הפריימריז הדמוקרטיים 2020 - המלכה אליזבת

רק לפני כמה חודשים, היה נדמה שהקמפיין של אליזבת וורן לנשיאות לא מתקדם לשום מקום. התחרות העיקרית על המועמדות הייתה בין ביידן לסנדרס, כשמאחוריהם נמצאים בטו אורורק, שנישא על גלי המומנטום מההתמודדות שלו מול טד קרוז בנובמבר 2018, והסנטורית קמאלה האריס מקליפורניה. הקמפיין של וורן דשדש, והפרשנים הסיקו ששערוריית הגנטיקה הילידית-אמריקנית שלה פגעה בה.

בתחילת חודש מאי החלה וורן לעלות בסקרים, מ-5-6% ל-10%-12%. המספרים הללו הלכו וצמחו, עד שבחודש יוני היא הגיעה למצב של שוויון במקום השני עם סנדרס והאריס. במהלך הקיץ, מועמדויותיהם של סנדרס והאריס הלכו ונחלשו, ו-וורן, שרשמה הופעות מוצלחות בעימותים הראשונים שנערכו, המשיכה להתחזק בסקרים. לאחרונה היא אף עקפה את ביידן ועלתה למקום הראשון בממוצעי הסקרים, כשהיא מובילה גם במדינה הראשונה שתצביע בפברואר 2020, איווה.

אליזבת וורן מכריזה באופן רשמי על מועמדותה לנשיאות בעצרת בעיר לורנס שבמסצ'וסטס, 9.2.2019.
By Elizabeth Warren - https://www.flickr.com/photos/146043801@N08/47108769091/, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=76631717

מי היא אליזבת וורן - רקע

אליזבת וורן נולדה ב-22 ליוני 1949 בעיר נורמן שבאוקלהומה, בדרום ארצות הברית, כבת הרביעית (יש לה שלושה אחים מבוגרים יותר) למשפחה מהמעמד הבינוני. כשהייתה בת 11, משפחתה עברה לעיר אוקלהומה סיטי. כשנה מאוחר יותר, אביה לקה בהתקף לב, ובשל הקשיים הכלכליים של משפחתה, היא החלה לעבוד כמלצרית במסעדה שהייתה בבעלות דודתה.

היא הצטיינה בתחרויות הדיבייט במהלך התיכון ורצתה להיות מורה, אך לאחר שהתחתנה בשנת 1968, היא עברה עם בעלה דאז ג'ים וורן ליוסטון, שם למדה תואר ראשון בפתולוגיית דיבור ואודיולוגיה (דומה לקלינאות תקשורת). היא לימדה במשך כשנה בבית ספר ציבורי לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

ב-1973, אחרי שהביאה לעולם את בתה הבכורה ועברה לניו ג'רזי, החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת ראטגרס. היא הביאה לעולם בן, התגרשה מבעלה ב-1978 ושנתיים לאחר מכן התחתנה מחדש עם ברוס מאן.

בסוף שנות ה-70 היא החלה את הקריירה האקדמית שלה במשפטים. היא לימדה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ראטגרס, ולאחר מכן באוניברסיטת יוסטון ובאוניברסיטת טקסס. בתקופה זו היא קיבלה את הפרופסורה שלה ועבדה גם כמורה בבית ספר נוצרי מסוג Sunday School. 

היא המשיכה משם לאוניברסיטת Penn וב-1995 החלה ללמד לבית הספר למשפטים הנחשב בהרווארד.

עבודתה בתחום האקדמי הייתה בעיקר בנושא משפט חברות, פשיטות רגל והגנת הצרכן. היא הפכה לאחת מהחוקרות המשפיעות בעולם בתחום זה ובתחום המשפטים בכלל. עד לאמצע שנות ה-90 גישתה הכלכלית ועמדותיה היו שמרניות באופן יחסי, והיא אף העידה כי בתקופה זו הייתה רפובליקנית. מאוחר יותר, היא החלה לאמץ עמדות שמאליות יותר ותמכה בהקמת רשות ממשלתית להגנת הצרכן.

לאחר בחירתו של אובמה לנשיאות ב-2008, מינה מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט דאז, הארי ריד, את וורן לחברות בוועדה שפיקחה על יישום חוק החירום לייצוב כלכלת ארצות הברית. 

חוק דוד-פרנק לרפורמה בוול סטריט והגנה על הצרכן עבר בבית הנבחרים ובסנאט ונחתם על ידי הנשיא אובמה ביולי 2010. וורן, שהייתה הכוח המניע מאחורי הקמת הרשות, מונתה על ידי אובמה ליועצת מיוחדת בנושא. אובמה היה מעוניין למנות אותה לתפקיד, אך התנגדות חריפה מצד רפובליקנים ואנשי עסקים גרמה לו לבסוף לסגת ולמנות לתפקיד את ריצ'רד קורדריי, התובע הכללי של מדינת אוהיו.

בספטמבר 2011 הכריזה וורן שתתמודד על מושב הסנאט של מסצ'וסטס. כשנה לפני כן, כתוצאה משילוב של אחוז הצבעה נמוך ומועמדת גרועה, ניצח הרפובליקני סקוט בראון בבחירות מיוחדות לסנאט (שהתקיימו אחרי מותו של טד קנדי) ונבחר באחת המדינות הדמוקרטיות ביותר בארצות הברית. על אף התנגדות חריפה מצד בעלי עסקים גדולים ו-וול סטריט, וורן ניצחה את בראון בנובמבר 2012, 54%-46%, ונבחרה לסנאט.

בסנאט וורן הפכה במהרה לנציגה הבולטת של האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, יחד עם ברני סנדרס. על אף ניסיונות לגייס אותה כמועמדת מול קלינטון ב-2016, היא סירבה, וסנדרס היה זה שלבסוף התמודד.

היא הייתה אחת מהמועמדות הבולטות שקלינטון שקלה להציב כמועמדת לסגנית הנשיאה, אך לבסוף נבחר טים קיין. במהלך הקמפיין של 2016, הייתה וורן אחת מהדוברות הבולטות של הקמפיין של קלינטון.

טענתה של וורן שיש לה מוצא ילידי-אמריקני זכתה לביקורת קשה מצד חוגי הימין וטראמפ והפכה לשערורייה בעיתוני וערוצי הימין. טראמפ החל לכנותה בכינוי הגזעני "Pocahontas". בתחילה היה נדמה שזה יעיב על הקמפיין של וורן, אך לפחות כעת, זה נראה כמו נחלת העבר.

הפריצה המטאורית

מדוע הקמפיין של וורן הפך אותה בתוך כמה חודשים למועמדת מובילה לנשיאות?
התשובה נמצאת גם ביעילות ובמסר של הקמפיין שלה, אבל גם בהיחלשותם של מועמדים אחרים.

בקרב מצביעים המגדירים את עצמם כמאוד ליברלים, המהווים קרוב לשליש מהדמוקרטים, וורן היא כרגע המועמדת המובילה בפער גדול. התמיכה בסנדרס בקבוצה זו עלתה מעט מאז מרץ, אבל צריך להדגיש שזו קבוצה שב-2016 הוא זכה בכ-60% מקולותיה. ביידן שמר, פחות או יותר, על מעמדו בקבוצה זו. לעומת זאת, האריס, בטו אורורק ובמידה מסוימת גם בוטיג'יג', שהקמפיינים שלהם הלכו ונחלשו בזמן האחרון, איבדו מספר רב מאוד של תומכים בקבוצה הזו.

מצביעים אפרו-אמריקאים, אחת הקבוצות החשובות ביותר במפלגה הדמוקרטית, ומי שמהווים חלק משמעותי מאוד מהמצביעים בפריימריז במדינות הדרום, היו מתחילת הקמפיין התומכים היציבים ביותר בביידן. קרבתו לאובמה, הניסיון שלו והעובדה שהוא מוכר מאוד, יחד עם נטייתם של המצביעים השחורים לתמוך בדרך כלל במועמדים מתונים יותר, אפשרו לביידן להשיג אחוזי תמיכה גבוהים מאוד בקרב קבוצה זו. אלא שבחודשים האחרונים התמיכה הזו מעט נשחקה. קמאלה האריס, הסנטורית האפרו-אמריקאית מקליפורניה, קיוותה מאוד שתוכל להשיג נתח משמעותי מקולות המגזר הזה, אך ניסיונותיה לתקוף את ביידן בעימותים על רקע שיתופי הפעולה שלו בעבר עם סנטורים שתמכו בסגרגציה לא עלו יפה ולא סייעו לה.
עוד מוקדם לקבוע, אבל לפי התמונה המצטיירת כרגע, האריס היא מרקו רוביו של 2020 - הסנטור הרפובליקני מפלורידה נחשב למועמד הבולט ב-2016 לפני תחילת הפריימריז, היה לו את מה שנדרש "כמועמד" (היספני, צעיר יחסית, קריירה פוליטית מבטיחה) אבל קמפיין גרוע הפך אותו במהירות למועמד כושל.

האריס בכינוס השנתי של המפלגה הדמוקרטית של קליפורניה
By Gage Skidmore from Peoria, AZ, United States of America - Kamala Harris, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=79476995

בסיס הכוח המרכזי של וורן כרגע הוא בקרב מצביעים לבנים בעלי השכלה אקדמית. זו קבוצה שהכוח שלה במפלגה הדמוקרטית הולך ומתחזק בשנים האחרונות.
באופן טבעי, תמיד היה לדמוקרטים בסיס תמיכה רחב יחסית בקרב לבנים בעלי השכלה, במיוחד בערים הגדולות (רבים מהם יהודים, למשל בניו יורק). עם זאת, לבנים בעלי השכלה אקדמית המתגוררים באזורים פרבריים היוו במשך שנים מרכיב משמעותי ב"קואליציה" הרפובליקנית. ב-2010, 40% מהמצביעים למפלגה הרפובליקנית היו לבנים בעלי השכלה אקדמית, לעומת 50% של לבנים ללא השכלה מסוג זה. ב-2018, רק 29% מהמצביעים לרפובליקנים היו לבנים בעלי השכלה אקדמית, ירידה של 11% בשמונה שנים.
הקבוצה הזו במפלגה הדמוקרטית, שברובה מורכבת מנשים, נוטה יותר למרכז, והעדיפה את קלינטון ב-2016. בתחילת הקמפיין, ביידן, האריס ואורורק זכו לרוב התמיכה בקבוצה הזו.

ביידן עם תומכים באיווה
By Gage Skidmore - https://www.flickr.com/photos/22007612@N05/48243819806/, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=80339309

כיצד הצליחה וורן לזכות בתמיכה משמעותית בכמה קבוצות בעלות תפיסות פוליטיות שונות?
מצד אחד, באגף השמאלי, שהתאחד מאחורי סנדרס ב-2016 - וורן מציגה עמדות דומות מאוד לאלו של סנדרס: היא תומכת ברעיון ביטוח הבריאות לכולם, Medicare for All, בתוכנית הגרין ניו-דיל, בהגדלת המס על עשירים, פיקוח על וול סטריט והעלאת שכר המינימום.
על אף שסנדרס לא נחלש באופן משמעותי בחודשים האחרונים, הוא לא מצליח לגבש מחדש כרגע את הקואליציה שתמכה בו ב-2016.

סנדרס בעצרת באיווה
By Matt Johnson from Omaha, Nebraska, United States - IMG_5642, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=77437415

מנגד, באגף המתון יותר, שתמך ברובו ככולו בקלינטון ב-2016 - וורן מציגה גם סגנון ועמדות שמאוד מבדילים אותה מסנדרס: בניגוד אליו (שמכהן כסנטור עצמאי ונבחר כעצמאי), היא מחויבת למפלגה, ומילאה תפקיד מאוד משמעותי בקמפיינים שונים ברחבי ארה"ב ב-2016 וב-2018; היא לא מגדירה עצמה כסוציאליסטית (ואף אמרה בעבר שהיא "a capitalist to my bones"; היא מדגישה נושאים אחרים, שסנדרס נוטה פחות לעסוק בהם, כמו פיקוח על נשק, פמיניזם ואפלייה נגד מיעוטים; באופן כללי היא מצטיירת כמתונה יותר מסנדרס, ובניגוד אליו, הגישה שלה כלפי רוסיה, היא תקיפה בהרבה, ובכלל מדיניות החוץ שלה, הרבה יותר קרובה למרכז.
היא שומרת על יחסים טובים עם הממסד הדמוקרטי, אבל כמו סנדרס, מסרבת לערוך אירועי תרומות עם תורמים "כבדים" ומקבלת רק תרומות קטנות מהציבור (ברבעון האחרון היא קיבלה תרומות בסך כ-24 מיליון דולר, שנייה רק לסנדרס עם 25).
מעבר לכך, ב-2016 היה סנדרס מועמד חדש, אאוטסיידר, אנטי-ממסדי. קשה לומר שהוא ממסדי כרגע, אבל היתרון שלו כמועמד חדש כבר לא קיים.

דרך אגב, וורן נמנעת מלתקוף את סנדרס, חברה ושותפה הקרוב בסנאט (או בכלל מועמדים אחרים), וכך גם סנדרס. שיתוף פעולה ביניהם בהמשך נראה אפשרי. בשבוע שעבר, כשלקה בהתקף לב, היא פתחה את הנאום שלה באיחולי בריאות עבורו.

I’m looking forward to seeing my friend @BernieSanders strong and back on the campaign trail soon. pic.twitter.com/XfjNGQH9R2

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 2, 2019

באחד מהעימותים וורן החליטה דווקא כן לתקוף מועמד אחר, המועמד האלמוני ג'ון דילייני (חבר קונגרס לשעבר ממרילנד), וכצפוי, זה הפך לרגע ויראלי ביותר:

Extremely rude of Elizabeth Warren to murder John Delaney on national television like this.#DemDebate pic.twitter.com/9OO6F6T0Mw

— Erick Fernandez (@ErickFernandez) July 31, 2019

מלכתחילה הציבה וורן במרכז נושאים כמו מלחמה בשחיתות בוושינגטון, לרבות מס על לוביסטים, ורפורמות אלקטורליות, לרבות ביטול שיטת האלקטורים, עצמאות לוושינגטון די.סי. ופוארטו ריקו, הרחבת בית המשפט העליון, ביטול הפיליבסטר (הסבר מיד), סיום חלקי של איסור הצבעה למי שהורשעו בעבר (תופעה מאוד נפוצה בארצות הברית שמטרתה העיקרית היא למנוע משחורים ובני מיעוטים אחרים להצביע) והפיכת יום הבחירות ליום חופש וחג לאומי. היא גם הייתה אחת מהמועמדות הראשונות שתמכו באופן פומבי בתהליך הדחה לטראמפ (עוד ב-19 לאפריל, לאחר פרסום דו"ח מולר).

הקמפיין של וורן הדגיש לאורך כל הדרך את המסר "Warren Has a Plan For That". וורן הציגה תכניות מפורטות, כולל מקורות מימון, בעשרות נושאים שונים, מה שמאוד תרם לפופולריות שלה. בניגוד לסנדרס ולביידן, וורן גם תומכת בביטול הפיליבסטר בסנאט. הפיליבסטר מאפשר לעכב ואף למנוע חקיקה בסנאט, אם אין לה רוב של 60 מתוך 100. הרפובליקנים בסנאט, בהנהגתו של מיץ' מקונל, השתמשו באופציה הזו שוב ושוב כשהיו במיעוט תחת הנשיא אובמה; וכשהיו רוב תחת טראמפ, ביטלו את הפיליבסטר על אישור שופטים לבית המשפט העליון כדי לאשר את השופטים השנויים במחלוקת גורסוץ' וקבאנו.

By Elizabeth Warren 2020 - Elizabeth Warren 2020, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=81083654

חשוב להבין שכדי להעביר את החקיקה השאפתנית שוורן תומכת בה, או כל נשיא דמוקרטי פוטנציאלי אחר לצורך העניין, יש צורך ברוב בסנאט. ללא רוב דמוקרטי בסנאט, לא תתאפשר כמעט חקיקה; וגם עם רוב דמוקרטי, שאם יתגבש אחרי בחירות 2020 יהיה דחוק ביותר, ללא ביטול הפיליבסטר החקיקה תהיה מוגבלת ביותר.
המסר הזה, Warren Has a Plan for That, הפך למם אינטרנטי.

כשהקמפיינים של האריס ואורורק קורסים, בוטיג'יג' מתקשה להגדיל את בסיס התמיכה בו מעבר ללבנים וביידן וסנדרס נתפסים בחלק גדול מהציבור הדמוקרטי כמבוגרים מדי, וורן מבססת את מעמדה כמועמדת מובילה במירוץ.
עצרות הקמפיין של וורן הפכו גם הן לפופולריות, והתורים לצילומי סלפי איתה הלכו והתארכו.

תור לצילום סלפי עם וורן אחרי עצרת בנשואה, ניו המפשייר, 19.5.19.
By Marc Nozell from Merrimack, New Hampshire, USA - #selfie line for Elizabeth Warren, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=79191468

הנה דוגמה לסרטון שמדגיש את המסר של וורן:

הנה התשובה של וורן לשאלה באירוע Equality Town Hall של CNN, בנושא נישואים חד-מיניים, שהפכה ויראלית:

How would I respond to someone who says marriage is between one man and one woman? #EqualityTownHall pic.twitter.com/8uNXqXI5n7

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 11, 2019

העובדה שוורן עצמה מצטלמת לצילומי סלפי עם אנשים שמגיעים לעצרות שלה ומצלצלת להודות לתומכים שתרמו לה מחזקת את התדמית שלה כפוליטיקאית מאוד אנושית ומאוד לבבית, בניגוד להילארי קלינטון שהואשמה (שלא בצדק) בהתנשאות.

My job is to be strong for little girls—to show them that when you fight for what you believe in, you can win. And they make me stronger, too. #DayOfTheGirl pic.twitter.com/N7V4mteHp7

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 11, 2019

I talked with another Bailey—this time Bailey from Iowa. She chipped in $3 earlier today, so I called her to tell her how grateful I am.

Two Baileys and an Elizabeth—surely we can get this done! Chip in now, and I could call you next. https://t.co/Bam8yokJbq pic.twitter.com/rCXTJvcTYG

— Elizabeth Warren (@ewarren) September 30, 2019

את המתקפות הרפובליקניות נגדה, כמו למשל על כך ש"שיקרה כאשר אמרה שפוטרה בראשית שנות ה-70 בגלל שנכנסה להיריון", היא מתעלת לטובתה, כמו בסרטון הזה:

After I became visibly pregnant, I was told that the job I'd been promised for next year would go to someone else. Pregnancy discrimination is real, and it still happens today—but telling our stories is one way we can fight back. Here are some of your stories that I heard today. pic.twitter.com/x1pe2ikzTr

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 9, 2019

או כאן, אחרי שהופצה תיאוריית קונספירציה שהיא מנהלת רומן עם אדם צעיר ממנה:

It's always a good day to be reminded that I got where I am because a great education was available for $50 a semester at the University of Houston (go Cougars!). We need to cancel student debt and make college free for everyone who wants it. pic.twitter.com/fHasLm0j9P

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 3, 2019

I don't spend call time asking rich donors to throw big dollar fundraisers or underwrite my campaign. My call time is spent with grassroots donors, thanking them for chipping in whatever they can. Mind if I make just a few more? pic.twitter.com/TDo9EkNpA1

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 15, 2019

וקטע אחרון לסיום מהעימות שנערך הלילה:

Democrats win when we call out what’s broken, come up with a plan to fix it, and when we give people a reason to get in the fight. I'm not afraid to dream big and fight hard. #DemDebate pic.twitter.com/S48ZXOu6W9

— Elizabeth Warren (@ewarren) October 16, 2019

אליזבת וורן היא לא רק פרופסורית למשפטים, אלא גם פוליטיקאית די טובה. עוד מוקדם לדעת, אבל יש סיכוי לא רע שבעוד קצת יותר משנה זה יסתיים בבית הלבן.

הבחירות בקנדה 2019 - שחר של כאוס חדש?

הכאוס הפוליטי בישראל, שלא נראה שהולך להסתיים בקרוב, מדאיג במיוחד. אלא שלפחות אפשר להתנחם שאנחנו לא לבד.
חמש השנים שעברו על בריטניה מאז 2014 היו מהסוערות שידעה בעידן המודרני. 6 מערכות בחירות (בחירות לפרלמנט האירופי, משאל עם על עצמאות סקוטלנד, בחירות כלליות, משאל העם על הברקזיט, שוב בחירות כלליות, שוב בחירות לפרלמנט האירופי), 3 ראשי ממשלה ותהליך ברקזיט אחד שמפצל את הממלכה לשניים ויוצר מערבולת פוליטית.
ארצות הברית תחת שלטונו של טראמפ לא הייתה בדיוק אי של יציבות; ספרד תלך בעוד כחודש למערכת בחירות רביעית בארבע שנים; בגרמניה, שתיפרד בקרוב ממרקל, התמיכה במפלגות הגדולות נמצאת בשפל. אפשר להמשיך לתת דוגמאות שיספיקו לפוסט שלם. ברשותכם, נעבור למדינה שאולי תצטרף לרשימה הזו בקרוב: קנדה. כשהסקרים וההערכות מצביעים על כך שהסיכוי לניצחון ברור של אחד מהצדדים בבחירות הללו הוא נמוך, הכאוס הפוליטי עלול להגיע בקרוב גם לשם.

 Par David Samuel, User:Hellodavey1902 — Travail personnel, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11109161

By Tony Webster from Portland, Oregon, United States - Centre Block and Centennial Flame, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=39879535

גבעת הפרלמנט של קנדה, בעיר הבירה אוטווה. אחד מאתרי התיירות החשובים והיפים במדינה, וגם מקום משכנו של הפרלמנט הקנדי מאז 1866. בעוד כשבוע יערכו הבחירות והפרלמנט הזה יחזור לפעילות.

הפוליטיקה הקנדית - רקע היסטורי
ההתיישבות האירופאית הראשונה בקנדה התבצעה על ידי הצרפתים, שהקימו את "צרפת החדשה" (Nouvelle France) בראשית המאה ה-17 באזור קוויבק. העיר הראשונה שהוקמה על ידי הצרפתים הייתה מונטריאול (Montreal) ב-1642.

כנסיית נוטרדאם, במרכז העיר העתיקה של מונטריאול

חגיגות 375 שנים לעיר מונטריאול, 2017
הבריטים הגיעו לאזור מאוחר יותר, ובמשך תקופה של כ-70 שנים, נלחמו עם צרפת על השליטה באזור. בחוזה פריז שנחתם ב-1763, קיבלו הבריטים את השליטה על כל קנדה, תוך הבטחה לאפשר לתושבי קנדה הצרפתיים להמשיך בחייהם ללא שינוי. לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית, חלק מהשטח של קוויבק הועבר לשלטון ארצות הברית.
בראשית המאה ה-19, העיר טורונטו הוקמה (תחילה בשם "יורק"), נמשכה ההתפשטות מערבה, והגירה משמעותית הגיעה מאירלנד ומסקוטלנד.

השלטון המקומי שהוענק לפרובינציות של קנדה הפך במהרה לדרישה מצד המושבות הללו להקמת פדרציה עצמאית. לאחר דיונים עם המלכה ויקטוריה, המהלך אושר, וב-1 ביולי 1867 הוקמה קנדה כמדינה עצמאית, בעלת 4 פרובינציות: קוויבק, אונטריו, נובה סקוטיה וניו ברונזוויק. הפרובינציות האחרות התווספו בשנים לאחר מכן, למעט ניופאונדלנד, שהייתה מדינה עצמאית תחת חסות בריטית עד 1949, אז הצטרפה לקנדה בעקבות משאל עם שנערך בקרב תושביה.

הבחירות הראשונות בקנדה נערכו כבר כחודש לאחר העצמאות, והמפלגות שהתמודדו היו המפלגה השמרנית (שעברה מאז מספר גלגולים) והמפלגה הליברלית, שעד היום הן שתי המפלגות המרכזיות, ומפלגת האנטי-קונפדרציה, שהתנגדה לרעיון הקונפדרציה הקנדית. ג'ון אלכסנדר מקדונלד, שהיה ממנהיגי המושבות והתנועה שתמכה בעצמאות, נבחר כראש הממשלה הראשון מטעם השמרנים. הוא כיהן עד 1873 ושוב מ-1878 עד מותו ב-1891. ראש הממשלה הראשון מטעם הליברלים היה אלכסנדר מקנזי, מהגר סקוטי, שכיהן מ-1874 עד 1878.
ב-1896 שבו הליברלים לשלטון, בו החזיקו ברציפות עד 1911, תחת הנהגתו של ווילפריד לורייה (Wilfrid Laurier). לורייה היה ראש הממשלה הפרנקופוני (דובר הצרפתית) הראשון של קנדה, וקידם פיוס בין קנדה הצרפתית לזו האנגלית, כמו גם הפרדת דת ממדינה. תחת הנהגתו גיבשו הליברלים בסיס כוח בקוויבק שנותר נאמן להם במשך עשרות שנים (בהמשך בפירוט על קוויבק). השמרנים החזיקו בשלטון במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונתמכו גם על ידי חברים מסוימים מהמפלגה הליברלית.
הליברלים סירבו להצטרף לממשלת אחדות במהלך המלחמה, בניגוד למקביליהם בבריטניה, מה שביצר עוד יותר את מעמדם בקוויבק.
בתחילת שנות ה-20, התחזק הפופוליזם ושביתות עובדים הפכו לנפוצות יותר. המפלגה הפרוגרסיבית, שתמכה בתפיסה כלכלית שמאלית-פופוליסטית, הגיעה למקום השני בבחירות ב-1921, ומספר מועמדים סוציאליסטיים נבחרו תחת השם Labour. השמרנים והליברלים החליפו ביניהם את השלטון מספר פעמים בשנים הללו, עד 1935.
השפל הכלכלי הביא לקריסתה של המפלגה השמרנית, והליברלים בראשותו של וויליאם מקנזי-קינג (ראש הממשלה בשנים 1921-1930 ו-1935-1948) זכו ברוב גדול. שתי מפלגות פופוליסטיות התגבשו, מצד ימין מפלגת Social Credit (שהתבססה על הרעיון השמרני-אנרכי של אשראי חברתי - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%99_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99) ומצד שמאל מפלגת Co-Operative Commonwealth, שבהמשך הפכה למפלגה New Democratic Party.
ב-1942 הוקמה המפלגה השמרנית החדשה, המפלגה השמרנית הפרוגרסיבית (Progressive Conservative). היא שבה לשלטון ב-1957. השמרנים תחילה, ולאחר מכן המפלגה הימנית-פופוליסטית Social Credit, ערערו את הדומיננטיות של הליברלים בקוויבק, אך לא לאורך זמן. ב-1962 שוב חזר השלטון לידי הליברלים, ולמעט שנה אחת (בין 1979 ל-1980), הם החזיקו בו עד 1984.
פייר אליוט טרודו, יליד מונטריאול, אינטלקטואל, עורך דין ופעיל חברתי ופוליטי, נבחר לפרלמנט ב-1965, והפך במהרה לכוכב בפוליטיקה הקנדית, בתופעה שזכתה לכינוי "טרודומניה". ב-15 השנים שבהן כיהן כראש ממשלת קנדה (1968-1979, 1980-1984) הוא היה מראשי הממשלה הבולטים בהיסטוריה של המדינה הזו ושינה אותה באופן רדיקלי. בין הישגיו בתפקיד היו כינון חוקה לקנדה וכתב זכויות וחירויות, חקיקת חוק שלפיו אנגלית וצרפתית הן שתי השפות הרשמיות של קנדה ובעלות מעמד שווה, העביר את עיקרון הרב-תרבותיות של קנדה בחוק והישארות של קוויבק כחלק מקנדה לאחר משאל עם בשנת 1980, על אף עלייתה של התנועה הלאומנית בחבל ארץ זה, שכללה גם מעשי טרור.

פייר טרודו, 1975.
By Rob Mieremet / Anefo - Derived from Nationaal Archief, CC0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=38235295 השמרנים שלטו בין 1984 ל-1993, ואף הצליחו להשיג את רוב המושבים בקוויבק בשנים אלו, אך זה היה הטריגר להקמתה של מפלגת ימין חדשה, מפלגת הרפורמה, שהציגה מצע שמרני יותר וייצגה בעיקר את אזור מערב קנדה. המפלגה השמרנית הפרוגרסיבית השלטת קרסה, ואיבדה 154 מתוך 156 המושבים שלה בבחירות 1993. במקביל, צמחה במהרה גם מפלגת Bloc Quebecois הלאומנית וסחפה את קוויבק. הליברלים ניצלו את הפיצול בימין, ושלטו בדומיננטיות עד 2006. 
האיחוד של מפלגות הימין למפלגה אחת, המפלגה השמרנית, ב-2004, אפשר למפלגה הזו לחזור לשלטון ב-2006 תחת סטיבן הארפר. השמרנים שלטו עד 2015; בבחירות 2011 נחלו הליברלים תבוסה צורבת, כשזכו לתוצאה הגרועה בתולדותיהם וסיימו עם 34 מושבים בלבד, ובמקום השלישי, לאחר ה-NPD. מפלגת השמאל זכתה ב-2011, תחת הנהגתו של ג'ק לייטון הכריזמטי, לתוצאה הטובה בתולדותיה, עם 103 מושבים, מתוכם 59 בקוויבק. ההצלחה הסוחפת של המפלגה בקוויבק זכתה לכינוי "The Orange Crush". כה יוצאת דופן ומפתיעה הייתה ההצלחה הזו של המפלגה, שמועמדת שנבחרה מטעם המפלגה במחוז בקוויבק כלל לא ניהלה קמפיין, בקושי דיברה צרפתית והייתה בזמן הבחירות בחופשה בלאס-וגאס.

אנדרטה לזכרו של ג'ק לייטון בנמל טורונטו. טרמינל המעבורות במקום זה נקרא על שמו. יו"ר האופוזיציה ויו"ר מפלגת השמאל ה-NDP, לייטון היה פוליטיקאי כריזמטי ופעיל שמאל בולט בעיר טורונטו. מעט לאחר ההצלחה בבחירות 2011, נפטר ממחלת הסרטן. יומיים לפני מותו כתב במכתב:

"My friends, love is better than anger. Hope is better than fear. Optimism is better than despair. So let us be loving, hopeful and optimistic. And we'll change the world."

ב-2015 הגיע ג'סטין טרודו. ועכשיו אפשר לעבור לחלק הבא, אל ימינו אנו.

לפני סקירת המפלגות והמועמדים, הטבלה הבאה מציגה את הפרובינציות של קנדה ואת התוצאות בהן בבחירות 2015:

ותוצאות הבחירות ב-2015:

By DrRandomFactor - Shapes derived from Canada Election 2015 Results Map, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=57527523

המפלגות והמועמדים
המפלגה הליברלית (Liberal Party/Parti libéral)

By Source, Fair use, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=47282354
מנהיג: ג'סטין טרודו (Justin Trudeau) - יליד 1971, ראש ממשלת קנדה מאז 2015 ובנו של ראש הממשלה לשעבר, פייר אליוט טרודו. בעל תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת מקגיל ותואר בחינוך מאוניברסיטת קולומביה הבריטית. החל בפעילות ציבורית משמעותית לאחר מות אביו ב-2000, וב-2008 נבחר לפרלמנט מטעם מחוז Papineau שבמונטריאול. ב-2013 נבחר לראשות המפלגה הליברלית, ובבחירות 2015 הוביל את המפלגה לניצחון סוחף בבחירות. בדומה לאביו, ביקש טרודו למצב את קנדה כמדינה ליברלית, ששמה את זכויות האדם במרכז, לעודד הגירה ולבדל את קנדה מארצות הברית, במיוחד במהלך נשיאותו של טראמפ. מבקריו משמאל טוענים שלא עשה מספיק בנושא הסביבה, שהיה נגוע בשחיתות ושנכנע לאינטרסים כלכליים של עשירים; מבקריו מימין טוענים שפתח את קנדה להגירה באופן מוגזם ושלא דאג לאינטרסים של מערב קנדה.
כשהוא ניצב מול האתגר הפוליטי הקשה ביותר שנתקל בו עד כה, ינסה טרודו לזכות בקדנציה נוספת. קל זה לא יהיה.

By White House - https://twitter.com/WhiteHouse/status/1142802252261994497, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=80834884
הקמה: 1867
היסטוריה: מפלגת השלטון "הטבעית" של קנדה, ששלטה במדינה ב-69 שנים מתוך 100 שנות המאה ה-20, וסה"כ החזיקה בשלטון כ-87 שנים מאז עצמאות קנדה. הליברלים לרוב התבססו על תמיכה מצד מזרח קנדה והאזור האטלנטי, במיוחד קוויבק ואונטריו. במהלך שנות שלטונם קידמו ותמכו הליברלים בביטוח בריאות לכל, מדינת רווחה, רב-תרבותיות, דו-לשוניות (אנגלית וצרפתית), כינון חוקה ומסמך זכויות אדם רשמי, לגליזציה של נישואים חד-מיניים, קנאביס, המתת חסד והפלות ושמירה על איכות הסביבה. מפלגות אזוריות המסונפות למפלגה הארצית מרכיבות את הממשלה בפרובינציות נובה סקוטיה וניופאונדלנד ולברדור.
מיקום במפה הפוליטית: מרכז\מרכז-שמאל
עמדות פוליטיות: ליברליזם, מדינת רווחה, רב-תרבותיות, דו-לשוניות, שמירה על זכויות אדם
2015: 184 מושבים, 39.5%
סיסמה בבחירות 2019: Choose Forward/Choisir d'avancer
בחירות 2019 - קמפיין וציפיות: התמיכה הרחבה שלה זכה טרודו בשנתיים הראשונות לכהונתו הלכה ונחלשה ככל שהבחירות התקרבו, ופרשת SNC-Lavalin שהתפוצצה בתחילת 2019 פגעה בו. במסגרת הפרשה, נטען שממשלתו של טרודו הציעה מעין "עסקת טיעון" לחברת הבינוי הקוויבקית SNC-Lavalin שהואשמה בבית המשפט. ועדת האתיקה של הפרלמנט קבעה כי התנהלותו של טרודו הייתה לא תקינה, אך מצידו הוא הכחיש שנעשו מעשים לא תקינים, וטען שהמטרה הייתה למנוע אובדן מאסיבי של מקומות עבודה בקוויבק.
לאחר הפרשה השמרנים עלו ליתרון בסקרים, אך האנמיות של מנהיגם אנדרו שיר, והמיצוב של טרודו את קמפיין הבחירות כאלו שרוצים "ללכת אחורה" (השמרנים) אל מול אלו שמעוניינים בקדמה (הליברלים), הפכה את מערכת הבחירות לקרב צמוד מאוד בין שתי המפלגות. הליברלים קיוו שיוכלו לשמור על הרוב שלהם על ידי כך שיזכו במושבים נוספים בקוויבק, אך ההתחזקות של ה-NDP ושל הלאומנים בקוויבק ככל הנראה תוביל לפרלמנט שבו לאף מפלגה אין רוב.
המסר שהליברלים ינסו להעביר בימים האחרונים של הקמפיין הוא שהשמרנים יקצצו בשירותים החברתיים כדי שיוכלו להוריד מס לעשירים, ושרק הליברלים יכולים לעצור אותם.

טרודו במהלך עצרת קמפיין (מתוך דף הטוויטר של המפלגה הליברלית)

המפלגה השמרנית (Conservative Party/Parti conservateur)

By Source, Fair use, https://en.wikipedia.org/w/index.php?curid=17085054
מנהיג: אנדרו שיר (Andrew Scheer) - יליד 1979 וחבר פרלמנט מטעם Regina-Qu'Apelle בססקצ'וואן מאז 2004. כיהן כיו"ר בית הנבחרים בין השנים 2011 ל-2015. ב-2017 נבחר לראשות המפלגה השמרנית ומאז משמש כיו"ר האופוזיציה. שיר מתנגד להפלות ולנישואים חד-מיניים ותומך בהגבלת ההגירה, ביטול המס על פחם והקלת התנאים לנשיאת נשק.
הקרבה של שיר לדמויות ימין קיצוני שונות ודעותיו הקיצוניות בנושאים חברתיים, כגון הפלות, פגעו בו. שערורייה פרצה לאחר שהתברר כי הוא נושא באזרחות נוספת (אמריקאית), וזאת מכיוון שבעבר תקף את המושלת הכללית של קנדה, מיקאל ז'אן (תפקיד סמלי של ייצוג המלכה בקנדה. המושל הכללי ממלא את כל החובות הטקסיות והחוקתיות של המלכה בשמה), על כך שהיא מחזיקה בדרכון צרפתי בנוסף לדרכון הקנדי.
שערורייה נוספת פרצה בעקבות החשיפה שעל אף שטען שעבד בעבר כסוכן ביטוח, שיר מעולם לא קיבל את הרישיון הנדרש לעסוק בכך.

By Andre Forget - https://www.flickr.com/photos/andrewscheer/26222749617/, CC0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=68435419
הקמה: 2003 (גרסאות שונות של המפלגה היו קיימות עוד מ-1867).
היסטוריה: כאמור, המפלגה השמרנית הנוכחית הוקמה ב-2003 כתוצאה מחיבור של המפלגה השמרנית הפרוגרסיבית (שהייתה מפלגת השלטון בקנדה במשך שנים רבות) עם מפלגת הרפורמה, מפלגת ימין שזכתה להצלחה מסוימת במהלך שנות ה-90. המפלגה השמרנית הייתה בשלטון בשנים 2006-2015, וסטיבן הארפר כיהן מטעמה כראש הממשלה. מאז 2015 המפלגה עומדת בראשות האופוזיציה.
מיקום במפה הפוליטית: מרכז-ימין\ימין
עמדה פוליטית: שמרנות, הורדת מיסים, פדרליות קנדית, מדיניות שוק חופשי
2015: 99 מושבים, 31.9%
סיסמה בבחירות 2019: "It's time for you to get ahead" (אנגלית), "Plus. Pour Vous. Dès maintenant" (צרפתית)
בחירות 2019 - קמפיין וציפיות: השמרנים פתחו את הקמפיין בציפייה לזכות ברוב ולשוב לשלטון אחרי ארבע שנים באופוזיציה. עם זאת, ציפיות לחוד ומציאות לחוד, לפחות כרגע. על אף חוסר הפופולריות היחסי של טרודו, השמרנים לא הצליחו לפתוח פער בסקרים, ובהדרגה גם הפער הקטן שבו הובילו על הליברלים הלך ונסגר. הופעותיו של מנהיג השמרנים אנדרו שיר בעימותים הטלוויזיוניים היו די כושלות, במיוחד בעימות בשפה הצרפתית, מה שפגע בסיכויי המפלגה בקוויבק.
ב-2011, כשהשמרנים זכו ברוב, הם זכו ב-73 מתוך 106 מושבים באונטריו. מכיוון שנדמה שההישג הזה או קרוב לזה לא יכול לחזור על עצמו, רוב לא נראה באופק. השמרנים יסתפקו כעת בלהשיג יותר מושבים מהליברלים.

המפלגה הדמוקרטית החדשה (New Democratic Party/Nouveau Parti démocratique)

By New Democratic Party of Canada (NDP). - The logo may be obtained from New Democratic Party of Canada, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=75219616
מנהיג: ג'גמיט סינג (Jagmeet Singh) - יליד 1979, שהוריו היו מהגרים מהודו. בן לדת הסיקית. בעל תואר ראשון בביולוגיה מאוניברסיטת מערב אונטריו ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת יורק. במהלך עבודתו כעו"ד, הציע שירות חינם לנזקקים ברחבי אונטריו. ב-2011 התמודד לפרלמנט וסיים במקום השני; באותה שנה התמודד לפרלמנט של אונטריו ונבחר. הוא הפך לפוליטיקאי פופולרי, וב-2017 התמודד בהצלחה על תפקיד יו"ר מפלגת ה-NDP. בפברואר 2019 נבחר לפרלמנט בבחירות מיוחדות שנערכו במחוז Burnaby South שבקולומביה הבריטית.
בשנתיים שעברו מאז היבחרו, לא הצליחה מפלגת ה-NDP לעלות בסקרים, ואף איבדה מכוחה; אך קמפיין הבחירות של המפלגה היה מוצלח, והופעותיו של סינג בעימותים הטלוויזיונים חיזקו את תדמיתו. סינג תקף את טרודו שוב ושוב משמאל, ולא שלל על הסף שיתוף פעולה עם השמרנים, אבל במהלך הקמפיין פתח דלת לשיתוף פעולה עם טרודו לאחר הבחירות והודיע שלא יתמוך בממשלה שמרנית בכל מקרה.

By Yvonne Bambrick - https://www.flickr.com/photos/yvonnebambrick/42481105871/, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=71839048 הקמה: 1961
היסטוריה: המקור של מפלגת ה-NDP הוא בתחילת המאה ה-20, כאשר מפלגות פופוליסטיות שונות שייצגו את האינטרסים של החקלאים והעובדים זכו להצלחה יחסית. המודעות לזכויות עובדים הלכה וגברה, וקמו ארגוני עובדים. בעקבות השפל הגדול הוקמה מפלגת השמאל הסוציאל-דמוקרטית CCF, Co-operative Commonwealth Federation, שאיחדה חברי פרלמנט שמאליים ממפלגות קטנות שונות. ב-1944 המפלגה האזורית של ה-CCF בססקצ'וואן נבחרה כממשלה בפרובינציה זו, ובכך הרכיבה את הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הראשונה אי פעם בצפון אמריקה; ב-1945 זכתה ה-CCF ב-28 מושבים וב-16% מהקולות בבחירות הפדרליות בקנדה, הישג שיא. בתקופה זו היו למפלגה כ-90,000 חברים. המלחמה הקרה פגעה במפלגה והיא תויגה כקומוניסטית. אחרי שירדה ל-8 מושבים בלבד ב-1958, הוקמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה, מתונה יותר, שהיא ה-NDP. המפלגה התבססה כמפלגה השלישית בגודלה בקנדה, ובמספר מקרים הייתה לשון המאזניים בפרלמנט; אך בשנות ה-90 נחלשה והפכה למפלגה הרביעית בגודלה, במקביל לעלייתה של המפלגה הלאומנית של קוויבק. תחת הנהגתו של ג'ק לייטון, המפלגה הגדילה את כוחה מבחירות לבחירות, עד להישג ההיסטורי ב-2011, עם 103 מושבים. בבחירות האחרונות ה-NDP איבדה מכוחה, אך עדיין זכתה לתוצאה השנייה הטובה בהיסטוריה שלה. המפלגה האזורית גם מרכיבה את הממשלה בפרובינציה קולומביה הבריטית (השלישית בגודלה בקנדה).
מיקום במפה הפוליטית: מרכז-שמאל
עמדה פוליטית: סוציאל-דמוקרטיה, מדינת רווחה
2015: 44 מושבים, 19.7%
סיסמה בבחירות 2019: "In it for you", "On se bat pour vous".
בחירות 2019 - קמפיין וציפיות: ה-NDP התחילה את קמפיין הבחירות בציפייה לקריסה בתמיכה ובמספר המושבים. 16 מתוך 44 המושבים של ה-NDP ב-2015 הגיעו מקוויבק; הפעם נראה כי המפלגה תישאר עם 2 מושבים בקוויבק במקרה הטוב. נדמה שהעובדה שסינג הוא סיקי דתי (הלובש טורבן סיקי) פגעה במפלגה באזור זה, שבדומה לצרפת, מדגיש מאוד את רעיון החילוניות, La Laïcité. בהמשך אתייחס בהרחבה לאזור קוויבק.
הופעותיו המוצלחות של סינג בעימותים הטלוויזיוניים הזרימו חיים חדשים למפלגה, ונראה שהמפלגה נכנסת לשבוע האחרון של הקמפיין עם מומנטום, מה שצפוי למנוע מאחת המפלגות לזכות ברוב.

סינג במהלך הקמפיין בקולומביה הבריטית (מתוך דף הטוויטר של ג'גמיט סינג)

מפלגת בלוק קוויבק (Bloc Québécois)

מנהיג: איב-פרנסואה בלנשה (Yves-François Blanchet) - יליד 1965. בעל תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת מונטריאול. עבד כמורה ולאחר מכן הקים חברת ניהול מוזיקה ואמנות שזכתה להצלחה. ב-2008 נבחר לראשונה לפרלמנט האזורי של קוויבק, בו כיהן עד 2014. שימש כשר הסביבה של קוויבק בשנים 2012-2014. מגיל צעיר היה פעיל בולט בתנועת העצמאות לקוויבק, ובינואר 2019 נבחר כיו"ר מפלגת Bloc Quebecois.

By Mariannlï - https://www.flickr.com/photos/amaryllis21/4020893632, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=77175181
הקמה: 1991
היסטוריה: השינוי שעברה קוויבק מאזור דתי-קתולי לאזור חילוני (שוב, אפרט בהרחבה בהמשך) עוררה באזור רגשות לאומיים, שהגיעו לשיאם בפעולותיה של המחתרת הטרוריסטית Front de libération du Québec בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70. בפוליטיקה האזורית קמה כבר ב-1968 המפלגה הלאומנית Parti Québécois, שעלתה לשלטון בקוויבק ב-1976 תחת הנהגתו של René Lévesque.
ב-1980 נערך משאל עם ראשון על עצמאות קוויבק, שנדחתה ברוב של 60% מול 40%. 
לאור האכזבה מכישלון הסכם Meech Lake שהיה אמור להעניק אוטונומיה מוגברת לקוויבק, חברי פרלמנט מהמפלגה השמרנית הפרוגרסיבית ומהמפלגה הליברלית הקימו ביחד ב-1991 את מפלגת הבלוק הלאומנית. המפלגה זכתה להצלחה מסחררת כבר בבחירות הראשונות שבהן התמודדה, ב-1993, כשזכתה ב-49% מהקולות בקוויבק וב-54 מושבים (מתוך 75 בקוויבק), והפכה למפלגה השנייה בגודלה בקנדה. יו"ר המפלגה Lucien Bouchard הפך ליו"ר האופוזיציה של קנדה. ב-1994 שבה המפלגה האזורית Parti Québécois לשלטון בקוויבק, ומשאל עם נוסף על עצמאות נערך ב-1995. לאחר קמפיין סוער, ניצחו מתנגדי העצמאות בפער דחוק של 51%-49%. מפלגת הבלוק המשיכה להיות הגורם הדומיננטי בקוויבק עד 2011, כשנחלה תבוסה קשה בעקבות "הגל הכתום" של ה-NDP בפרובינציה וירדה ל-4 מושבים. בבחירות 2015 המפלגה הגדילה מעט את כוחה.

מיקום במפה הפוליטית: מרכז-שמאל

עמדה פוליטית: עצמאות לקוויבק, סביבתנות, חילוניות, זכויות להט"ב, תמיכה בהפלות ובהמתת חסד, ביטול המלוכה
2015: 10 מושבים, 4.7% (19.3% מהקולות בקוויבק)
סיסמה בבחירות 2019: "Le Québec, c'est nous"
בחירות 2019 - קמפיין וציפיות: מפלגת הבלוק התחילה את הקמפיין בשוליים, ללא התעניינות מיוחדת מהתקשורת או ציפייה להצלחה סוחפת. הקמפיין המוצלח של המפלגה, עם זאת, טרף את הקלפים; המפלגה ניצלה את החולשה של מפלגת השמאל ה-NDP בפרובינציה, והדגישה שוב ושוב את נושא הזהות הצרפתית. העלייה בסקרים של המפלגה רק העצימה את המומנטום שלה, וכרגע היא נמצאת בצמוד לליברלים בסקרים בקוויבק. זוהי רק ההתחלה, שכן ההצלחה של המפלגה צפויה לפתוח מחדש את שאלת העצמאות והריבונות של קוויבק.

מפלגת הירוקים (Green Party of Canada/Parti vert du Canada)

מנהיג: אליזבת מיי - ילידת 1954. נולדה בקונטיקט שבארה"ב, והיגרה עם משפחתה לקנדה ב-1972. המשפחה התיישבה באזור נובה סקוטיה. בעלת תואר במשפטים. עבדה כעורכת דין והייתה פעילה סביבתית; ב-1980 התמודדה לפרלמנט מטעם מפלגה בשם "The Small Party" שהתמקדה באיכות הסביבה. ב-1989 הקימה את מועדון הסיירה (Sierra Club) של קנדה, בהשפעת ארגון איכות הסביבה האמריקני הוותיק. ב-2006 נבחרה כיו"ר מפלגת הירוקים, וב-2011 נבחרה לפרלמנט מטעם מחוז Saanich-Gulf Islands בקולומביה הבריטית. בפרלמנט הפכה לאחת המחוקקות הבולטות.

By (Photographer not mentioned.) - www.greenparty.ca, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=40302392
הקמה: 1983
היסטוריה: המפלגה לא הצליחה להשפיע על המערכת הפוליטית במשך שנים, עד לתחילת שנות ה-2000. ב-2004 המפלגה הריצה לראשונה אי פעם מועמדים בכל 308 המחוזות, וזכתה ל-4.5% מהקולות. ב-2006 המפלגה זכתה להישג משמעותי עם 6.8%, אך לא הצליחה לבחור חבר פרלמנט מטעמה. באוגוסט 2008 ערק חבר פרלמנט מהמפלגה הליברלית למפלגה והפך לחבר הפרלמנט הראשון מהירוקים, אך הוא הפסיד בבחירות שנערכו מיד לאחר מכן. ב-2011 נבחרה מיי לפרלמנט והפכה לחברת הפרלמנט הראשונה של הירוקים שנבחרה. במאי 2019, בבחירות מיוחדות במחוז Nanaimo-Ladysmith, נבחר חבר הפרלמנט השני של הירוקים.
מיקום במפה הפוליטית: מרכז-שמאל\שמאל (המפלגה עצמה טוענת שאיננה ימין ואיננה שמאל)
עמדה פוליטית: סביבתנות, צדק חברתי, דמוקרטיה השתתפותית, זכויות אדם, רב-תרבותיות
2015: מושב אחד, 3.5%
סיסמה בבחירות 2019: "Not Left. Not Right. Forward Together." (אנגלית), "L'urgence d'agir."(צרפתית)
בחירות 2019 - קמפיין וציפיות: המפלגה התחילה את קמפיין הבחירות עם ציפיות גדולות. הגל הירוק שסחף את אירופה לא פסח על קנדה; המפלגה הירוקה הלכה והתחזקה בסקרים, והמפלגה נחלה הצלחה במספר בחירות אזוריות ברחבי קנדה בשנה האחרונה. ב-27 בספטמבר נערכו הפגנות בנושא האקלים ברחבי קנדה, במקביל לשאר העולם, ובמונטריאול נערכה הפגנה בהשתתפות גרטה תונברג, שבה השתתפו בין 300,000 ל-500,000 איש, ביניהם גם מיי, ראש הממשלה טרודו ובלאנשה מהבלוק הקוויבקי. 

ההפגנה במונטריאול, מתוך דף הטוויטר של גרטה תונברג
כשנושא האקלים נמצא בראש הכותרות, הירוקים יקוו לזכות הפעם בתוצאה הטובה בתולדותיהם, ולהגדיל את מספר חברי הפרלמנט שלהם ל-3 או 4.

מפלגת העם (People's Party of Canada/Parti populaire du Canada)

By People's Party of Canada - Source, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=76201155
מנהיג: מקסים ברנייה (Maxime Bernier) - יליד 1963, חבר פרלמנט מטעם מחוז Beauce בקוויבק. היה חבר המפלגה השמרנית, ושימש כיו"ר ועדת הביטחון של הפרלמנט, שר התעשייה והמסחר, שר התיירות ושר החוץ. לפני שנכנס לפוליטיקה, היה איש עסקים ועו"ד, בעל תארים במשפטים מאוניברסיטת קוויבק ומאוניברסיטת אוטווה. ייצג את האגף הימני במפלגה השמרנית והגיע למקום השני בבחירות לראשות המפלגה ב-2017. ברנייה החליט לפרוש מהמפלגה השמרנית ב-2018 ולהקים את "מפלגת העם", מפלגה ימנית-פופוליסטית, בהשראת הימין הקיצוני האירופאי. בעימות הבחירות תקף ברנייה את שאר המנהיגים כ"גלובליסטים", מונח אנטישמי שמופנה פעמים רבות כנגד יהודים.

By Parti conservateur du Québec - Flickr, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=78115490
הקמה: 2018
היסטוריה: בספטמבר 2018 פרש ברנייה מהמפלגה השמרנית והקים את מפלגת העם. למפלגה כ-40,000 חברים ובבחירות המיוחדות במחוז Burnaby South שנערכו בפברואר האחרון היא זכתה ב
מיקום במפה הפוליטית: ימין\ימין קיצוני
עמדה פוליטית: ליברטריאניזם, התנגדות להגירה, הכחשת שינוי אקלים, לאומנות קנדית, שמרנות חברתית
2015: - (המפלגה לא הייתה קיימת)
סיסמה בבחירות 2019: "Strong and Free/Fort et libre"
בחירות 2019 - קמפיין וציפיות: המפלגה של ברנייה לא צפויה לרשום הישג כלשהו בבחירות הקרובות. את מירב המאמצים המפלגה משקיעה במחוז Beauce של ברנייה, שבו מתנהל קרב צמוד בינו לבין השמרנים. המפלגה מקבלת בסקרים בין 2% ל-4%.

קוויבק - שובם של הלאומנים
מקור השם Quebec במילה בשפת ה-Algonquin הילידית kébec, שמשמעותה "היכן שהנהר נעשה צר", כנראה בהתייחס לעיר קוויבק סיטי. מדובר בחבל ארץ רחב ידיים, שמשתרע מהגבול עם ארצות הברית ועד לצפון קנדה, בסמיכות לאזור הארקטי. בחבל ארץ זה ניתן למצוא פאונה (אוכלוסיית בעלי חיים) וצמחייה עשירה.
כאמור, הצרפתים היו הראשונים שיישבו את האזור. שלטונם של הצרפתים באזור ניכר עד היום - גם בשפת המקום, הצרפתית, אך גם במראה. במבט ראשון, נראית מונטריאול יותר כמו עיר אירופאית קלאסית ופחות כמו מטרופולין אמריקאי. 

כיכר ז'אק קרטייה בעיר העתיקה של מונטריאול, הקרויה על שם מגלה הארצות הצרפתי שגילה את אזור קוויבק במאה ה-16. במהלך מלחמות העולם, התעוררה בקוויבק התנגדות חריפה לשירות החובה בצבא קנדה.
מבחינה פוליטית, אזור זה היה בשליטה בלתי-מעורערת של הליברלים, שמטעמם נבחרו ראשי הממשלה דוברי הצרפתית הראשונים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, עלתה לשלטון בקוויבק ממשלתו של מוריס דופלסיס השמרן, שהאשים את הליברלים בקומוניזם. ממשלתו נתמכה על ידי הכנסייה הקתולית, שהייתה הגוף החשוב ביותר באזור בעת ההיא.
בתקופה זו, קוויבק הייתה ברובה ענייה, דתית ותלויה לחלוטין בכנסייה הקתולית. רוב הצרפתים שהתגוררו בפרובינציה חיו מתחת לקו העוני והיו חסרי השכלה או בעלי השכלה חלקית. דוברי האנגלית בקוויבק, לעומת זאת, חיו בעושר יחסי, היו בעלי השכלה וניהלו את החברות המרכזיות.
מותו של דופלסיס ב-1959 ומותו המהיר של יורשו פול סובה בינואר 1960 הובילו לניצחון הליברלים בבחירות שנערכו ביוני 1960. תחת הנהגתו של ז'אן לסאז', הקמפיין של הליברלים התמקד במסר: "C'est le temps que ça change" (זה הזמן לשינוי). אכן, הניצחון של הליברלים בבחירות אלו היה יריית הפתיחה של שינוי רדיקלי.
השלטון החדש החל ברפורמציה של מערכת החינוך ושל הכלכלה. מערכת החינוך, שהייתה עד אז בידי הכנסייה הקתולית, הופרדה מהכנסייה והועברה לפיקוח משרד החינוך הפרובינציאלי שהוקם; חברות החשמל המחוזיות הולאמו והוקמו מפעלי חשמל הידרואלקטריים, המתבססים על מים (המצויים בשפע בקוויבק) לייצור חשמל. ב-1962 הממשלה הליברלית נבחרה מחדש והתהליך שעבר על קוויבק הואץ.

מטה חברת Hydro-Québec במונטריאול, מפעל ייצור המים הרביעי בגודלו בעולם.
זו הייתה ראשיתה של "המהפכה השקטה". תושבי קוויבק נעשו חילוניים יותר, שמאלניים יותר וצרפתיים יותר, מה שהציב אותם בעמדה מנוגדת לשאר קנדה.
ב-1963 החלה לפעול המחתרת המרקסיסטית הטרוריסטית ה-FLQ, החזית לשחרור קוויבק, שמטרתה הייתה להוביל להקמת מדינה עצמאית סוציאליסטית.
ב-1967 התקיימה במונטריאול התערוכה הבינלאומית (האקספו) ושארל דה גול, נשיא צרפת, הכריז בנאומו ממרפסת עיריית מונטריאול: "Vive le Québec libre", תחי קוויבק החופשית. הנאום עורר סערה וחיזק את התומכים בעצמאות קוויבק. שר המשפטים של קנדה דאז טרודו תהה מה הייתה התגובה הצרפתית לו היה אומר "Brittany to the Bretons" (חבל ארץ בצפון צרפת, שתושביו במקור ממוצא קלטי), מה שהוביל לאיבה בין האישים.

בניין העירייה שבו נשא דה-גול את נאומו
תושבי קוויבק החלו להרגיש תחושות לאומיות. ב-1969 פעולות המחתרת נעשו אלימות יותר ויותר, כשפוצצה את בניין הבורסה של מונטריאול, אירוע בו נפצעו 27. באוקטובר 1970 חטפה המחתרת לשחרור קוויבק את נציג הסחר של בריטניה ואת סגן נשיא האזור, באירוע שזכה לכינוי October Crisis. הדרישות של המחתרת לא התקבלו, אך למרות ניצחון הממשלה הקנדית, סגן נשיא קוויבק נרצח על ידי המחתרת.
ב-1976 נערכה במונטריאול האולימפיאדה, שנפתחה על ידי המלכה אליזבת השנייה; הלאומנים הקוויבקים הביעו עוינות למלוכה הבריטית והתנגדו לכך.

הפארק האולימפי במונטריאול

המפלגה הלאומנית החדשה שהוקמה בקוויבק, Parti Québécois, על ידי René Lévesque (שר לשעבר מטעם הליברלים בממשלת קוויבק) עלתה לשלטון המקומי ב-1976 והעבירה בשנה לאחר מכן את חוק 101, שקבע שצרפתית היא השפה הרשמית היחידה באזור. 

ב-1980 נדחתה במשאל עם הצעת העצמאות ברוב של 60% מול 40%, כשתושביה האנגלים והמהגרים מתנגדים באופן כמעט מוחלט לעצמאות, ותושביה הצרפתים של קוויבק מתחלקים כמעט שווה בשווה - מבוגרים מתנגדים וצעירים תומכים.

הניסיון להעניק לקוויבק מעמד מיוחד נכשל, ובשנות ה-90 הוקמה מפלגת Bloc Québécois, שזכתה להצלחה רבה בבחירות הפדרליות של קנדה.

משאל עם שני על עצמאות לקוויבק נדחה ברוב דחוק של 50.56% נגד מול 49.44% בעד.

תוצאות משאל העם ב-1995. ניתן לראות את ההתנגדות ברוב העיר מונטריאול, במיוחד במערב העיר שם שכונות רבות של דוברי אנגלית

ב-2003 קבע הפרלמנט האזורי שקוויבק היא אומה נפרדת, ייחודית ועומדת בפני עצמה. ב-2006 העביר הפרלמנט של קנדה, תחת השלטון של השמרנים, החלטה שלפיה קוויבק היא אומה ייחודית בתוך קנדה המאוחדת.
ב-2011 סחף "הגל הכתום" של מפלגת השמאל ה-NDP את קוויבק וכמעט מחק לחלוטין את מפלגת הבלוק הלאומנית. ב-2015, הליברלים חזרו וניצחו בפרובינציה בפער גדול, כשה-NDP עדיין זוכה לתמיכה משמעותית. בשני המקרים, מנהיגי שתי המפלגות המנצחות גדלו בקוויבק.

לאחרונה ממשלת קוויבק החליטה להעביר את חוק מס' 21, שקובע שייאסר על כלל עובדי המדינה באזור ללבוש סממנים דתיים כלשהם. החוק עורר סערה, במיוחד על רקע התחזקות הימין הקיצוני בשנים האחרונות. על אף שהלאומנות הקוויבקית הייתה מאז ומתמיד שמאלנית באופייה, התחזקות הימין הקיצוני בקוויבק סייעה להתחזקותה מחדש של הלאומנות.
בינואר 2017, טרוריסט ימני-קיצוני פתח באש במסגד המרכזי של קוויבק סיטי, הרג 6 ופצע 19.
היותו של מנהיג ה-NDP ג'גמיט סינג סיקי החובש טורבן פגעה במפלגה באזור. בהמשך אציג סרטון המראה כיצד סינג התמודד עם כך.

לקראת הבחירות הקרובות, העתיד של קוויבק נראה לא ברור.

דמוגרפיה, גיאוגרפיה ופוליטיקה
נמשיך עם קוויבק.
העיר מונטריאול נוטה לרוב לשמאל, אך פחות תומכת ברעיון העצמאות לקוויבק, זאת מכיוון שיש בה שיעור גבוה של דוברי אנגלית ושל מהגרים מארצות שונות, בעיקר מסין, איטליה, לבנון, מדינות אפריקה ודרום אמריקה.

אזור הצ'יינה-טאון במונטריאול

אזור ה-Outaouais, שנמצא במטרופולין של עיר הבירה אוטווה, הוא אזור שגם בו יש דוברי אנגלית רבים, תומך בדרך כלל בליברלים, ומתנגד לעצמאות.

בשאר קוויבק, יש עדיין אוכלוסייה כפרית גדולה, רובה ככולה צרפתית ולבנה, והקרב העיקרי הוא בדרך כלל בין הלאומנים לבין המפלגה השמרנית.

קוויבק הכפרית
עיר הבירה של האזור, קוויבק סיטי, נוטה יותר לכיוון תומכי העצמאות. ב-10 השנים האחרונות כל ארבע המפלגות הגדולות (הליברלים, השמרנים, ה-NDP והבלוק) החזיקו לפחות באחד מחמשת המושבים של העיר.

קוויבק סיטי בחורף. מזכירה יותר את פריז מאשר את טורונטו.
By Quintin Soloviev - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=76027554

קצת דרומה משם, ומזרחה. ארבעת הפרובינציות המרכיבות את אזור קנדה האטלנטית נוטות לכיוון המפלגה הליברלית. אפילו בבחירות 2011, כשהמפלגה הליברלית קיבלה את תוצאת הבחירות הגרועה בתולדותיה, היא זכתה ב-12 מושבים באזור, יותר משליש (וכשליש ממספר המושבים של המפלגה). ניו ברונזוויק היא הפרובינציה היחידה שלה שתי שפות רשמיות - אנגלית וצרפתית.
האזור כולו, ובמיוחד נובה סקוטיה, מאוד מתוירים.

העיר הליפקס, בירת נובה סקוטיה
By giggel, CC BY 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=60099942
אונטריו היא הפרובינציה הגדולה ביותר בקנדה מבחינת מספר תושבים, ושוכנת במרכז המדינה. קרוב לחצי מתושבי אונטריו מתגוררים בטורונטו ובפרבריה ההולכים וגדלים. באזור, במיוחד בפרברים, יש אוכלוסייה גדולה של מהגרים. במזרח אונטריו, ממול לקוויבק (ששוכנת מעבר לנהר), נמצאת עיר הבירה אוטווה, שמהווה את המרכז השלטוני של קנדה. אוטווה היא מעוז ליברלי. באזור גם נמצאת אוכלוסייה גדולה יחסית של דוברי צרפתית.

 משרדי רשות השידור הציבורית של קנדה, ה-CBC, במרכז העיר טורונטו

העיר טורונטו עצמה, כמו ערים גדולות אחרות, נוטה לשמאל. ההצלחה של הליברלים ב-2015 הגיעה בעיקר, עם זאת, בזכות אזור פרברי טורונטו.
14 המחוזות בפרברי טורונטו הם מחוזות עם אוכלוסיית מהגרים גדולה, שהולכת וגדלה בשנים האחרונות, שעיקרה ממוצא אסייתי. ב-2015 ניצחו הליברלים בכל 14 המחוזות הללו, כשרוב המועמדים שלהם באזור זה הם בעצמם מהגרים. באזור זה שבו 43% מהתושבים הם ממוצא אסייתי ו-10% אפרו-אמריקאים, בנוסף לאוכלוסייה משמעותית של מהגרים איטלקים והיספנים, הליברלים זכו ב-55% מהקולות, לעומת 31% בלבד לשמרנים.
מפלגת Bloc Québécois, על אף היותה מפלגת שמאל לכאורה, גם כן לא בחלה בתעמולה אנטי-מוסלמית ואיסלמופובית. חלק מהמועמדים של המפלגה פרסמו דברי גזענות שונים ברשתות החברתיות. בעיר מונטריאול, שבה האוכלוסייה הערבית היא הגדולה ביותר בקנדה, כ-6%, הדבר עשוי לסייע למפלגה הליברלית ול-NDP.

אזור הערבות, ה-Prairies, הוא חלק ממערב קנדה. האזור, שמורכב מהפרובינציות מניטובה, ססקצ'וואן ואלברטה, נחשב לבסיס הכוח של השמרנים. יחד עם זאת, לליברלים ול-NDP יש תמיכה מסוימת באזור, המתרכזת בערים הגדולות - וויניפג, אדמונטון, קלגרי וססקטון - ובאזורים שבהם יש אוכלוסייה גדולה של קנדים ילידיים (הנקראים אבוריג'יניים).
בקצה המערבי של קנדה נמצאת קולומביה הבריטית. העיר הגדולה ביותר בפרובינציה זו, והשלישית בגודלה בקנדה, היא ונקובר. באזור זה זוכה מפלגת ה-NDP להצלחה יחסית. זהו האזור בו התמיכה במפלגת הירוקים היא הגדולה ביותר.

האוכלוסייה היהודית בקנדה מרוכזת בעיקר בערים טורונטו ומונטריאול. בקנדה האוכלוסייה היהודית הרביעית בגודלה בעולם, אחרי ישראל, ארה"ב וצרפת.

כמו בארצות הברית, בבריטניה ובמדינות מערביות רבות אחרות, גם בקנדה הבחירות הופכות להיות יותר ויותר מעין מלחמת תרבות. הפרברים, בעבר מעוז של הימין, הופכים להיות שמאלניים יותר, בגלל מעבר של לבנים בעלי השכלה לשמאל ובגלל גידול באוכלוסייה הלא-לבנה; הימין מקצין עוד יותר את עמדותיו בנושאי הגירה ומתבסס על קולות הלבנים בעיירות ובאזורים כפריים.
וכשהבחירות הופכות להיות מלחמת תרבות והפילוג באוכלוסייה גדול מאי פעם, הכאוס הפוליטי שאנחנו רואים כעת רק ילך ויגבר.

סרטוני הקמפיין
אין ספק שניהול קמפיין בשתי שפות נראה כמו משימה קשה, אבל כל המועמדים שולטים בשתי השפות ומנסים לשכנע להצביע להם ברשתות החברתיות (נקודה למחשבה לישראל?). אז הנה כמה דוגמאות:
All rights reserved, taken from youtube channels and twitter profiles of parties

טרודו עם המסר המרכזי של הקמפיין: "Choose Forward"

אותו המסר - סרטון של הליברלים בצרפתית עם מועמדי המפלגה בקוויבק בנושא הסביבה (שימו לב למבטא המאוד, מאוד משונה..)

Raptors president Masai Ujiri says these kids are going to be great leaders, and he’s here to support both them, and the Liberal leader. “I continue to support Prime Minister Trudeau now, and when he’s prime minister again.” #cdnpoli #elxn43 pic.twitter.com/NShRfqYTlH

— Salimah Shivji (@salimah_shivji) October 13, 2019

טרודו זוכה לתמיכה מהג'נרל מנג'ר של אלופת ה-NBA טורונטו ראפטורס, מסאי יוג'ירי

Yesterday on the campaign trail: meeting with people in Ontario about what matters most to them. #ChooseForward pic.twitter.com/GPzK1LQdFl

— Justin Trudeau (@JustinTrudeau) October 15, 2019

טרודו במהלך הקמפיין באונטריו

The UK House of Commons returns today. Remember when Andrew Scheer thought Brexit was cool? Oh right, he still does. pic.twitter.com/xIpKq7UAm7

— Liberal Party (@liberal_party) October 14, 2019

הליברלים תוקפים את שיר על תמיכתו בברקזיט

This is just....true pic.twitter.com/GXgJASMLbQ

— Sandra Pupatello (@SandraPupatello) October 14, 2019

מוכר מאיפשהו? או טרודו או שיר

השמרנים מציגים את התכנית שלהם

ובצרפתית כמובן

השמרנים תוקפים את טרודו

סינג מתמודד עם הביקורת עליו כאדם דתי בקוויבק, עם סרטון בצרפתית של ה-NDP

סרטון סיכום הקמפיין של ה-NDP

מפלגת הבלוק הקוויבקי עם המסר: קוויבק זה אנחנו - "Le Québec, c'est nous"

Le Québec, c'est nous. ⚜️ @yfblanchet #BlocQC #polcan #polqc pic.twitter.com/wjUtpCfHOH

— Bloc Québécois ⚜️ (@BlocQuebecois) September 2, 2019

מפלגת העם הקנדית הימנית-קיצונית בסרטון משמים ביותר (מסתבר שגם להיות פאשיסט "מוצלח" זה משהו שצריך ללמוד)

מפלגת הירוקים בסרטון שהמסר שלו: אנחנו ירוקים, אבל לא רק.

ובסרטון הזה, מחאת הנוער למען פעולה בנושא האקלים משחקת תפקיד חשוב:

In 2015 you gave me your trust to represent you as #VanSouth MP.
Now 4 years on,
Canada is stronger, safer, more prosperous
and welcoming.
We've done this together through
Service. Hard Work. Dedication.
This #elxn43
I hope to count on your support & vote on Oct 21#ChooseForward pic.twitter.com/pkpj5agz0R

— Harjit Sajjan (@HarjitSajjan) September 13, 2019

שר הביטחון של קנדה מטעם הליברלים, הרג'יט סג'אן, בסרטון הבחירות שלו

קנדה היא סמל בינלאומי לזכויות אדם, הטבע בה הוא עוצר נשימה ותרבויות שונות משתלבות בה באופן טבעי. אלא שלא כל מרכיביה מסכימים לגבי אופי המדינה. כמו שישראל של מצביעי השמאל מעט שונה מזו של מצביעי הימין, נראה שגם בקנדה המצב דומה.

תחזית הבחירות של אתר 338Canada (נכון ל-15.10)