בחודשים האחרונים התוודענו כולנו למונחים הקלישאתיים "Post-Truth" ו-"Fake News", שהוזכרו שוב ושוב בכלי התקשורת. מילון אוקספורד אף בחר בצירוף המילים "Post-Truth" כמילת השנה של 2016. השבוע נחשפנו למונח החדש - לא עוד "Fake News" או "Post-Truth". מעתה אמרו, כדבריה של היועצת הבכירה של נשיא ארה"ב, קליאן קונוויי, "Alternative Facts":
מתוך התוכנית Meet The Press, ערוץ NBC News, שודר בתאריך 21.1.17
התגובה של מילון Merriam-Webster לא איחרה לבוא:
https://twitter.com/MerriamWebster/status/823221915171061760
טוב, אחרי כל זה, אגיע למה שרציתי להגיד. אין דבר כזה חדשות מזויפות או פוסט-אמת, ובטח שאין דבר כזה "עובדות אלטרנטיביות". למה שעושים טראמפ, וביבי, ועוד עשרות פוליטיקאים בעולם המערבי בשנה האחרונה, במסגרת "עידן הפוסט-אמת", קוראים שקר. שקר, ש-ק-ר, זה מה שזה. הניסיון לכבס במילים אקדמיות מצב שבו פוליטיקאים לא רק מבטיחים דברים ולא מקיימים, שקרנות שאפיינה אותם מאז שחר ההיסטוריה, אלא מתעלמים מעובדות, ממציאים דברים לא נכונים, ומשקרים בצורה גלויה לציבור כדי להרוויח קולות ולרכוב על גל הפופוליזם, הוא ניסיון נאלח. עובדה יש רק אחת, ואין בלתה; אמת יש רק אחת, ואין בלתה.
פיגועי ה-11 בספטמבר הנתעבים קרו גם קרו, והם בוצעו ע"י ארגון הטרור אל-קאעידה, ולא על ידי המוסד כמו שאומרים ממציאי תיאוריות קשר ערבים, או על ידי ממשלת ארה"ב, כמו שאומר שדר הרדיו ומלך הקונספירציות אלכס ג'ונס, חברו הטוב של טראמפ. אוסמה בן-לאדן מת, גם אלביס, להבדיל אלף אלפי הבדלות, המלכה אליזבת היא לא "אשת לטאה" (עוד אחת מהתיאוריות הפסיכוטיות של מר אלכס ג'ונס) ופול מקרטני חי.
לשם מה הבאתי את כל הדוגמאות האלו? כי כמו שהעובדות הללו ברורות לכל אדם רציונלי, כך צריך להיות ברור לכל אדם רציונלי שהקהל בטקס ההשבעה של טראמפ לא היה הגדול בהיסטוריה, שהניצחון שלו בבחירות ממש לא היה Landslide (ב-Popular Vote הוא הפסיד, מבחינת אלקטורים זה היה ה-46 בגודלו מתוך 58), שאובמה לא ייסד את דאעש, ושקלינטון לא קיבלה יותר קולות בגלל ש"מיליוני אנשים הצביעו באופן לא חוקי בקליפורניה, ניו המפשייר ווירג'יניה". ולא רק בארה"ב. זה צריך להיות ברור לכל אדם רציונלי שיאיר גרבוז, גם אם דבריו היו מרושעים ואוויליים, לא אמר באותו נאום בכיכר "מנשקי המזוזות".
אבל יש רצוי ויש מצוי. השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא למה. למה טראמפ חוזר ואומר שוב ושוב ששיעור הרציחות בארה"ב הוא הגבוה ביותר מזה 45 שנים, כשזה בכלל לא נכון? (מפנה לכתבה של הוושינגטון פוסט - (https://www.washingtonpost.com/news/the-fix/wp/2016/12/07/why-does-trump-keep-saying-that-the-murder-rate-increase-is-the-highest-in-45-years/?utm_term=.f41c7e6ac1c9)
); למה טראמפ מאשים שהתקשורת יצרה בכוונה סכסוך בינו לבין קהילת המודיעין והציגה אותו כמי שתוקף אותה, כשלמעשה טראמפ עצמו עמד מעל במה לפני שבועיים במסיבת עיתונאים ואמר שההדלפה של המסמך הנוגע ליחסיו עם רוסיה היא מעשה שמתאים ל"גרמניה הנאצית"? למה הוא שולח את דובר הבית הלבן, בהצהרה הראשונה שלו לתקשורת, לצרוח על עיתונאים ולומר מצד אחד שאי אפשר לדעת כמה אנשים היו באמת בהשבעה, ומצד שני לומר שזו הייתה ההשבעה עם מספר המשתתפים הגדול בהיסטוריה (שקר מוחלט)? למה נתניהו אמר לפני שנתיים שהוא הולך לבחירות בגלל ש"לפיד ולבני ניסו לעשות לו פוטש", כששנתיים אחרי הוא עצמו מודה שזה בגלל חוק ישראל היום?
אז למה? חנה ארנדט, הפילוסופית והוגת הדעות היהודייה, שברחה מגרמניה הנאצית לאמריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, אמרה פעם: "אחד מההישגים הגדולים של אליטות טוטליטריות של שנות ה-20 וה-30 היה להפוך כל אמירת עובדה לשאלה של מניע" (https://twitter.com/NadavEyalDesk/status/823190621993271297, קרדיט לנדב אייל על התרגום, ברט סטפנס מהוול סטריט ג'ורנל פרסם באנגלית).
אי אפשר להכחיש, אי אפשר להתעלם, ואי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. כמעט בכל מדינה בעולם המערבי ישנם כוחות המאיימים על השלום, על זכויות האדם, על הליברליזם ועל השוויון, והמעוניינים להחזיר את העולם לשנות ה-20, לשנות ה-30 ולשנות ה-50 - החזרת ההיררכיה בה הגבר הלבן הוא השולט, והדמוקרטיה היא למעשה דמוקרטיה עבורו בלבד; בעוד האחרים, במדרג מזעזע שמתבצע לבני אדם שווים, משרתים אותו ואת צרכיו וחשופים לפגיעה מצד השלטונות. לא ניתן בכך לגרוע מהאיום של הטרור האיסלמי הרדיקלי, שקיים וממשיך להוות איום, מסוג שונה, על המערב. אך, יחד עם זאת, צריך לזכור שאחת מהמטרות של הטרור היא לפגוע בערכים של המערב. המפגעים הללו שונאים את המערב גם בגלל החופש, הדמוקרטיה והשוויון, גם בגלל הערכים שהוא מסמל.
בכל תקופה של משבר קשה, נוטים בני אדם לפנות לרדיקליזם, ולהעמיד בראשם מנהיגים פופוליסטיים, שחוץ מלדבר בצורה דמגוגית, לצרוח, לשקר ולאיים, אינם באמת מחזיקים בתוכניות מעשיות לשיפור מצבם של אותם אלו שבחרו בהם. כשהם מבינים שהם לא יכולים לקיים את מה שהבטיחו, הם פונים ליישום של פאשיזם. כפי שהגדיר זאת החוקר רוברט פקסטון, ישנם 5 שלבים בפאשיזם: השלב הראשון הוא חוסר אמון קיצוני של העם בפוליטיקה ובדמוקרטיה, וקיומו של שיח ציבורי על אובדן "הגאווה הלאומית"; בשלב השני, מבוי סתום פוליטי וקיטוב מסייעים לעלייתה של המפלגה הפאשיסטית ולמיצוב כוחה ככוח פוליטי; בשלב השלישי, שמרנים שמעוניינים למנוע את עליית השמאל משתפים פעולה עם הפאשיסטים ומשתפים אותם בשלטון; בשלב הרביעי, התנועה הפאשיסטית, שמובלת בידי מנהיג כריזמטי שולטת במדינה בסיוע של רשויות החוק ושל אליטות מסורתיות, כמו המוסדות הדתיים והטייקונים; ובשלב החמישי, המדינה הופכת למדינה פאשיסטית של ממש, שנמצאת תחת שלטון אוטוריטרית או עוברת רדיקליזציה קיצונית.
אנחנו עוד לא שם. למרות כל גל הפופוליזם הזה, אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו יכולים להיות שם עוד לא הרבה זמן. אבל, הפגיעה בתקשורת החופשית, העלייה של המפלגות הרדיקליות, הקריסה המסתמנת של הגוף ששמר על שלום באירופה מאז מלחמת העולם השנייה (שהייתה יבשת מדממת במשך אלפי שנים) והשבירה של כל המוסכמות החברתיות, מאותתים שזה קרוב.
פאשיזם נוצר כאשר יש חוסר אמון ומשבר כלכלי או מדיני (או שניהם). הוא מתקדם ונבנה על בסיס של סימון אויבים מבית - השמאל, התקשורת, האליטה, המהגרים, ועל סימון אויבים מחוץ - ממשלות זרות, ארגונים זרים. הסימון הזה, בעיקר כאשר הוא נעשה בעתות משבר, מאפשר לפאשיזם לצבור כוח. התקיפה החוזרת ונשנית של התקשורת מסמנת אותה כ"שמאלנית ו"בוגדת", ולכן, מאפשרת לפאשיסטים לשקר שוב ושוב במצח נחושה. אם וכאשר התקשורת תתריע שמדובר בשקרים, אזי יצוצו להם פתאום "Alternative Facts" שכאלו. לאט לאט, בחכמה רבה, ישתלטו הפאשיסטים על התקשורת ועל רשויות החוק, ובכך ישתקו סופית את הביקורת. צריך לזכור שהדבר הזה לא יכול לקרות בלי שילוב של כמה גורמים: מנהיג כריזמטי שנתפס כ"חזק", שיוצא נגד האליטה כשהוא בעצם יציר כפיה של אותה אליטה; משבר כלכלי או מדיני, כפי שציינתי קודם לכן; דמוקרטיה חלשה יחסית; ואופוזיציה חלשה. עוד נחזור לאופוזיציה הזו בהמשך.
אפשר למנות הרבה גורמים שהובילו לגל הפופוליסטי שבו אנו נמצאים כעת, אבל אציין את שלושת העיקריים בעיניי - חוסר האמון בפוליטיקאים, המשבר הכלכלי העולמי של 2008, צמיחתם של ארגונים חוץ-פרלמנטריים מוצלחים (כמו מסיבת התה, במובן מסוים גם Occupy) וחוסר היציבות במזרח התיכון, תחילה המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, לאחר מכן האביב הערבי, מלחמות האזרחים שבאו בעקבותיו, במיוחד בסוריה, וההגירה, בעיקר לאירופה. ההגירה הזו היא הקטליזטור לחזרתו של הימין הקיצוני לאירופה. דעות שלא נשמעו באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשל הבושה להביע דעות שכאלו ובגלל שלא היה אויב שניתן לסמן אותו, הפכו למיינסטרים. נכון, זה תהליך שהחל עוד לפני 2008, אבל ההגירה הגדולה של מוסלמים לאירופה נתנה לפאשיסטים את מה שהם צריכים כדי להתחיל את המסע בחזרה לשלטון - אויב משותף שאפשר לסמן אותו. המשבר הכלכלי הגדיל את חוסר האמון, הרס הן את הניאו-ליברליזם של השמאל (בלייר, הקלינטונים, גרהרד שרודר, ברק ועוד) והן את הניאו-שמרנות של הימין (משפחת בוש, סרקוזי, נתניהו בתחילת דרכו) ויצר גל של מחאות. המחאות הדליקו את הפופוליזם, ופתאום מנהיגי ימין עשירים ואליטיסטים, כמו ברלוסקוני, נתניהו, לה פן, טראמפ ופוטין, הופכים ל"נציגי העם" נגד האליטות והעשירים.
ממול עומדת, במקרים רבים, אופוזיציה חסרת אפקטיביות עד לכדי גיחוך. הניאו-שמרנים עוד מנסים את כוחם בימין, וזוכים לכישלון מוחלט (כמו ג'ב בוש); הניאו-ליברלים מתגוששים עם קבוצות שונות בתוך השמאל; ובינתיים הימין הקיצוני משייט לשלטון.
הפתרון, והדרך שבה צריך לנקוט השמאל, ויחד איתו כל מי שמאמין שאין לקבל שלטון שמשלב פאשיזם, שנאה ואוליגרכיה, איננו פופוליזם נגדי ללא תכניות מעשיות. הפתרון הוא אופוזיציה אפקטיבית - יצירת בריתות פוליטיות, שימוש בכל אמצעי המחאה האפשריים, הזרמת דם חדש והצגת מועמדים חדשים מרקע מגוון יותר, עמידה על העקרונות הבסיסיים של זכויות אדם ושוויון, והצגת תכניות מעשיות לפתרון הבעיות של המעמד הבינוני והנמוך. לא ברור עד כמה ניתן יהיה להחזיר את אותם בוחרים, שבעבר היו בסיס הכוח העיקרי של השמאל בעולם המערבי. יחד עם זאת, שמאל שקורא לעצמו שמאל חייב להציע פתרונות למצוקותיהם, וחייב להכיר בכך שלגלובליזציה היו גם השלכות רעות.
נדמה שההתחלה של השיקום והמאבק בימין הקיצוני תגיע מלמטה. תנועת מסיבת התה זכתה לקיטונות של בוז לפני 8 שנים, כשהובילה מאבק ציבורי נגד מדיניותו של אובמה, אך במבחן התוצאה, התנועה הצליחה לשקם את המפלגה הרפובליקנית המרוסקת, שהייתה ב-2009 ללא הנשיאות, הסנאט, בית הנבחרים ותמיכת הציבור. ייתכן שהפגנות המיליונים בעד זכויות נשים ונגד טראמפ, שסחפו את הרחובות ברחבי העולם המערבי רק השבוע, יתחילו את תהליך השיקום של השמאל. כשזה ישכיל להפנים שעליו להתנתק מהטייקונים "הליברלים" מחד (אותם אלו שרצו לפגוש את טראמפ מיד אחרי הבחירות והתחנפו אליו, כמו וורן באפט, ביל גייטס ועוד) ומנגד, עליו להציע פתרונות פרקטיים, הדרך לשלטון ולעצירת הגל העכור תהיה הרבה יותר פתוחה.
2017 תהיה שנת מבחן. בבריטניה, שבה נבחר ג'רמי קורבין לראשות הלייבור לפני כשנה וחצי, ושמאז הוביל אופוזיציה מאוד לא אפקטיבית, שכללה התחנפות לשמרנים ולימין מחד כדי לא להבריח בוחרים ל-UKIP, והצעות רדיקליות מאוד כמו התפרקות מנשק גרעיני והלאמה כוללת, החל תהליך של Realignment פוליטי בעקבות הברקזיט. אנשי שמאל וצעירים רבים, שהתנגדו לברקזיט והתאכזבו מהגיבוי המוחלט שהעניקו קורבין והלייבור לממשלה בעניין, הצטרפו למפלגת המרכז-שמאל הליברל-דמוקרטים והחיו את המפלגה, שכמעט נמחקה מהמפה בבחירות 2015.
בצרפת, ייתכן שעמנואל מקרון, שר הכלכלה לשעבר מטעם המפלגה הסוציאליסטית, שרץ לנשיאות באופן עצמאי, יצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולעלות לסיבוב השני. רק לפני כחודש, היה נראה שרק אירוע יוצא דופן ימנע ממארין לה פן ומפרנסואה פיון לעלות אליו (שניים עולים לסיבוב השני אם אין 50% בסיבוב הראשון). מקרון הוא לא כוס התה שלי, והוא לא בדיוק איש שמאל טיפוסי, אלא סוג של קפיטליסט מתון. אלא שכשמולו עומדים האולטרה-קפיטליסט פיון, שמרגרט תאצ'ר היא סוציאליסטית לידו, והאולטרה-פאשיסטית לה פן, הצלחה שלו תהיה חדשה חיובית.
בארה"ב, תתחיל המפלגה הדמוקרטית את תהליך השיקום שלה. כבר בעוד שנה, בבחירות שיערכו ב-2017 לפרלמנטים של המדינות, למושלים ולמספר מקומות שהתפנו בבית הנבחרים, ניתן יהיה לקבל אינדיקציה על יחסי הכוחות בעידן טראמפ.
ואצלנו? השמאל הישראלי עבר תהליך של הבראה, אבל עדיין, הוא נתפס בפריפריה ובקרב קבוצות רבות מדי בחברה הישראלית כמתנשא ומנותק. הניסיונות של הרצוג ולפיד להציג עצמם כיותר ימנים מהימין לא יובילו להצלחה גדולה מדי.
רק כשהשמאל יתעקש על עקרונותיו, ישמור על התקשורת החופשית ולא יתרפס בפני הימין מצד אחד, יתנתק מהטייקונים, מהלוביסטים ומקבוצות האינטרס מצד שני, ויציג תוכניות מעשיות שישכנעו את מי שלא מצביעים לשמאל שהן יכולות לעזור לשיפור מצבם, הוא יוכל לעצור את הגל הזה.
עד אז, קליאן קונווי, טראמפ וחבריהם ימשיכו לספר על "Alternative Facts", יהרסו את הדמוקרטיה, את הסביבה ואת זכויות האדם. וכשהמצביעים של טראמפ יבינו שהוא והרפובליקנים מקצצים להם בביטוח הבריאות וברווחה, אז הם טראמפ ויועציו יסיטו את הדיון כשיבטלו הסכמים שמעולם בכלל לא נכנסו לתוקף (כמו הסכם הסחר ה-TPP) ויאשימו את התקשורת והשמאל בכל דבר (יש להם ממי ללמוד). כי ככה זה - כשהבריונים האלו מגיעים לשלטון, ומתברר להם שהם לא יכולים לקיים את מה שהבטיחו, הם מתחילים להפריח "עשייה" כשבעצם הם לא עושים כלום, ובעיקר מסמנים אויבים מבית ומחוץ (וזה די עוזר להם שהאופוזיציה מתחנפת אליהם כל יומיים).
האמת היא שהם בעיקר משקרים. אבל למה לא לשקר כשקוראים לשקר הזה "Post-Truth"?
ואם אתם רוצים לקרוא על זה עוד קצת, הנה פרופ' משה הלברטל על מה שצפוי בעידן טראמפ, בראיון ל"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3231417; והנה, כתבה בבלוג הליברלי TPM על התכנית של טראמפ ופוטין לפירוק נאט"ו והאיחוד האירופי - http://talkingpointsmemo.com/edblog/trump-s-and-putin-s-plan-to-dissolve-the-eu-and-nato
עכשיו, נחכה ונמתין לראות מה יביא איתו האקלים הפוליטי של 2017. וכדאי שנתכונן להרס הסביבה, פגיעה בזכויות אדם, רדיפה אחרי מוסלמים והיספנים והרבה אנטישמיות. טוב, העיקר שעיקרון הכרעת הרוב נשמר. אה, בעצם, גם זה לא.
עדכון: מאז כניסתו לתפקיד הספיק טראמפ לאסור על עובדי המשרד לאיכות הסביבה לפרסם ברשתות החברתיות ולדבר בתקשורת, חזר על טענתו שקלינטון זכתה ביותר קולות ממנו בגלל "מצביעים לא חוקיים", החזיר חוק שאוסר על ארגוני בריאות זרים שמקבלים כסף מארה"ב לסייע בביצוע הפלות, התחיל לקדם בשנית את צינור הנפט Dakota Access Pipeline שקידומו בוטל ע"י ממשל אובמה, ושמסכן את הסביבה ועובר דרך שמורות טבע ועיירות של אינדיאנים וביטל הסכם סחר שמעולם בכלל לא אושר. בינתיים, דובר הבית הלבן הספיק לתקוף עיתונאים, לטעון שההשבעה של טראמפ הייתה ההשבעה עם הקהל הגדול בהיסטוריה (חרטא), להגן על הטענה של טראמפ בנוגע ל"זיופי הבחירות" ולטעון שטראמפ הוא הרפובליקני שזכה במספר האלקטורים הגבוה ביותר מאז רייגן (ממש לא נכון, ג'ורג' בוש האב זכה ב-426 אלקטורים ב-1988).
ובישראל? מחכים למשיח (טראמפ). אבל נראה לי שדווקא השיר הבא של שלום חנוך מתאים. גיבור העם מנופף לשלום. זהירות, הוא (וגם הם) לא עוצר באדום.
מתוך התוכנית Meet The Press, ערוץ NBC News, שודר בתאריך 21.1.17
התגובה של מילון Merriam-Webster לא איחרה לבוא:
https://twitter.com/MerriamWebster/status/823221915171061760
טוב, אחרי כל זה, אגיע למה שרציתי להגיד. אין דבר כזה חדשות מזויפות או פוסט-אמת, ובטח שאין דבר כזה "עובדות אלטרנטיביות". למה שעושים טראמפ, וביבי, ועוד עשרות פוליטיקאים בעולם המערבי בשנה האחרונה, במסגרת "עידן הפוסט-אמת", קוראים שקר. שקר, ש-ק-ר, זה מה שזה. הניסיון לכבס במילים אקדמיות מצב שבו פוליטיקאים לא רק מבטיחים דברים ולא מקיימים, שקרנות שאפיינה אותם מאז שחר ההיסטוריה, אלא מתעלמים מעובדות, ממציאים דברים לא נכונים, ומשקרים בצורה גלויה לציבור כדי להרוויח קולות ולרכוב על גל הפופוליזם, הוא ניסיון נאלח. עובדה יש רק אחת, ואין בלתה; אמת יש רק אחת, ואין בלתה.
פיגועי ה-11 בספטמבר הנתעבים קרו גם קרו, והם בוצעו ע"י ארגון הטרור אל-קאעידה, ולא על ידי המוסד כמו שאומרים ממציאי תיאוריות קשר ערבים, או על ידי ממשלת ארה"ב, כמו שאומר שדר הרדיו ומלך הקונספירציות אלכס ג'ונס, חברו הטוב של טראמפ. אוסמה בן-לאדן מת, גם אלביס, להבדיל אלף אלפי הבדלות, המלכה אליזבת היא לא "אשת לטאה" (עוד אחת מהתיאוריות הפסיכוטיות של מר אלכס ג'ונס) ופול מקרטני חי.
לשם מה הבאתי את כל הדוגמאות האלו? כי כמו שהעובדות הללו ברורות לכל אדם רציונלי, כך צריך להיות ברור לכל אדם רציונלי שהקהל בטקס ההשבעה של טראמפ לא היה הגדול בהיסטוריה, שהניצחון שלו בבחירות ממש לא היה Landslide (ב-Popular Vote הוא הפסיד, מבחינת אלקטורים זה היה ה-46 בגודלו מתוך 58), שאובמה לא ייסד את דאעש, ושקלינטון לא קיבלה יותר קולות בגלל ש"מיליוני אנשים הצביעו באופן לא חוקי בקליפורניה, ניו המפשייר ווירג'יניה". ולא רק בארה"ב. זה צריך להיות ברור לכל אדם רציונלי שיאיר גרבוז, גם אם דבריו היו מרושעים ואוויליים, לא אמר באותו נאום בכיכר "מנשקי המזוזות".
אבל יש רצוי ויש מצוי. השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא למה. למה טראמפ חוזר ואומר שוב ושוב ששיעור הרציחות בארה"ב הוא הגבוה ביותר מזה 45 שנים, כשזה בכלל לא נכון? (מפנה לכתבה של הוושינגטון פוסט - (https://www.washingtonpost.com/news/the-fix/wp/2016/12/07/why-does-trump-keep-saying-that-the-murder-rate-increase-is-the-highest-in-45-years/?utm_term=.f41c7e6ac1c9)
); למה טראמפ מאשים שהתקשורת יצרה בכוונה סכסוך בינו לבין קהילת המודיעין והציגה אותו כמי שתוקף אותה, כשלמעשה טראמפ עצמו עמד מעל במה לפני שבועיים במסיבת עיתונאים ואמר שההדלפה של המסמך הנוגע ליחסיו עם רוסיה היא מעשה שמתאים ל"גרמניה הנאצית"? למה הוא שולח את דובר הבית הלבן, בהצהרה הראשונה שלו לתקשורת, לצרוח על עיתונאים ולומר מצד אחד שאי אפשר לדעת כמה אנשים היו באמת בהשבעה, ומצד שני לומר שזו הייתה ההשבעה עם מספר המשתתפים הגדול בהיסטוריה (שקר מוחלט)? למה נתניהו אמר לפני שנתיים שהוא הולך לבחירות בגלל ש"לפיד ולבני ניסו לעשות לו פוטש", כששנתיים אחרי הוא עצמו מודה שזה בגלל חוק ישראל היום?
אז למה? חנה ארנדט, הפילוסופית והוגת הדעות היהודייה, שברחה מגרמניה הנאצית לאמריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, אמרה פעם: "אחד מההישגים הגדולים של אליטות טוטליטריות של שנות ה-20 וה-30 היה להפוך כל אמירת עובדה לשאלה של מניע" (https://twitter.com/NadavEyalDesk/status/823190621993271297, קרדיט לנדב אייל על התרגום, ברט סטפנס מהוול סטריט ג'ורנל פרסם באנגלית).
אי אפשר להכחיש, אי אפשר להתעלם, ואי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. כמעט בכל מדינה בעולם המערבי ישנם כוחות המאיימים על השלום, על זכויות האדם, על הליברליזם ועל השוויון, והמעוניינים להחזיר את העולם לשנות ה-20, לשנות ה-30 ולשנות ה-50 - החזרת ההיררכיה בה הגבר הלבן הוא השולט, והדמוקרטיה היא למעשה דמוקרטיה עבורו בלבד; בעוד האחרים, במדרג מזעזע שמתבצע לבני אדם שווים, משרתים אותו ואת צרכיו וחשופים לפגיעה מצד השלטונות. לא ניתן בכך לגרוע מהאיום של הטרור האיסלמי הרדיקלי, שקיים וממשיך להוות איום, מסוג שונה, על המערב. אך, יחד עם זאת, צריך לזכור שאחת מהמטרות של הטרור היא לפגוע בערכים של המערב. המפגעים הללו שונאים את המערב גם בגלל החופש, הדמוקרטיה והשוויון, גם בגלל הערכים שהוא מסמל.
בכל תקופה של משבר קשה, נוטים בני אדם לפנות לרדיקליזם, ולהעמיד בראשם מנהיגים פופוליסטיים, שחוץ מלדבר בצורה דמגוגית, לצרוח, לשקר ולאיים, אינם באמת מחזיקים בתוכניות מעשיות לשיפור מצבם של אותם אלו שבחרו בהם. כשהם מבינים שהם לא יכולים לקיים את מה שהבטיחו, הם פונים ליישום של פאשיזם. כפי שהגדיר זאת החוקר רוברט פקסטון, ישנם 5 שלבים בפאשיזם: השלב הראשון הוא חוסר אמון קיצוני של העם בפוליטיקה ובדמוקרטיה, וקיומו של שיח ציבורי על אובדן "הגאווה הלאומית"; בשלב השני, מבוי סתום פוליטי וקיטוב מסייעים לעלייתה של המפלגה הפאשיסטית ולמיצוב כוחה ככוח פוליטי; בשלב השלישי, שמרנים שמעוניינים למנוע את עליית השמאל משתפים פעולה עם הפאשיסטים ומשתפים אותם בשלטון; בשלב הרביעי, התנועה הפאשיסטית, שמובלת בידי מנהיג כריזמטי שולטת במדינה בסיוע של רשויות החוק ושל אליטות מסורתיות, כמו המוסדות הדתיים והטייקונים; ובשלב החמישי, המדינה הופכת למדינה פאשיסטית של ממש, שנמצאת תחת שלטון אוטוריטרית או עוברת רדיקליזציה קיצונית.
אנחנו עוד לא שם. למרות כל גל הפופוליזם הזה, אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו יכולים להיות שם עוד לא הרבה זמן. אבל, הפגיעה בתקשורת החופשית, העלייה של המפלגות הרדיקליות, הקריסה המסתמנת של הגוף ששמר על שלום באירופה מאז מלחמת העולם השנייה (שהייתה יבשת מדממת במשך אלפי שנים) והשבירה של כל המוסכמות החברתיות, מאותתים שזה קרוב.
פאשיזם נוצר כאשר יש חוסר אמון ומשבר כלכלי או מדיני (או שניהם). הוא מתקדם ונבנה על בסיס של סימון אויבים מבית - השמאל, התקשורת, האליטה, המהגרים, ועל סימון אויבים מחוץ - ממשלות זרות, ארגונים זרים. הסימון הזה, בעיקר כאשר הוא נעשה בעתות משבר, מאפשר לפאשיזם לצבור כוח. התקיפה החוזרת ונשנית של התקשורת מסמנת אותה כ"שמאלנית ו"בוגדת", ולכן, מאפשרת לפאשיסטים לשקר שוב ושוב במצח נחושה. אם וכאשר התקשורת תתריע שמדובר בשקרים, אזי יצוצו להם פתאום "Alternative Facts" שכאלו. לאט לאט, בחכמה רבה, ישתלטו הפאשיסטים על התקשורת ועל רשויות החוק, ובכך ישתקו סופית את הביקורת. צריך לזכור שהדבר הזה לא יכול לקרות בלי שילוב של כמה גורמים: מנהיג כריזמטי שנתפס כ"חזק", שיוצא נגד האליטה כשהוא בעצם יציר כפיה של אותה אליטה; משבר כלכלי או מדיני, כפי שציינתי קודם לכן; דמוקרטיה חלשה יחסית; ואופוזיציה חלשה. עוד נחזור לאופוזיציה הזו בהמשך.
אפשר למנות הרבה גורמים שהובילו לגל הפופוליסטי שבו אנו נמצאים כעת, אבל אציין את שלושת העיקריים בעיניי - חוסר האמון בפוליטיקאים, המשבר הכלכלי העולמי של 2008, צמיחתם של ארגונים חוץ-פרלמנטריים מוצלחים (כמו מסיבת התה, במובן מסוים גם Occupy) וחוסר היציבות במזרח התיכון, תחילה המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, לאחר מכן האביב הערבי, מלחמות האזרחים שבאו בעקבותיו, במיוחד בסוריה, וההגירה, בעיקר לאירופה. ההגירה הזו היא הקטליזטור לחזרתו של הימין הקיצוני לאירופה. דעות שלא נשמעו באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשל הבושה להביע דעות שכאלו ובגלל שלא היה אויב שניתן לסמן אותו, הפכו למיינסטרים. נכון, זה תהליך שהחל עוד לפני 2008, אבל ההגירה הגדולה של מוסלמים לאירופה נתנה לפאשיסטים את מה שהם צריכים כדי להתחיל את המסע בחזרה לשלטון - אויב משותף שאפשר לסמן אותו. המשבר הכלכלי הגדיל את חוסר האמון, הרס הן את הניאו-ליברליזם של השמאל (בלייר, הקלינטונים, גרהרד שרודר, ברק ועוד) והן את הניאו-שמרנות של הימין (משפחת בוש, סרקוזי, נתניהו בתחילת דרכו) ויצר גל של מחאות. המחאות הדליקו את הפופוליזם, ופתאום מנהיגי ימין עשירים ואליטיסטים, כמו ברלוסקוני, נתניהו, לה פן, טראמפ ופוטין, הופכים ל"נציגי העם" נגד האליטות והעשירים.
ממול עומדת, במקרים רבים, אופוזיציה חסרת אפקטיביות עד לכדי גיחוך. הניאו-שמרנים עוד מנסים את כוחם בימין, וזוכים לכישלון מוחלט (כמו ג'ב בוש); הניאו-ליברלים מתגוששים עם קבוצות שונות בתוך השמאל; ובינתיים הימין הקיצוני משייט לשלטון.
הפתרון, והדרך שבה צריך לנקוט השמאל, ויחד איתו כל מי שמאמין שאין לקבל שלטון שמשלב פאשיזם, שנאה ואוליגרכיה, איננו פופוליזם נגדי ללא תכניות מעשיות. הפתרון הוא אופוזיציה אפקטיבית - יצירת בריתות פוליטיות, שימוש בכל אמצעי המחאה האפשריים, הזרמת דם חדש והצגת מועמדים חדשים מרקע מגוון יותר, עמידה על העקרונות הבסיסיים של זכויות אדם ושוויון, והצגת תכניות מעשיות לפתרון הבעיות של המעמד הבינוני והנמוך. לא ברור עד כמה ניתן יהיה להחזיר את אותם בוחרים, שבעבר היו בסיס הכוח העיקרי של השמאל בעולם המערבי. יחד עם זאת, שמאל שקורא לעצמו שמאל חייב להציע פתרונות למצוקותיהם, וחייב להכיר בכך שלגלובליזציה היו גם השלכות רעות.
נדמה שההתחלה של השיקום והמאבק בימין הקיצוני תגיע מלמטה. תנועת מסיבת התה זכתה לקיטונות של בוז לפני 8 שנים, כשהובילה מאבק ציבורי נגד מדיניותו של אובמה, אך במבחן התוצאה, התנועה הצליחה לשקם את המפלגה הרפובליקנית המרוסקת, שהייתה ב-2009 ללא הנשיאות, הסנאט, בית הנבחרים ותמיכת הציבור. ייתכן שהפגנות המיליונים בעד זכויות נשים ונגד טראמפ, שסחפו את הרחובות ברחבי העולם המערבי רק השבוע, יתחילו את תהליך השיקום של השמאל. כשזה ישכיל להפנים שעליו להתנתק מהטייקונים "הליברלים" מחד (אותם אלו שרצו לפגוש את טראמפ מיד אחרי הבחירות והתחנפו אליו, כמו וורן באפט, ביל גייטס ועוד) ומנגד, עליו להציע פתרונות פרקטיים, הדרך לשלטון ולעצירת הגל העכור תהיה הרבה יותר פתוחה.
2017 תהיה שנת מבחן. בבריטניה, שבה נבחר ג'רמי קורבין לראשות הלייבור לפני כשנה וחצי, ושמאז הוביל אופוזיציה מאוד לא אפקטיבית, שכללה התחנפות לשמרנים ולימין מחד כדי לא להבריח בוחרים ל-UKIP, והצעות רדיקליות מאוד כמו התפרקות מנשק גרעיני והלאמה כוללת, החל תהליך של Realignment פוליטי בעקבות הברקזיט. אנשי שמאל וצעירים רבים, שהתנגדו לברקזיט והתאכזבו מהגיבוי המוחלט שהעניקו קורבין והלייבור לממשלה בעניין, הצטרפו למפלגת המרכז-שמאל הליברל-דמוקרטים והחיו את המפלגה, שכמעט נמחקה מהמפה בבחירות 2015.
בצרפת, ייתכן שעמנואל מקרון, שר הכלכלה לשעבר מטעם המפלגה הסוציאליסטית, שרץ לנשיאות באופן עצמאי, יצליח לעשות את הבלתי-ייאמן ולעלות לסיבוב השני. רק לפני כחודש, היה נראה שרק אירוע יוצא דופן ימנע ממארין לה פן ומפרנסואה פיון לעלות אליו (שניים עולים לסיבוב השני אם אין 50% בסיבוב הראשון). מקרון הוא לא כוס התה שלי, והוא לא בדיוק איש שמאל טיפוסי, אלא סוג של קפיטליסט מתון. אלא שכשמולו עומדים האולטרה-קפיטליסט פיון, שמרגרט תאצ'ר היא סוציאליסטית לידו, והאולטרה-פאשיסטית לה פן, הצלחה שלו תהיה חדשה חיובית.
בארה"ב, תתחיל המפלגה הדמוקרטית את תהליך השיקום שלה. כבר בעוד שנה, בבחירות שיערכו ב-2017 לפרלמנטים של המדינות, למושלים ולמספר מקומות שהתפנו בבית הנבחרים, ניתן יהיה לקבל אינדיקציה על יחסי הכוחות בעידן טראמפ.
ואצלנו? השמאל הישראלי עבר תהליך של הבראה, אבל עדיין, הוא נתפס בפריפריה ובקרב קבוצות רבות מדי בחברה הישראלית כמתנשא ומנותק. הניסיונות של הרצוג ולפיד להציג עצמם כיותר ימנים מהימין לא יובילו להצלחה גדולה מדי.
רק כשהשמאל יתעקש על עקרונותיו, ישמור על התקשורת החופשית ולא יתרפס בפני הימין מצד אחד, יתנתק מהטייקונים, מהלוביסטים ומקבוצות האינטרס מצד שני, ויציג תוכניות מעשיות שישכנעו את מי שלא מצביעים לשמאל שהן יכולות לעזור לשיפור מצבם, הוא יוכל לעצור את הגל הזה.
עד אז, קליאן קונווי, טראמפ וחבריהם ימשיכו לספר על "Alternative Facts", יהרסו את הדמוקרטיה, את הסביבה ואת זכויות האדם. וכשהמצביעים של טראמפ יבינו שהוא והרפובליקנים מקצצים להם בביטוח הבריאות וברווחה, אז הם טראמפ ויועציו יסיטו את הדיון כשיבטלו הסכמים שמעולם בכלל לא נכנסו לתוקף (כמו הסכם הסחר ה-TPP) ויאשימו את התקשורת והשמאל בכל דבר (יש להם ממי ללמוד). כי ככה זה - כשהבריונים האלו מגיעים לשלטון, ומתברר להם שהם לא יכולים לקיים את מה שהבטיחו, הם מתחילים להפריח "עשייה" כשבעצם הם לא עושים כלום, ובעיקר מסמנים אויבים מבית ומחוץ (וזה די עוזר להם שהאופוזיציה מתחנפת אליהם כל יומיים).
האמת היא שהם בעיקר משקרים. אבל למה לא לשקר כשקוראים לשקר הזה "Post-Truth"?
ואם אתם רוצים לקרוא על זה עוד קצת, הנה פרופ' משה הלברטל על מה שצפוי בעידן טראמפ, בראיון ל"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3231417; והנה, כתבה בבלוג הליברלי TPM על התכנית של טראמפ ופוטין לפירוק נאט"ו והאיחוד האירופי - http://talkingpointsmemo.com/edblog/trump-s-and-putin-s-plan-to-dissolve-the-eu-and-nato
עכשיו, נחכה ונמתין לראות מה יביא איתו האקלים הפוליטי של 2017. וכדאי שנתכונן להרס הסביבה, פגיעה בזכויות אדם, רדיפה אחרי מוסלמים והיספנים והרבה אנטישמיות. טוב, העיקר שעיקרון הכרעת הרוב נשמר. אה, בעצם, גם זה לא.
עדכון: מאז כניסתו לתפקיד הספיק טראמפ לאסור על עובדי המשרד לאיכות הסביבה לפרסם ברשתות החברתיות ולדבר בתקשורת, חזר על טענתו שקלינטון זכתה ביותר קולות ממנו בגלל "מצביעים לא חוקיים", החזיר חוק שאוסר על ארגוני בריאות זרים שמקבלים כסף מארה"ב לסייע בביצוע הפלות, התחיל לקדם בשנית את צינור הנפט Dakota Access Pipeline שקידומו בוטל ע"י ממשל אובמה, ושמסכן את הסביבה ועובר דרך שמורות טבע ועיירות של אינדיאנים וביטל הסכם סחר שמעולם בכלל לא אושר. בינתיים, דובר הבית הלבן הספיק לתקוף עיתונאים, לטעון שההשבעה של טראמפ הייתה ההשבעה עם הקהל הגדול בהיסטוריה (חרטא), להגן על הטענה של טראמפ בנוגע ל"זיופי הבחירות" ולטעון שטראמפ הוא הרפובליקני שזכה במספר האלקטורים הגבוה ביותר מאז רייגן (ממש לא נכון, ג'ורג' בוש האב זכה ב-426 אלקטורים ב-1988).
ובישראל? מחכים למשיח (טראמפ). אבל נראה לי שדווקא השיר הבא של שלום חנוך מתאים. גיבור העם מנופף לשלום. זהירות, הוא (וגם הם) לא עוצר באדום.
