המבנה היה מרשים במיוחד, והיה נדמה כאילו היה חלק מסט של סרט עתידני. שלטים גדולים נתלו כדי שאף מבקר, בין אם היה הרופא החשוב ביותר או החולה האומלל ביותר, לא יוכל לפספס את ההתקדמות הטכנולוגית שהושגה כאן. ובעידן שבו הטכנולוגיה חשובה יותר מכל רגש, המונים עמדו בתור כדי שיוכלו להיות מטופלים על ידי הרובוט המתוחכם. הרופאים שנותרו בבית החולים תהו כיצד אפשר לוותר על הרגישות של טיפול אנושי, ואני תהיתי על האירוניה שבדבריהם.
נותרתי מיושן, אך לא הייתי בטוח אם זה היה מתוך אמונה בדבר, או כאנטיתזה לחברה שאכזבה אותי שוב ושוב.
את פניי קיבל הפרופסור הנחשב, שהתגלה כאדם קר וציני, ובעל ארשת פנים זועפת במיוחד. "בוא אחריי", הוא פקד עליי. יום אחר יום איתו הזכיר לי, שפצעים ישנים שניסיתי להדחיק, עדיין נשארו. כל צעקה או איום מצדו הזכירו לילות קרים וארוכים, ואת העצב שבא בעקבותיהם.
ביום אחד בחדר הישיבות, חשבתי שמצאתי סוף סוף אוזן קשבת, אך הרגע הטוב הזה נקטע בחדות, כשהפרופסור הגיע וצעק, שכאן לא מדברים על רגשות. "תהיה בעוד חמש דקות בחדר 802", הוא פקד בצורה מאיימת. הכאב שנותרתי איתו לא היה דבר שחמש דקות של הזלת דמעות בחדר צדדי לא יכלו לפתור.
חדר 802 היה בקצה המסדרון הארוך והאפור. הטכנולוגיה יוצאת הדופן והחדשנית לא הייתה יכולה להעלים את הבדידות ששררה כאן.
בחדר חיכה נער מתבגר, שנראה סובל מכאבים, ולצדו דמות, שנראתה לי מאיימת. הכרתי את שיטת העבודה של הפרופסור, ולכן, לא אמרתי דבר עד שיגיע. הכנתי את התיק עבור הפרופסור, והאיש בהה בי בכעס לא מובן. כשהפרופסור הגיע, הוא קרא את התיק שמסרתי לו, ומיד, צעק על הנער.
"אתה סתם שקרן", הוא אמר. "רק רצית להתחמק מבית הספר, נכון?". האיש המאיים הנהן בהסכמה מלגלגת, "זה שום דבר ששתי סטירות לא יפתרו".
"אתה תקבל את העונש שלך", אמר הפרופסור לנער, וקרא לאב להצטרף אליו למשרדו.
התיישבתי מול הנער. היה נדמה לי שהוא הבין, מבלי שאמרתי דבר.
"מתישהו זה יהיה יותר טוב?", הוא שאל בקול חרישי.
"כן", אמרתי, אבל לא באמת התכוונתי. הוא היה נראה לי שברירי מדי כדי לשמוע את האמת.
ישבתי מולו בשקט, ודמעות זלגו מעיניו. כמה הוא חיכה לחיבוק, שמי ידע אם, ומתי יגיע.
ברגע אחד, נזכרתי במשהו, והוצאתי מהתיק שלי פנקס ריק, אחד מני רבים שקיבלתי במתנה בתקופת החגים, כאילו הייתה לכך איזושהי יכולת להמתיק את הגלולה המרה. נתתי את הפנקס הריק לנער. "זה יעזור לך", אמרתי. "אתה יכול להסביר?", הוא שאל. "אנשים יכולים לאכזב אותך. הנייר לא", אמרתי ומיהרתי לצאת מהחדר, כדי שלא אתפס ברגע של חולשה. כבר הבנתי שאסור לי להציג אותה כאן, או בכלל.
מחוץ לחדר חיכה הפרופסור בעיניים אדומות. הבנתי, שהוא צפה בנו כל הזמן. לא תיארתי לעצמי שאראה את האיש הנוקשה הזה בוכה, אך לא יכולתי להגיד דבר. הפחד ממנו היה גדול מכל רגש אחר. הוא הסתכל עליי, ומבלי לומר מילה, הניח בידיי פנקס, ומיד עזב. פתחתי את הפנקס ובדף הראשון היה כתוב, "ציניות היא הדרך היחידה להתמודד עם רגשות הכאב".
את כוחה של הציניות למדתי היטב, אך נדמה היה לי שהפרופסור הוכיח לעצמו, שציניות לא תוכל להסתיר את הכאב לעד.
מהלובי ההומה צפיתי בהמונים בורחים פנימה מהגשם השוטף. הרוח הייתה חזקה, והעץ כמעט ונפל. רק פרח אחד סירב להתכופף בפני הגשם. חשבתי לעצמי, שאולי בעולם קר ומנוכר, עוד נותרה רגישות היכן שהוא.
וכך, אמשיך להעמיד פנים שחיי לעולם לא ייגמרו, ושפרחים אף פעם לא מתכופפים כשהגשם יורד.
All rights reserved to Columbia records, Simon & Garfunkel
בעוד פחות מ-24 שעות, יום הבחירות בארה"ב כבר יהיה בעיצומו. אלא שבעצם, הבחירות כבר החלו מזמן. לפחות 96.5 מיליון אמריקנים כבר הצביעו בהצבעה מוקדמת, באמצעות הדואר או בקלפיות ייעודיות, כ-70% מסך המצביעים הכולל ב-2016 (138 מיליון). השילוב של מגיפת הקורונה, ששינתה את אופן ההצבעה עבור רבים; ההתלהבות של המצביעים, בבחירות שנתפסות כקריטיות; וחוקי הצבעה מעט יותר חיוביים, שקודמו ע"י הדמוקרטים אחרי ניצחונם ב-2018, מובילים לשיעורי הצבעה מאוד גבוהים.
ליל הבחירות לא בהכרח יניב מנצח; הזמן שייקח לספור את ההצבעה המוקדמת יהיה לפחות מספר ימים, במיוחד במדינות הצפון, שבהן דאגו הרפובליקנים לעכב את תהליך הספירה, כדי שיוכלו לנסות ולעכב באמצעים משפטיים בלתי-לגיטימיים בעליל את הספירה הזו, לאחר יום הבחירות.
טראמפ דאג במהלך הקמפיין לנטוע בראשיהם של תומכיו את התפיסה שלפיה ההצבעה בדואר אינה לגיטימית, ובכך ייתכן שפגע בעצמו - הדמוקרטים הצביעו בכמויות גדולות בהצבעה מוקדמת, ונדמה (על אף שלא ניתן לדעת בוודאות, רק להעריך על סמך סקרים והערכות שונות של המצביעים) כי הוא מסתמך על אחוזי הצבעה גבוהים מאוד מצד הרפובליקנים ביום הבחירות, כדי לסגור את הפער במדינות המפתח.
אז רגע לפני יום הבחירות, Election Day של ארקדיה (להקת "הספין-אוף" של דוראן דוראן מאמצע שנות ה-80):
All rights reserved to Arcadia
אמנם המצביעים ביום הבחירות, שמספרם יהיה ככל הנראה בין 40 ל-60 מיליון, יהיו אכן רפובליקנים יותר באופן יחסי, אך קבוצות גדולות של בני מיעוטים, רובם אפרו-אמריקנים הנוטים לתמוך בדמוקרטים, צפויות גם הן להוות נתח משמעותי מן המצביעים ביום הבחירות. החשש מההצבעה בדואר אותה ניסה טראמפ להפוך ללא-לגיטימית, והזיכרון של האפלייה הגזענית כלפי אותם בוחרים בנושא ההצבעה (הנמשכת לצערנו עד לימינו אנו), גורמת להם להסס מלהצביע מוקדם, בניגוד לקבוצות דמוקרטיות אחרות, כמו לבנים משכילים.
אם כן, ביידן מוביל בפער די גדול, הוא מוביל במרבית מדינות המפתח, ונדמה כי טראמפ יזדקק לנס כדי לנצח. רק לפני 4 שנים, היינו באותו מקום; כך נאמר גם ב-2016. אז מה השתנה?
הסטטיסטיקה של טעויות הסקרים ב-2016
אחד מהעקרונות החשובים בסטטיסטיקה הוא התקנון. בבואנו לבחון אלמנט במדגם מסוים, בין אם תהיה זו השפעתה של תרופה חדשה או הצבעה צפויה בבחירות, נרצה תמיד לקבל מדגם שיהיה דומה ככל הניתן לאוכלוסייה שאותה המדגם שואף לייצג.
טעות מרכזית של הסקרים ב-2016, שבאה לידי ביטוי במיוחד באותן מדינות "חגורת החלודה" באזור המערב התיכון - מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה - שבזכותן ניצח טראמפ את הבחירות, הייתה חוסר תקנון למשתנה ההשכלה.
בסקרים, תמיד תתכן הטייה מסוימת במענה. ההטייה שבה נתקלו הסוקרים ב-2016 הייתה הטיית השכלה; אחוז העונים הלבנים בעלי השכלה אקדמית (בוגרי קולג' ומעלה) היה גבוה משיעורם באוכלוסייה. קבוצה זו היא קבוצה הנוטה בשנים האחרונות יותר ויותר לכיוון הדמוקרטים, ובכלל נדמה כי זוהי מגמה עולמית, שבאה לידי ביטוי גם באירופה, ובפרט בבריטניה. מנגד, קבוצת הלבנים הלא-משכילים נעשתה רפובליקנית וימנית יותר. מכיוון שקבוצת המשכילים הייתה מיוצגת יתר על המידה, והסוקרים לא תקננו את שיעור ההשכלה כדי שיהיה דומה יותר לשיעור הלבנים המשכילים באוכלוסייה, הם כשלו - ולא הצליחו לזהות את הצלחתו של טראמפ במדינות אלו. הסוקרים טוענים שהם תיקנו את הטעות הזו בבחירות הללו.
אם נסתכל על הסקרים הלאומיים מלפני 4 שנים, הרי שהם לא טעו במיוחד, ואפילו היו די מדויקים - קלינטון הובילה בכ-3.1%-3.3% אחוזים בממוצע, וניצחה ב-2.1% בקול הפופולרי; כמובן שהדבר איננו משנה, מכיוון שארה"ב בוחרת לפי שיטת האלקטורים. אך חשוב לקחת בחשבון שגם אם ישנה הטייה לטובת הדמוקרטים מבחינת התמיכה בקרב כלל המצביעים, והטייה לטובת הרפובליקנים באלקטורים, בסיטואציה של הובלה בשיעור של כ-6%-7% ומעלה עבור ביידן (נמוך מממוצע הסקרים הנוכחי), קשה לראות את טראמפ מנצח (אך לא בלתי אפשרי).
ישנה נטייה לשכוח כי המירוץ ב-2016 היה לא יציב, כלל מספר שינוי הובלה בסקרים, ולא עלה מעל כ-5%-6% בממוצע; המרוץ ב-2020, למרות שנה מלאת תהפוכות, היה יציב מאוד, וביידן הוביל על טראמפ בשנה האחרונה בפער שלא ירד מ-6.6% בממוצע.
עוד הבדל משמעותי לעומת 2016 הוא האחוזים של ביידן; במרוץ ב-2016 היה שיעור גבוה של תומכים במועמדים נוספים, ושיעור גבוה יחסית של מתלבטים. ב-2020, שני הדברים אינם רלוונטיים, וביידן נמצא מעל 50% בכמה מדינות חשובות. נוכל לראות את הטבלה הבאה שמשווה בין 2016 ל-2020:
שלוש המדינות החשובות ביותר הן ללא ספק מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה. אם טראמפ מפסיד בשלושתן, ביידן הוא ככל הנראה הנשיא הבא של ארה"ב. שימו לב לסקרים ב-2016, שטעו (כי לא מצאו שטראמפ ינצח), לעומת 2020. קלינטון אמנם הובילה באותן שלוש מדינות ב-2016, אך בפערים נמוכים מאלו של ביידן. הניצחונות של טראמפ בשלוש מדינות אלו היו כולם דחוקים, ובסה"כ הסתכמו להובלה של של כ-78 אלף קולות (בשלוש המדינות יחד).
אבל נעזוב את היתרון, ונסתכל על האחוזים של ביידן מול קלינטון. ביידן נמצא מעל 50% בכל אותן מדינות; קלינטון הייתה רחוקה מאוד מ-50%. ב-2016 היו שיעורים גבוהים של מצביעים למועמדים נוספים. תמיכה זו נחשבת לפריכה באופן יחסי, ובדרך כלל, רובם של מצביעים אלו מצביעים לבסוף לאחת משתי המפלגות הגדולות. מעבר לכך, שיעור המתלבטים הפעם הוא קטן גם כן - כ-2-3% בלבד, לעומת 6-7% ב-2016.
מה שניצח לטראמפ את הבחירות ב-2016 הוא תמיכה גורפת מצד המצביעים המתלבטים, שהחליטו ברגע האחרון לתמוך בו (רובם היו בעלי דעות שליליות על שני המועמדים); ושיעורי הצבעה נמוכים יחסית של מצביעים דמוקרטים, בעיקר אפרו-אמריקנים.
ביידן שומר כמעט על כל תומכי קלינטון מ-2016, מוסיף מצביעים חדשים ומצביעים שתמכו במועמדים שלישיים ב-2016, וגם זוכה לתמיכה של חלק קטן, אך לא בלתי מבוטל, של מצביעי טראמפ מ-2016. בניגוד לקלינטון, שהייתה מאוד לא פופולרית, ביידן הוא די פופולרי.
טראמפ ניצח ב-2016 בתנאים כמעט אופטימליים עבורו; התנאים הפעם קשים בהרבה.
תמונת המצב - מפת האלקטורים
איעזר באתר 270toWin האינטראקטיבי כדי להציג את המפות הבאות.
נתחיל מהמפה הבסיסית ביותר. כדי לזכות בנשיאות, נדרשים 270 אלקטורים. המדינות המסומנות באדום יצביעו באופן ודאי לרפובליקנים; המדינות המסומנות בכחול יצביעו בוודאות לדמוקרטים. במצב הפוליטי הנוכחי, זוהי בעצם נקודת הפתיחה של כל מועמד, ללא קשר לקמפיין שינהל - מצד אחד מדינות הדרום ומרכז ארה"ב הרפובליקניות, ומצד שני - מדינות החוף הדמוקרטיות והליברליות.
למעשה, יותר הגיוני לומר שנקודת הפתיחה של המועמדים היא המפה הזו. אלא שבמערכת הבחירות הזו, המהווה אולי סימן לעתיד, היתרון של טראמפ במספר מדינות מאוד רפובליקניות - דרום קרוליינה, מיזורי, קנזס, מונטנה ואלסקה - נראה די שברירי, ועומד על כמה אחוזים בלבד:
בשונה מארבעת המדינות האחרות, מיזורי הייתה בעבר מדינה מתנדנדת, ועד 2008 תמכה כמעט תמיד במועמד המנצח. בשנים האחרונות, היא נעה ימינה והפכה לחלק מהדרום הרפובליקני; ב-2018, הפסידה הסנטורית הדמוקרטית המכהנת קלייר מקסקיל את מושבה בסנאט לג'וש האולי הרפובליקני, למרות "הגל הכחול". טראמפ צפוי לנצח במדינה, אך הפער שבו ינצח יהיה מעניין - נדמה שהדמוקרטים החלו לצבור כוח בפרברי העיר הגדולה במדינה, סנט לואיס. בקצה המערבי של המדינה נמצא את העיר קנזס סיטי (שאינה בקנזס, אלא במיזורי) - עיר שהולכת וגדלה. פרברי העיר נמצאים גם במדינת מיזורי וגם במדינת קנזס; מחוז ג'ונסון, שמכיל את פרברי העיר ומהווה חלק מקנזס, לא הצביע לדמוקרטים מאז 1916 (!). עם זאת, ב-2016 טראמפ ניצח במחוז בפער של כ-2% בלבד, והפעם ביידן צפוי לנצח בו.
בקנזס, מונטנה, אלסקה ודרום קרוליינה, נמצאים מועמדים דמוקרטים במירוצים צמודים בקרב על הסנאט; ניצחון דמוקרטי במירוצי הסנאט, אפילו באחת מן המדינות האלו, יהיה בגדר רעידת אדמה פוליטית.
מנגד, נסתכל על כמה מדינות שב-2004 היו נחשבות לנוטות לרפובליקנים, ובכולן ניצח בוש - וירג'יניה, קולורדו וניו מקסיקו. השינוי הדמוגרפי והפוליטי במדינות אלו היה חד ומהיר, וכיום כולן מדינות דמוקרטיות; טראמפ הפסיד בכולן בפערים של כ-5%-8%, אך מאז הן נעשו דמוקרטיות יותר, וביידן צפוי לנצח בהן בפער דו-ספרתי. למערבן של קולורדו וניו מקסיקו נמצא את נבאדה, שעברה תהליך פוליטי די דומה לשתיהן. האוכלוסייה ההיספנית ההולכת וגדלה במדינה, והאורבניזציה של מחוז קלארק, שבמרכזו ניצבת העיר לאס וגאס, סייעו לדמוקרטים לבסס את מעמדם במדינה, לרבות ניצחון בבחירות 2018 לסנאט ולמושל. עם זאת, האזורים הכפריים בה הם עדיין מאוד רפובליקניים, וקלינטון ניצחה במדינה רק בכ-2%. הפעם נדמה כי ההצבעה המאסיבית של מצביעים דמוקרטים במחוז קלארק באמצעות הדואר תהפוך את המדינה לבלתי ניתנת לניצחון עבור טראמפ, ולכן נסמן אותה גם כן כ-Likely Democratic.
ובצפון, נמצא את מינסוטה (MN). זוהי מדינה דמוקרטית, שהפעם האחרונה שהצביעה לרפובליקני לנשיאות הייתה ב-1972 (לניקסון, שזכה בניצחון מוחץ); ממדינה זו יצאו פוליטיקאים דמוקרטים בכירים, ובהם וולטר מונדייל, סגן הנשיא לשעבר, והסנאטורית הבכירה איימי קלובוצ'אר. ב-2016, המדינה נעה בקיצוניות לכיוון הרפובליקנים, בדומה לשכנותיה לאזור המערב התיכון, בזכות תמיכה משמעותית בטראמפ של לבנים ללא השכלה אקדמית מאזורים כפריים. עם זאת, הייתה מעין "פטה מורגנה" באותן בחירות במינסוטה - טראמפ קיבל 44.92% מהקולות ב-2016 במדינה, פחות מ-44.96% של רומני ב-2012. קלינטון היא זו שאיבדה תמיכה משמעותית, בעיקר בערים הגדולות, לטובת המפלגה הליברטריאנית ומפלגת הירוקים. טראמפ הציב את מינסוטה כמדינה שבה הוא מסוגל לנצח ב-2020, אך אם נשפוט לפי הסקרים והאקלים הפוליטי, נדמה כי הדמוקרטים ינצחו בה בפער משמעותי יחסית.
ניו המפשייר היא מדינה הנוטה לדמוקרטים, והיא תמכה רק פעם אחת ברפובליקנים מאז 1988 - בבוש ב-2000. עם זאת, הפערים בה נותרו קטנים, וקלינטון ניצחה בה בפער של כ-3,000 קולות בלבד. הפעם המצב צפוי להיות שונה, וביידן ככל הנראה ינצח במדינה די בקלות. כך צפוי לקרות גם במיין שכנתה מצפון-מזרח, שהייתה צמודה מאוד ב-2016, אך עדיין נותרה מדינה הנוטה לדמוקרטים.
ביידן עם 232 אלקטורים (שבהם זכתה קלינטון); טראמפ עם 125.
נותרנו עם 10 מדינות - וויסקונסין, מישיגן, פנסילבניה, אוהיו, איווה, צפון קרוליינה, ג'ורג'יה, פלורידה, טקסס ואריזונה - ולהן נוסיף 2 קולות אלקטורליים, אחד ממדינת מיין ואחד ממדינת נברסקה. שתי המדינות הללו מחלקות חלק מהאלקטורים שלהן לפי המנצח במחוז הקונגרס, והמחוז השני של מיין והמחוז השני של נברסקה בהחלט נחשבים למתנדנדים.
ונעבור למפה הסופית, רגע לפני הבחירות.
All rights reserved to 270toWin
וויסקונסין ומישיגן הן שתי מדינות עם היסטוריה של תמיכה בדמוקרטים, וטראמפ היה הרפובליקני הראשון לנצח בהן מאז שנות ה-80; ב-2016, טראמפ ניצח בשתי המדינות בפערים מאוד קטנים - כ-10,000 קולות במישיגן, וכ-23,000 קולות בוויסקונסין. לצד תזוזה אמיתית של מצביעים דמוקרטים לצד הרפובליקני, סבלה קלינטון משיעור הצבעה נמוך של אפרו-אמריקנים בשתי הערים הגדולות של מדינות אלו, דטרויט ומילווקי.
נדמה כי הפעם, על אף תקדים העבר והזהירות הנדרשת, טראמפ יתקשה מאוד לנצח בשתי מדינות אלו, וביידן מוביל בהן בסקרים בפער די משמעותי.
המחוז השני של נברסקה הוא מחוז מבוסס, משכיל ופרברי ברובו, השוכן בקצה המזרחי של מדינת נברסקה הרפובליקנית. המחוז כולל את העיר אומהה, שבה שיעור משמעותי של בני מיעוטים. מחוז זה הצביע ב-2008 לאובמה; טראמפ ניצח בו בכ-2% ב-2016. גם כאן, נדמה כי הפעם ביידן צפוי לנצח במחוז זה, בהמשך להצלחתם של הדמוקרטים באזור הפרברים בשנים האחרונות.
אם נוסיף את המדינות הללו, הוא מגיע ל-259 אלקטורים.
מכאן, ביידן צריך לנצח רק במדינה אחת מהנותרות. הוא מוביל בפער של כ-5% בפנסילבניה, ונמצא בפיגור מזערי באוהיו ובאיווה, מדינות שהיו האפיטום של הניצחון של טראמפ ב-2016.
ובדרום, אזור "חגורת השמש" הרפובליקני הולך ומתרחק מן המפלגה - שיעור ההיספנים והלבנים בעלי ההשכלה גדל, והתמיכה במפלגה ובטראמפ יורדת. טראמפ עדיין מוביל בפער קטן בטקסס, אך עצם העובדה שהמעוז הרפובליקני העצום הזה נחשב למדינה מתנדנדת בשלב כזה של הבחירות הוא יוצא דופן, בוודאי בהתחשב בכך שהדמוקרט האחרון שניצח במדינה היה ג'ימי קרטר ב-1976. הצלחתו היחסית של בטו אורורק בבחירות 2018, כשהפסיד לסנטור טד קרוז בפער של כ-2.5%, מסמנת שינוי אמיתי במדינת הכוכב הבודד. מה שמאוד מעניין בטקסס הוא שיעור ההצבעה - זוהי מדינה שנודעה כמדינה עם אחוז הצבעה נמוך, במיוחד של היספנים, מה שסייע לרפובליקנים לשמור על שליטתם במדינה. אך הפעם, כבר בהצבעה המוקדמת, מספר המצביעים במדינה הוא כבר כ-111% (!) ממספר המצביעים ב-2016.
ג'ורג'יה ואריזונה עברו בשנים האחרונות תהליך של תנועה פוליטית לכיוון הדמוקרטים; מאז ביל קלינטון בשנות ה-90, לא ניצח כאן אף דמוקרט; אך הפעם, ביידן נמצא בהובלה קלה במדינות אלו. ב-2018, הדמוקרטים רשמו הישגים, כשהדמוקרטית קירסטן סינמה נבחרה לסנאט באריזונה, וסטייסי אברמס הפסידה בפער קטן ביותר בבחירות למושל.
גם בצפון קרוליינה נמצא ביידן בהובלה קלה; במדינה זו שיעור גבוה במיוחד של אפרו-אמריקנים, שסייעו לאובמה לנצח בה ב-2008. אך למעשה, אובמה היה הדמוקרטי היחיד שניצח במדינה מאז קרטר ב-1976.
וכמובן, ישנה פלורידה. היא תמיד צמודה, אך תמיד נותרת עם נטייה לרפובליקנים, כפי שהוכח ב-2018 בניצחונותיהם הדחוקים. האוכלוסייה ההיספנית במדינה יותר נוטה לרפובליקנים, בעיקר בגלל העובדה שרובה קובנית; אוכלוסיית המבוגרים, שגם היא ברובה תומכת ברפובליקנים לרוב, עשויה להיות זו שתתן לביידן הפעם את הניצחון במדינה, ונדמה כי למגיפת הקורונה ולטיפולו של טראמפ במשבר יש השפעה על כך.
לא אתן תחזית הפעם, כי נכוויתי כבר ב-2016, אך אומר זאת - האתגר הגדול הוא של טראמפ. בהנחה שאכן יפסיד בוויסקונסין ובמישיגן, הוא יהיה חייב לנצח בכל (!) 8 המדינות המתנדנדות האחרות, ומסופקני אם הוא יצליח לנצח אפילו ב-2 או 3 מהן (יש תסריט שבו גם יפסיד בכולן, שסיכוייו איננו כה שונים מהסיכוי של טראמפ לנצח).
הסנאט
בל נשכח את הסנאט. המצב הנוכחי בסנאט הוא יתרון 53:47 לרפובליקנים. את המושב באלבמה, שבו זכה דאג ג'ונס ב-2017 כשניצח את המטרידן הסדרתי רוי מור, הדמוקרטים צפויים להפסיד. אך הם אמורים לנצח בקולורדו, וצפויים לנצח גם באריזונה, שם האסטרונאוט הפופולרי מארק קלי צפוי להדיח את הסנאטורית המכהנת מרתה מקסאלי, שמונתה למלא את מקומו של מקיין בסנאט לאחר מותו, למרות שהפסידה בבחירות 2018 על מושב הסנאט השני של אריזונה.
במיין, הסנטורית הרפובליקנית סוזן קולינס נמצאת בפיגור מול שרה גדעון הדמוקרטית. במשך שנים, קולינס נחשבה למתונה וזכתה מאהדה דו-מפלגתית, אך בעידן היפר-מפלגתי, ובמיוחד על רקע תמיכתה השערורייתית במינוי ברט קבאנו לשופט עליון, מדינתה הדמוקרטית עשויה להדיח אותה מתפקידה.
אם ינצחו הדמוקרטים ב-3 מדינות אלו, ויפסידו באלבמה, הסנאט יגיע למצב של 51:49. בתיקו 50:50, מי שמכריע הוא סגן הנשיא - כלומר, אם ביידן ינצח, האריס תתן לדמוקרטים את שובר השיוויון.
המירוץ בצפון קרוליינה הוא המירוץ שנראה הטוב ביותר עבור הדמוקרטים; הסנטור הרפובליקני המכהן, תום תיליס, הוא מאוד לא פופולרי, וניצחון של ביידן במדינה, כמו גם ניצחון צפוי של המושל הדמוקרטי המכהן רוי קופר לכהונה נוספת, צפוי לסחוב את המועמד הדמוקרטי קאל קאנינגהאם לניצחון, על אף שערוריות כאלו ואחרות שנקשרו בשמו במהלך הקמפיין.
גם במונטנה, ג'ורג'יה, קנזס, אלסקה, דרום קרוליינה (במוקד הסנטור מעורר המחלוקת לינדזי גרהאם) ואיווה ישנם מירוצים מאוד מעניינים לסנאט.
ולמי שמתעניין - סרטון של האקונומיסט על הבחירות לסנאט.
All rights reserved to The Economist
בבית הנבחרים, צפויים הדמוקרטים לשמור על הרוב שלהם, ללא קשר לתוצאות המירוץ לנשיאות.
טראמפ צפוי לערער על ניצחון אפשרי של ביידן, אך רוב הניסיונות הבלתי-חוקתיים בעליל של הרפובליקנים לפגוע בהצבעה בדואר לא נחלו הצלחה, ונקווה שכך יישאר.
ומה ייקרה אם הסקרים יטעו שוב, כמו ב-2016? זה יספיק לביידן כדי לנצח. הנה הניתוח של ה-New York Times:
All rights reserved to The New York Times
הרבה עוד ייאמר על הבחירות הללו, אז בינתיים, נסיים עם American Tune:
All rights reserved to Simon & Garfunkel
ובמילותיו של פול סיימון, שהיטיב לתאר כה טוב את החלום האמריקאי ושברו, אסיים:
But we come on a ship they called Mayflower We come on a ship that sailed the moon We come in the ages' most uncertain hours and sing an American tune And it's alright, oh it's alright, it's alright, you can be forever blessed Still tomorrow's gonna be another working day and I'm trying to get some rest That's all I'm trying, to get some rest
ולמתעניינים בהרחבה:
עקבו אחרי Daniel Nichanian, חוקר מדע מדינה נחשב שמקדיש זמן רב לעיסוק בנושאים מדינתיים וחוקתיים, בטוויטר - https://twitter.com/Taniel
הלילה החורפי עבר בחרדה על ג'ורג'. הוא חיכה לבוקר כדי שיוכל סוף סוף לצאת מתוך החשיכה. וככל שהוא חיכה יותר, כך היה נראה שהבוקר מעולם לא יגיע.
ובכל זאת, בבוקר בתחנת האוטובוס, הייתה לו קצת תקווה. הוא היה שקוע במחשבותיו באוטובוס, ולא שם לב לחבורת הבריונים שמסביבו. אך כשנשמע הרעם והפחד ניכר בו, הם החלו לעלוב בו, וללעוג למראהו הצנום והמוזר. הוא ניסה להתעלם מהם, אך לשווא. הוא ירד מן האוטובוס בדמעות. כזה היה, רגיש להחריד.
"אתה צריך להיות כמו כולם", הוא אמר לג'ורג', שידע רק להקשיב ולא להגיב. ולעיתים גמר בליבו לוותר על כל סממן ייחודי משלו, רק כדי שיוכל לזכות בחיבה. רק כדי שיוכל לשכוח את רעש הרעם המפחיד.
כמה שנים עברו. ג'ורג' היה כבר חוקר בכיר, ונדמה שרעש הרעם כבר נשכח. הוא חיכה לטלפון חשוב במשרדו, אך כשהטלפון צלצל, זה לא היה מה שהוא ציפה לו. "הבדיקות שלך חזרו", אמר הרופא. "אתה צריך לבוא בדחיפות".
הזמן עבר, ולא הרבה ממנו עוד נותר. הוא שכב במיטת בית החולים, בחדר אפור וחסר חיים. היא הגיעה לבקר אותו, ועל אף שהיה באפיסת כוחות, בפניו ניכר אושר עילאי. זו הייתה אולי הזדמנות אחרונה, לקצת תשומת לב, גם אם לא הייתה כפי שהיה רוצה. "אתה רוצה לצאת קצת החוצה לשמש?", היא שאלה. ג'ורג' קם מיד מהמיטה, משאיר מאחוריו כל כאב שאפף אותו.
הם ישבו בחוץ, ולפתע השמש התחלפה בעננים. הרעם הופיע מיד לאחר מכן, ודמעה זלגה מעינו.
"אני יכול לבקש ממך חיבוק?", הוא שאל בחרישיות. היא חיבקה אותו חזק, כאילו מחפה על כל מה שהיה חסר. נדמה שזה כל מה שהיה צריך.
כשהגיע בחזרה למיטה, הוא עצם את עיניו, בפעם האחרונה.
כמעט 7 חודשים עברו מאז ה-6.3.20, יום שישי. 5 משחקי יורוליג שוחקו באותו יום, כולל משחק שנערך בבלגרד, בו הנחילה הכוכב האדום למכבי ת"א תבוסה לא אופיינית. הקורונה כבר הייתה ברקע, במיוחד באיטליה, אך איש לא היה יכול לשער שזה יהיה הערב האחרון של עונת 2019-2020 בליגת הכדורסל הטובה ביבשת. אף אחד לא יודע איך ואם העונה הזו תסתיים, אבל בינתיים, נתנחם בכך שהכדורסל חוזר.
פיינל פור היורוליג ב-2014, בימים שבהם עוד היה מותר להכניס קהל למגרשים.
By Savino Paolella - https://www.flickr.com/photos/savinopaolella/24758264853/, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=47284302
תקופה לא פשוטה עברה על אירופה והעולם, שעדיין לא הסתיימה; הכדורסל האירופאי לא היה חף מנזק. רק הליגות בישראל, גרמניה וספרד שבו לשחק; שאר הליגות בוטלו. יוצאת דופן היא ליגת האלופות בכדורסל, שתקיים השבוע טורניר פיינל אייט כדי לקבוע את זוכת העונה הקודמת.
התמשכות העונת ה-NBA (בבועה באורלנדו) מנעה מעברים גדולים מהיבשת הישנה לצד השני של אוקיינוס, וההפך. למרות זאת, כמה מעברים גדולים התרחשו בתוך היבשת.
צסק"א מוסקבה, שהייתה במקום הרביעי בטבלה (בשוויון עם מכבי ת"א) כשהעונה הופסקה, ביצעה שתיים מן ההעברות הבולטות של הקיץ, כשהחתימה את הסנטר הסרבי ניקולה מילוטינוב והפורוורד הגיאורגי טורניקה שנגליה.
מילוטינוב בן ה-25 התחיל את הקריירה המקצוענית שלו בהמופארם הסרבית, ולאחר מכן שיחק שנתיים במדי פרטיזן בלגרד; ב-2015 עבר לאולימפיאקוס, שבה שיחק עד לאחרונה. בשתי העונות האחרונות היה מילוטינוב מהשחקנים הטובים ביבשת. בעונה שעברה רשם 10.3 נקודות ו-8.2 ריבאונדים בממוצע למשחק. עם זאת, בתקופתו לא הצליחה הקבוצה לשחזר את ההצלחה המסחררת שלה זכתה בשנים קודמות.
שנגליה הגיאורגי התחיל את הקריירה בספרד ובבלגיה, ולאחר קדנציה קצרה וכושלת ב-NBA, הגיע לויטוריה ב-2014. אחרי שהיה כינור שני לכוכבים כמו מייק ג'יימס ויאניס בורוסיס, הפך שנגליה בשנים האחרונות לסמל הבלתי-מעורער של ויטוריה, ולאחד מהפאוור פורוורדים הטובים ביבשת, הסטרץ' פור האולטימטיבי. גם שנגליה, עם זאת, לא הצליח להוביל את ויטוריה להישג טוב יותר מהעפלה לרבע גמר היורוליג.
גם לשנגליה וגם למילוטינוב יש מה להוכיח בצסק"א, שבשנה שעברה הציגה סגל אנמי באופן יחסי, אבל נראתה טוב במשך רוב העונה. יחד עם פויטמן הגרמני שממשיך, לצסק"א יש קו קדמי נהדר; עם זאת, עזיבתם של היינס ו-וורונצ'ביץ' האתלטים והמהירים תיאלץ את איטודיס לשנות את תכניות המשחק שלו. השאלה שנשאלת שוב היא, האם הקו האחורי שלה מספיק טוב? מייק ג'יימס עדיין לא הוכיח את עצמו כשחקן שמסוגל להוביל קבוצה להישגים. כשלצידו בקו האחורי שחקנים בינוניים כמו האקט ושטרלניקס, נדמה כי צסק"א תהיה תלויה ביכולתם של היליארד וקלייברן, המתאושש מפציעה קשה, כדי להיאבק על התואר.
בצד השני של היבשת, ברצלונה, שהתחילה את העונה שעברה כקבוצה הטובה באירופה וסיימה אותו בכישלון חרוץ, לאחר שהפסידה בגמר הליגה הספרדית לויטוריה הבינונית. השינוי המשמעותי של ברצלונה הוא על הקווים - פשיץ' הוחלף בשאראס, שמקבל את ההזדמנות הראשונה שלו כמאמן בקבוצה גדולה, וחוזר לקבוצה איתה זכה כשחקן בגביע אירופה הראשון שלו ב-2003. הנוכחות של שאראס, שהושווה לא מעט פעמים למורו ורבו אוברדוביץ', על הקווים, והגעתו של ניק קלאת'ס מפנאתינייקוס לקבוצה אמורות לגרום לברצלונה לשחק באופן שיטתי יותר. חזרתו של הרטל מפציעה ארוכה בוודאי תעזור לברצלונה, שבמשך רוב העונה שעברה שיחקה עם מלקולם דילייני המבולגן כמוביל כדור יחיד.
מצד שני, ייתכן שעזיבתו של טומיץ', למרות שהיה רע בהגנה ובינוני בהתקפה, תפגע בקבוצה. המחליפים של מירוטיץ' וברנדון דייויס העונה יהיו אוריולה וסמיתס הבינוניים; שמועות עיקשות על חזרתם הקרבה לקטלוניה של האחים גאסול, או לפחות של אחד מהם, ליוו את ברצלונה במשך רוב הקיץ, אבל בינתיים ברצלונה נותרה ללא מחליף לטומיץ', וקצרה במיוחד בצבע. בימים האחרונים שוב הוזכר שמו של מארק גאסול בהקשר לקבוצה, אז נחכה להתפתחויות.
בעונה שעברה, ברצלונה שיחקה כדורסל טוב רוב הזמן, אבל כשהיא נתקלה בקבוצה ששיחקה מסודר ונכון בשני צידי המגרש, היא קרסה. את העונה תפתח ברצלונה במשחק בית נגד צסק"א. זה מה שקרה מול צסק"א בבית בעונה שעברה:
כבר במהלך הראשון נוכל לראות את היינס (שהספיק לעזוב מאז את צסק"א למילאנו) חותך לסל ללא בעיה כשמירוטיץ', טומיץ' וסמיתס פשוט מסתכלים עליו. היינס יכול לסיים בדאנק, אבל הוא בוחר להוציא החוצה לקורבנוב הפנוי בפינה. מירוטיץ' סוף סוף מזיז את הרגליים, אבל זה מאוחר מדי - קורבנוב מוסר לפויטמן שקולע בקלות מבחוץ בזמן ששלישיית הגבוהים של ברצלונה צופה בעניין.
ב-0:14 בסרטון, עוד מהלך גאוני של צסק"א מבית מדרשו של איטודיס - היינס חוסם, מקבל את הכדור משטרלניקס ומתגלגל בפנימה בקלות, ואז מוסר את הכדור לקורבנוב שעובר את מירוטיץ' כאילו היה אוויר, ומטביע.
ניתן לשער ששני המהלכים האלו לא היו עוברים בשקט אצל שאראס.
מי שיקבל העונה יותר דקות בברצלונה יהיה אוריולה, שנחשב לאחד משחקני ההגנה הטובים בקבוצה. והנה הוא בכל זאת ב-1:07, "אוכל" את ההטעייה של וורונצ'ביץ' ומקבל שלשה על הפרצוף.
ב-2:06, ברצלונה משום מה, מביאה שמירה כפולה על שטרלניקס, מה שמשאיר אותו להחליט מי יקלע את השלשה הפנויה על הבאזר - היליארד או וורונצ'ביץ', בזמן שדייויס מאחר להגיע להגנה.
המשחק הסתיים כמובן בניצחון ענק של צסק"א, 96:67 בחוץ.
עד למשחק החוזר בין שתי הקבוצות במוסקבה, ברצלונה עשתה כמה התאמות. הנה ב-1:20, היגינס מושך אליו שמירה כפולה, דייויס חוסם ומתגלגל פנימה בדרך לדאנק, כשהוא מנצל את החולשה של פויטמן בהגנה. זה מה שקורה גם במהלך הבא - שמירה כפולה על היגינס, דייויס חוסם ונע לכיוון הסל, אבל הפעם צסק"א מוכנה יותר; זה מאפשר להיגינס למסור לדילייני שנשאר פנוי לשלשה בפינה.
היכולת העדיפה של הסגל של ברצלונה באה לידי ביטוי במשחק הזה, אבל צסק"א נשארה בחיים בזכות אגרסיביות בהגנה - כמו ב-1:45 - קורבאנוב האגרסיבי נצמד לחסימה, חוטף את הכדור מאוריולה וקלאבר המגושמים ומסיים במהירות בצד השני.
המשחק הזה הסתיים בניצחון גדול של ברצלונה, כשמירוטיץ' מנצל את יתרון הגובה שלו על סנט-רוס שנשלח לשמור עליו, וקולע מעליו בסיבוב (2:45 בסרטון* בדרך לניצחון חוץ יקר, 82:80.
שניים משחקני המפתח של הקבוצות הללו, היינס ודילייני, עברו הקיץ למילאנו, שכמו בכל קיץ, בנתה סגל יקר ונוצץ. האם הפעם זה לא ייגמר בעוד כישלון? מצד אחד, היינס הנפלא בוודאי יחסר לצסק"א, שתהיה הרבה פחות אתלטית בלעדיו; מצד שני, מילאנו, גם עם מסינה על הקווים, היא לא צסק"א. רודריגז ודילייני יכולים להפוך את ההתקפה של מילאנו למלהיבה, אך הם מאוד יתקשו לתת תשובה בהגנה מול רוב הקבוצות. גם יכולותיו ההגנתיות של דאטומה, שהגיע מפנרבחצ'ה ונחשב בעבר כשחקן הגנה נהדר, עומדות בסימן שאלה כעת. ולמי שצריך תזכורת, הנה היא -
עם 9 (!) שחקני מפתח מעל גיל 30, וחבורה של שחקני הגנה בינוניים ומטה, קשה לראות את מילאנו מתברגת בצמרת, למרות הסגל הנוצץ.
קיץ מוזר עבר גם על ריאל מדריד, שאיבדה את מיקי ומחרי מתחת לסל, אך משום מה ויתרה על החתמתו של ז'יזיץ' ואפשרה למכבי להחתים אותו. קמפאצו היה אמור לעבור ל-NBA, אך התמשכות הליגה ועניינים כספיים אילצו אותו להישאר במדריד לעת עתה. הקבוצה לא הייתה פעילה כמעט כלל בשוק ההעברות, מלבד החתמתו התמוהה מעט של אלברטו אבלדה, שחקן בינוני מוולנסיה, שכללה תשלום ביי-אאוט של 1.5 מיליון דולר (!) והחזרתו מהשאלה של קרלוס אלוסן, רכז מבטיח בן 19 שעדיין לא הוכיח את עצמו. גם לריאל יש 9 שחקנים מעל גיל 30 בסגל, וקו קדמי שנראה מעט פגיע. ברור שהקבוצה בכל זאת תהיה בצמרת היורוליג, אך נראה שהגיל ישחק תפקיד העונה.
פנרבחצ'ה תנסה להתחיל מחדש אחרי עידן אוברדוביץ'. למרות הקשיים הכלכליים, הצליחו הטורקים להשאיר אצלם את וסלי ודה קולו, אבל איבדו את סלוקאס, קאליניץ', וויליאמס ודאטומה. איגור קוקושקוב, המאמן האירופאי הראשון ב-NBA ומי שהוביל את סלובניה לזכייה ביורובאסקט ב-2017, מונה למאמן, וברתל, אולנובאס ולורנזו בראון הצטרפו. מה שבטוח, זו לא אותה פנרבחצ'ה שהופיעה ב-5 פיינל פורים רצופים (2015-2019); במקרה הטוב, היא תצליח להשתחל לפלייאוף.
לעומתה, יריבתה העירונית אנדולו אפס הצליחה לשמור על הסגל שלה, ותנסה השנה לשחזר את הדומיננטיות שהפגינה בעונה שעברה (מאזן של 24-4 כשהופסקה הונה), בהובלתם של לארקין ומיצ'יץ'. קשה לראות את אפס מפגינה את אותה דומיננטיות, אך בהחלט היא אחת מהפייבוריטיות לזכייה העונה.
את מקומן של פנאתינייקוס ואולימפיאקוס השוקעות בטופ האירופאי ינסו לתפוס ולנסיה וחימקי, שבנו הקיץ סגלים מרשימים. וויליאמס וקליניץ' עברו מפנרבחצ'ה לוולנסיה; חימקי צירפה לקו הקדמי הגם כך מרשים שלה את גרג מונרו וג'ורדן מיקי (שחוזר אחרי עונה בריאל). נדמה, עם זאת, שהיא שוב תקום ותיפול על יכולתו של שבד.
ז'לגיריס, שאיבדה הקיץ גם את שאראס וגם את הכוכב אולנובאס (שעבר לפנרבחצ'ה כאמור), תתקשה להילחם על הפלייאוף, למרות שלמדנו שאי אפשר להספיד אותה.
זניט סנט פטרסבורג, עם אלוף אירופה לשעבר צ'אבי פסקואל על הקווים, תנסה להיאבק על הפלייאוף. הקבוצה צירפה את הרכז המנוסה קווין פאנגוס, שפספס את כל העונה שעברה בשל פציעה; את הקלעי בילי בארון שכיכב בעונה שעברה בכוכב האדום; ואת ארתורס גודאיטיס, שהיה הסנטר הפותח של מילאנו.
וכעת, הגענו למכבי תל אביב.
הקבוצה לקחה כמה הימורים, כשהחתימה את ג'ונס הלא מנוסה לעמדת הרכז, ואת ז'יז'יץ' ובנדר שחזרו מה-NBA בקו הקדמי. היתרון הגדול של מכבי הוא שחקני המפתח שנשארים - ווילבקין, האנטר, דורסי, בראיינט, זוסמן (שעדיין פצוע בינתיים) וקלויארו. סנדי כהן, בלייזר ומקס היידגר, המתאזרח שהגיע מהמכללות, ינסו להוכיח את עצמם בדקות שיקבלו.
חשוב לזכור שהחל משלב מוקדם מאוד בעונה שעברה, מכבי שיחקה ללא שלושה משחקני החמישייה שלה בתחילת העונה (וולטרס, כספי ובלאק) ואחד מהמחליפים החשובים שלה (דיברתולומיאו). עם ששת שחקני המפתח שנשארו, אייסי, אבדיה וג'ייק כהן, מכבי ניצחה בבית, בין השאר, את צסק"א, פנאתינייקוס, ברצלונה ואנדולו אפס, וגם את פנרבחצ'ה בחוץ.
איך היא עשתה את זה? ניקח לדוגמה את המשחק מול צסק"א.
עם תחילת הסרטון, נוכל לראות את מכבי מבצעת מהלך של "חסימה כפולה" (דאבל סקרין) באמצעות בראיינט והאנטר. בראיינט משתמש בגובה שלו ובאגרסיביות כדי להדוף את אנטונוב מווילבקין, האנטר מרחיק את בולומבוי, וזה מספיק כדי לאפשר לווילבקין זריקה נוחה לשלשה שנכנסת פנימה.
עם זוסמן, ג'ייק כהן ובראיינט פנויים בפינות, צסק"א לא יכולה לאפשר לעצמה להביא שמירה כפולה על ווילבקין.
ב-0:23, אייסי חוסם עבור ווילבקין, והאנטר מנצל את זה כדי להיכנס פנימה ולהטביע (האנטר היה יכול גם למסור לבראיינט שהיה חופשי לשלשה בפינה). מכבי תצטרך לחפות על אובדן האגרסיביות של אייסי.
ב-0:40, קצת הגנה - האנטר נשלח לשמור על האקט, מסתיר לו את נתיב המסירה, ואבדיה ו-ווילבקין משתלטים על הכדור. ווילבקין מוביל את התקפת המעבר ומוצא את בראיינט חופשי לשלשה שנכנסת פנימה.
את התרגיל הבסיסי שמכבי הפעילה בעונה שעברה - האנטר חוסם לווילבקין, שמתפנה לשלשה או מוסר לשלשה פנויה למישהו אחר (בראיינט\דורסי) או מוסר להאנטר שמתגלגל פנימה ומסיים מתחת לסל - מכבי אמורה להפעיל בהצלחה גם העונה. ברגעים שבהם המשחק יהיה תקוע, תנסה מכבי להסתמך על היכולת של ז'יזיץ' במשחק גב לסל (משהו שהאנטר פחות טוב בו), ועל הקליעה מבחוץ של הקלעים שלה.
מכבי אמורה להיות העונה קבוצת שלשות מעולה, אבל היא תחסר את האתלטיות והגובה של אבדיה, ואת האגרסיביות של אייסי. האם זה יספיק כדי לשחזר את ההצלחה של העונה שעברה?
2:30 בלילה בשעון מזרח ארה"ב, 9:30 בבוקר בישראל. רשתות הטלוויזיה האמריקניות קבעו כי טראמפ ניצח בוויסקונסין, ולפיכך, עבר את 270 האלקטורים הדרושים ונבחר לנשיא ארצות הברית. 20 דקות מאוחר יותר, הוא כבר נשא את נאום הניצחון שלו.
כמעט ארבע שנים חלפו מאז אותו ליל בחירות (טראומתי, אם יורשה לי, להוסיף בנימה אישית) ב-2016, בו העולם הכה בתדהמה וצפה בדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב. את ניצחונו האלקטורלי הוא היה חב במידה רבה לניצחונו במדינת וויסקונסין.
בחירות 2016: טראמפ - 47.22% (1,405,284), קלינטון 46.45% (1,382,536)
בחירות 2012: אובמה - 52.83%, רומני - 45.89%
מושל: טוני איברס (דמוקרטי)
סגן מושל: מנדלה בארנס (דמוקרטי)
סנטורים: רון ג'ונסון (רפובליקני), תמי בולדווין (דמוקרטית)
בית הנבחרים של ארה"ב: 5 רפובליקנים, 3 דמוקרטים
הסנאט המדינתי: רוב 14-19 לרפובליקנים
בית הנבחרים המדינתי: רוב 36-63 לרפובליקנים
By TUBS - Own work; This vector image includes elements that have been taken or adapted from this file: Usa edcp location map.svg (by Uwe Dedering).This vector image includes elements that have been taken or adapted from this file: USA Hawaii location map.svg (by NordNordWest).This vector image includes elements that have been taken or adapted from this file: Canada location map.svg (by Yug)., CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15949873
מדינת וויסקונסין שוכנת בצפונה של ארה"ב, באזור האגמים הגדולים. ממזרחה היא גובלת באגם מישיגן, ובצפון-מזרח המדינה היא גובלת במדינת מישיגן ובאגם סופיריור. ממערבה נמצאת מדינת מינסוטה, ומדרומה, המדינות אילינוי ואיווה.
החל מהמאה העשירית, שבטי המיסיסיפיאן והאונאוטה התגוררו באזור זה. מגלה הארצות הצרפתי ז'אן ניקולה (Jean Nicolet) היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1634, כשהפליג באזור האגמים, והגיע לחופה של ההתיישבות הילידית רד בנקס, היום העיר גרין ביי. מגלי ארצות וסוחרים צרפתים המשיכו להגיע לאזור במאה השנים הבאות, ואף השתמשו בה כנתיב מסחר לסחר פרוות, אך לא הוקמו מושבות צרפתיות.
במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שהתרחשה בין 1754 ל-1763, השתלטה בריטניה על האזור. גם הבריטים התעניינו בעיקר בסחר פרוות, אולם בתקופתם החלה התיישבות אירופאים, במיוחד של צרפתים-קנדים, אך היא הייתה עדיין בהיקפים קטנים. ב-1783, לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, נחתם הסכם בין בריטניה לארצות הברית, ו-וויסקונסין הפכה לטריטוריה אמריקאית (אך עדיין לא נחשבה למדינה).
טנק קוטג', שהוקם ב-1776 בגרין ביי על ידי החוקר הצרפתי-קנדי ג'וזף רוי; זהו הבניין העתיק ביותר שהשתמר בוויסקונסין. By Royalbroil - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=35330335
עד לאמצע שנות ה-30 של המאה ה-19, ההתיישבות בוויסקונסין הייתה מוגבלת, וב-1830 התגוררו בה 3,635 תושבים בלבד. סלילת תעלת אירי, שחיברה בין האוקיינוס האטלנטי לאזור האגמים הגדולים, האיצה את ההתיישבות באזור; יאנקים (אמריקאים צפוניים ממוצא אנגלי) החלו להתיישב בוויסקונסין, וכמוהם גם אוכלוסיות גדולות של מהגרים גרמנים, אירים ונורווגיים, שייסדו מוסדות קתוליים ולותרנים במקום. האוכלוסיות הילידיות והצרפתיות-קנדיות שהתגוררו באזור קודם לכן נושלו ממעמדן.
ב-1848 וויסקונסין הוכרזה כמדינה, המדינה ה-30 שהצטרפה לאיחוד. המפלגה הדמוקרטית שלטה בפוליטיקה המקומית באותן שנים, כמו גם בארצות הברית כולה. עם זאת, מספר שנים לאחר מכן השתנה מאזן הכוחות, כאשר פעילים צפוניים נגד העבדות ו-וויגים לשעבר הקימו, בריפון שבוויסקונסין, את המפלגה הרפובליקנית. תנועת ה-Abolitionism (ביטול העבדות) הייתה פופולרית במיוחד בוויסקונסין, וקבוצה קטנה של עבדים אפרו-אמריקנים אף הגיעה למדינה כדי למצוא בה חירות. במלחמת האזרחים וויסקונסין הייתה כמובן חלק מהאיחוד, מהצפון, ו-91,000 חיילים מהמדינה השתתפו במלחמה.
Little White Schoolhouse, ריפון, וויסקונסין - המקום בו נולדה המפלגה הרפובליקנית ב-20 למרץ, 1854.
By Royalbroil - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=18493223
לאחר המלחמה עברה המדינה התפתחות מואצת, גידול משמעותי באוכלוסייה, תיעוש ובנייה של מסילות רכבת. בצפון המדינה, אזור מיוער במיוחד, צמחה תעשיית המסחר בעצים ותוצרי עץ; בדרום המדינה צמחה חקלאות ענפה. חקלאות החלב התפתחה במיוחד, ו-וויסקונסין תהפוך למדינה הידועה בייצור מוצרי חלב, עד ליום הזה (נודעה במיוחד הגבינה Wisconsin cheese).
המפלגה הרפובליקנית שלטה ללא עוררין במדינה ובאזור זה בכלל. המפלגה הדמוקרטית הייתה, באותה תקופה, מפלגתם של אנשי הדרום.
בסוף המאה ה-19, גדלה אוכלוסיית וויסקונסין ליותר מ-2 מיליון איש. בדומה לשכנותיה למערב התיכון ואזור הערבות (Prairies) האמריקני, היו בה אוכלוסיות משמעותיות של מהגרים גרמניים, מזרח-אירופאים וסקנדינביים, שעסקו בחקלאות או בתעשייה בערים הולכות וגדלות, כמו מילווקי, והביאו איתם רעיונות פרוגרסיביים ופופוליסטיים, כמו זכויות עובדים. יהיה זה הזרז לשינוי פני האזור ברמה הפוליטית.
איור של מילווקי התעשייתית ב-1882
רחוב וויסקונסין ובניין פבסט בעיר מילווקי, 1900
האגף השמאלי-פופוליסטי של המפלגה הרפובליקנית באותה עת (דבר שנשמע הזוי בימינו), היה הדומיננטי ביותר בפוליטיקה של המדינה באותה עת. הם הובילו לשינויי חקיקה פרוגרסיביים משמעותיים, כמו דמוקרטיזציה של הבחירות במדינה, ע"י יצירת מערכת פריימריז מקיפה ופורצת דרך, הראשונה מסוג זה בארה"ב; חוקי הפיצויים לעובדים (בגין נזק הנגרם בעבודה) הראשונים בארה"ב; חקיקת שאפשרה גביית מס הכנסה ויצירה של רשת אוניברסיטאות ציבוריות שהנגישו את ההשכלה הגבוהה. מי שהוביל את הצעדים הללו היה הפוליטיקאי החשוב ביותר בהיסטוריה של וויסקונסין, רוברט לה פולט (שזכה לכינוי Fighting Bob), בן למהגרים מצרפת וסקוטלנד. לה פולט כיהן כחבר קונגרס מ-1885 עד 1891, מושל וויסקונסין מ-1901 עד 1906 וסנטור מטעם המדינה מ-1906 עד למותו ב-1925; עוד נחזור אליו בהמשך.
בינתיים, מילווקי הפכה לאחד ממוקדי ההגירה המשמעותיים ביותר בארצות הברית; מלבד אוכלוסיות גדולות של גרמנים ופולנים, היו בעיר קהילות גדולות של מהגרים אירים, איטלקים, צרפתים, שוודים, רוסים, יוונים, סרבים וקרואטים. כמו כן, החלה הגירה של אפרו-אמריקנים והיספנים לעיר. רבים ממהגרים אלו היו קתולים, יהודים או נוצרים-אורתודוקסיים, שאף בנו כנסייה גדולה בעיצובו של האדריכל הנודע, יליד וויסקונסין, פרנק לויד רייט.
היום הדבר נשמע מעט הזוי, אך בתקופה זו זכו הרעיונות הסוציאליסטיים להצלחה מסוימת בפוליטיקה האמריקנית. מילווקי הפכה למוקד סוציאליסטי, ובשנת 1910 אף בחרה את ראש העיר הסוציאליסטי הראשון של עיר גדולה בארצות הברית, אמיל סיידל. הוא חיזק משמעותית את הרגולציה בעיר, יצר מערכת ציבורית חזקה וסגר בתי בושת ובתי קזינו שנעשו נפוצים. לאחר שנתיים, הוא נוצח על ידי מועמד משותף לרפובליקנים ולדמוקרטים.
כרזה סוציאליסטית מאפריל 1910, החוגגת את ניצחונו של סיידל.
7 ראשי עיר סוציאליסטיים נוספים מלבד סיידל נבחרו בוויסקונסין; 2 מהם במילווקי, דניאל וובסטר הואן שכיהן בין 1916 ל-1940 ופרנק זיידלר, ראש העיר הסוציאליסטי האחרון של עיר גדולה בארה"ב, בין 1948 ל-1960. פוליטיקאי סוציאליסט חשוב נוסף בוויסקונסין היה ויקטור ברגר, מהגר יהודי מהונגריה, שהיה אחד משני חברי מפלגה בלבד שכיהנו בקונגרס האמריקני.
ב-1912 מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות, יוג'ין דבס, שרץ עם סיידל כמועמד לסגן נשיא, זכה ב-8.37% מהקולות במדינה, כולל 27% במחוז מילווקי. מועמדותו של הנשיא הרפובליקני לשעבר טדי רוזוולט, במסגרת המפלגה הפרוגרסיבית, פיצלה את קולות הרפובליקנים, ואפשרה לווילסון, הנשיא הדמוקרטי הנבחר, לנצח במדינה - הדמוקרטי השני בלבד שעשה זאת בין 1856 ל-1932 (הראשון היה הנשיא קליבלנד ב-1892).
במהלך שנות שלטונו של ווילסון, היה לה פולט ממתנגדיו החריפים, במיוחד על רקע ההחלטה להשתתף במלחמת העולם הראשונה. במקביל, נעשתה המפלגה הרפובליקנית שמרנית יותר, ולה פולט החליט לפרוש ממנה ולרוץ ב-1924 כמועמד עצמאי לנשיאות, מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, ובברית עם המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת האיכרים והחוואים הפופוליסטית. הוא זכה ב-16.6%, עם כמעט 5 מיליון קולות; היה זה אחד מהקמפיינים המוצלחים בהיסטוריה של מועמד שלישי (שאינו דמוקרטי\רפובליקני). על רקע עמדותיהם השמרניות של המועמדים הרפובליקניים (הנשיא המכהן דאז קולידג') והדמוקרטיים (ג'ון דייויס), לה פולט ייצג עמדה שמאלית-פופוליסטית. המדינה היחידה בה ניצח, עם זאת, הייתה וויסקונסין, מדינת האם שלו. מעט לאחר הבחירות הוא נפטר, אך בני משפחתו המשיכו במעורבות פוליטית. קרוב משפחתו, דגלאס לה פולט, מכהן מאז 1983 כמזכיר המדינה של וויסקונסין.
לה פולט על שער המגזין "Time", ב-3 לדצמבר 1923
הפרוגרסיבים נותרו כוח בוויסקונסין, אך לא לזמן רב. המדינה הפכה למאוזנת יותר מבחינה פוליטית - הצביעה לפרנקלין רוזוולט ב-1932, 1936, 1940 ולטרומן ב-48, אבל למועמדים הרפובליקניים ב-1944, 1952, 1956 ו-1960. ארגוני העובדים המשיכו להחזיק בהשפעה פוליטית, אך בשנות ה-50 עלה לגדולה הסנטור מטעם וויסקונסין, ג'וזף מקארתי הידוע לשמצה. פעילותו בסנאט, שם הוועדה בראשותו הילכה אימים על עשרות אישים ש"נחשדו" באהדה לקומוניזם, בהם שחקנים ואנשי רוח ומדע, הומוסקסואלים ובני מיעוטים, ובהם יהודים. פעילותו הביאה לו פופולריות רבה באמריקה שהייתה שרויה בשיאה של המלחמה הקרה עם ברית המועצות. בראשית פעילות הוועדה היה חבר בה גם בובי קנדי, אז כמשפטן (ולא כפוליטיקאי), אך בהמשך, כשהוועדה הקצינה את פעילותה, הוא עזב; מקראתי החל לחקור את הצבא ואת אנשי הדת והסתכסך איתם, מה שהוביל לנפילתו של הסנאטור הגזען, ולסיום ציד המכשפות שניהל. הוא הודח מראשות הוועדה, שקע בדיכאון, התמכרותו לאלכוהול הקצינה והוא נפטר במאי 1957 משחמת הכבד.
מי שהיה יד ימינו של מקארתי בשנותיו האחרונות היה רוי כהן, עורך דין יהודי שהיה חבר בצוות התביעה נגד זוג המרגלים היהודים, יוליוס ואתל רוזנברג, ב-1951. כהן, הומוסקסואל בארון, ניהל במשך חייו מסעות צייד נגד הומוסקסואלים ובני מיעוטים, ובהם יהודים; הוא נודע באכזריותו. מאמצע שנות ה-70 שימש כעורך הדין, המנטור ואיש אמונו של דונלד טראמפ (מי אם לא?), עד לפטירתו ממחלת האיידס ב-1986.
וויסקונסין הלכה ונעשתה יותר דמוקרטית; ב-1988, למרות ניצחונו המוחץ של בוש האב בבחירות לנשיאות, המדינה תמכה במייקל דוקאקיס, המועמד הדמוקרטי. בוש כמעט ניצח בוויסקונסין ב-2004, אך אובמה זכה במדינה בקלות ב-2008; ב-2012 הוא ניצח בפער של כ-7%, על אף העובדה שהמועמד הרפובליקני לסגן הנשיא, פול ריאן, כיהן מטעם וויסקונסין בבית הנבחרים האמריקני. 32 שנה אחרי הניצחון הרפובליקני במדינה, ניצח בה טראמפ. התמיכה בדמוקרטים במדינות המערב התיכון, כמו וויסקונסין, הגיעה בעיקר מלבנים, רובם חסרי השכלת קולג'. שורשי התמיכה שלהם במפלגה הדמוקרטית נעוצים בתפיסות הפופוליסטיות שתיארתי קודם לכן, שיוצגו על ידי הדמוקרטים ביתר שאת מאז בחירתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ויישום תכנית "הניו דיל" להתמודדות עם השפל הכלכלי באותה עת.
לבנים בעלי השכלת קולג', שרובם מתגוררים באזורי הפרברים של הערים הגדולות, היו במשך שנים תומכים מובהקים של הרפובליקנים, שייצגו תמיכה בממשלה קטנה והורדת מיסים. נושא זכויות האדם החל להיות משמעותי כבר בשנות השישים, אך הפופולריות של תפיסות ליברליות, כמו זכויות להט"ב, זכות להפלות ושיוויון לשחורים גדלה לקראת סוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, כששיעור בעלי השכלת הקולג' הלך ועלה במקביל.
עוד בימי ביל קלינטון, ויש שיאמרו עוד לפני כן, החל השינוי בדפוסי ההצבעה; התהליך הואץ בתקופת אובמה, אך תנועה משמעותית התרחשה רק בשנים האחרונות. הרפובליקנים פנו לפופוליזם ימני, בדומה למפלגות ימניות אחרות בעולם המערבי. הדבר אמנם סייע להם לזכות באהדת לבנים שאינם בעלי השכלה, אך הם איבדו נתח גדול מהתמיכה שלהם בקרב לבנים בעלי השכלה. אלו אינם אותם מצביעים רפובליקנים נלהבים, שתמכו ברייגן, בוש ורפובליקנים אחרים.
הבעיה המרכזית של הדמוקרטים ב-2016 הייתה, ואולי עדיין קיימת, היא העובדה שהמדינות החשובות מבחינה אלקטורלית - בגלל שיטת האלקטורים - הן מדינות ששיעור הלבנים בהן, ושיעור הלבנים שאינם בעלי השכלה בפרט, הוא גבוה מהממוצע האמריקני. הדבר נכון במיוחד לגבי המדינות מישיגן ו-וויסקונסין.
מעבר לכך, העלייה בתמיכת הדמוקרטים בקרב בעלי ההשכלה לא פיצתה על הירידה בתמיכה בקרב אלו שאינם בעלי השכלה, ועל הירידה באחוזי ההצבעה של האפרו-אמריקנים. גם במקרה זה, הדבר נכון במיוחד בוויסקונסין, שבה הדמוקרטים התקשו לשפר באופן משמעותי את התמיכה בהם באזורי הפרברים של מילווקי.
ניתן לראות זאת בטבלה הבאה של המרכז האמריקאי לקדמה (Center for American Progress):
All rights reserved to Center of American Progress (CAP)
על פי אותו ניתוח של המרכז האמריקאי לקדמה, אם שיעור ההצבעה של האפרו-אמריקנים בוויסקונסין היה נותר זהה ב-2016, קלינטון הייתה מנצחת, בפער דחוק אמנם (הדבר נמצא נכון גם למישיגן אך לא לפנסילבניה).
הסימנים לניצחון הרפובליקני בוויסקונסין ב-2016 היו שם כבר לפני כן, ב-2010, כשהרפובליקנים סקוט ווקר ורון ג'ונסון נבחרו למושל ולסנאט בהתאמה.
ב-2018, בבחירות אמצע הכהונה, עמדו לבחירה מחודשת הן המושל הרפובליקני ווקר והן הסנאטורית הדמוקרטית, תמי בולדווין. בולדווין היא האדם הראשון מקהילת הלהט"ב שנבחר לסנאט האמריקני (מחוץ לארון), ונמנית על האגף השמאלי של המפלגה. בחירות אלו הסתיימו בהצלחה גדולה לדמוקרטים - בולדווין הביסה את יריבתה הרפובליקנית בפער של כ-11%, ובקרב צמוד במיוחד, הדיח המפקח על החינוך במדינה, הדמוקרט טוני איברס, את המושל המכהן ווקר, מבכירי המפלגה הרפובליקנית ומי שהיה מועמד בפריימריז לנשיאות ב-2016. איברס הדגיש בקמפיין הבחירות שלו את נושאי ביטוח הבריאות והחינוך.
יש שיטענו כי הדבר מוכיח שפופוליזם כלכלי הוא לב העניין; אך הדבר מסובך מכך. השפעה משמעותית הייתה לתדמיתה של קלינטון, שהייתה פגיעה מלכתחילה בשל היותה אישה.
בחירות 2018 היו יריית הפתיחה לקמפיין 2020; בבחירות 2016, הואשמה קלינטון שהפסדה במדינה נגרם בגלל שלא ביקרה בה במהלך הקמפיין, והתייחסה למדינה ככזו שתנצח בה בוודאות, בגלל הנטייה לדמוקרטים בבחירות הקודמות לנשיאות. הפעם, הדמוקרטים התעקשו להתייחס למדינה בצורה אחרת, השקיעו בה כמות גדולה של משאבים, וכל בכירי המפלגה, ובהם הנשיא לשעבר אובמה, ביקרו בה כבר במהלך קמפיין הבחירות ב-2018. הוועידה הדמוקרטית, שנערכה בחודש אוגוסט האחרון במתכונת קצת שונה מהרגיל בשל מגיפת הקורונה, התקיימה בעיר מילווקי, מה שמצביע על חשיבותה של המדינה לניצחון דמוקרטי בבחירות.
All rights reserved to the Democratic National Convention
מדגמי CNN מבחירות 2018 מצביעים על כך שאת ניצחונו חב איברס לצמצום הפער בקרב מצביעים לבנים שאינם בעלי השכלה; טראמפ ניצח בקבוצה זו ברוב של 62-34%, אך ווקר ניצח "רק" ברוב של 58-41%, והמועמדת הרפובליקנית לסנאט, ליאה ווקמיר, ניצחה בקבוצה זו רק ברוב של 52-47%; יש הטוענים, כי בוחרים שהצביעו לאובמה ולאחר מכן לטראמפ, יהיו מוכנים לתמוך בדמוקרטים במערכות בחירות שונות, אך לא בבחירות לנשיאות, ושעל הדמוקרטים להתמקד בבוחרים בעלי השכלת קולג' ובבני מיעוטים. עם זאת, ברור שמרכיב משמעותי בדרך חזרה לבית הלבן יהיה, לכל הפחות, צמצום הפער של טראמפ בקבוצה זו.
אם נסתכל על לבנים ככלל, כפי שמוצג ברישום הבא שהכין העיתונאי הפוליטי סטיב קורנצקי מ-NBC, הרי שביידן ניצב במקום מצוין מבחינת הסקרים:
All rights reserved to Steve Kornacki
ב-2018, איברס זכה בבחירות לתפקיד מושל תוך כדי שהוא מפסיד בקרב לבנים בפער של 9%; טראמפ זכה במדינה בפער דחוק כשהוא מנצח בקרב לבנים בפער של 11%. אם ביידן אכן ינצח בקרב לבנים במדינה בפער של 3%, הוא צפוי לזכות במדינה בפער הקרוב לדו-ספרתי לכל הפחות (אובמה ניצח בוויסקונסין ב-16% ב-2008, לשם השוואה).
אלא שקשה לסמוך על הסקרים בוויסקונסין; ב-2016, הסקרים האחרונים הראו שקלינטון מובילה בפער של 4 עד 8 אחוז. טעות נפוצה של הסוקרים באותה שנה הייתה שהם לא תקננו את הסקרים לפי השכלה. השנה, הטעות לכאורה תוקנה. הסקרים מצביעים על יתרון לביידן בפער של 6-7%. האם סגנו של אובמה יוכל לשחזר את הצלחתו? וכמובן, שאי אפשר להתעלם ממגיפת הקורונה. המגיפה הכתה במדינה באופן קשה, במיוחד לאחרונה, כשנרשמו בה שיאי תחלואה חדשים; בסך הכל, 113,645 מקרים נרשמו במדינה עד כה, ו-1,281 מקרי מוות.
הדבר מאלץ רבים להצביע באמצעות הדואר. זה נשמע כמו רעיון מוצלח ובטיחותי, אך כשלוקחים בחשבון את העובדה שמצביעים דמוקרטים, רבים מהם אפרו-אמריקאים ובני מיעוטים, מצביעים באופן לא פרופורציונלי בדואר, והנשיא טראמפ עושה ככל שביכולתו כדי לפגוע באמינות ההצבעה בדואר, לא ברור מה תהיה ההשפעה. מדינת וויסקונסין מאפשרת הצבעה מוקדמת בקלפיות, ושולחת לכל הבוחרים מעטפות המאפשרות להם לשלוח את הצבעתם בדואר.
מחד, הדבר יכול לסייע בהעלאת שיעורי ההצבעה בקרב מיעוטים, ולסייע לדמוקרטים; מנגד, מכיוון שהספירה תיקח זמן, וייתכן שהתוצאות לא יהיו ברורות בליל הבחירות, עלול להיווצר כאוס שיטיב עם טראמפ בקביעת הנרטיב בבחירות שעשויות להיות צמודות מאוד.
לזכותם של הרפובליקנים במדינה, שידועים בשיטותיהם המלוכלכות בשרטוט מחוזות הבחירות לטובתם, הם הביעו את תמיכתם בהצבעה דרך הדואר שטראמפ מנסה להפוך ללא-לגיטימית.
נדמה שמגיפת הקורונה מקשה מאוד על טראמפ, שקמפיין הבחירה מחדש שלו היה נראה בקשיים עוד קודם לכן. מצביעים מבוגרים, אוכלוסייה מאוד חשובה בקואליציה הרפובליקנית, נוטים כעת לטובת ביידן לפי הסקרים.
תחזית הבחירות העדכנית של אתר 538 (של נייט סילבר); All rights reserved to five thirty eight and 270towin
מה שברור הוא, שביידן יהיה חייב לנצח בוויסקונסין כדי לנצח בבחירות. ב-2016 זכתה קלינטון ב-232 אלקטורים. אם ביידן ישמור על כל אותן מדינות שבהן זכתה (סביר שכן), הרי שניצחונות בוויסקונסין ומישיגן יביאו אותו ל-258 אלקטורים. מכאן, ניצחון באחת מהמדינות הבאות: פנסילבניה, צפון קרוליינה או פלורידה, יספיקו כדי להחזיר את הדמוקרטים לבית הלבן.
היה זה בוקר קיצי מוזר, כשגשם זלעפות ירד והרטיב את האספלט. אך מלבד זאת, הכל היה נראה כרגיל מבעד לחלון האוטובוס.
תשחץ הבוקר של העיתון כבר היה פתור. מילים עולות ויורדות השאירו סימני עיפרון דהוי על אצבע עייפה.
שלט חוצות ענק התנוסס אל מול מרכז הקניות הפופולרי, ובאותיות דגושות נכתבה בו הבטחה: "בקרוב נגיע למאדים!". לצד המילים הופיעה תמונה של אסטרונאוט גבוה ושרירי.
הוא העיף מבט חטוף בשלט, ומיד חזר להאזין למוזיקה מרוחקת שאיש לא הכיר.
בשביל שלצידו שולחנות ועצים מלבלבים, הוא נתקל בזוג צעיר, שנחר בבוז. "למה הוא לא יכול להיות כמו כולם?", תהו.
בתוך הבניין, החשיכה התחלפה במסדרון של אורות עיוורים שנדלקו בזה אחר זה. הוא הוציא ערימה של דפים מתוך מזוודה, ונכנס לתוך המשרד. עליו להמשיך בעבודתו - למצוא את האדם המושלם לנסיעה לכוכב הלכת מאדים.
הרבה נטל הוטל על כתפיו הזעירות והשבריריות. היה זה סביר אם היה חש פחד, או גאווה, או גם וגם; אך מוחו, פעם מלא בהיגיון, היה כעת מרוכז בדברים שהיו מחוץ לשדה הראייה של עיניו האדישות. ולמרות שמיליון כוכבים נצצו, ליבו היה אבוד בקרב מרוחק.
הוא התרכז בערימת הדפים מלאי השרטוטים, החישובים והנתונים, כשנשמעה דפיקה בדלת. הפרופסור נכנס פנימה, ועיניו האדישות של גיבורנו הפכו פתאום נוצצות, רק למראה אדם כלשהו; בטח ובטח, כשהיה זה הפרופסור הנערץ עליו. שני אלו היו כמו צמד קווים זהים, בשורה של נקודות.
"אתה האיש המתאים", צעק הפרופסור בהתרגשות, ונעלם מיד לאחר מכן, כשנזכר ששכח לבצע שיחת טלפון חשובה. "מיד אחזור להסביר", הבטיח.
אדישותו נעלמה כליל, וכעת היה כולו נרגש, רק לשמע הרעיון. איך מישהו שכזה יכול להיבחר למשימה כה יוצאת דופן?
אם הייתה זו סדרת טלוויזיה אמריקנית מטופשת, ודאי הייתה מופיעה בועה מעל ראשו, ובה פלאשבק לאירוע מונומנטלי מן העבר. אך החיים מורכבים יותר, ואת זאת הבין כבר מזמן.
הפרופסור בושש להגיע, והוא המשיך לעבור על השרטוטים והחישובים, מנסה להבין את כוונתו.
בין הדפים הבליח רמז, וממנו כבר הכל היה מובן. הרי זוהי התכנית המוזרה ביותר.
הוא בכלל לא חלם להגיע לחלל, או למאדים. אבל אולי שם הוא יוכל לרחף בצורה הייחודית ביותר, והחללית כבר תדע לאן להוביל אותו.
משם יוכל להיווכח שכדור הארץ הוא כחול, ואין דבר שהוא יכול לעשות בנוגע לכך.
All rights reserved to RCA Victor, RCA Records, David Bowie
המטוס
נחת בשדה התעופה הידוע בעולם. גשם שוטף, שהיה נדמה שיהפוך לשלג בכל רגע, הזכיר שזו
העונה הקרה בשנה.
ונדמה
שהגשם כיסה את עיניי, כך שלא אוכל לראות, את מה שממילא לא יכול היה לקרות.
כולם
קינאו בי שאני עובר לכאן. עבודה יוקרתית, שכר טוב, ומגורים בעיר שכולם חולמים לגור
בה. איכשהו, בשבילי, זה היה נראה פחות זוהר. הייתי מוכן להתפשר ולהיות רופא בבית
חולים מקרטע, בעיר נידחת, אם הייתי זוכה לאושר שקיוויתי לו. אבל, אמרתי לעצמי, אם
כבר, לפחות שהייאוש יהיה יותר נוח. כאן זה לא לונדון, וחבל שכך, אבל אני אסתדר.
הסתגלתי
לעבודה החדשה במהירות רבה; זכיתי למחמאות ולשבחים. שוב, לא זה מה שחיפשתי. כל יום
בעיר הזו הזכיר לי את הבדידות. השירים של הצמד האהוב עליי, סיימון וגרפונקל, נראו
לי פתאום מאוד מוחשיים.
התפיסה
שלי כלפי עצמי, שאני לא שווה, לא מספיק טוב, לא יפה, לא מעניין, לא מוכשר, לא חכם,
נשארה. ניסיתי להילחם בה אך לעיתים, היה נדמה לי שאין טעם. הייתי שקוע בזה, ולא
שמתי לב להתקדמות שלי ולהצלחה שלי.
חוסר
הביטחון שלי השתלב באופן מלא עם התפיסה האמריקאית; תמיד הייתי בטוח שאף אחד לא
רוצה לשמוע את מה שאני מרגיש, ושלאף אחד לא אכפת. והנה, זה באמת היה נכון כאן. לאף
אחד לא אכפת. אני באמת לבד.
נמאסו עליי הערותיהם של אחרים,
שראו את הדברים רק מנקודת המבט שלהם. אין לי חשק לשמוע מה אומרים כל הזמן, שהכול עובר ומסתדר.
זה
היה יום קר במיוחד, אפילו יותר מקודמיו. העלים היו חומים, והשמיים היו בגוון
מעורפל של חורף. הקפדתי ללכת לעבודה ברגל בכל יום, אבל ביום הזה העדפתי לנסוע
ברכבת התחתית. המוני אדם נדחסו בקרון. כולם מנוכרים זה לזה, מעמידים פנים שהחיים
שלהם נפלאים כשבעצם הם לא. ניסיתי לנשום בשקט, בתוך החושך.
כמה
רעש היה בשקט המוחלט כאן; והשלטים אמרו שמילותיהם של הנביאים כתובות על קירות
הרכבת התחתית.
הדמעות
שלי זלגו. מסביבי נעצו בי מבטים. הבנתי שעליי להמשיך לשחק את המשחק המצופה ממני.
הוזמנתי
הערב לארוחה. כבר ידעתי שיהיה עליי להשלים עם העמדת הפנים הצבועה הזו, ולהציג את
הסיטואציה הנוכחית בחיי כנפלאה.
כשסיפרתי
לעמיתיי בעבודה על חנות הפרחים שהמליצו לי עליה, הם הזדעזעו. "זה אזור מאוד
מסוכן", הם אמרו. "אתם מתכוונים שיש שם אנשים שלא נראים כמוכם? אני
אעמוד בזה". היה נדמה שהם הזדעזעו מהאמירה הזו אף יותר. נדהמתי עד כמה הליברליות
של אנשים משכילים לכאורה, היא גם כן העמדת פנים.
המוכר
בחנות הפרחים פנה אליי. "אל תהיה כל כך עצוב. בסוף השמש עוד תאיר לך
פנים". בחוץ השמש הגיחה סוף סוף מבין העננים והאירה את הרחוב היפה והשקט.
חשבתי
לעצמי, שבכל זאת יש במקום הזה גם קצת יופי.
פרק 2: April
Come She Will
כמה
חודשים חלפו. החורף חלף, אך הבדידות לא.
אני
עדיין לא יודע למה אני מחכה. הזמן עבר, מבלי שיכולתי למצוא אותו; הייתי רוצה
להשתנות, אך לצערי, כנראה שאנשים אינם משתנים.
התיישבתי
על ספסל בפארק. כמה סוריאליסטי היה להיזכר בכל סדרות הטלוויזיה והסרטים שצולמו כאן;
כמה ברור היה הניגוד בין הזוהר שהוצג בטלוויזיה לבין החיים האמיתיים, שהיו הכל
מלבד זוהרים.
בראשית
אפריל, רופאה חדשה הגיעה למחלקה. מלכתחילה היה נדמה לי שהיא שונה מהאחרים.
איכשהו,
אזרתי את האומץ להזמין אותה לארוחת צהריים.
נזהרתי
לא להיקשר; כבר שילמתי את המחיר הרגשי במקרים דומים בעבר. אבל כעת, סוף סוף היה לי
עם מי לדבר. וגם אם הרגשתי רק טיפה פחות בודד, זה היה ההבדל שהפך את החיים לשמחים
יותר. ברגעים מסוימים, הייתי מוכן לעשות הכל, רק כדי לזכות בקצת תשומת לב, וחברה
אנושית.
הקיץ
הגיע. חודש יולי, והיא עזבה ללא שום התראה. יכולתי לספר לעצמי שלא נקשרתי, אולם
אני יודע שזה היה לא נכון. ויתרתי על ארוחת הצהריים. נותרתי בתחושת ריקנות.
ספטמבר.
כבר הסתיו עכשיו, ולא צריך סיבה כדי להיות עצוב. A love
once new, has now grown old.
כמה
חיכיתי לשמוע מילה, שלא נאמרה.
ישבתי
על הספסל בפארק שוב, מוצף בפחדיי השקטים. פרצופים מחייכים מסביב, רק אצלי דמעות.
אבן
לא מרגישה שום כאב. אי אף פעם לא בוכה.
פרק 3: היום המושלם
דווקא
כשרציתי שהוא יעבור במהרה, כשמאסתי בכאב המתיש הזה, הזמן עבר לאיטו. ככה זה בחיים,
אני מניח.
ניצלתי
את הזמן הפנוי שלי למחשבות. כנראה שלחשוב היה הדבר שידעתי לעשות בצורה הטובה
ביותר. הגעתי למסקנה, העצובה והנכונה ככל הנראה, שלפעמים הדברים השמחים והיפים
ביותר בחיים, הם גם הדברים העצובים ביותר. עברו כבר כמעט מאה שנה מאז הפרדוקס של
שרדינגר, ודבר לא השתנה.
וכמו
היה זה מעין איתות קוסמי כלשהו, ביום שהמסקנה הזו התקבעה בראשי קיבלתי את התזכורת
הטובה ביותר. אפילו לאתאיסט מוחלט כמוני זה היה נראה מוזר מדי.
חלפו
כבר כמה שנים טובות, אבל שום זיכרון מאז לא חלף. הכל היה עדיין טרי, כאילו היה זה
רק אתמול. הגעגועים רדפו אחריי עד לארץ רחוקה.
המתנתי
במסעדה ההומה מאדם, אבל הדבר היחיד ששמעתי היה הגשם שירד בחוץ. יום חורפי חשוך
בדצמבר.
שקט
מביך שרר בהתחלה. נדמה שהכול כבר נאמר, למרות שלא נאמר דבר. הלוואי שהייתי יכול
לומר את מה שאני באמת מרגיש וחושב. אף פעם לא התרגלתי להעמדת הפנים הנפוצה כאן.
ולמרות
זאת, זה היה היום הכי טוב שהיה יכול להיות. אמנם היה קר וחשוך, אך הרגשתי כאילו
השמש זורחת כמו ביום קיץ מהביל, ומסביבי הכל היה צבוע בצבעים בוהקים.
נזכרתי,
שאני יכול להיות שמח גם לפעמים. לפחות הפעם קיבלתי חיבוק. כמה טיפשי היה זה
שהמחווה הסתמית הזו הייתה בשבילי כל כך משמעותית, כאילו זכיתי באיזה פרס חשוב.
בשבילי זה היה הפרס שנתן לי קצת כוח להמשיך הלאה. וביום מושלם שכזה, חשבתי לרגע
שאני אדם אחר, טוב יותר.
לכל
דבר טוב יש סוף, כך אמרו חכמים ממני, וצדקו. וכשהיום הזה עמד להסתיים, גם השמחה
פינתה את מקומה לעצב ולהרהור.
הלכתי
ברחוב, ועל רצפתו טפטפו טיפות, שאי אפשר היה להבין מהו מקורן. פתחתי את המטרייה;
היא כל כך גדולה, אבל איכשהו, זהו אני תמיד שנרטב. אני מניח שאני קוצר רק את מה
שזרעתי. הרהוריי הובילו אותי להיזכר במסקנה ההיא שהגעתי אליה. הדבר הכי שמח הוא
לפעמים גם הדבר הכי עצוב.
כמה טוב היה לחיות ללא דאגות ופחדים.
בדרך
הביתה, אני מקווה שבסוף עוד יהיה לי טוב. הלוואי שיכולתי להאמין בכך בלב שלם.
איכשהו,
הצלחתי לסיים גם את היום הזה עם דמעות. לא הייתי רוצה להיות אבן, או אי. עדיף
להרגיש ולכאוב. לפחות זכיתי להרגיש משהו.
נכנסתי
דרך הדלת האפורה אל החלל האפרורי. בתוך אגם קפוא, ראיתי תמונה שלא זיהיתי. מה אפשר
לעשות מלבד לחכות, שיגיע בוקר חדש.
All rights reserved to Simon & Garfunkel and Columbia Records
