שנים, היא ג'ודאית עם פוטנציאל גבוה, וכשייצגה את הולנד, היא זכתה בכסף באליפות אירופה. מאז שהגיעה לכאן, היא זכתה במדליות בטורנירי גראנד פרי, אבל לא הרשימה באליפויות אירופה, ובתקופה שלפני האולימפיאדה לא התאמנה בשל פציעה. בריו, בולדר סיימה שביעית אחרי שני ניצחונות מרשימים ומקום ברבע הגמר, שם נכנעה למי שזכתה לבסוף במדליית הארד. בולדר, כמו מוקי, ראויה לכל המחמאות. שני הישגים גדולים נוספים היו של חנה קנייזבה-מיננקו, סגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת, שגם היא הגיעה אחרי פציעה והיעדרות ארוכה, רשמה את התוצאה הטובה ביותר שלה השנה וסיימה חמישית בהופעה מרשימה, כשהיא רחוקה רק 6 ס"מ ממדליה. גם מעיין דוידוביץ' התעלתה על הציפיות, כשסיימה שביעית בשייט על דגם RS:X. זה נכון שהיא רשמה שיוט מדליות לא טוב, שמנע ממנה מדליה, אבל דוידוביץ', שזכתה בארד באליפות העולם ב-2013 וב-2014, עברה שנתיים לא מוצלחות במיוחד, ולא הגיעה כמועמדת בולטת למדליה. ההגעה שלה למקום שביעי בריו, כל כך קרוב למדליה, כנגד כל הציפיות, היא הישג ענק. נבחרת ההתעמלות האמנותית אמנם לא זכתה במדליה, אבל שוב שמרה על מקומה בטופ העולמי. בענף כל כך קשה, וכל כך תלוי בשופטים שלעיתים עשויים להיות מונעים משיקולים זרים, נבחרת ישראל של אירה ויגדורצ'יק רשמה הישג מרשים כשסיימה כנבחרת השישית בטיבה בעולם בריו, וזאת אחרי פרשת המאמנת (והבעיטה שהייתה או לא הייתה) שפגעה בנבחרת. גם בענפים הקטנים יותר, נרשמו הישגים יפים. רון דרמון, בהופעת בכורה של טריאתלט ישראלי באולימפיאדה, סיים במקום ה-26 מתוך 56; שלומי חיימי היה פנטסטי ברכיבה על אופני ההרים, וסיים במקום ה-29 למרות שני תקרים בגלגל. בלעדיהם, סביר שהיה מתברג בעשירייה הראשונה; לטיסיה בק סיימה הופעת בכורה ישראלית בגולף במקום ה-31, אחרי שהרשימה מאוד בשלושת הימים האחרונים של התחרות; דודי סלע עבר סיבוב והיה לא רע בטורניר הטניס; איגור אולשנצקי סיים במקום ה-17 המכובד בתחרות הרמת המשקולות, והיה הנציג הראשון של ישראל בענף מאז 1996; שני בלוך סיימה במקום ה-48 מתוך 68 בתחרות אופני הכביש, בגיל 37; אנסטסיה גלושקוב, המתחרה בשחייה צורנית, עשתה את שלה בכך שהגיעה לאולימפיאדה רביעית רצופה והפכה לאישה הראשונה שעושה זאת; מישה זילברמן לא עלה שלב בבדמינטון, אבל רשם ניצחון היסטורי בשלב הבתים; ומאור טיורי (90 במרתון נשים) ומרהו טפרי (74 במרתון גברים) נתנו הופעה טובה במרתון בהתחשב בתנאים.
מנגד, היו ספורטאים רבים שלא היו בשיאם במשחקים. אלכס שטילוב ונטע ריבקין (שלזכותה צריך לציין שהייתה פצועה לפני המשחקים) לא הצליחו לעלות לגמר בהתעמלות, נבחרת השחייה לא הרשימה וכך גם צמדי ה-470 בשייט. לא אכנס ספציפית לכל ספורטאי שלא הצליח, אלא אתייחס באופן כללי למה שאני חושב שצריך לקרות מעתה: לפני שממהרים לצמצם משלחות, להאשים ספורטאים בכישלון, מקשיחים קריטריונים ומקצצים בענפים מסוימים כדי לתת לאחרים, ראוי שתהיה בדיקה רצינית ומסודרת של כל עניין התקצוב, של עניין הקריטריונים הבינלאומיים לעומת הישראליים, של גודל המשלחות, מעמד המאמן, אולמות האימונים בישראל ועוד. משלחת גדולה של ספורטאים איננה בזבוז, היא יתרון - היא מגדילה את החשיפה, היא פותחת פתח לענפים חדשים להתפתח והיא גם מעניקה ניסיון להרבה ספורטאים צעירים לקראת העתיד. בזמן שמתפרסמים דיווחים על כך שיש רצון לצמצם את המשלחת לקראת הפעם הבאה (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4845986,00.html), מתפרסמים דיווחים גם על כך שהתאחדות ספורט הנכים תטיס לריו 25 אנשי מנהלה ב-30 אלף ש"ח לאדם (http://www.themarker.com/career/1.3046271). הרשו לי לשאול שאלת תם - האם לא עדיף שקודם נצמצם את מספר העסקנים ואנשי המנהלה שנוסעים לאולימפיאדה, ורק אחר כך נצמצם את משלחת הספורטאים? לייבא ספורטאים יהודים מחו"ל זה רעיון לא רע לדעתי, אבל זו לא צריכה להיות המטרה וזה לא צריך להיות מה שיעמוד במרכז ההכנה של ישראל לטוקיו 2020 ולאולימפיאדת 2024. ראוי שתיבנה תוכנית מסודרת ל-4 או ל-8 שנים (עדיף ל-8), שאכן תתמקד ותתקצב מספר ענפים גם על חשבון ענפים אחרים, אך לאחר חשיבה, בדיקה ובחינה מקצועית. יש לישראל הרבה כישרונות, וביחס לגודלה, להשקעה המאוד נמוכה בספורט בישראל (במיוחד אולימפי), ולחוסר בתרבות ספורט, היא אינה מדינת ספורט כושלת. אבל אם ישראל רוצה להתקדם, ולהפוך לסוג של מעצמת ספורט (הכל יחסי), היא צריכה לא רק להגדיל את התקצוב, אלא גם לשנות את החשיבה, להקטין את העסקנים, להבין שהישגים אינם רק מדליות (ההישג של חנה מיננקו בתחרות בענף האולימפי הפופולרי ביותר איננו דבר של מה בכך), ושהספורטאים צריכים תמיכה, ממשלתית וציבורית, במשך 4 שנים ולא רק במשך חודשיים בכל 4 שנים. אם יותר תחרויות של ספורטאים אולימפיים ישודרו, יותר תשומת לב לספורטאים תוקדש בכלי התקשורת, ישופרו מתקנים ויצטמצמו העסקנים, העתיד של ישראל, בספורט לפחות, עשוי להיות טוב מאוד.
המארחת - ברזיל לא הייתה המארחת המושלמת ביותר, אבל היא הייתה השמחה ביותר
התחושה שלי לגבי ריו והמשחקים היא אמביוולנטית. מחד, אי אפשר להכחיש שריו אינה המקום האידיאלי לאירוח אירוע בסדר גודל שכזה. הארגון לא היה מדויק ומסודר כמו בלונדון או בייג'ינג, הכפר האולימפי היה בעייתי, האולמות היו ריקים, השיפוט היה לעיתים מוטה לטובת המקומיים, המפרץ היה מזוהם ואיום הפשע ריחף מעל המשחקים ומעל המבקרים בריו למשך כל 16 הימים. גם העובדה שרוב הברזילאים לא התחברו למשחקים, שהכסף שבוזבז יכל לשרת שכונות עוני שמי יודע אם אי פעם ישתקמו ושהמדינה עצמה מצויה בתוך מערבולת פוליטית, לא סייעה. מאידך, ברזיל הייתה המארחת השמחה ביותר שהייתה (וכנראה שגם תהיה) למשחקים אי פעם. האווירה השמחה הברזילאית, העידוד המרשים (גם אם הבעייתי לעיתים) של האוהדים שכן באו, וטקסי הפתיחה והסגירה שאמנם לא היו עתירי תקציב אבל מרשימים ומהנים לצפייה, עשו את המשחקים האלו לטובים מאוד. נכון שלא הכל תקתק, אבל בסך הכל, רוב החששות (אני מודה שגם אני הייתי שותף לחלקם) התבדו, וברזיל עמדה ביעד. השאלה היא מה הלאה עבור ברזיל - האם האירוח של המונדיאל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016 יסייעו לשפר את המצב הכלכלי והחברתי בברזיל? ספק רב, אבל הבנייה והשיפור של תשתיות ותחבורה ציבורית עבור המשחקים תשרת את הברזילאים גם אחרי המשחקים, והשימוש במתקנים שיפורקו לבניית שכונות חדשות ומבנים חדשים עשוי גם כן לעשות את החיים של הברזילאים טובים יותר. רק בעוד מספר שנים נוכל לומר האם ריו 2016 הייתה אתונה 2004, אולימפיאדה ש"סייעה" בריסוק הכלכלה של מדינה שהלכה והתפרקה בשנים שלאחר המשחקים, או שהיא הייתה ברצלונה 1992, אולימפיאדה שהפכה עיר בעייתית וחסרת חיוניות אחרי שנים של שלטון פאשיסטי לעיר משגשגת ומושכת תיירים. אם ברזיל תשכיל להפוך את ריו למה שהפכה ברצלונה אחרי 1992, המשחקים האלו עוד ייזכרו בברזיל כמאורע מכונן מבחינה היסטורית. מה שבטוח - ברזיל אולי לא הייתה המארחת הטובה ביותר, אבל היא הייתה השמחה ביותר. הנה קצת מוזיקה שתזכיר לכם למה. זו המוזיקה שליוותה את טקסי המדליות:
מה הלאה?
בעוד 4 שנים, האולימפיאדה מגיעה לטוקיו. טוקיו לא תהיה ריו. אלו לא יהיו משחקים של שמחה וריקודים, אבל הם יהיו הרבה יותר מאורגנים, וכנראה יעמדו בסימן טכנולוגיה, עם חידושים יוצאי דופן שאנחנו עוד לא יכולים אפילו לדמיין. עד אז, נעבור הרבה אירועי ספורט גדולים. מה בתוכנית עד טוקיו?
בעוד כשבועיים, יפתחו בריו המשחקים הפאראלימפיים, עם משלחת ישראלית של 33 ספורטאים. המשחקים הפאראלימפיים הם חגיגה של ניצחון הרוח על הקשיים, והם גם חגיגה ישראלית. ישראל היא מעצמה פאראלימפית, עם 380 מדליות בסך הכל, מהן 124 זהב, 124 כסף ו-132 ארד. בלונדון, ישראל סיימה עם 8 מדליות, כולל אחת מזהב. גם הפעם יש לישראל מועמדים למדליות, אז תעקבו אחרי הספורטאים שלנו גם במשחקים האלו.
מה עוד? חוץ מטורנירי הכדורגל הארבע-שנתיים, יערכו עוד תחרויות גדולות. מהזווית הישראלית, בעוד כשנה ישראל תהיה מארחת משותפת (יחד עם רומניה, פינלנד וטורקיה, שתארח את שלבי הסיום) של אליפות אירופה בכדורסל. עוד לא ברור מי יהיו היריבות של ישראל, ואילו שחקנים יגיעו, אבל ייתכן מאוד שנזכה לראות כאן בהיכל בעוד שנה את פאו גאסול או טוני פארקר.
בעוד שנה, נוכל לדעת איזו עיר תארח את האולימפיאדה ב-2024. המועמדות הסופיות הן רומא, בודפשט, פריז ולוס אנג'לס. כשנה מאוחר יותר, ב-2018, יערכו משחקי החורף בפיונג'צאנג שבדרום קוריאה, שם מבטיחים שמשחקי החורף של 2018 יהיו המרשימים ביותר בהיסטוריה.
באתלטיקה, בעוד שנה אליפות העולם תיערך בלונדון, באצטדיון האתלטיקה שאירח את האולימפיאדה ב-2012. האירוע אמור להיות ההופעה האחרונה של יוסיין בולט. אליפות העולם באתלטיקה בשנה שלפני האולימפיאדה, ב-2019, תיערך בחום המחריד של דוחא, קטאר.
בשחייה, בודפשט תוכל לשפר את הסיכויים שלה לזכות באירוח אולימפיאדת 2024, כשתארח את אליפות העולם בשחייה ביולי הבא. אליפות העולם של 2019 תיערך בגואנגז'ו, דרום קוריאה.
בנוסף, ב-2019 אמורים להיערך המשחקים האירופאיים השניים (בהשתתפות ישראל כמובן), ככל הנראה ברוסיה.
זהו לעת עתה, לפחות עד האולימפיאדה הבאה. אני מקווה שנמשיך לעסוק ולדבר על ספורט כנושא חדשותי מרכזי, ולא על מלחמות ואסונות טבע. אז לפני שנפרדים סופית מריו, נסיים עם ג'ורג'י בן והשיר "Pais Tropical" (או בגרסתו העברית "ארץ טרופית יפה"). בן ביצע את השיר בטקס הפתיחה יחד עם הזמרת רג'ינה קאסה. את הקטע מטקס הפתיחה לא השגתי, אז נסתפק בזה:
